הקדמה
כבר כמה ימים אני מסתובבת עם תחושת קבס וחלחלה- זו המדינה שאני רוצה לחזור אליה? חברה אשר תגביל לי את האינטרנט, חברה בה שריפת ספרים ואלימות כלפי אחרים איננה גורמת למשטרה לפעול, חברה שכל חוק שאמור לסייע בקידום הנשים לשוויון חברתי מיוחל נתקל בקיטונות של רותחין, חברה שחוקים גזעניים מונחים על שולחן הכנסת ולא מושלחים לפח.
לשם אני אחזור? אל חברה דתית לא שוויונית של דגלה חרוט אני ואפסי עוד. אל חברה שעסקנים דתיים ואו עסקנים גזעניים ואו עסקנים מושחתים מנהלים?
הדיון על החינוך, התחיל כתוצאה מתחושה של "אז מה עושים". תקציר אפשר לקבל בבלוגדיבייט של נדב פרץ.
חינוך, זה לא רק בבית הספר
לפני כ- 10 שנים, לאחר 20 שנים ויותר, של פעילות חברתית, הצליחה שדולת הנשים להעביר בכנסת את חוק מניעת הטרדה מינית במקומות עבודה.
חינוך חברתי, על ידי חקיקה, חינוך ארגוני, על ידי סדנאות במקום העבודה, חינוך בבתי הספר, עושים את שלהם. תופעת ההטרדות המיניות במקומות עבודה, הופכת לתופעה לא לגיטימית, שאותה אנחנו עוקרים מהשורש. 10 שנים אחרי, אנחנו מתחילים לראות שינוי קטן בחברה. יש הסכמה, שהטרדה מינית אינה דבר של מה בכך.
לפני כ- 20 שנה, ארגוני הבריאות בארץ ובעולם החלו לפרסם מחקרים בנוגע לנזק שגורמות הסיגריות. היו פרסומות על הסיגריות וכמה הן מגעילות, היו פרסומות על הנזק שלהן,
על כל פרסומת לסיגריה הוסיפו אזהרה, על כל חפיסה הוסיפו אזהרה. לפני כמה שנים (אין לי מושג כמה), אפילו חוקקו את החוק למניעת עישון במקומות עבודה. עכשיו יש גם את החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים.
אני מזכירה לכם, שבשנות ה- 70, זה בכלל לא היה נדיר להכנס למשרד אפוף עשן.
אני מזכירה לכם, שבשנות ה- 70 זה בכלל לא היה נדיר לראות נשים בהריון עם סיגריה בפה. החינוך החברתי, עשה את שלו.
חגורת בטיחות, גם במושבים האחוריים במכונית, היא תהליך של חינוך ציבורי שהחל עוד בשנות ה-90. בכל מקבץ פרסומות התייחסו לצורך לחגור גם מאחור.
הקנסות על אי חגירה היו גבוהים ולא השתלמו.
איכשהו, המגזר היהודי עבר תהליך חינוך מחדש בנוגע להרגלי הבטיחות. המגזר היהודי, ולא המגזר הערבי.
שימו לב, שבתאונות דרכים במגזר הערבי, מספר הנפגעים גדול יותר. מתוכם, גם ילדים.
הסיבות ברוב המקרים לרמת הפגיעה החמורה יותר במגזר הערבי, היא אי חגירה. מה זה אומר?
במענה למודי , לגיא ולדובי, שמתמקדים במערכת החינוך, אני רוצה להעיר: חינוך, לא חייב להעשות רק בבית הספר, ולמעשה, אנחנו יודעים גם שתהליך הלמידה לא נפסק בגיל 18. חינוך, בעיניי, הוא תהליך שלם שמערב אנשים בנורמות שהחברה מכתיבה. מכאן, שאין טעם להתמקד רק בקבוצת k12 שהיא קבוצת הגיל מגן ועד י"ב. מכיוון שאנחנו רוצים לשנות את החברה, החינוך הוא תהליך שכולל את כולה ולא רק את אלו שמחוייבים להיות בשעה 8 בכיתה.
מערכת החינוך
אני מסכימה שמערכת החינוך הישראלית במשבר עמוק. אני מסכימה שרמת ההישגים הלימודיים של הילדים בישראל נופלת מרמת ההישגים של ילדים במקומות אחרים בעולם (יש מבחנים שמעידים על כך ומחקרים שמודדים זאת – בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב). אני חושבת שכרגע מוטב לנו לשנות את הפוקוס מעט מההשגים הלימודיים, מצב שחיקת המורים, השכר, הכיתות, המבנים ולהתמקד בערך אחד. ערך אחד שאותו אנחנו רוצים לחזק, ערך אחד שיקבל הדהוד בתוך מערכת החינוך ומחוצה לה.
מה זה אנחנו? מה רוצים לשנות?
זה לא ממש משנה, מיהם הפרטים המרכיבים את הגל הזה שרוצה לשנות את מתאר החוף הקיים. מה שחשוב, זה שנוצר גל כזה. עכשיו הוא עדיין קטן, אבל עם רוח גבית מספקת, הגל הזה, יצבור תאוצה.
אני חושבת שאנחנו (אני חלק מהגל הזה) רוצים לשנות את הנורמות בחברה שלנו. אני מציעה להתחיל עם עקרון השיוויון. עיקרון השיוויון מכיל בתוכו הרבה מאוד נקודות השקה גם עקרונות חברתיים אחרים – סובלנות לאחר, אי-כפייה, זכויות חברתיות וכדומה.
סיכום
כשאני מקשיבה עכשיו, דרך האינטרנט לגלגל"צ, אני שומעת על תהליך חינוך חדש שהחברה שלנו עוברת – אסור להרביץ לזקנים. (נדב כבר הגיב על הפרסומת הזו והמסרים הסמויים שלה). כל הזמן אנחנו כחברה עוברים תהליכים לימודיים וחינוכיים. אני אומרת, בואו נתחיל להשפיע עליהם. הדיונים במרחב הבלוגים שאני קוראת, על החינוך והשלכותיו כדרך לשינוי פני החברה כיום, נותנים לי תקווה. כמו אבן שנופלת למיים, מתחילה להווצר אדווה וגלים קטנים מסביבה.
מסכים במאה אחוזים. אני בעד חינוך, כל עוד הוא מכוון למבוגרים ולא לילדים.
אני רק מחפש את קמפיין המחץ (מה שקראתי "מסר" בפוסט שלי). הדוגמאות שנתת היו שילוב של חקיקה וקמפיין ציבורי ברור, אבל אני לא יודע איך להעביר את עקרון השוויון בחוק. זה עקרון כללי מדי,לא כמו "חובה לחגור גם מאחור".
בעיני חשוב יותר ודחוף יותר מסר של "תרבות שלטונית": שיש רצף בין "אשם" ו"זכאי"; שדמוקרטיה היא לא 'שלטון ברוב', שמושחתים חייבים להתפטר גם אם הם זכו לרוב.
עיקרון השוויון הוא כללי מדי? נו… באמת…
למעשה מה שאנחנו רוצים לקדם בעצם, אם אני מבינה נכון זה את נושא האזרחות- את השוויון והאחריות השלטונית. נכון?
אני חייבת לציין שגם בי עולים הרהורים כאלה. קשה לרצות לחזור למקום שנראה בתהליך של רגרסיה במקום התקדמות. כל ביקור מחזק את התחושה הזו.
אבל מי זה ה"אנחנו" הזה? הבלוגרים שיושבים בחו"ל?
אני באופן אישי לא רוצה לחזור וככל שאני נמצאת יותר זמן בחוץ זה יותר ויותר ברור לי. אני שמחה שהילדים שלי לא גדלים שם.
נושא החזרה לישראל, נוכח תמידית בכל שיחה. מאוד ברור לי שאני רוצה לחזור לישראל מתישהו (קודם אני מוכרחה לגור לפחות שנה, מקסימום שנתיים באירלנד).
בכל מקרה, מאוד קשה לתכנן לחזור לחברה שברור שהיא מתפרקת, או לחברה שברור שהיא מתנהלת באופן שמנוגד לערכים שלי.
וטרינרית, בקרוב אני אבקר בישראל, שבוע ביקור. בפעם הקודמת, אחרי 24 שעות כבר הייתי פקעת עצבים ורציתי לאמסטרדם. נראה אם זה יקרה לי גם הפעם…
מיכל, אנחנו זה אנשים שאכפת להם. בעצם זה שאת מגיבה ואומרת, שאת לא רוצה שהילדים שלך יגדלו בישראל, את מוסיפה משהו לאנשים שאכפת להם. עובדה, שבעינייך המצב בישראל הוא כל כך בלתי נסבל שאת לא רוצה שהגוזלים שלך, הילדים שלך יגדלו בארץ. זו בעיה, לא פשוט בישראל. אני רוצה לשנות את המצב, כדי שכשאני אבחר לחזור, יהיה לי לאן.
צביקה, איפה אתה כשצריך את תגובתך?!
לי קשה להגיב בשפה תרבותית למה שאני קוראת כאן
את, כמובן, צודקת, ויכול להיות שבאמת נסחפתי קצת יותר מדי לכיוון בית הספר בלי לתת שום יחס לחשיבות של החדרת ערכים דמוקרטיים בכלל הציבור. אולי, בעצם, בגלל שאני לא יודע איך עושים את זה. קמפיין פרסומי? לא נראה לי. אז מה? סדנאות בית? זה לשכנע את המשוכנעים.
העניין עם הדוגמאות שהבאת הוא שחלק ניכר מהמעמסה של שינוי השיח הוטל על מערכת אכיפת החוק. היה מספיק לשכנע את המוטרדות מינית להתלונן כדי שהעסק יהפוך גם לעניינם של המטרידים בפוטנציה. חגירת חגורת בטיחות, אני לא צריך לספר לך, עברה תקופה ארוכה של אכיפה נוקשה למדי עד שאנשים הפנימו.
אבל כשאנחנו רוצים דמוקרטיה בריאה יותר או שיוויון לכל, אי אפשר לעשות את זה דרך אכיפה – בדרך כלל אין צד נפגע ברור שיכול להתלונן, ובאופן כללי אין כאן ממש מקום לאכיפה. אז איך מחנכים את הציבור לעשות משהו שהוא לא חייב לעשות, אבל יהיה נחמד אם ינהגו כך?
חבר'ה, עם כל הקיטורים שלי, ועם הרצון שלי לראות עולם, ועם כל הפחד שלי לגדל ילדים במדינה הזו, אני לא חושב שהמצב בחו"ל טוב בהרבה. בוושינגטון, בירת העולם החופשי, שודדים ורוצחים על בסיס יומי, יותר מאשר בארץ, בברזיל, כמות החטיפות עולה פלאים, באירופה יש מדיניות אנטי-מהגרים מובהקת, ויש לי עוד דוגמאות רבות. בסופו של יום, עם כל הפחד, אני אגדל פה את הילדים שלי. אני אשאר ואתמודד, כל עוד כוחי במותניי. אני לא מאשים אף אחד בבריחה, וגם לא חושב שזו פחדנות לרדת מהארץ. אני גם לא שופט אף אחד שהחליט לקום ולשנות את עתידו מעבר לים. אני בעצמי חשבתי לעשות את זה, וכמעט נסעתי מפה לפני שנתיים וחצי.
אבל המסקנה שלי היום היא ברורה: השינוי צריך להגיע מבפנים. אין אף אחד שיכול לשבת מחוץ למדינת ישראל ולחלק הוראות לאזרחיה. אתם רוצים להשפיע? יש רק דרך אחת. תחזרו, תיאבקו, תתמודדו. להוציא לנו את העיניים ולספר לנו איך הילידים צריכים להתנהג כדי שתחזרו אלינו בטוב לבכם? – זה דבר שקשה לי לקבל. הרי ביום שתחזרו לארץ, תקבלו סל מלא הטבות של תושבים חוזרים, שלאף אזרח אחר שחי כאן לא היה ולא יהיה. אז לדבר על שיוויוניות?! זה לא נשמע לכם קצת צבוע..?
אני מתנצל אם פגעתי במישהו. יש אנשים שנוסעים לחו"ל כי פשוט אין להם מה לחפש בארץ, מקצועית למשל, כמו פוסט-דוקטורנטים למדעים ועוד בעלי מקצועות חופשיים. אבל אצל רוב האנשים שיורדים מישראל, זה לא המצב. אז סליחה אם הכללתי, אבל תבינו מאיזו עמדה אתם מגיעים, כשאתם מחליטים לשנות את המדינה שבה אני חי, ואתם לא. אני מאמין בכוונות הטובות שלכם. אני באמת מאמין. אני פשוט לא חושב שיש לכם את הזכות המוסרית להציג את הכוונות האלה ממדינה אחרת.
גיא, נכון שהכי טוב בבית, אבל לא כשהבית מתחיל לעלות באש. יש סיפור על הצפרדעים, שכשמחממים להם את המים בהדרגה, הן לא קופצות וככה הן מורתחות למוות. במבט מבחוץ, כרגע נראה,שהחברה שלנו (כן, שלנו) עוברת תהליך של חימום. כדי שיהייה לי לאן לחזור, אני עומדת בשער וצועקת. כדי שיהייה לי לאן לחזור אני מקיימת דיונים בנושא החברה שלנו ומה קורה בה. יש לי כל זכות מוסרית לשבת בהולנד ובאמסטרדם ולבכות את המצב בישראל, הגיאוגרפיה פה לא משנה הרבה. ביני לבין ישראל יש 4 שעות טיסה. מה לעשות שאת הפרנסה, אני יכולה למצוא כאן?
חשוב שתדע, אני לא מחליטה לשנות את המדינה שבה אתה חי…אין לי עדיין מטה קסמים שכל החלטה שלי, יכולה לבוא לידי ביטוי כבר מחר…
אני כן לוקחת חלק בדיונים שאולי אינשאללה ישפיעו וישנו בסופו של דבר. טוב שיש לי פרספקטיבה של מקומות אחרים. טוב שלך יש את הפרספקטיבה של החיים בארץ בכאן ובעכשיו. ביחד אפשר לאגד כוחות ומחשבות ונפשות כדי להשפיע בתהליך השינוי. אל תסגור את הדלת…
IOD – חינוך לשיוויון הוא תיק רציני. בעיקר כשמדובר בערך חברתי שאין כאן עניין של עונשים מסביב. צריך עוד הרבה שנים והרבה תמיכה משפטית כדי שהערך הזה יכנס לאג'נדה החברתית שלנו. תן לי קצת זמן, עוד יהיה פוסט בנושא.
גיא, אני איתך
אני כל כך רוצה להגיב על הפוסט הזה, אבל לצערי, אני מרגישה שאין לי מה לומר עוד (ולא בגלל שאין לי דיעה בנושא). חשבתי בדיוק כמוך (אני עדיין שם, לצערי) כשגרתי בחו"ל. מה שהשתנה הוא העובדה שאין לי יותר כח להילחם. אני בארץ כבר 5 שנים ואיני יכולה לומר שחזר לי הלהט… נהפוך הוא, שיניתי תחום ועזבתי את החינוך כי הרגשתי שאני במבוי סתום שהולך וסוגר על צווארי כמו אבן ריחיים. אפשר לומר שאני בהכחשה כבר הרבה זמן. אולי זה הפתרון שמתאים לי בימים אלו. הבנתי שבמקומות אחרים יש יותר התייחסות והערכה למושג הזה שקוראים לו "חינוך", ולא רק בביה"ס. חינוך באופן עקרוני. לצערי, בארץ, המושג קצת איבד מערכו ויש זילות בשימוש בו. גיא, סתם לידיעה, כבר אין חבילות והטבות לתושבים חוזרים…
יקירתי, שלא תאבדי את הלהט, ותבואי לעשות שינוי… אולי כשתחזרו, אני גם אחזור לעצמי ואלך אחרייך
סבא שלי היה אומר : כשאוכלים תפוז זורקים קודם את הקליפות .
זה בקשר למצב .
סבתא שלי היתה אומרת , בעצם עדיף לא להכנס לזה.
חוץ מזה , גיליתי היום את הבלוג ומאוד נהנתי
רק אושר
כמה מהתובנות שלי בנוגע למה שכתבתם:
רותקו וגיא – ממה שאתם כותבים, אני מבינה שברגע שאני לא גרה בישראל, איבדתי את הזכות המוסרית להתייחס למה שקורה בישראל? תקפצו לי. אני אגיב.
חגית – יש כמה פרוייקטים מעניינים שאני רוצה לפתח בישראל, נדבר כשאני אבוא לארץ.
איל- ד"ש לסבתא שלך. אתה מוזמן להשאר בבלוג ולהגיב.
מספר שאלות למגיבים:
אם נשלול זכות דעה לגבי מה הולך במדינה מכל:
1. אלו שלוקחים אבטלה למרות שיכולים לעבוד
2. אלו שיכלו להתאמץ יותר בצבא , יכלו לחתום עוד קצת קבע , יכלו לשרת בקרבי , יכלו….
3. אלו שכבר הרבה שנים גרים בקריית שמונה , איזור ספר , למרות שבחיים לא התקרבו לקריית שמונה….
4. אלו שיש להם המון קנסות , בגללם אנחנו משלמים המון מיסים למשכורות של פקידים ופקחים…
5. אלו שמסכנים את כולם בכביש….
6. ….
אז מה נשאר ? מי נשאר ?
אם מישהו נוסע לשלוש שנים וחוזר , מתי בדיוק מותר לו לחזור להיות בעל דעה ? בבן גוריון ? אחרי שנה ? אחרי שישלם x למס הכנסה ?
אם מישהו גר בתל אביב , מותר לו להיות בעל דעה פחות ממישהו שגר בשדרות ?
אם יהיה פיגוע טרור בדנמרק , שיכוון נגד בית כנסת , כתגובה של טרוריסטים בגלל שצה"ל הפציץ בעזה איזה שייך , היורד שמסריח שהתפלל בבית כנסת , מותר היה לו להיות בעל דעה או לא ?
בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי מהרהר רבות בחינוך, בעתיד המדינה, בתרבות ובדרך ארץ.
בתור איש צעיר ובתור אבא צעיר עוד יותר, הירהורים אלו נראים לי כדבר טבעי וחיובי.
כאשר אישה או איש נוקטים יוזמה ויוצרים דו שיח אודות הדברים הנ"ל כולם או חלקם, אין לי אלא לברך אותה או אותו על כך ולחבק אותה או אותו על יוזמתם.
כך שראשית (כן זו תגובה ארוכה…) ברכות ופרגון גדול לכותבת על יוזמתה, כן ירבו.
לחלקים רבים מאוד מתגובתו של גיא אני מתחבר, לצערי נדמה שהכותבת טעתה בהבנת הנקרא כאשר הבינה שגיא ורותי שוללים ממנה את הזכות המוסרית להביא עמדה, אין בדבריהם ולו קמצוץ של כוונה לעשות כן, אולי הדברים נובעים ממחשבות פנימיות שלך…
בכל מקרה אני גם מסכים מאוד עם תגובתה הראשונה של הכותבת לדבריו של גיא, ביחד, כל אחד ממקומו הוא באמצעות הדו שיח הפורה הזה ובאמצעות פרספקטיבה רחבה כדברי הכותבת נצליח להביא לתחילתו של שינוי מהותי.
השאלה שהכי מטרידה אותי היא, האם אנו באמת בוחנים את הדברים בפרספקטיבה רחבה, בפרספקטיבה היסטורית, תרבותית, גאוגרפית?
גיא ציין ובצדק ציין כי אלימות, שחיתות, גזענות ושאר תחלואי המין האנושי קיימים בכל רחבי הגלובוס בלי הבדל דת, מין, גזע, צבע וכ"ו.
לטעמי אין חולק כי התרבות הישראלית ומנהגי דרך הארץ הנהוגים בישראל הינם במקצת "לפנים", ברבריים יגדירו חלקים, וולגרים וכיוצא בזה, אבל בל נשכח שהתרבות הישראלית לא התפתחה במרכז אירופה או באמריקה הצפונית אלא באגן הים התיכון שם חברות בין היתר: מצרים, סוריה, לבנון, טורקיה, יוון, דרום איטליה, דרום צרפת, דרום צרפת 2 (או מרוקו) ועוד ועוד, והמשותף לכולן הוא מזג חם, נהגים פרועים, פקקים, טמפרטורה גבוהה ועוד עוד…
לא ניתן להתעלם מהסביבה בה אתה חי, לא נכון לנסות לשנותה מהקצה בלי לכבד את המסורת והסיבה שבגינה נוצרה אותה מסורת… אדם שהוא באמת פלורליסט מקבל את האקסיומא שיש דעות שונות, שיש דרכים שונות שיש אמונות שונות – כך למדתי מאבי, איש חכם מאוד.
יש צורך לשנות, יש צורך להתקדם, אינני אומר שהכל מושלם ושצריך לקבל הכל כמות שהוא. אבל… תמיד יותר נעים לשמוע ביקורת או הצעה לשיפור ממקום של ביחד, ממקום של חיבור, של שותפות גורל אמיתית ולא ממקום של ביחד במרחק ארבע שעות טיסה… שותפות גורל לטעמי מקבלת ביטוי אמיתי כאשר חולקים באמת מרחבים פיזיים גאוגרפים, מתמודדים ביחד בבעיות מערכת החינוך, בפקקים באיילון בתור לרופא בקופ"ח וכ"ו.
הרצון שלך ש"יהיה לך לאן לחזור" הוא מקומם, מתנשא יהיר ויומרני ובאמת שיש לי הרבה מאוד מילים על הרצון הזה…. אני פה חי את חיי מגדל את ילדי, המקום הזה בשבילי הוא בית, בשבילי אין לאן ללכת אז בטח שאני לא מחכה שיהיה לי לאן לחזור.
מאוד מתנשא להתבטא כך!!!!
ההורים שלי הגיעו לפה לפני לא הרבה שנים, בנו חיים, גידלו ילדים, זכו לנכדים ואפילו לקצת נחת (למרות שאמא שלי לעולם לא תודה בזה…)
בכל מקום אחר בעולם אנשים אחרים עשו אותם דברים בדיוק, הצרפתים בצרפת, האנגלים באנגליה ומדהים אני יודע אבל אפילו הישראלים בישראל.
אני יודע שכל עוד רוחי בי וכל עוד אני אדון לעצמי, לעד ישראל תיהיה ביתי ומבצרי. אני מבין ואף רוצה בעצמי לחוות חיים במדינה זרה בתרבות זרה ואולי יום אחד אממש רצון זה, אולם לעד זה יהיה לשם החוויה לשם הלמידה לשם הפרספקטיבה הרחבה.
לעד ישראל תיהיה ביתי, אני מקווה שגם שלכם……
תיקון – הם כן טענו שאין לך זכות מוסרית, בערך, אני טוען שיש לך אבל שאין לך דרך ארץ בשימוש בה. זכות להבעת דעה אינה גוברת על החובה להתבטא בדרך ארץ וברגישות, אני חושב שלזה הם התכוונו (ע"ע גיא ורותי) – כנראה שאת גם ישראלית וולגרית ומתלהמת
מושיקו, כשאתה חי בישראל, האם יש לך זכות מוסרית, בתור – נאמר – אזרח צרפתי או אמריקאי, לומר לצרפתים איך לחיות בארצם? או לאמריקאים? ונגיד שאתה באמת חושב שכן, אתה חושב שיש אזרח אמריקאי או צרפתי החי בארצו, שיסכים לקבל את הדיעה שלך ולבצע מהפיכות בגלל אזרח שעזב? אתה רואה אמריקאי אחד בישראל שמנסה להשפיע על מהפיכות בארה"ב? איש, עם כל הכבוד, אנחנו בסה"כ מדינה של 7 מליון אזרחים, שמתמודדים פה מדי יום עם החרא של השלטון, התרבות, החינוך, ומה לא. אנחנו בחרנו להתמודד עם זה, ובוחרים כך מדי יום. ביום שאני אעזוב את ישראל (דבר שאני לא מאמין שכבר יקרה), אני אאבד את זכותי לומר לאנשים איך לחיות במדינה אחרת, ברברים ככל שיהיו. אני ידעתי את זה, כשעמדתי לנסוע לעשות תואר שני בארה"ב, לפני שנתיים וחצי, כפי שאני יודע את זה היום.
כשאני חשבתי, לפני 10 שנים בדיוק, ב-1998, שהחינוך מתנהל בצורה מחפירה, אני הצטרפתי למאבק הסטודנטים, ואין לכם מושג כמה גאווה הרגשתי בתוכי. עזבתי את העבודה שלי כסטודנט, כדי לישון באוהל המחאה והפגנתי 24/7 במשך חודש וחצי, חטפתי מכות משוטרים, ואיתי היו עוד חבורה גדולה של מתמידים, שעד היום אנחנו חברים. אף לא אחד מאיתנו עזב את ישראל. לכולנו עברה המחשבה הזו בראש. אבל בינתיים לרוב החברים שלי כבר יש ילדים, והם לא חולמים לטוס מכאן. הם בחרו לא לברוח כשנעשה קצת קשה, אלא להתמודד.
כמו שאמרתי – אני לא שופט אף אחד. לא לכולם יש את החוזק הפיסי-נפשי להתמודד עם מה שהולך פה. אני מנסה לשנות מבפנים. אין ולא היתה דרך אחרת. לפחות אם אתה רוצה שייקחו אותך ברצינות. אני גם יודע, שלמרות מצבי הפיסי, אני אמשיך להילחם על האמונות שלי, על התקוות שלי ועל הזכות שלי לחיות פה.
ודרך אגב, efyska, כדאי שתבדקי שוב – אם את משכילה, ומדינת ישראל רוצה שתחזרי אליה, את מקבלת סל מלא הטבות. הרבה מאוד דוקטרונטים ופוסט-דוקטורנטים מחוזרים באופן די רציני ע"י משרד הקליטה. אני בדקתי את זה היום, וכדאי שתדעי שזה מתפרסם די הרבה בתקשורת הישראלית לאחרונה, אז אולי כדאי שתבדקי את המקורות שלך. אולי בכל זאת תקבלי משהו.
אה, וד"א – סליחה, אבל קפיצה היא לא ממש אופציה אצלי כרגע. אם עברת על הבלוג שלי את כבר יודעת שיש לי מחלת שרירים… (אבל תודה על הברכות! כשאני אוכל לקפוץ את תהיי הראשונה שתדעי על כך!)
סליחה, ההערה הלפני אחרונה (לגבי סל הקליטה לתושבים חוזרים) הופנתה בטעות ל-efyska, כשהיא היתה צריכה להיות מופנית בפועל ל-Hagintlv. התנצלותי הכנה.
i have to express myself in english since i am not at home in israel right now.i have read everything that has been written so far and i would like to add a few words as to how i see the matter in question.first of all, from what i know about the writer and her family i can say with all due responsibility that they paid their full debts to the state of israel so far.the husband served in the army, did his best for many years never in the rear line.the writer herself served in the army studied and worked for years in the israeli education system including volunteer work with victims of sexual abuse.they paid their taxes honestly and worked very hard to buy an apartment for which they had to pay a heavy mortgage for many years.they still do.they did not start their wedded life with any financial help from family.they educated their children to love israel and respect the jewish tradition.as a matter of fact right now living in holland where they are trying to improve their financial situation by working hard. their kids are attending a jewish school where the jewish traditions are observed and the ties with israel, their mother land are kept. the decisions as to the right timing of their return to israel, is theirs.yet i strongly believe that as long as they feel israeli even if they live abroad they have the right to be concerned about what is going on in israel- should they decide to return next year in ten years or not at all.should i remind all the condescending folks who think that whoever does not live in israel do not have the right to have a say about whats going on in israel that the jews of the usa dont live here and yet a great part of the support we are getting from the usa is due to our lobby there.moreover neither rothschild nor moses hess ever came to live in israel yet many of our streets are named after them for good reasons.Furthermore, herzel theodore dreamt out a land for the jewish people, yet he died in the diaspora.to sum up please stop the criticism and try to concentrate on the very crucial deep meaning of what she is trying to put across about the problems that need to be solved to make this little country that belongs to the entire jewish people, be it in israel or abroad, a better place to live in or dream about.thanks to all
those who had the patience to read these lines and hope for the best.
i would like to apologise for my mistake.i referred to moses hess instead of the baron hirsch who together with the baron rothschild financed the newly settled jewish settlements in palestine long before the state of israel came into being and they no doubt decided on how things should be done although they did not live in israel.can anyone imagine people here telling them give us the money but stay out of our decisions because you do not live here?or would anyone tell the recent wealthy jewish people who erect buildings in many places in israel you give us the money but stay .out of our decisions as to the use of your money
גיא- צדקת מאוד באמרך שאינך יכול לשפוט אף אחד. אז אל תשפוט… למרבה הפליאה, מדבריך נודף ריח של שיפוטיות גדולה. אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. אינך יודע מדוע א/נשים נוסעים לחו"ל ומה מעשיהם שם, אינך יכול לצפות שכל אדם יתנהג כמו שאתה בחרת (לישון באוהל ולעשות את המחאה באופן שאתה בחרת…זה מקסים ורומנטי, אבל יש כל מיני סוגים של מחאות, אתה יודע.) – ולגבי סל הקליטה, פרסומים לחוד ומציאות לחוד… אני חזרתי ויודעת. ותאמין לי שזה לא קונספירציה של המדינה נגדי.
בחרו או נאלצו לגור ביבשת אחרת כדי לשפר את חייהם, לנסות משהו אחר ולחוות דברים אחרים… ודרך אגב, ממליצה את זה לכל אחד. זה די נעים רב הזמן ושומר על שפיות ופרספקטיבה.
כולם- אני חוששת שהדיון הראשוני הוסט מהמקום הטבעי שלו. הבעיה שלנו היא לא האם "מותר" ליושבים בגולה לדון במצב החינוך בארץ, אלא כיצד משפרים את הדבר הגדול הזה שקוראים לו חינוך, כיצד מחנכים לשוויוניות על כל גווניה וכיצד מתנהגים בסובלנות כלפי אחרים, גם אם הם לא נראים כמוני או (השם ישמור)
מה שחבל, לטעמי, הוא שברגע שא/נשים מגיעים לעמדות השפעה הם שוכחים את מה שהתחייבו עליהם ואז מוצאים את הא/נשים הרגילים מקטרים או מלינים על כך (בבלוגים או בשיחות סלון), בורחים או מפתחים ביתר שאת את מנגנון ההכחשה הידוע.
גיא, מצחיק אותי שאתה מבקר את המדיניות האנטי-מהגרים של אירופה, כשבישראל אין מדיניות מהגרים בכלל: אין דבר כזה להגר לישראל, אלא אם אתה יהודי. וושינגטון היא בירת העולם החופשי בערך כמו שירושלים היא בירת ישראל: כלומר, פורמלית, כן, אבל היא לא ממש מייצגת.
לא יודע מה קורה עם אפיסקה, אבל אני בחו"ל לצרכי לימודים, וההחלטה אם לחזור בסוף חמש השנים הללו לישראל או לא עדיין ממתינה להכרעה. בינתיים, אני מנסה לעשות מה שאני יכול מפה כדי לשפר את המדינה – כן, כדי שיהיה לי לאן לחזור, אבל גם בגלל שכמעט כל מי שיקר לי עדיין חי שם, ואני רוצה שיהיה להם טוב.
אגב, כן, יש חבילת הטבות לתושבים חוזרים, אבל זה לא מתקרב למשהו מהמם במיוחד (אני יודע, אשתי עובדת בדיוק בזה). לא מדובר במשהו שיחזיר לארץ מישהו שיש לו עבודה נורמלית באחת המדינות המערביות.
שתי הערות :
דליה – בקלי קלות יכלת להשתלב בצוות ההגנה המשפטי של הכותבת והעילוי, כל דברייך אמת הם… אבל לצערי אני לא חושב שהם רלוונטים לעניין הדיון שהתפתח פה שכן אני מאמין שכל המגיבים/משתתפים בדיון הנ"ל בעלי אותם "זכויות" – דהיינו משלמי מסים, משרתים בצבא וכ"ו.
חגית – אני חושב שלכל אדם יש זכות להעביר ביקורת ואף כזו ש"נודף ממנה ריח של שיפוטיות גדולה" במיוחד בתגובה לפוסט שנודף ממנו צחנה של שיפוטיות ענקית… טעה גיא באומרו שהוא לא יכול לשפוט אף אחד, הוא כן, בדיוק כמו שאת יכולה לשפוט אותו או אחר, תרשו לי לחזור על שנאמר על ידי קודם – פלורליזם – קבלת העובדה שיש דעות ודרכים שונות משלך שהלגיטמיות שלהם שוות ערך לזו שלך.
מעבר לזה שוב יישר כוח לכותבת על הפוסט המעניין – כן יירבו.
נ.ב.
אולי הגיע הזמן שהעילוי ישמיע קולו גם… סתם כי אני מתגעגע וכי אני מעוניין לשמוע את דעתו… נשיקות
באופן גס מאד אפשר לחלק את ההשקפות ביחס לאופיה הרצוי של מדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקראטית" וביחס לתכלית קיומה לשתי השקפות ראשיות: זו המדגישה את *יהדותה* של המדינה (גם בקשר לתכלית קיומה) ולכן נותנת עדיפות ל"יהודית" על ה"דמוקראטית" (כשיש התנגשות ביניהן, ויש), וזו ההפוכה לה, המדגישה ומעדיפה את אופיה *הדמוקראטי* של המדינה (גם בקשר לתכלית קיומה).
לדעתי, מעבר להבדלי ההשקפות, הנובעים מהאופי, החינוך והתרבות האישיים של בעלי הדעות, אחת הסיבות העיקריות להבדלי ההשקפות במגוון רחב מאד של נושאים (חינוך, מגורים בחו"ל, ש"ס, פליטי דרפור, צבא, מלחמה, ערבים וכו') נובעת מהבדלי ההשקפות הנ"ל ביחס לאופיה הרצוי של המדינה.
לדעתי, באין הסכמה (ואפילו בקווים כללים בלבד) לגבי אופיה הרצוי של המדינה ותכלית קיומה, אין בסיס משותף לדיון בנושאים אחרים רבים, הקשורים למדינה.
לכן, נכון יותר – לדעתי – לבחון תחילה אם יש הסכמה לגבי אופיה הרצוי של המדינה ולגבי תכלית קיומה ורק אם יתברר שקיימת הסכמה בנושא זה, יש טעם לדון בנושאים האחרים, הנוגעים למדינה, משום שללא הסכמה כאמור כל דיון בנושא אחר הקשור למדינה צפוי להיות שטחי ו/או עקר.