זה נחמד, שפעם בחצי שנה בערך, מתארגן* לו שוקבוק במוזיאון ההסטוריה היהודית. זו הזדמנות לפגוש ישראלים ובעיקר בעיקר, הכי חשוב, לרענן את ארון הספרים המתפקע שלנו. ביקשתי מהגמדים, שיכינו ספרים שהם מוכנים למכור. העילוי הצטרף והוסיף לערמת הספרים עוד ועוד. זה היה רגע קשה. הילדים היו עדים למאבק. הוא מוסיף ספרים לערימה, אני מחזירה למדף. אפילו הזלתי דמעה, הוא לא התרגש. "אם את רוצה חדשים, את מוכרחה להפטר מהישנים". "את זה לא!" בחירוף נפש, החזרתי הספרים למדפים. "את זה אני אוהבת! את זה, קיבלתי מריקי. את זה אני צריכה עוד להחזיר לבת שבע, את זה פעם לקחתי לגיא". קשה לי הפרידה. כל ספר, מגלם בתוכו אינטראקציה וזיכרון, לא רק עם הגיבורים והמחבר, אלא גם עם אנשים שהמליצו לי או מהם את הספר לקחתי (השאלתי אך טרם הספיקותי להשיב) .
אני יכולה לדמיין את האצבעות שלהם, כמו האצבעות שלי, מרפרפות על הדפים, מלטפות את השורות.
בסוף כל חופשה בישראל, בסוף כל ביקור בעיר, ארון הספרים שלנו מתמלא בעוד כמה. יש ספרים, שאני קונה ולא קוראת. עמוס עוז לדוגמא. קונה, רק כדי לפרגן למחבר. יש ספרים שאני קוראת, נתקעת באמצע, אבל מזהה את האיכות ויודעת שאולי פעם, אני אחזור אל הספר שוב. יש ספרים, שאני כל כך מחבבת שהכריכה שלהם כבר מהוהה עד מאוד.
אל השוקבוק הפעם, הגעתי עם עגלת שוק מלאה בספרים. חלק הצלחתי למכור, חלק לא. הקונספט הוא פשוט: כל ספר שמוכרים, נקנה על ידי שוקבוק ב- 2 אירו, כל ספר שקונים, עולה בין 1 אירו ל-4 אירו. הוגן.
לרוב אני משתדלת לכתוב על כריכת הספר, את השם שלי, התאריך והנסיבות שהוא נרכש. אספנות.
שוקבוק מתמקם בבית הקפה של מוזיאון ההיסטוריה היהודית שנמצא במרכז העיר. איכשהו יוצא שרוב המבקרים, ככה נדמה לי, הן מבקרות עם ילדים, שכבר נפגשות לקפה.
בזמן שנפטרתי מ-12 ספרים ומצאתי 6 ספרים** שאני רוצה לקחת, פליני וחברה שלו הסתובבו במוזיאון והתפעלו ממוצגים עתיקים. אני חושבת שבשבוע הבא, בלי נדר, נעשה פעילות משפחתית שם. יש במוזיאון גם אגף ילדים ואני אוהבת את המבנה שמשלב ישן וחדש.
חלונות במבט פנימה.
אחרי שרוויתי נחת מהשוק וההסתובבויות, לקחתי את פליני וחברה שלו, לאכול פלאפל בעיר.
(אם כבר עושים פעילות עם אופי ישראלי)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
* אני לא יודעת מי בדיוק מארגן את שוקבוק אבל היוזמה מצויינת.
** לקחתי הביתה את הספרים הבאים:
נער החידות מבומבי – ויקאס סווארופ
חברים מוחלטים – ג'ון לה קארה
הר אדוני - ארי דה לוקה
גלנקיל (מותחן כבשים) - לאוני סוואן
ימי שלישי עם מורי – מיץ' אלבום
חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן – מיץ' אלבום
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עילוי יקר – אל תהסס, לא בעוד ארון מדפים לספרים אני חושקת, כי אם ברידר.
אני לא יכולה לעשות את זה.
כלומר זה נכון שבזמן האחרון הצטברו אצלי כמה ספרים שלא הייתי מאחלת לאף אחד, אבל אותם, כאמור, לא הייתי מאחלת לאף אחד. כל מה שאהבתי, אני מוכרחה שיהיה אצלי, וממש חסרים לי ארגזי הספרים שהשארנו בישראל.
מה שכן, אני מוכנה להשאיל, בכיף. נכון שלרוב לא מחזירים, אבל הו, התקווה.
מאותם ספרים סתמיים, נחמדים אך לא מעבר לזה, שכבר שנים אצלי במדפים, נפטרתי. מהם ומ"ג'ינג'י" – גלילה רון פדר, סליחה.
את רוב הספרים אני בהחלט משאילה ובכיף. יש כמה, שלא ניתן כבר להשיג בשווקים ואותם אני נוצרת.
נראה מוזיאון מאוד מעניין
הרעיון של השוקבוק אדיר
אני ממליץ לך לקרוא את הספר "הכלב היהודי"
ספר נהדר
שבוע טוב ונשיקות לכולם
חלק ניכר מהמשקל הרב שעודנו מחכה לי באירופה הוא ספרים. אחרי כל הטררם של לארוז (מספר פעמים) כזו כמות של ספרים, החלטתי להתנזר לעת עתה מקניית ספרים, לעשות מנוי בספריה המקומית ולפנטז על ספר דיגיטלי. אולי זו לא אותה החוויה – בלי ריח ומרקם של ספר – אבל העדר הנוכחות הפיזית מאפשר לאגור עד בלי די ספרים, והתוכן חשוב יותר מהקנקן, לא?
מתישהו גם לזה אגיע. בתקווה שעד אז אחד מהדגמים יתמוך גם בעברית…
באמת אחלה רעיון, שמחה בשבילך
באשר לספרים – קראתי את הר אדוני ואת גלנקיל, שניהם מצוינים
ציקה – תודה על ההמלצה, רשמתי לפני.
קרייזי - great mind think a like מה שחשוב זה התוכן ולא העטיפה שלו… אני אוהבת את חווית הדפדוף אבל מעדיפה שיהיה לי קורא דיגיטלי ביד.
רב ערוצית - אחרי שהמלצת על הר אדוני, חיפשתי לקנות את הספר וכשראיתי אותו בשוקבוק, גם חשבתי עליך וגם קניתי אותו. על גלנקיל שמעתי מזמן, אבל לא יצא לי לקנות אותו. מסקרן אותי תהליך הבילוש של הכבשים…
וואו, לא ידעתי שיש את השוקבוק
אני כמו הרבה אנשים לא יכולה להפרד מהספרים שלי
אבל יש לי הרבה מאוד מגזינים – "לאישה", "את" , "עולם האישה" מהשנה האחרונה שאני יכולה למסור
אמנם חלק מהרכילות והכתבות קצת ישנות- אבל תמיד נחמד לקרוא
מגזינים – לא ראיתי שאפשר למכור ולקנות מגזינים בשוקבוק. אני לא בטוחה שיש לזה שוק… חבל, אה?
אני מאוד לא נקשרת לחפצים אבל מספרים לא מסוגלת להיפרד. גם אני רוכשת בכל ביקור בארץ ספרים וכשאני משאילה אותם אני דורשת שיחזרו אלי.אני תמיד בטוחה שמתישהו אחזור ואקרא שוב את כולם…..ואולי זה יקרה. הספר האחרון שקראתי הוא: "צילו של הרוח" מומלץ!!!!!!!!
אם אחד הקוראים או הקוראות של הפוסט רוצה לקחת ממני את המגזינים (מאסטרדם)
אני אשמח לתת….
ספרי לי על זה. גם בעניין הספרים. אם כי באמת אני מאוד עושה דיאטה בעניין הספרים שאני שומרת אצלי וגם – יש לי חיבה לספרים ישנים/עתיקים שגם זה סוג של תחביב בעייתי במיוחד. יש לי את כתבי ברל כצנלסון כפי שנמכרו בשנות ה-50, ספרים בעברית משנות ה-30 – ספר היגיינה לאישה העבריה בארץ ישראל – משנת 29 – (אולי אני אכתוב עליו פוסט? זה יהיה שוס) בעיני אלו אוצרות. הרומן הרומנטי בעברית שנות ה-30. קטעים היסטריים. וגם ספרי ילדים מימי קום המדינה.חלק נכבד מהארגזים שלנו זה ספרים.
ומדהימה אותי תמיד רמת התירוצים: " אם יבואו אורחים שאנחנו לא מארחים עם הצלחות הרשמיות ( הפורצלנים היפים שלי, פולניה או לא?), אז נוכל להגיש להרבה אנשים מרק בצלחות פשוטות"… יז'ו מריה.
ואצלנו קשיי ההיפרדות פרוסים על כל התחומים. כבר ארזתי לויצו את הצלחות שהזוגי אכל בהם מרק כילד וזה לא עזר לי. הצלחות האלה מכוערות ברמות והוא ביקש להישאר איתן עוד קצת
והצילום האחרון מעולה
טלי – גם אני מאוד נהניתי מצילו של הרוח, מאוד אהבתי את הסיפורים הקטנים שנשזרו בעלילה. בניגוד אליך, אני לעולם לא דורשת שהספר יחזור אלי ובאותה מידה אני לא רוצה לשחרר "שבויים"
מגזינים - אני אשאל בסביבה הקרובה לי.
אתון - ידעתי שהתמונה הזו תדבר אליך. לא יודעת למה אבל הרגשתי שתגיבי עליה! איזה קטע, דווקא אצלנו העילוי רוצה לשחרר ואני זו שנצמדת לחפצים ולספרים. אם תסרקי קטעים מספרים עתיקים זה יהיה שוס. לגמרי. עכשיו אני מרגישה כל כך לא פולניה. אבוי. אין לי צלחות רשמיות לאורחים. מה יהיה…??? אתון, אני חייבת רענון בהליכות ונימוסים.
"עמוס עוז לדוגמא. קונה, רק כדי לפרגן למחבר": אפרת הרגת אותי. בדיוק גמרתי לקרןא ספר עתידני (החמישייה של צ'ונג לי) בו אב הביית עדיין, אחרי כל השנים האלו מחזיק בסלון את סיפור על אהבה וחושך שהוא מנסה לקרוא. מתוך אהבה (וחושך?) אני אומרת לך: התגברי על עצמך והמשיכי עד הסוף, לא כדי לספר לחברים אלא כי זה כ-ל כ-ך י-פ-ה.
גם אני מאד מרוצה מהיבול הפעם, למרות שמסתבר שאת אחד הספרים שקניתי (תאונות) קראתי כבר, אבל הוא ממש כיף גם בפעם השניה. את נער החידות מבומבי קנית כמראה ממני: דוגמא קלאסית לאחלה ספר אבל לפעם אחת בלבד. כן נדהמתי לראות שמכרו את פונטנלה: איך איך, לדעתי חזרתי אליו כבר ארבע פעמים.
אבל מה לעשות, הבתים בהולנד קטנים קטנים והכוננים הנוספת תצטרך לעמוד בחוץ בשלג.
למה לא הצטרפת אלינו לקפה?
מסתבר זנו קפטריית המוזאונים הכי מדהימה בעיר, ובצירוף החברה במקום, אפילו לא הגענו למוצגים של המוזאון.
הילית – איך טוב לראות אותך פה, ברוכה הבאה! בפעם הבאה, מבטיחה להצטרף לקפה. בנוגע לעמוס עוז, אני בטוחה שהוא כותב יפה ועם איכות קשה להתווכח, בכלל – אני מאוד מפרגנת לו ורוצה שיחייה טוב מהכתיבה, אבל מאוד קשה לי להתחבר אליו. לא יודעת למה. אבל, את יודעת מה, בשבילך, אני אנסה שוב.
לא קראתי את פונטנלה. מי כתב? עכשיו בבית שלי הבלאגן חוגג (שיפוץ וכאלו), אבל ברגע שרק יתפנה לי מקום בעיניים, אני חושבת שאני אתנפל חזרה על הקריאה.
קטעים שידעת שאני יאהב את הצילום. ותנוח דעתך גם אני לא מתחברת לעמוס עוז. וגם – אין לך פורצלנים
8O 
:?: אני א-מו-מה. זה ועניין הבורשט – מציעה לך לשקול בזהירות את צעדיים לעתיד כפסע בינך ובין הוקעתך מקהילת הפולניות 
אתון – בגללך צחקתי בקול רם נורא והילדים התעוררו. אני יודעת שמעמדי בקהילה עלול להתערער בגלל ההודאה הזו. אני לא יודעת מה לעשות. אולי הכי טוב לטאטא מתחת לשטיח ולשבת בחושך ולחכות שמישהו ידליק את האור.
איזה רעיון אדיר. לנו היו כמויות גדולות של ספרים ותרמתי חלק גדול
את לא יודעת מה לעשות? אני אומר לך מה לעשות – תסעי לצ'כיה הקרובה לביתך, שהיא בירת הפורצלן ותחווי אורגזמה. אבל בלי לזייף ! כי אחרת לא נקבל אותך אלינו בזרועות פתוחות
ביילע – זה באמת רעיון אדיר. אולי אפשר להעתיק אותו בצורה זו או אחרת גם לספריות ציבוריות או סתם לבאזרים קהילתיים בהנחה שהכסף כולו יהיה תרומה.
אתון – טרם ביקרתי בצ'כיה. זה נמצא בטו גו ליסט שלי. עכשיו, בואי נניח שיש לי פורצלן בבית. זה עונה על דרישות הקהילה הבינלאומית של פולניות מנומסות, אבל אני חוששת שהפורצלנים האלו יישברו במהרה, שכחתי להזכיר שאני מאוד שלומיאלית (ראי מקרה הקציצות)