השבוע, היו לי מחשבות על קיבוץ. לא על המסגרת ההתיישבותית, על הרפת, אסיפת חברים, צו התנועה וכל הבלאגנים, אלא על החיים בתוך קהילה קטנה. כבר כמעט שבוע אני חולה, זה התחיל בקצת כאבי שרירים, קצת אפצ'י, שיעול לח, היה לי גם קר. מפה לשם, בלי שבכלל קישרתי, הייתי חולה. על אמת חולה. עם 39 וחצי חום, חולה. בבית המרקחת המקומי קניתי מדחום (דווקא כשצריך, אנחנו אף פעם לא מוצאים. וכשמוצאים, אין אלכוהול לחטא), טונות של ויטמין סי, סירופ נגד שיעול שמפיל סוסים, כל מני גרגרים הומאופטיים שאמורים לחזק אותי ואבקה שיש בה אקמול מוגבר וצריך לערבב אותה עם מים רותחים, (יענו תה). שבוע כמעט אני במיטה, העילוי, חמותי שתחייה, שבאה לבקר והגמדים, סועדים אותי כמיטב יכולתם ובעיקר, מניחים לי להיות חולה ולהחלים. רוב הזמן שכבתי במיטה, עם מדחום כבוי בפה, בוההה בטלוויזיה או במחשב, מגלה באימה, שאיזה סרט שלקח לו שלושה ימים לרדת, התברר כמדובב בפולנית. סימן משמים…
בשבוע הזה היו לי געגועים לישראל, למשפחה, לשכונה, לחמימות האנושית. התגעגעתי לקיבוץ שאף פעם לא גדלתי בו. הייתה לי פנטזיה של השכנה שבאה עם סיר מרק וקוסקוס והילדים שהולכים לשחק אצל חברים או בדשא. הייתי צריכה בעיקר את האיכפתיות של הקהילה מסביב, של הקיבוץ (ולא רק של המשפחה שהתקשרה בדבקות). כשאני חולה, אני בדרך כלל נמנעת מלתקשר עם העולם "תעזבו אותי בשקט". אבל הפעם, איכשהו, היה לי חסרה האכפתיות של הקהילה.
דווקא התקשרו. גברת אחת הציגה את עצמה שהיא מאיזה ארגון שבודק האם העובדים שדווחו על ימי מחלה, באמת חולים. היא ביררה באמפטיות איך אני מרגישה ואם יש לי עוד חום. כשהיא שמעה שירד לי החום ל- 37 וחצי היא שמחה והודיעה לי שאין לי חום ואני יכולה לחזור לעבוד…
בפרנואידיות מצוייה, שאלתי אם הבוס שלי לא מאמין לי, אבל הבחורה ש "בדקה" אותי טלפונית, אמרה שזו רוטינה בהולנד, לעודד את העובדים לחזור לעבודה. מסתבר, (אימתתי זאת אחר כך עם חברה מהעבודה), שאם יש עובד שחולה יותר מפעם בשנה, במצטבר של יותר מ- 4 ימים בשנה, בודקים אותו. מתקשרים הביתה, מבררים. "עוזרים לו להחלים." זה לא האח הגדול פה. זו האחות הגדולה.
היו לי געגועים. התגעגעתי לברדק ישראלי, שבו צריך להביא פתק מהרופא כדי להיות חולים. התגעגעתי למו"מ שהייתי עושה עם הרופא,על עוד יום או שניים בבית. התגעגעתי לשכונה שלי בישראל, רציתי לשבת במרפסת מול שמש של חורף, לשמוע את הילדים משחקים בחצר של השכונה עם החברים שלהם, שכנות שצועקות מלמטה אם אני צריכה שהן יעברו בסופר גם בשבילי ומישהי שמכניסה אלי הביתה חצי עוגה.
אוי… קודם כל תהיי בריאה.
חוץ מזה, אני מכירה מאוד מאוד את התחושה הזו שלך. בלונדון גם החברים הטובים שלנו, חשבו שהם "מתערבים" או "מפריעים". זו פשוט תפיסה אחרת של המושג של חברות ועזרה.
בארץ, בשבת יומיים אחרי שעברתי ניתוח קטן, הגיעו החברים עם סיר פסטה, וכלי ענק של אבטיח שהם "הביאו חתוך". הם לא שאלו – הם פשוט הודיעו שהם באים להיות אתנו, וזה היה מסוג הדברים שלא יכולתי להסביר עד כמה הם היו חסרים לי.
יש יתרונות וחסרונות בכל מקום, אבל נראה שהמנהגים והדברים הקטנים האלה שאנחנו כל כך רגילים אליהם, כל כך חזקים בתוכנו, ששום דבר אחר פשוט לא יצור את אותה תחושה.
Hi,
First, I hope you will feel better and soon!
You have touched a raw spot, after many years in the US the same feeling is there…
I enjoy the peace of doing what I want and how I want with out having family and friends and whole world digging into each move and act and into my soul.
It still does not explain why every so often I get on plane to Miami Florida to be with friends and love all the questions that every person(Jewish/Israeli) ask about my life and sort of "dig" into what we call personal issues.
The questions and intrests that at times boarder on rude has one name to me.
I simply call it "home"
שולח לך חיבוקים מלאי ויטמין סי
תרגישי טוב והחלמה מהירה 😉
הדס – תודה תודה, אני כבר מרגישה יותר טוב. בימים הראשונים בכלל לא יכולתי לתקשר. זה מדוייק, מה שכתבת – העניין הזה של לבוא עם קערה של משהו, לא חשוב מה, בלי להתעלק יותר מדי. רק להראות איכפתיות. זה חסר פה, אולי בגלל הנימוס המנוכר, אולי בגלל האפתיות.
סינמון – 🙂 זה באמת מרגיש כמו בבית , כשאנשים לא מתביישים מסביבי… יש משהו כנראה בנוף האנושי הישראלי, שמאפשר לנו להפתח בקלות אחד כלפי השני, כאילו אנחנו משדרים על אותו תדר.
אורי – חיבוקים חזרה. תודה מותק!
אוי אפי, סובלות במקביל אה? תרגישי טוב מותק.
תרגישי גם את טוב קוחנה.
קצת עצוב לשמוע על הגעגועים האמיתיים האלה, אני מקוה שזה חולף במהרה…
מאחלת לך החלמה והתחזקות מהירה!
שבוע טוב
אורית, תודה. אני חושבת שאני בדרך המלך להחלמה, ההתחזקות בטח תבוא יחד איתה. 😉
סליחה שאני נטפל לעניין כה שולי, אבל :!:שלושה ❗ ימים להוריד סרט? במה את משתמשת? בחמור? אין , אין על טורנטים!
[לא שאני יודע, ככה אומרים וכיוצ"ב]
רק בריאות
היי. בניגוד אליך אני כן גדלתי בקיבוץ, ותאמיני לי אין למה להתגעגע, בטח שלא לסיר עם קוסקוס. אין שם כאלה דברים. כן זה נכון שכולם נכנסים לך לחיים אבל לא בצורה שאת מתגעגעת לזה, ממש לא!
בכל מקרה- בהקשר למחלה, כשהייתי חולה לפני שנה כאן באד'ם אז אמרו לי במשרד לאכול הרבה ירקות ופירות טריים. לי באופן אישי יותר עזרו ארבעה נורופנים ביום. אבל אני מעריכה אותם מאוד על התפיסות הבריאותיות שלהם. תרגישי טוב.
אורן – חס וחלילה עניין כה שולי. זהו עניין מרכזי ביותר! אני משתמשת בטורנטים ולא בחמור, אבל כשאני עובדת עם חיבור אלחוטי ברוחב פס של חוט תפירה ככה זה נראה. אם יש לך פתרון יותר טוב אנא השמע קול (קוקוריקו תרנגול)
ג'ינג'ית – את מנפצת לי בועות של פנטסיה. בכל מקרה, בקיבוץ העירוני שגרתי בו (לא באמת קיבוץ קיבוץ אלא באווירה – במקום קסום במרכז הארץ) לא נכנסים לך לחיים רק אם את מרשה. יש להם תפיסות בריאותיות של ויקינגים. מספרים בדיחה על זה שחולה בא לרופא עם רגל שבורה והוא נותן לו פלסטר ואומר שזה יעבור. נדמה לי שאחוז התמותה מסרטן, פה בהשוואה לישראל, מאוד גבוה. עד שמגלים שזה סרטן נותנים לבנאדם אקמול וירקות טריים. 😯
אני חושב שכל חברותייך/חברייך מהשכונה יישמחו עד מאוד על חזרתך… יש סיכוי שזה יתבטא בכמה סירים/מטעמים והרבה תשומת לב.
את מוזמנת לחזור לחום הישראלי, חום שיש בו הרבה שלילי אבל יותר חיובי.
נשיקות למאאממת, לפליני ולמלכה (האחת והיחידה), תרגישו טוב
תנחשו מי קנה את בזק… 😉
ציקה – חברה שלי בצ'ה כבר כתבה לי שהיא מחכה שנחזור… אני באמת חשבתי עליה ועל השכונה כשכתבתי את הפוסט. תודה על האיחולים, שמעתי שגם אצלכם יש קופת חולים. נשיקות לכולם מהדודה. תרגישו טוב גם אתם.
מי קנה את בזק?
קודם כל אני מקווה שאת כבר בריאה. ושנית, מבינה אותך לגמרי בעניין הרצון הקיבוצי – רק אל תשכחי שגם משפחה זה לא מעט, ולא לכל אחד יש מי שידאג לו במשך שבוע.
* סרט עם תרגום לפולנית? אללה יוסטור!
רב ערוצית – זה לא סתם סרט עם תרגום לפולנית זה סרט מדובב!!! מכה קשה…
ואת צודקת, משפחה זה לא מעט בכלל. ❗