איכשהו… גם אם הם מתגוררים בהולנד, או בדרום אוסטרליה, בסופו של דבר, בקרב הישראלים, תמיד יעלה הדיבור על החזרה הביתה – לישראל. אולי לא בכל שיחה, אולי לא עם הנייטיבז, אולי לא באופן קבוע, אבל תמיד זה יהיה ברקע. יש כאלו שמחשבים את קץ הגלות לאחור, ברגע שהם יצאו מישראל, אחרים מסרבים לנקוב בתאריך. יש שנותנים זמן גלובלי, טנטטיבי כמובן. כשהקטן יכנס לכיתה א', כשהגדולה תסיים את הבגרות, אוטוטו… אחרים מדברים על אף פעם.
שיחות על חזרה לישראל מעלות באופן נוקב את שאלת הההוויה . למה אנחנו פה? למה לא שם? מה חשוב בחיים? מה חסר לנו? מה טוב לנו? נראה לי, ששיחות "לאן פנינו מועדות" הן איכשהו מה שיכול להרוס מסיבה. תמיד יהיו כאלו שישמיצו עד דוק את הסביבה המקומית, או את ישראל. תמיד יהיה מי שיאנח וידבר על המצב, הכלכלי \ הבטחוני \ המדיני \ מעמד האישה \ זכות השיבה \ ההשכלה הגבוהה \ החינוך \ הדמקורטיה הישראלית. טוב לא יכול לצאת משיחות כאלו, בעיקר אם הן רבות משתתפים.
שגיא, שעובד איתי, פיתח את מודל ה- LAFA שמכיל מרכיבים למדידת הגעגועים:
Language
At Home Feeling
Friends Family & Food
A better climate
לפי המודל, אפשר לזהות את רמת בשלות האדם לחזור לישראל. כאשר כל התשובות, ביחס לישראל, מבטאות כמיהה – אפשר לדעת… באותה המידה, אפשר להשתמש במודל, כדי לחזות, מי מהסובבים, ימצאו את ההזדמנות הראשונה כדי לצאת מישראל.
נראה לי שהמודל הזה, הוא לא פחות ממבריק. מה מדד הLAFA שלכם?
עשית לי חשק לשווארמה.
ועדיין בישראל היא יותר טובה.
כנראה שלי יש מודל LAFA משלי. 🙂
יאללה בואו לבקר כבר!
מקווה שפורים עבר בשלום.
הבת דודה מרמת גן.
מספר הערות מממציא המודל…
כיון שיש תגובות חיוביות למדד הלפה מעכשיו והלאה יש להוסיף לידו:
All rights reserved ©
משום מה ההודעה שלי עלתה רק בחלקה.
המלצות לשפור מדד (או מודל) הלפה יתקבלו בברכה.
לגבי
A better climate
אולי נכון יותר
A warm climate
או
A mediterranean climate
נראה לי שהישראלים באירופה משוועים עכשיו לאקלים הישראלי.
תודה שהעלית את הנושא, ולו כחומר למחשבה, אפילו שאת מודעת ליכולת שלו להרוס כל מסיבה טובה.
כשהחיים בגלות נמשכים שנה ועוד שנה ועוד… הופכת השיבה לישראל בהדרגה מטבעית לקשה ובהמשך לכמעט בלתי-אפשרית. לא שיש לי בעיה עם קונספט ההגירה, הרי מי אני אם לא מהגר-בן-מהגרים, אופוטוניסט בן פליטים ושרידים המאמין שכל אדם צריך בראש ובראשונה למקסם את האושר של עצמו ומשפחתו. אבל אני מודה שקשה לי עם זה שההגירה מתבצעת בלי שמחליטים לגביה במפורש, עם זה שההגירה שכל כך תשפיע על הדורות הבאים אחרינו, ולמעשה תבטל את הישראליות שלהם, היא לא תוצאה של החלטה מודעת לנטוש, אלא של דחיית ההחלטה לחזור, אולי בגלל ניקוד נמוך ב'מדד הלאפה', ואולי בגלל שמרוב חוויות, הרפתקאות, בילויים וכיף, לא נשאר רגע פנוי למחשבה על חזרה הבייתה.
לאחרונה נתקלתי במאמר הבא שנכתב ב-ynet לפני כשמונה שנים בעניין ההחלטה של ישראלים בארה"ב לחזור-או-לא-לחזור לישראל. הוא נראה לי רלוונטי ומעניין גם לאלה מאתנו החיים באירופה כיום, אז אני שמח להמליץ:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-1758232,00.html
והרהור: איזה מזל שבכל זאת קיים בישראל רוב שפוי ותמים שלא באמת יודע או מעוניין לבדוק כמה טוב יכול להיות לו בגולה, כי אם היה יודע, ייתכן שלא היה לנו לאן לחזור…
וואו ניר. כל הכבוד על הלינק
אני מניח שאצלי ה- LAFA עדיין מצביעה על ישראל:
Language – אנגלית היא לא בעיה.
At home feeling – לא ממש, סינסינטי זה חור. מצד שני גם בישראל אני כבר לא מרגיש בבית לגמרי
Friends, family, food – יתרון בולט לישראל. למרות שבחודשים האחרונים מצבנו השתפר פה.
A better climate – אם הכוונה לאקלים מטארולוגי, אני דווקא מרוצה (החורף קצת ארוך מדי אבל זהו). אם מדובר באקלים חברתי, תרבותי, אנושי אז אין ספק שיש לסינסינטי מה להשתפר. אנשים פה אטומים, מטומטמים וזנופובים.
לפי (כמעט) כל המדדים שלך, בארסה היא עדיין הבית שלי. השפה, האוכל, תחושת הביתיות, האקלים והחברים, מאלה לא חסרו לי שם. רק המשפחה. ממש לא קל לחזור אחרי 7 שנים, ולמרות שאני פה כבר כמה חודשים, אני עדיין לא ממש מוצאת את היתרונות שבזה, למעט הקרבה למשפחה.
לא יודעת אם זה מדד הכמיהה משקף רצון אמיתי לשיבה לארץ, פעמים רבות הכמיהה הזו, היא בעצם כמיהה לזכרון שלהם, ולא למולדת העדכנית והמציאותית. המצב פה הולך ומתדרדר, והדברים שפעם היו נהדרים הולכים ונעלמים.
היי אפי,
למען האמת תהיתי כמה זמן יקח הפעם עד שהנושא המאוד רגיש הזה ישוב לחזית הדיונים.למרבה הפליאה לקח די הרבה זמן.היו נושאים אחרים שהעסיקו אותנו.
רעיון הלאפה שלך, רועי ,מעניין,אני רק חושבת אתה שוכח ,או מתעלם במתכווין,מהמרכיבים של j a m (job'assets'money). אתה שוכח שבמרבית המקרים מה שגורם לרוב הישראלים לעזוב את הארץ ולנדוד לארצות אחרות הם השיקולים המקצועיים קרי הישגים חומריים ואחרים, והכסף שהם עשויים לצבור שם, לעומת הקושי להתרומם ,לעיתים קרובות מעל לסטנדרט מסויים ,כאן.ומתוך היכרות עם הטבע האנושי,אין לי ספק,שהשיקולים האלה ניצבים איתנים ונותנים את הטון בהרבה מקרים בעד או נגד חזרה לארץ.
דרך אגב במאמר ,שאת הלינק שלו קידמתי בברכה מתייחסים גם להיבטים האלה וטוענים שלא פעם הם משמעותיים ,לדוגמה ,במקרה של רופאים שבארצות הברית הם מלכים, ואילו כאן חייבים לעבוד שתי משמרות בכדי לצוף.
ויחד עם זאת,אם נתייחס להיבטים הרגשיים ,שכוללים געגועים למשפחה ,לחברים ,לאוירה, לאוכל ועוד ועוד ,תקצר היריעה מלהעלות כאן,אז כן,הכף בסופו של דבר יכולה להכריע בעד שיבה לכאן,למי שמוכן לבלוע את המר עם המתוק ,וחושב שזה בסדר,כי זה שלנו.
בברכה,
נשיקות לכולכם,
סבתא דליה
בדודה – אין כמו שוארמה. קצוצה דק, חרוכה, עם הרבה חריף.
שגיא – בטח שכל הזכויות שמורות . בכוונה השארתי את המודל מעורפל, היופי הוא בפרשנות האישית של כל אחד.
ניר – הכתבה מרתקת רק שהיא מדברת בעיקר על הקשיים הכלכליים בשיבה לישראל. התייחסות למימד הכלכלי נעשית באופן שכלי אצל רובנו בעוד שמדד הלאפה הוא בעיקר משהו שמתייחס למימד הרגשי. געגועים…
אלעד – וווארדי… סינסינטי… אין לי מושג אם מדובר באקלים תרבותי או מטאורולוגי. אני מעדיפה שאתה תיתן את הפרשנות שנוחה לך. מה זה זנופובים?
קרייזי – אם המדד שלך מראה לך שאת צריכה לחיות בבארסה, אז זה בטח יקרה מתי שהוא… לא? יש בזה משהו, במה שכתבת. הגעגוע הוא געגוע לזיכרון ולא משקף את ישראל האמיתי הקשה והריאלית. יכול להיות שבגלל זה, אלו שחוזרים (ראי הכתבה שניר צירף), עוברים תהליך שיבה קשה.
סבתא דליה – זה נכון שרוב היוצאים מישראל, עושים זאת על רקע כלכלי והחוזרים – על רקע רגשי. מעניין, לא?
יש את אלה שמראש אומרים שהם עוזבים את ישראל לתמיד, וכבר עם הגעתם לגלות הם נוקטים בצעדי השתקעות כמו למידת השפה, התבססות כלכלית בעבודה או עסק, והשתלבות חברתית בין מהגרים ישראלים או עם מקומיים, נייטיבז או אחרים. לגבי אלה 'מודל הלאפה' יקבע, לכל היותר, את תכיפות הביקורים בארץ, כי אין סיכוי שיחזרו אליה.
לעומתם יש את מי שמראש יודעים שיצאו מישראל לזמן קצוב, לקדנציה של תפקיד מסוים, ללימודים או להרפתקה תעסוקתית. אלה לא מתאמצים לטעת שורשים בגלות, לא לומדים את השפה (כשאינה אנגלית), וגם לא מנסים להשתלב בחברה. עבור האקספאטים האלה 'מודל הלאפה' לא רלוונטי כי ממילא הם יודעים מתי יחזרו הבייתה.
אבל יש את אלה שהגיעו לגולה בלי מחשבה לעזוב את ישראל אבל גם בלי לדעת מתי ישובו אליה. או שדיברו על כך שזה בטח יימשך שנתיים, או שלוש או מקסימום חמש-שש. הם חיים ומתנהגים כמו הקבוצה הקודמת, אך השנים חולפות, והדדליין כבר מזמן נשאר מאחור… והנה הם מהגרים לכל דבר, בקושי דוברים את השפה המקומית ובטח שלא קוראים ספר או עיתון בה, חיים בחו"ל אבל מחוברים לאתרי האינטרנט הישראליים כמו לאינפוזיה, הם לא באמת חלק מהחברה המקומית, ולמעשה הם מעין "עקורים מרצון" כי השורשים שלהם נשארו מחוץ לקרקע כלשהי, אבל מתוך בחירה. יכול להיות שהחיים שלהם נפלאים, ולכן הם לא חוזרים, או שפשוט הם לא חוזרים כי היה להם קשה להחליט, והכי קל פשוט לחיות ולראות, בלי לקבל החלטות קשות. 'מודל הלאפה' מתאים להם, אבל עלול גם לבלבל אותם, ולכן לצד "כל הזכויות שמורות" הייתי מוסיף המלצה על "יש להיוועץ ברופא/קולגה/חבר/אח לפני השימוש".
ניר – ניתוח מעניין מאוד עשית, לקבוצות השונים של הישראלים שעזבו לגולה. ההכללה נראית לי נכונה. אם זאת, כדי להשלים את הניתוח, שאגב אני מסכימה לדרך שבה הצגת את הדברים, חשוב להכניס מימדים נוספים – ילדים ובני זוג. אלו מימדים נוספים שמשפיעים על הזיקה למודל הלאפה, בעיקר מבחינה רגשית. כשמי מבני הזוג הוא נייטיבז, או כשאחד מבני הזוג לא מרגיש "בבית", בחיים שמחוץ לגבולות ישראל יש השפעה נוספת על המדד. כשגיל הילדים מתחיל להתקרב לתיכון \ צבא \ אוניברסיטה גם שם יש השפעה. כשההורים בארץ זקוקים לנו, גם שם יש השפעה. אבל אני חושבת שהכי מעניין לבדוק את המודל והזיקה לישראל ברמה האישית ולנסות לנטרל השפעות אחרות כמו בני זוג, ילדים וכסף.
נראה לי כמו אחלה מדד, למרות שבתור מי שגרה בישראל קשה לי לדמיין איך הייתי מרגישה.
בקיצור, איפה את במדד? 🙂
lafa כמה נכון. תמיד מתגעגעים לגן הילדים הראשון, לבית ספר יסודי ואחרי כן לתיכון ולצבא ולאוניברסיטה ולחברים שהכרנו וזנחנו לאורך הדרך, לבית זה או אחר שגרנו בו ועיר שעזבנו ועבודה שגם. ככה כל החיים מתגעגעים ולא ממש נהנים מהרגע ואולי באמת אי אפשר להנות מהרגע אלא רק ברטרוספקטיבה כשהוא התאדה וזהו.
אוהבת לקרא אותך
Language- אמנם באתי רק לעשות תואר, באנגלית, אבל מצאתי את עצמי לומדת את השפה המקומית
At Home Feeling- לא הייתי רוצה לגור כרגע בשום מקום אחר בעולם, אפילו מתעצלת לצאת מאמסטרדם לערים אחרות – יש לי פה הכל. מידי פעם מתגעגעת קצת לתל אביב, אבל זה הולך ופוחת, חייבת לומר
Friends Family & Food-הייתי חוזרת רק בשביל המשפחה,(למרות שלפעמים זה נח להיות קצת רחוקים). היום אבא שלי בא לביקור ונזכרתי שאני קצת מתגעגעת לאוכל של הבית. אבל בסך הכל AH מספק בהחלט.
A better climate- אני מעדיפה את החורף האחרון שעבר עלינו באמסטרדם על פני יולי-אוגוסט בארץ!!!
אז איפה אני כרגע במדד? אמנם אין לי תכניות לחיות פה את חיי, אבל אני שמחה מאוד לדעת שיש לי עוד שנתיים לפחות להעביר כאן.
סיימתם את השיפוץ?
טוב, אז בכל זאת יש לי מה להגיד 😉
שפה – אני אוהבת ללמוד שפות חדשות ולהתאתגר עם כאלה שאני יודעת, למרות שעל בסיס יומיומי זה לא שפוט, במיוחד אם השליטה שלך בשפת האם היא טובה ובמיוחד אם אתה מתפרנס מזה באיזה אופן… אם כי ברור לי נניח שבתחום האקדמי – אני אהיה חייבת להגדיל את המיומנות שלי באנגלית. וגם בשפה העתיקה שאותה אני לומדת.
להרגיש בבית – בסופו של דבר רק בארץ. אחרי סיבוב של כמה שנים בארה"ב ורומן ארוך עם פינלנד. אין מה לעשות החיבור שלי לארץ ולישראלים ולישראליות עמוק מאוד. זאת בדיוק הסיבה שבגללה אני לא מאמינה שאני אהגר. אלא אם כן סכנת קיום גדולה תתנפנף מעל ראשי וגם אז- זה לא יהיה שפוט לקום וללכת – ירגיש כמו בגידה.
משפחה חברים וכו' – בערך כמו הסעיף למעלה. לא מצליחה ליצור חברויות עם זרים כמו שיש לי עם ישראלים. אולי באמת כי לא חייתי מספיק זמן במקום אחר. בתקופה שהייתי בארצות הברית, לא הצלחתי. יש משהו בישראלים ובאופן המיידי שבו הם מתחברים, שקשה לי למצוא אצל אחרים וגם הרקע המשותף.
מזג אויר – אוהבת מאוד את מזג האוויר בארץ. הקיץ מנכס (מלשון נאכס) קמעא – ואת זה אפשר לפתור בנסיעות לאירופה בקיץ. אני מכורה לשמש ( וגם אוהבת חורף). עדיין חושבת שיש לנו מזג אוויר קרוב למושלם.
אי לכך ובהתאם לזאת – אם הגירה אז לתקופות מוקצבות – פוסט דוקטורט, כאלה. נראה לי שהבסיס תמיד יהיה הארץ + גיחות תכופות + אפשרות להחיזק בית/בתים במקומות אחרים. אני אוהבת תנועה ונסיעות.
זהו אפי, סיימתי את שיעורי הבית. אני מבקשת את הפרס.
רב ערוצית – גם בתור אחת שגרה בישראל את כמובן יכולה לבדוק את רמת החיבור למקום \ געגועים למקום אחר, אבל זה כמובן דורש מידה מסויימת של דמיון ולחשוב ב "נגיד ש…" ברמה האישית אני נמצאת במדד באופן הבא:
שפה – אני הכי מרגישה בבית בעברית, אבל מצליחה להסתדר גם באנגלית – לקרוא, לכתוב, לדבר ואפילו לחשוב. את השפה המקומית עדיין לא רכשתי, למרות שאני מבינה לא מעט. אבל כאמור, בבית אני מרגישה רק בעברית.
AT HOME FEELING – אני מרגישה בבית איפה שהבנזוג שלי והילדים שלי. 🙂
אוכל משפחה וחברים – המשפחה בישראל, חברים יש לי גם פה וגם שם ואוכל… אני מאוד מאוד בררנית, אבל הכיוון הוא ים תיכוני (ישראל).
מזג אוויר – לא יכולה לסבול את הצהבהב הישראלי בתוספת אחוזי הלחות והחום.
טל – כל כך יפה ההתייחסות שלך לגעגועים לאתמול ולאיזו פנטסיה שיש לנו בראש. תודה רבה, גם אני נהנית לקרוא אותך.
אתון – מי שמכין שיעורי בית יפה כל כך יכול לאכול גלידה, ליד השולחן במטבח. אני גם רוצה בית בכל מני מקומות בעולם וגם הרבה כסף כדי להחזיק אותם ריקים ולבקר בהם כשמשעמם לי.
אפי – רק לא גלידה בקור הזה 😯 וגם אני עכשיו עובדת על העניין הזה של רצון ויצירה בהנחייה לאחרים, אז זה חם אצלי על המדף ועל כן קבלי 60 שניות על "רוצה"- אם את רוצה בתים, אולי כדאי שתתחילי להפעיל את עצמך בכיוון? תוכנית וזה… יכול להיות שאת לא ממש נורא רוצה בתים בכל העולם (זאת אומרת לא הולכת לישון בלילה עם מחשבות על הדירה שלך בפריז/תל-אביב, נגיד) ו/או חושבת שאת לא יכולה להשיג את זה/בלתי אפשרי.
אתון – איזה קטעים, כל הלילה חלמתי עליך ועל הפוסט שלך (פוסט דוק), אני לא יודעת באיזה מצב את נמצאת עכשיו במחקר שלך, אבל חלמתי על הפוסט. היה גם קטע שבו התעופפנו ביחד מעל העולם בכל מני מקומות. היתה גם פריז, אני כמעט יכולה להשבע.
בכל מקרה, בתים בכל העולם – בינתיים בישראל והולנד. הבנק מחזיק אחוזים ניכרים מאוד מהבתים האלו, אבל יום אחד… בשביל זה אני גם עובדת. כדי להגביר את הסיכוי הכלכלי שיום אחד יהיה לי בית גם באיטליה וגם בקובה וגם דירונת קטנה בלונדון.
אתמול מישהו שאני מאוד מעריכה בעבודה, שאל אותי על התוכניות שלי – להשאר או לחזור לישראל. התופעה של אקספט מרתקת אותו, כילד – הוא היה בן של הורים נודדים והוא מאוד מעריך את הגמישות הרגשית שהנדודים נתנו לו. דיברנו קצת על איך העולם שלנו הופך לבנלאומי יותר ויותר ולמעשה, אנחנו יכולים אפילו באמצעים אלקטרונים להפוך את הגעגועים לתרבות שפה משפחה וחברים למשהו מאוד נגיש.
גינגית – התפספסה לי ההערה שלך, סליחה. השיפוץ מסתיים והולך, יש כבר רצפה, חלונות, צבע, מדרגות. הכל מתחיל ללבוש צורה. בימים הקרובים נתחיל לרהט את הקומה השלישית, לבחור וילונות ולחפש גנן שיעשה לנו את הגינה. אני שמחה שאת מרגישה בבית ומצאת את נקודות האיזון שלך. למעשה, לדעתי, לא חשוב איפה תהיי, הכי חשוב זה שתרגישי בבית – שיהיו לך חברים, שתרגישי בנוח.
אני גם שמחה שיש לך עוד שנתיים לפחות להעביר כאן. יום אחד אפילו ניפגש.
אתמול ישבנו עם חבר (קשה לקרוא לזה חבר, אבל נניח) פיני ותחקרנו אותו ביחס לקניית בית כאן על אגם. זאת לא רק הקנייה, זה כל התחזוקה הקטנה והמעצבנת. רק סילוק האשפה והביוב זה איזה 50יורו לחודש ואז יש גם מיסים מקומיים ותחזוקה של הבית. נראה. מצד שני הוא טוען שדי בקלות ניתן להשכיר בית כזה כשאנחנו לא כאן. בינתיים תני לי לשרוד את השיפוץ ובמיוחד את השלב שבו אנחנו נמצאים שלב הבירוקרטיה מול עיריית תל אביב, השם יקום דמם. את קולטת שאנחנו משלמים למישהי שתרוץ עבורנו בפרוזדורים של העייריה? 👿 👿 👿 👿 👿 👿 😕 😡 😈
כתבתי תגובה מושקעת ביחס לחלום והבלוגלי בלע הכל. 🙄
נלך לשורה האחרונה. אם חלמת על הפוסט, סימן שיהיה פוסט?
ניר, בתגובה לסעיף 9: אבל יש את אלה שהגיעו לגולה בלי מחשבה לעזוב את ישראל אבל גם בלי לדעת מתי ישובו אליה. או שדיברו על כך שזה בטח יימשך שנתיים, או שלוש או מקסימום חמש-שש. הם חיים ומתנהגים כמו הקבוצה הקודמת, אך השנים חולפות, והדדליין כבר מזמן נשאר מאחור… והנה הם מהגרים לכל דבר, בקושי דוברים את השפה המקומית ובטח שלא קוראים ספר או עיתון בה, חיים בחו”ל אבל מחוברים לאתרי האינטרנט הישראליים כמו לאינפוזיה, הם לא באמת חלק מהחברה המקומית, ולמעשה הם מעין “עקורים מרצון” כי השורשים שלהם נשארו מחוץ לקרקע כלשהי, אבל מתוך בחירה. יכול להיות שהחיים שלהם נפלאים, ולכן הם לא חוזרים, או שפשוט הם לא חוזרים כי היה להם קשה להחליט, והכי קל פשוט לחיות ולראות, בלי לקבל החלטות קשות. ‘מודל הלאפה’ מתאים להם, אבל עלול גם לבלבל אותם, ולכן לצד “כל הזכויות שמורות” הייתי מוסיף המלצה על “יש להיוועץ ברופא/קולגה/חבר/אח לפני השימוש”. בחלק מדבריך כאילו תארת אותי מלבד העובדה שאני דוברת את השפה ההולנדית (לא קוראת ספרים בהולנדית), השתלבתי מצויין בחברה וכל חברי, למעט מספר זעום של ישראלים, הם הולנדים. אבל כן, אני מחוברת כמו באינפוזיה לטלויזיה ישראלית, רדיו, עיתונים וכל מידע מישראל. לאחר 25 שנים פה בכל פעם שאני נוחתת בנמל התעופה בן גוריון אני אומרת: "הגעתי הביתה". כשאני חוזרת להולנד אני אומרת את אותו המשפט רק כשאני נכנסת לבית הפרטי שלי. אני חיה פה אך הלב שם וככל שאני מתבגרת יותר אני נקרעת יותר: מצד אחד החיים שלי פה מתנהלים על מי מנוחות למרות המון דברים שאני בפירוש לא סובלת פה ומצד שני דוקא ההתחברות באינפוזיה למה שקורה בארץ זה כל פעם כמו סטירה מחדש, כאילו הכל הולך ונהרס. יש האומרים לי שאני מתגעגעת לישראל שעזבתי ולא לישראל בהווה. כשאני בארץ טוב לי ונעים לי למרות הדברים הרבים שמזעזעים אותי כל פעם מחדש. נשמות טובות גם חוזרות ומזכירות לי שחופשה בארץ היא לא כמו לחיות בה… כן, זה מצב לא קל אבל כדי למנוע מעצמי מלהשתגע אני חיה את היום ומשתדלת לא להיכנס למחשבות על בסיס יומיומי: מה יהיה??!!
טלי – נדמה לי, שהעולם כולו משתנה. מהמקומי לגלובלי. הקשר שלנו למקומות אחרים יכול להתקיים כל הזמן ומכל מקום. עובדה שאת מחוברת באינפוזיה להוויה הישראלית. מעניין אותי, אם ההתפרצות האלימה בישראל מתקיימת גם בהולנד. כמי שפחות מחוברת לחדשות המקומיות, אין לי מושג.
אם העולם כולו משתנה, גם אנחנו צריכים להשתנות אתו. אני לא בדיוק יודעת להגיד, איזה מן שינוי.
אתון – אני לא יודעת להגיד לך אם יהיה פוסט או לא, אני רק יודעת שחלמתי עליך ועל הפוסט ועל מקומות בעולם. נחייה ונראה ?!?
טלי — מבלי להכיר אותך או את נסיבות הגעתך להולנד, אני מניח (אם כי אולי טועה) שהשתלבותך לכאורה נובעת בין היתר מזה שהגעת לכאן בלי משפחה, מה שככל הנראה אילץ אותך להיות יותר קשובה ופתוחה לסביבה, וכך למדת את השפה ורכשת חברים מקומיים. ואולי גם לפני רבע-מאה, בעידן שלפני האינטרנט — וכל מה שקשור אליה, ובכלל זה עיתונים און-ליין, טלויזיה ורדיו דרך המחשב, אי-מייל, שיחות חינם או בחיוג מוזל ואפילו עם מצלמה, טלפונים סלולריים הזמינים בכל מקום, ולאחרונה גם רשתות חברתיות — כששמירה על קשר עם היקרים לך שנשארו הרחק מאחור נעשתה באמצעות מכתבים ושיחות טלפון יקרות להחריד ולכן נדירות, היו לך גם צורך רגשי וגם זמן מספיק ליצירת קשרי-אמת חדשים.
אמצעי התקשורת החדשים הפכו את המיקום לחסר משמעות. החברויות והקשרים של היום הם תלויי-אדם ולא תלויי-מיקום. אפשר לחיות בכל מקום בעולם ולתקשר עם מי שרוצים בכל מקום אחר. אפשר לקרוא כל עיתון, להאזין לכל תחנת רדיו ולצפות בכל תכנית טלויזיה, בכל שעה, והכל בעלויות זניחות. אפשר לשמור על קשר יומיומי עם המשפחה והחברים הישנים, ואף לדעת יותר על מצבם העדכני מאשר על השכן או הקולגה שפוגשים כל בוקר בעבודה. וכשמגיעים לביקורים, פה או שם, אז ממילא פוגשים את כולם, ולפעמים בכזו אינטנסיביות שהריחוק הגיאוגרפי בין-לבין אפילו מסייע ליציבות הקשר. כך שאפשר לגור ולעבוד בהולנד, ובאותה עת להמשיך לחיות בישראל. אז מתי כבר נשאר היום זמן ומקום לגעגועים, כמו אלה של פעם…?
ובנוסף, אני משער שבשנות השמונים של המאה הקודמת, לפני גלי ההגירה הגדולים, הנייטיבז ההולנדים היו פתוחים יותר לזרים שבתוכם, מה שהקל על השתלבותם לכאורה של המהגרים. לעומת זאת, היום נדמה כאילו ההולנדים חיים בבועה סגורה, סביב "מדורת השבט" הפרטית שלהם, שחדירה אמיתית אליה אינה אפשרית למעט, אולי, באמצעות נישואים.
כתבתי פעמיים "השתלבות לכאורה" כי לדעתי ההגירה כל כך ניכרת בכל נימי החיים, כל כך בלתי ניתנת לטשטוש, שגם אם מהגר יחשוב שהשתלב חברתית, ויהיו לו חברים מקומיים והוא כבר יתחיל לדבר יותר בשפת המקום ופחות בשפת-האם, ויתקדם ויצליח בעבודה, באומנות, בעסקים ואפילו בפוליטיקה, לעולם המקומיים ייראו בו שונה מהם (במבטא, בגינונים, במראה), ולנצח יישאר מהגר. הן מבחינת יחס הסביבה אליו, והן משום שכך ירגיש עמוק בפנים.
חשוב לי להבהיר שאין כאן טיפת שיפוטיות. ברמה האישית ביותר, אם "החיים מתנהלים על מי מנוחות" אז למה לחולל בהם שינוי? לדעתי אין פסול בלחיות מהיום-למחר בגלות, כל עוד טוב לך. בין אם תשובי לישראל בערוב ימייך ובין אם לא תשובי, העיקר שתרגישי במבט לאחור שהיו לך חיים טובים.
אפי — כדי לקבל מעט מושג על המקום בו אנחנו חיים אני ממליץ לשים ב"מועדפים" קישור לאתר אינטרנט של עיתון הולנדי (למשל Het Parool הפופולרי באמסטרדם והקליל יחסית – http://www.parool.nl) ומדי פעם להציץ בו עם תרגום אוטומטי באמצעות Google Toolbar. גם אם לא מתעמקים בכתבות, אפשר להציץ ולדעת מה קורה סביבנו ומה נמצא בכותרות ועל סדר היום (כולל המלצות למסעדות) של החברה בתוכה אנו חיים.
ניר, אתה איש חכם!!! אתה מנתח את הדברים נפלא ולרגע לא מצאתי שיש טיפת שיפוט בדבריך ואכן כל פעם שאני נכנסת למאבקים פנימיים אני מזכירה לעצמי שחיי טובים. 25 שנות נישואין מאושרות עם בעלי ההולנדי ושני בנים שהם גאוות חיי.
אהבתי מאוד את דבריך על הקשר עם ישראל אז והיום והיחס של ההולנדים למהגרים אז והיום. אני חייבת לציין שבשנים האחרונות תופעת הזרים היא נושא מספר אחד בשיחות היומיום של ההולנדים ותמיד הם מבהירים לי:"את לא נחשבת לזרה". ההולנדים עדיין מאוד טולרנטיים אבל קצה נפשם בזרים האנאלפבתיים המסרבים לקבל את התרבות המקומית, זרים שחיים פה 30 שנה ויותר ועדיין אינם מדברים את השפה המקומית, קצה נפשם ברעלות ובהכרזות המוסלמים על כוונתם להשתלט להם על אירופה ובפשיעה הגוברת ש-70% ממנה מבוצעת ע"י זרים(וזאת עובדה שהובאה לא מזמן בתקשורת). למען האמת גם אני קצת על סף היסטריה מהאיסלמיזציה בהולנד ובמערב אירופה וללא ספק בעוד כ-20 שנה המצב יהיה חמור ביותר.
אפיסקה,
באקלים התכוונתי בעיקר למטאורולוגי, לכן זה עוד היה יחסית בסדר, אבל כאמור האנושי – זוועה.
זנופוביה (xenophobia) – חשש מזרים. למעשה, הרבה פעמים זה מתבטא בשנאת זרים. את יודעת, אחת משלוש הסיבות העיקריות לאנטישמיות בעולם.
ניר – הצעתך התקבלה בשמחה. הט פרול, יכנסו לי לסדר היום האינטרנטי ולו רק כדי להיות קצת פחות בורה. גם אני מאוד אוהבת להשתמש בתרגום האוטומטי של גוגל. איכשהו, זה הופך את החיים לקצת פחות מסובכים.
אלעד – אני חושבת שכוונת המשורר בביטוי אקלים, היתה לאקלים מטאורולוגי, למרות שבעיני האקלים האנושי מעניין לא פחות. אם אתה טוען שהוא זוועה, אתה בטח יודע על מה אתה מדבר. אני יכולה רק להצטער ביחד אתך. שנאת זרים (למדתי בזכותך מילה חדשה, תודה), קיימת בכל מקום, בעיקר על ידי מקומיים בורים שחוששים להוציא את האף מהכפר שלהם. במובן הזה אני משתדלת לראות את עצמי כשגרירת רצון טוב. הרבה הומור וחום אנושי. אל תשבר, אה?
הנושא הזה מאד טעון ובהחלט לא פשוט.
ברוב הבלוגים שאני קוראת של ישראלים בחו"ל הנושא הזה עולה שוב ושוב.
מעניין מדד הלאפה, אבל אני חושבת שמתחת לכל הטיעונים ההגיוניים וגם הרגשיים עומדים הרבה שיקולים כלכליים, כמו שסבתא דליה כתבה.
רוב האנשים שאני מכירה משתכרים יותר בחו"ל מאשר בארץ.
בנוסף, אי אפשר לברוח מהעובדה שהחיים בארץ הרבה יותר שוחקים מאשר החיים בגולה השקטה.
חשוב שאנשים יהיו שלמים עם ההחלטה שלהם, אחרת לא יהיו מרוצים באף מקום.
אהבתי את המודל, ועוד יותר לקרוא את התגובות המעניינות. לפי המודל אני נישארת בארץ!