השנה וחצי האחרונות, היו תקופה מאוד קשה עבורי. מקצועית ואישית. תקופה שבה אני צריכה להתמודד עם הרבה מאוד מחסומים כמו שפה, תרבות וחברה מקצועיים, הבנת הפעילות העסקית, הכרת הרבה מאוד מערכות מידע, תהליכים ארגוניים, אנשים והרגישויות שלהם. זו היתה ועדיין במובן מסויים תקופה שבה אני מרגישה איך בצפורניים שלי, אני חוצבת לי דרך מקצועית. איך אני לומדת לשלב את המטען שאני מביאה איתי: התובנות, המקוריות, הכרת מערכות ארגוניות אחרות לגמרי, במקום החדש הזה. זה לא היה לי קל. זה עדין לא פשוט, אני עובדת לפעמים עם מנהלי פרוייקטים, או אנשים שהם עצלנים טיפשים יהירים ומעט בורים. קשה לקבל שיתוף הפעולה אמיתי, עם אנשים שמעניין אותם רק הסנדוויץ שלהם ולצאת מוקדם הביתה. זה קשה, בעיקר כי המנהל שלי, הוא פרפקציוניסט גאון תובעני וקשה. הוא זרק אותי למים הקרים, "לעמוקים",בלי מצופים. שיחות ארוכות היו לי איתו בשנה וחצי האחרונות. שיחות, שבהם רוב הזמן הוא מראה לי איפה אני מעגלת פינות ומפשלת. איפה אני לא מספיק טובה. איפה אני לא מתאימה. עבדתי קשה, הרבה יותר ממה שהייתי צריכה לעבוד, בהתאם להגדרת המשרה שלי. אבל המנהל שלי, היה אומר לי, שאני לא מספיק מהירה, או לא מספיק מדוייקת. בין לבין היו לי מטפלות פשלונריות שהתחלפו ובית להחזיק עם ילדים אהובים ושפויים. אני לא יודעת מאיפה שאבתי את ההתמדה להמשיך. ברגעים קשים, היתי מפנטזת על מכתב התפטרות נוקב ואחר כך מנוחה נכונה בבית. הייתי מפנטזת על חדר כושר ושופינג וכתיבה של ספר. "החיים הטובים".
יכול להיות שהדרייב שלי, היה שאני באמת רוצה לעבוד במקצוע הזה, שאני לומדת תוך כדי ריצה. שבאמת מעניין לי, שיש לי פה מקום נרחב להתפתח. יכול להיות שהדרייב שלי היה, בהרבה מהמקרים תלוש המשכורת והתמיכה של העילוי, שתמיד בהתחלה זה קשה. אני לא מספיק יודעת לנתח את זה. אני רק תמהה, בהתחשב בקשיים האלו.
השבוע היתה לי איתו שיחת הערכה. נכנסתי עם טישו ביד. תארתי לעצמי שאני תיכף אקבל על הראש והדמעות של העלבון והתסכול יצוצו להן. אחרי שיחת נימוסים קצרה הוא סיפר איך הוא רואה אותי. הוא אמר שהוא גאה מאוד להיות המנהל שלי, הוא שמח שעל אף הקשיים שהיו, לא וויתרתי. הוא שמח שאני חלק מהצוות שלו. "את בעלת מקצוע טובה". הוא הוסיף, שקפיצת המדרגה שעשיתי בשנה וחצי האחרונות מדהימה ושהוא לא האמין שאני אצליח. הוא חושב שאני מביאה איתי משהו רענן, אתי, אכפתי. משהו שאין להרבה אנשים, ושאני יודעת להביא תוצאות טובות, "את עשית את זה", הוא אמר לי. אני מאמין בך. אחר כך הוא המשיך לדבר, אבל אני כבר לא שמעתי. חשבתי על המחיר ששילמתי, על השיערות הלבנות שצמחו לי, על הלילות חסרי השינה, על הבהלה שהיתה אוחזת בי כשהייתי רואה אותו ואת העיניים המאוכזבות שלו. המחיר הזה היה כבד, שנה וחצי הסתובבתי עם תחושה חזקה שאני לא מספיק טובה ולא מספיק מתאימה. שכר הלימוד עבור המקצועיות הזו, שאני רוכשת לעצמי, הוא גבוה מאוד.
בסוף השיחה, אמרתי לו שאני רוצה להפחית בכמות השעות שאני עובדת. הוא הסכים. אנחנו נתחיל ביום חופשה, פעם בשבועיים – ואחרי תקופה של חודשיים – שלושה, נעריך ביחד את המצב. באופן אישי אני שואפת להגיע ליום חופשה, פעם בשבוע. ארבעה ימים של עבודה, במקום חמישה, מאוד קוסמים לי.
מר מתוק
05/12/2009 על-ידי efyska
מנהל כזה הוא נכס ששווה את משקלו בזהב.
מצטרף לחנן. זכית.
(וכמובן, כל הכבוד לך)
חנן – אתה צודק, הוא באמת מנהל נדיר, ומנהל טוב במובן המקצועי של הניהול. עדיין, אני תוהה ביני לביני אם המחיר, עבור קבלת האישור שלו שאני "ראויה" לכאורה, לא היה גבוה מדי. אבל אין ספק, הוא ידע להוציא ממני את המיטב.
נדב – תודה, אני מרגישה שזכיתי ושבאמת כל הכבוד לי. אני מרגישה כמו מרתוניסטית, בסוף המסלול. לא מקום ראשון, אבל סיימתי את המסלול.
לדעת לתת פידבק חיובי במקום זו יכולת אכן נדירה של מנהלים, וגם היכולת ללמד ולהוביל מקצועית קדימה.
אבל המחיר שאת מתארת הוא מחיר יקר ביותר, וצריך לבדוק כל הזמן אם הוא שווה. אם יש לך סיבה טובה להשאר שם – הלמידה, ההתפתחות וכו', זה יכול להיות שווה את זה.
אבל חשוב גם לשים את הדברים בפרספקטיבה קצת יותר רחבה – תחשבי על איך תסתכלי על זה בעוד עשר שנים. האם תזכרי את הדברים הטובים, האם תוכלי לבנות עליהם בהמשך, או שכל מה שתזכרי יהיה הטעם החמוץ של העבודה הקשה מדי והמחיר? יש לי בהסטוריה שלי שנתיים מיותרות במקום עבודה אחד. הייתי צעירה, עבדתי קשה מדי, ושלמתי מחר קשה. היום לא הייתי נשארת, קיבלתי יחס לא מספיק טוב (בלשון המעטה), וזה לא היה שווה את זה.
שלא יובן לא נכון – אני חושבת שבאמת כל הכבוד לך, ואני בטוחה שלמדת המון ושהתקדמת והחכמת ותחושת ההישג מגיעה לך לחלוטין!
אבל כשאת חושבת קדימה תזכרי גם את כל שאר הדברים.
מנהל טוב שווה זהב – אבל גם עובדת כמוך!
כל הכבוד!מנהל מה מנהל. העבודה הקשה היא שלך. אבל ברור שתצליחי. את שאפתנית ומה שאת רוצה את תשיגי. ילללה עכשיו זה הזמן לנוח על זרי הדפנה ולבוא לביקור בארץ… גם סוף שבוע ארוך יהיה טוב 😉
נשיקות ודש"ח
חנן סיכם במשפט קצרצר את האמת כולה על ניהול.
אתה יכול להיות מנהל נחמד וחברמני לעובדים שלך, אבל המנהל שממנו הם ילמדו הכי הרבה הוא זה שדורש מהם הכי הרבה, ולפעמים גם עושה את זה בצורה פחות נחמדה. זה לא אומר שצריך להיות חרא של בנאדם, או לא לזרוק מילה מעודדת מדי פעם (כנראה שהמנהל שלך יכול היה להיות קצת יותר נדיב במחמאות).
עד היום היו לי אולי שלושה ארבעה מנהלים שלמדתי מהם המון. אלה שלמדתי מהם הכי הרבה הם אלה שכלפי חוץ היו הכי פחות נחמדים.
ולמדתי מהם עוד משהו: הם בד"כ דרשו הכי הרבה מאלה, שאותם מנהלים חשבו שיש להם הכי הרבה פוטנציאל. כלומר, כגודל הפוטנציאל (בעיני המנהלים) כך גודל הדרישה של אותם מנהלים. אם הבנתי נכון, המנהל שלך הוא מהזן הזה של מנהלים שמזהים פוטנציאל ודורשים מיצוי מלא שלו. כשהוא דרש ממך הרבה, הוא בעצם אמר לך בצורה המעוותת שלו: "יש לך פוטנציאל, אני דורש ממך למצות אותו". הבעיה היא, שצריך להכיר אותו יותר בשביל לדעת לקרוא את החלק הראשון. עכשיו יהיה לך יותר קל, כי את יודעת שזה מה שהוא מתכוון.
בהצלחה ותבלי בימי החופש.
ברכות,מקרב לב,
אני חושבת,גם כן,שההישג העיקרי הוא שלך.אני מפרגנת לך וחושבת ששחקת אותה בגדול.עבדת קשה,ואת ראויה למלוא ההערכה והכבוד.היום החופשי הוא הבונוס המתוק שלך.תהני ממנו,ונצלי אותו בשמחה.
יחד עם זאת,אסור להתעלם מהעובדה,שאילו המנהל לא היה מאמין ביכולותיך,ובסיכוי שאמנם תתקדמי ותפיקי מעצמך את המיטב,הוא לא היה טורח כלל,אפילו לגלות בפניך את אי שביעות רצונו, והיה אולי מעדיף לפטר אותך או לגרום לך כל כך הרבה עוגמת נפש,עד שהיית מעדיפה להתפטר מרצונך החופשי.אי לכך,המנהל הזה למרות שאולי שגה בכך שהגזים בהיזון החוזר השלילי,לאורך הדרך,צדק בהערכה הכללית שלו,שלאורך זמן,ההתמודדות רק תחשל אותך ותגרום לך שלא להרים ידיים,כי אם להיפך,להגביר את המוטיבציה בקרבך לקראת הצלחה,ובגדול.הוכחת שאת אלופה.
אוהבת את כולכם,וכבר מתגעגעת אליכם.
מתי תהיה היחידה מוכנה?תזרזו את הבנאים.
נשיקות וחיבוקים,
סבתא דליה
לקבל משוב חיובי זה משהו שתמיד ממלא "מצברים" מחד ומאידך מעורר שאלות על המהות, המשמעות והצורך.
אני מצטרף לרותקו, מהכרות שטחית איתך אני יכול להעיד שאת מוצלחת, אמביציוזית מספיק ובעלת יכולות די יוצאות דופן וזאת מבלי לגרוע מגודל ההישג.
מברוק.
הדס – המחיר הוא כבד, אין לי ספק. נכון שקיבלתי "תן תקן", אבל ירקתי דם, כדי לקבל אותו. אני שמחה להיות במקום שבו אני מקצועית ומוערכת, אבל אני שואלת את עצמי, כל הזמן האם זה שווה לי את זה. בינתיים – כן. אבל הכן הזה, הוא גבולי. עדיין לא עיבדתי את הדברים לגמרי. הפוסט הזה, הוא חלק מהתהליך.
רותקו – לי זה בכלל לא היה מובן מאליו שאני אצליח. היו לי הרבה מאוד לילות בלי שינה, כשאני חרדה שהמסמך שכתבתי הוא לא מספיק טוב או שהפתרון שאני מציעה הוא על הפנים. חלק גדול מהזמן הרגשתי כמו איזו בינונית שנכנסת לכיתה של מחוננים. יש גבול ליכולות, כך הרגשתי, וזה רק עניין של זמן עד שכולם ידעו שאני סתם במקרה פה. בכל מקרה, אני חושבת על ימי שני כימים חופשיים שלי. אנחנו נבוא בפסח לארץ. נשיקות ודשח חזרה.
אלעד – אני מסכימה אתך מאוד בנוגע למנהל הזה. הוא ידע לדחוף אותי לדיוק ומצויינות. הוא עזר לי בכיוונים לא הכי עדינים להיות טובה יותר. מהצד השני, אני חושבת שיש דרכים טובות יותר, רכות יותר, לעודד עובדים לכיוון של מצויינות. אני חושבת שבמובן מסויים, ניהול זה סוג של מיומנות אנושית חברתית. יש את הדרך הנוקשה והתובענית ויש את הדרך המעודדת החיובית והבונה. המנהל הזה, ברמה האישית, יכול להתפתח הרבה לכיוון הדרך המעודדת. יש לו מה ללמוד ודרך ארוכה לעבור. אני חושבת שבאופן אישי הייתי מצליחה הרבה יותר, אם לא הייתי בהתנגדות אל כל מה שהוא אומר ומייצג בהתחלה. ברגע שהוא התחיל עם הביקורת, אני נסגרתי והייתי אנטי. לקח לי ולו הרבה זמן להכיר אחד את השני ולגלות את היכולות והצדדים הטובים.
דליה – יש משפט בצבא – "מה שלא הורג מחשל", אז הנה אני מחושלת. אבל המחיר, המחיר היה כבד. זה כמו לעבור מסע כומתה ולצאת עם שברי הליכה ונקעים. זה שווה את זה? לא יודעת. אנחנו מחכים שתחזרי 😉 בשביל זה הבנאים עובדים במרץ.
ציקה – זה מקסים שאתה ורותקו חושבים שאני עם יכולות יוצאות דופן ואני מרגישה כמו איזו אהבלה ממוצעת 🙄 אבל בכל מקרה, אני מסכימה אתך שחשוב מאוד שהשאלות על המהות המשמעות והצורך יישאלו. אני עדיין חושבת על זה. בוא נניח לרגע, שהוא לא היה נותן לי כזה משוב חיובי, האם ההישגים המקצועיים שלי היו מפסיקים להיות? האם המשוב החיובי החיצוני, לא מיותר, אם היה לי קצת יותר בטחון עצמי ואמונה בעצמי?
קודם כל ברכות, הן בהחלט מגיעות לך
חלק מלהיות מנהל טוב, זה לאתר אנשים בעלי פוטנציאל [ואת הייתי אחת כזו]ואחר כך לגרום לבטא את היכולות שלהם וגם אם זה אומר לפעמים לסחוט אותם כמעט עד כלות. ואחרי, לדעת לטפוח להם על השכם ולתת חיזוקים ומשובים חיוביים על ההשגים שלהם.
למיטב הבנתי כזה הוא המנהל שלך, הוא הצליח להוציא ממך את הטובות שביכולות שלך, וגם לתת לך משוב והערכה על ההשיגים שלך.
בהצחה גם בהמשך, עם קצת יותר מנוחה לנפש
קודם כל מברוק. זה סיפור עם סוף טוב ונעים.
לא נשברת והשאלה שעכשיו באמת נשאלת היא עם מה יצאת מהתקופה הזו. האם זאת רק מקצועיות, כמו שאת מגדירה את זה? – אני כמעט בטוחה שקיבלת ערך מוסף רחב יותר שקשור לביטחון העצמי שלך ולדימוי העצמי שלך.
משהו מציק לי בעניין האופן שאת מדברת על "המחיר".
אני שואלת את עצמי האם אכן המשוואה היא:
רכישת מקצועיות= שנה וחצי של תחושות קשות.
אני מעדיפה להתמקד בחלק של המשוואה שעוסק בתחושות הקשות. שאת מכניסה אותו תחת הכותרת "מחיר". זאת אומרת את מבחינתך היית מוכנה לוותר על התחושות הקשות ואני שואלת את עצמי האם את צודקת. התחושות הקשות הן תוצר של האמונות שיש לך ביחס לעצמך ואת קיבלת הזדמנות נדירה להיפגש ולהתחכך באופן מסיבי במיוחד עם האמונות האלה. לחוות אותן, לראות אותן, ולהתמודד איתן ואולי גם ליצור תזוזה ושינוי בנושא – במינימום לפחות פחות לחשוש מהמפגש איתן. האם זה מחיר? האם המנהל הזה במובן הזה לא היה החבר הכי טוב שלך? כי הוא נגע לך בדיוק במקום המדויק שנדרשת בו נגיעה כדי שמשהו יזוז שם?
אפי
לעניות דעתי, אין ספק שמשוב שלילי(על פניו) תורם יותר שכן יש ממה ללמוד ולאן להשתפר.
יחד עם זאת, ההישגיים המקצועיים שלך נבחנים בין היתר על ידי ההכרה של המנהלים שלך, שכן באם הוא היה חושב שאת עובדת בינונית, אני לא חושב שהיתה לך את האפשרות לשמוח בהשגייך – כך שללא משוב חיובי ו/או הכרה של מעסיקים/מנהלים בהשגים מקצועיים לא היו לך הישגיים להתגאות בהם… אין ספק שבטחון עצמי ואמונה הם חשובים מאוד מאוד אולם הם בהחלט לא תחליף להכרה רשמית בהישגים מקצועיים.
באם השיחה היתה נסובה סביב יכולתייך בתחומים לא מקצועיים, החשיבות של ההכרה החיצונית פחותת ערך אולם לעניות דעתי בנושאים מקצועיים מעבר לכל נושא הביטחון והאמונה העצמית יש חשיבות מהותית/משמעותית למשוב מהגורמים הרלוונטים מעלייך ומתחתייך.
Flashes- אני מסכימה עם מה שכתבת, שחלק מניהול עובדים – הוא לעודד אותם לפתח את היכולות שלהם. אני תוהה, בנוגע לדרך. באופן אישי, נדמה לי שאני פועלת הרבה יותר טוב בסביבה רכה ותומכת ולא קשה תובענית ומאוכזבת. זו הפרספקטיבה שלי, אבל יכול להיות שאני לא כל כך אובייקטיבית כרגע. תודות על הברכות, אני בהחלט מתכוונת להנות מהיום חופש הזה. 😉 אני חושבת שגם הנפש שלי תנוח.
אתון – אני שמחה שאת בוחרת להתמקד דווקא בתחושות הקשות, כי בעיני זה עיקר הסיפור. אני מסכימה, שבראייה לטווח ארוך,התברכתי באפשרות לפגוש את התחושות הקשות של החוסר (חוסר ביטחון עצמי, חוסר אמונה, חוסר אמון וכדומה) ולהתמודד איתן. עם זאת, אני שואלת את עצמי, בשביל מה זה טוב?. (דיון, ביני לביני שאין לי עדיין תשובה מוצקה). מה שבטוח, שתהליך שאלת השאלות האלו, אומר לי שסיימתי שלב. אני כבר לא מתרכזת חזק בכל רגע של סבל, מחכה שהוא יעבור אלא יכולה להתבונן בעצמי ובתהליך. אני חושבת שקוראים לזה התבגרות. עוד שיערה לבנה וקמט קטן בין הגבות.
ציקה – אני מבינה מה שכתבת. נכון שיש חשיבות רבה מאוד למשוב מקצועי חיצוני. גם במהלך התהליך, כמובן חשוב מאוד משוב מקצועי. אני חושבת, שאם המנהל הזה היה יודע לתת לי דוגמאות טובות מהעבודה שלי, יודע לחזק את החיובי שבי במקום להתייחס רק למה שאין וחסר, אולי הייתי מגיעה לנקודה הזו, פחות חרדה, עצבנית וחסרת ביטחון. גלולה, גם אם היא מרה, כדאי לעטוף בקצת דבש, לא?
שינוי במובן הפסיכולוגי/רוחני/מנטאלי – יש לו רבדים, הורבדים האלה כוללים מודעות, יכולת להכיל ושחרור של אחיזה/אמונה/שינוי נקודת מבט.
דימוי עצמי וחוסר ביטחון עובדים את שלהם גם כשאת לא "נפגשת" איתם באופן מודע ומלא. הם חלק מהפאזל שבונה אותך כרגע שבנוי מ-X מרכיבים שמנהלים מערכת של יחסים של תלות הדדית ביניהם. זה מה שמגדיר את מה שאת יוצרת כרגע בחיים שלך – את מי שאת.
יש כאן איזו אשליה שלך – שאת יכולה לא לפגוש את התחושות האלה, להימנע ממפגש איתן. אבל זה מה שפועל ומפעיל אותך ב"חושך" וככל שההדחקה של זה עובדת חזק יותר – ככה אנחנו תפוסים בתוך זה חזק יותר.
את שואלת אותי בשביל מה? בשביל לחיות חיים טובים יותר, מודעים יותר, משוחררים יותר מהשדים והאמונות האישיים המלחיצות, השליליות. בשביל לפתח אהבה עצמית והערכה עצמית – כך שבוס/משימה לא יוכלו ללחוץ על כפתורים, כי הכפתורים ישתנו.
ולא יכול להתקיים שינוי מבלי שיתקיים מפגש עם התחושות האלה, מפגש שמאפשר מודעות – תנאי לשלב הבא של בחינה של האמונות שלך במחשבות ובאופן שבו את תופסת את הדברים. האופן שבו את אחוזה בשלל של אמונות על עצמך.
זה בשביל מה.
ואת כמובן יכולה לבחור, להמשיך לא לגעת בזה. אם את מדברת על מחיר אז לכל האמונות השליליות והמלחיצות האלה שפועלות ברקע כל עוד הן לא טופלו ולא אוווררו – יש מחירים גבוהים מאוד.
אתון – ידעתי שתעני לי תשובה ארוכה 😉 את כל מה שכתבת לי, אני יודעת ומסכימה שזה באמת חלק מתהליך הגדילה, תהליך ההתבגרות. אני זוכרת, שבגיל ההתבגרות לפעמים נורא כאבו לי השרירים והעצמות. זה היה כאב פיסי. התהליך שעברתי בשנה וחצי האחרונות, היא כאב נפשי. אפשר לקרוא לכל התהליך שעברתי גם כאבי גדילה. זה מעניין, איך הזדמנה לי כזו מן אפשרות לתהליך גדילה גם מקצועית וגם אישית.
אני קוראת את הפוסט וכל כך מזדהה עם מה שאת כותבת, למרות שממקום לגמרי אחר. את כבר יודעת באיזה סיטואציה אני נמצאת כאן- לימודים לתואר שני, לבד. שהיא לחלוטין שונה משלך. אבל ההתמודדויות לפחות חלקן מאוד דומות ואני מרגישה בדיוק את אותו הדבר – שאני צריכה לעבוד כלכך קשה כדי לפלס את דרכי, פי אלף קשה ממה שהייתי צריכה בארץ למשל. ואז את עוצרת רגע ושואלת את עצמך אם זה באמת שווה את זה? ולא תמיד אני מצליחה לתת לעצמ את התשובה החובית שכן.
והכי אני מקנאה בבחורות כמוך, כביכול, שנמצאות כאן(או בכל מקום אחר)ברילוקיישן של הבעל(אם אני מבינה נכון )ואני חולמת להיות בסיטואציה הזאת, ולעשות חיים, פשוט ככה. כמה שזה נשמע אולי מפונק . להפסיק להתמודד ולהלחם לבד בכל דבר ורק להנות מכל היתרונות שאמורים להיות בסיטואציה כזאת.וכולם יודעים שברילוקיישן יש הרבה יתרונות.
ואז אני קוראת את הבלוג שלך ואומרת- כל הכבוד לך. אבל למה אם זה אפשרי כמובן שלא תפרגני לעצמך ארבעה ימי עבודה. זה נהוג ומקובל ונחשב כאן למשרת אם. אני כל הזמן אומרת לחברה שלי שנמצאת באותה סיטואציה- הלוואי עלי, תהני מהזמן הזה, כולנו יודעים שבחזרה בארץ זה יהיה רק חלום לעבוד רק ארבעה ימים.
חנוכה שמח!
ג'ינג'ית – ההתמודדויות שלנו מול קשיים, הן אותן ההתמודדויות והקשיים הם אובייקטיבים ומאוד לא פשוטים – גם נפשיים, גם שכליים וגם פיסים, אבל לא הייתי מוותרת עליהם. אולי רק מנמיכה את העוצמה. אני מסכימה איתך שזה הכי כיף בעולם לתת למישהו אחר לדאוג לפרנסה ורק ללכת למוזיאונים ולשופינג ולג'ים. הכי כיף לאיזה חודש. אחר כך, אני בכל אופן, מחפשת איך לעשות משהו שהוא קצת מעבר לזה. ישבתי בבית קצת יותר משנה – קצת בישראל וקצת פה וטיפסתי על הקירות. התנדבתי, עשיתי שופינג, יצרתי, קראתי, נפגשתי עם חברות. היה כיף, אבל זה לא היה מה שאני באופן אישי צריכה – להרוויח את הכסף שלי ולעשות משהו שמקדם אותי.
תחזיקי מעמד. את יודעת איפה למצוא אותי, אם את צריכה כתף.
לדעתי כל הברכות מגיעות לך והדבר היחיד שאני יכולה להגיד לטובת המנהל זה שבסופו של דבר הוא כן נתן לך פידבאק חיובים ומחמאות.
כל הכבוד לך שהחזקת מעמד. אני מזמן הייתי בורחת בבכי.