לאט לאט מתקדם לו השיפוץ של הבית שלנו. התוכנית המקורית ולוחות הזמנים הלכו לעזאזל בעקבות החורף הזה, שמזכיר לוותיקים את החורף של שנת 79. מאז אמצע דצמבר, הטמפרטורות לא מצליחות להתרומם מעבר ל- 3 מעלות ואנחנו, תקועים עמוק בלב המאפליה. כל עוד השיפוצניקים עבדו על הגג, מבחוץ, סף הסבלנות שלי היה מאוד גבוה. לכאורה, מלבד הפיגומים, לא הרגשנו את השיפוץ והוא עבר מעלינו, תרתי משמע. אבל מאז שחזרנו מטנריף נכנסנו לקטעים הקשים ביותר ובחריקות שיניים, אנחנו סוחבים עוד יום, עוד שבוע. הקושי הגדול, כמעט מנע ממני לדבר על זה. כשהיו שואלים אותי, בפה קפוץ הייתי משחררת שיהייה טוב. זה התחיל כשהם פתחו את הגג, בין הקומות השניה והשלישית (החדשה) והכל היה מכוסה בניילונים. מינוס חמש ושלג, ואנחנו עם ניילונים במקום גג. אחר כך, הם ניטרלו את השירותים בקומת הקרקע, עקרו את הרצפה, הניחו את השירותים במסדרון והעבירו שם הרבה צנורות. על האבק והלכלוך אני כבר לא מדברת.
לאט לאט.
מכיוון שאנחנו לא אדריכלים, לא קבלנים, לא מבלים בחניות ענק של DIY (לדוגמא PRAXIS), אלא בחנויות בגדים או גדג'טים ואלקטרוניקה (MediaMarkt), הסכמנו עם האדריכלים שלנו (היא אדריכלית והוא מהנדס בנין), שהם ינהלו עבורנו את הפרוייקט. שכרנו קבלן שהם מכירים ואת כל הדאגה בנוגע לנושאים הקטנים של בחירת מסמרים, צינורות, כיורים, קרמיקה וכדומה, השארנו להם. הם היו מראים לנו כמה דוגמאות, אנחנו היינו בוחרים והמשכנו הלאה בחיים הפשוטים והלא מתיימרים שלנו. סוג של נוחות, שעלתה לנו הרבה כסף וקנתה לנו שקט נפשי. בדרך נשמות טובות הזכירו לנו שהם היו מצליחים כבר לגמור את השיפוץ בחצי הזמן ובחצי המחיר וש"קרעו אותנו" .
לאט לאט.
כל יום, אחרי העבודה, אני עולה עם הילדים לקומה השלישית, לראות מה חדש ומה התקדם. לרוב יש אכזבה – נראה לנו שכלום לא נעשה. המצב סטטי. מקסימום הם סדרו עוד משהו קטן, אבל הדרך להשלמה היא מאוד ארוכה. את תאריך היעד לסיום הפרוייקט (סוף ינואר), כבר עברנו והאופק מעולם לא נראה רחוק יותר. בשלב מסויים העילוי התקשר למהנדס הבניין ונתן תאריך יעד. דד ליין. אם השיפוץ לא יסתיים עד לאותו המועד, אנחנו ניפגש בערכאות המשפטיות. לאיום הזה היה אפקט שלא ציפינו לו. האדריכלית נכנסה ללחץ וגילינו שהיא מתמחה בפאסיב אגרסיב. הפועלים דפקו על דלת ביתנו יום אחד בשש וחצי בבוקר, רגע אחרי שהעילוי יצא למשרד "הנה באנו לעבוד". אני עדיין עם החלוק, עוד לא התקלחתי והילדים היו עוד במיטות. קטעים קשים.
לאט לאט.
בסוף השבוע הזה, הם אמורים לסיים את הכל, כמעט. לדבריהם, את העבודה מבחוץ הם לא יכולים לבצע, עד שהטמפרטורות יעלו ל-6 מעלות, לפחות. אני דיי סקפטית בנוגע ליכולת שלהם לסיים את העבודה מבפנים, ב- 5 ימים. אבל אולי אני לא מבינה כלום. בינתיים, מה שמחזיק אותי זה המחשבה על השלב הבא, כשאנחנו מרהטים ומרגישים רווחה. אני מתלבטת ביני לבין עצמי איפה יהיו המדפים, איזה עציצים, המיטה שנבחר ואיך הוילונות צריכים להיות מספיק אטומים לאור.
לאט לאט.
בא לי להגיד מילות קילול קשות… אבל יותר עדיף שאחריש. פאסיב אגרסיב זה טוב. אגרסיס אגרסיב זה עוד יותר. תנסי את זה… בעיקר על מי שמגיע לו/ה
מה עוד יש להגיד? אורך רוח? נראה לי שאת מתמחה בזה עכשיו… אז טוב, משנכנס אדר מרבין בשמחה… לא בציניות…. אולי באמת תתמקדי בעיצוב שיבוא אחרי. ואם זה לא מצליח לך אז בין לבין תנבחי על מי שצריך (וגם על מיש שלא) אצלי זה עובד יופי…
אין לי אלא להודות לך על ההכנה הנפשית שאת עושה לי. השיפוץ שלנו דומה לשלכם במובן שתהיה קריעה של הגג, כבר מעכשיו אני מתחילה לחפש איפה נגור חצי שנה. הם אמרו שלושה חודשים אני לוקחת חצי שנה (שבו בעזרת הפקת לקחים ממך) בלי לגלות להם ועוברת לגור במקום אחר. אם סבל אז שיהיה נוח
ובאשר לצרות שלך. תנשמי עמוק הרבה. אני לא צוחקת. כל פעם שעולה לך הסעיף.
אוהבת'ותך, מאלן חיבוקים }{
אוי.
מה שהורס אותי, בסיפור שלך, הוא לא הקשיים (הברורים), או האיטיות (את לא יכולה להתווכח עם מזג האוויר), אפילו לא הפאסיב אגרסיב של האדריכלית (הזכרתם בית משפט?), אלא הנשמות הטובות. "לנו זה עלה פחות", "עבדו עליכם", "קרעו אתכם" ועוד משפטי מפתח. את זה אני לא יכולה להבין.
ותהנו מהיש..
שכחתי להגיד שהתמונות, קשות. אבל אני מצטרפת לטל – בינתיים, תהני ממה שיש.
לבי לבי לך.
בקשי קצת הומור מהעילוי.
הוא מהמצטיינים וזה בדיוק הזמן לכך !
חגית - אגרסיביות לא תעזור לי, לצערי. אני יכולה להיות אגרסיבית עד מחרתיים, אבל אני לא רוצה – לא מול אנשים שאמורים לבנות את הבית שלי ושיש להם מפתחות… תחושת ביש חסרת אונים.
שנינו עמוק בצואה, אבל שנינו גם נצא ממנה.
אתון – זה הדבר הכי חכם לעשות, אם את יכולה. תסתלקי משם. תבואי בבוקר, אם את צריכה, אבל בשאר הזמן, אל תהיי שם. גם ככה שיפוץ זה דבר מחורבן. למען האמת, כל סיפור פתיחת הגג והבלאגן מסביב היה צריך לקחת שבוע, שחשבתי ואפילו הכנתי בתקציב, להיות במלון. איכשהו זה לא יצא שבוע אלא ארבעה שבועות. עסק ביש. חיבוקים וכאלו, אני אשמח לקבל בלייב. אנחנו מגיעים בעוד חודש. הכיני את הפורצלנים…
בינלאומית – הקטע הוא, שדווקא אנשים שאני מחשיבה כחברים שלי, דווקא אלו, לא מרוע לב, אלא מחוסר רגישות, הם שאומרים לי משפטי מפתח כמו "סדרו אתכם יא פריירים". וכן, את צודקת זה מאוד צורם.
טל – תודה יקירה, אני נאחזת ביש. אבל הייתי צריכה קצת לפרוק מהאין…
דודה ש. – אנחנו מצחיקים אחד את השני עכשיו.
אם יש מישהיא שיכולה להזהות איתך זה אני. אנחנו כבר גרים בדירה שלנו 3 חודשים והבית עוד נראה כמו אתר בנייה. כל יום הקבלן עושה לנו ברז מחדש וזיס מפסיד המון ימי עבודה. אני לא יכולה להישאר עם פולעים לבד והם בטח לא ישימו עליי כלל.
אני מוכרחה להגיד שחשבתי שבהולנד מוסר העבודה יותר גבוה,או לפחות היה בזמני. מה שכן אני רואה שיש עוד כבוד לבית משפט. כאן כאשר אמרנו לקבלן שאנחנו נתבע אותו הוא פשוט צחק לנו בפרצוף ואמר שהוא כבר היה שם ויודע בדיוק איך לתמרן את השופט ואם בא לנו לזרוק את הכסף שלנו על עורך דין שיבושם לנו והוא לא דואג.
זה ייגמר וזה יהיה יפה ומהר מאד תשכחו מכל הצרות
היי אפי,
את רוטנת ומתלוננת,ובצדק, משום שאתם שם, מאז שהביאו בוטקה ,והעמידו בחוץ, מול הבית,בכדי שיהיה להם איפה לאכול וללכת לשירותים ,ולא יהפכו את פרטיות ביתכם לבית שימוש ציבורי.אני,ששהיתי אצלכם בחודשים אוקטובר -נובמבר,זוכרת את ההתלהבות של כולנו,כשהגיעו הפועלים לראשונה,נכנסו הביתה עם האדריכלית והמהנדס,עשו קונסיליום,שתו תה עם עוגיות ,והלכו למשך שבועים נוספים.
וכך,בכל יום שהפועלים הגיעו ונוסף קרש פה קרש שם לבנה לארובה ושקי מלט,הרמנו עיניים כלות לעבר הגג בשמחה,הנה זה מתחיל לקרום עור וגידים ,חלום הבית המשודרג.ואז ,הגיע עת הפתח הפרוץ בין הקומה השנייה לשלישית ושאר המצבים הבלתי נסבלים והקילקולים,שאני כבר לא התנסיתי בהם על בשרי.אתם בתוך הקראפ וסובלים.מה שאני יכולה לעשות זה לעודד אתכם ולומר,'אם החורף כאן, האם האביב יכול להיות רחוק?'גם הקטע הזה יסתיים ,ואז יבואו הכייפים והרווחה הנוספת,ולי,כמובן,סיכוי לחדר משלי,הללויה.ועוד משהו קטן,הם התחילו לעבוד באמצע נובמבר ,והיום אמצע פברואר.סך הכל שלושה חודשים ,עד לרגע זה.אולי זה לא נורא מבחינת משך הזמן,למרות שלכם קשה כל שנייה בדרך.שולחת לכם המון נשיקות וחיבוקי תמיכה לסבלנות ואורך רוח.הנה הסיום מעבר לפינה
בברכת חזק ואמץ ,
סבתא דליה
אפי
ליבי ליבי אתכם.
תמיד כאשר ישנן עבודות הנדסיות/קבלניות כלשהן, לוחות הזמנים לביצוע העבודה הם בגדר כוונות טובות ותו לא, וזה נכון לכל תרבות בכל מקום בעולם.
תמיד יהיו גורמים מעכבים, לעיתים זה מזמין העבודה שלא בחר את סוג האריח המבוקש עליו, לעיתים תנאי מזג האוויר, לעיתים שינויי תוכניות וכיו"ב.
לאור שיחותיי עם העילוי, לאור התמונות מהפוסט, אני מעריך, שלא יואחר15/3/2010 ייסתימו העבודות באופן מלא.
להבא, אני ממליץ כי בהסכמי ההתקשרות עם קבלן שיפוצים או אחר יסוכם על קנס/פרס – הקדמת את הלו"ז- קבל פרס,איחרת – תקבל קנס.
בכל מקרה, סבלנות, סבלנות, סבלנות.
נשיקות
ביילע – נדמה לי שמוסר העבודה שאת מדברת עליו, גבוה אצל ההולנדים. בעקבות הפוסט הזה, נזכרו אנשים מסביבי בסיפורי זוועות על פועלים פולנים או מרוקאים שהבריזו באמצע העבודה. אני מבינה את זה, אבל רוצה כבר לסיים את הסיוט. אני מצטערת שהשיפוץ שלכם מזכיר סרט אימה. כנראה שככה זה בכל העולם…
דליה – נכון, צריך לקחת הכל בפרופורציות, אבל מבחינה משפחתית אנחנו נמצאים בסבל ומחכים שהוא כבר יגמר…
ציקה – אל תגיד לי שנראה לך שתוך חודש הם מסיימים!!! לא!!! יש להם שלושה ימים.
בשביל מה צברתם מיילג' בישראל, אם לא בשביל לדעת להבהיר לאנשים מה כדאי להם לעשות ובאיזו מהירות?
אני בטוחה שטון אחד יותר ממה שהאירופאים רגילים לו, והעסק מקבל תאוצה.
יאללה שייגמר כבר כמו השהבטיחו