Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘אופנה’ Category

כבר הרבה זמן, אני חושבת יודעת שאני צריכה עוד נעליים.  ההתלבטות היא בין מגף גבוה, מגפון שמגיע לקרסול או מגף חורפי עם פרוות כבשים שתחמם לי את הרגליים בחורף.  אני יודעת אפילו את הצבע (שחור) ואת המידה  (36).

לצערי לא אוכל לרכוש אותם כי הם בחום ורוב ארון הנעלים שלי בחום

מגפי גומי מטופשות ונחמדות

איכשהו,למרות שאני מתכננת לצאת לקניות, למרות שיש לי יום חופשי להסתובב בעיר, עדיין, איך אומרים… טרם הספיקותי.     יכול להיות שזו הסיבה שבטלוויזיה משדרים עכשיו את הפרסומת המצחיקה והמקסימה על Zalando.  הגרסא שמצאתי ביוטיוב, היא הגרסא באנגלית, לחנות בגרמניה.  אבל האמינו לי, הגרסא ההולנדית, היא אותה הגרסא, רק בהולנדית, לחנות מקוונת בהולנד.

כשאני עוצרת במקרה ליד חנות נעליים, הילדים שלי מקטרים וטוענים שזו סטייה. אבל זר לא יבין זאת. אתמול דיברתי עם מרגית.  סיפרתי לה שכבר שנה לא קניתי נעליים חדשות.  היא שאלה על הנעליים הכתומות (אפריל) והחומות (אוגוסט).  חבל שיש לה זכרון מצויין למרגית זו, כשהיא הזכירה לי את הרכישות האחרונות, חשבתי על כל הארגונים הנפלאים שיכולים להתרם מהכסף הזה (לדוגמא,  רוח נשית, או מחלקת חינוך של מרכז הסיוע תל אביב).

המצפון שלי החל לעבוד שעות נוספות.

בכל מקרה, אני עדיין מתלבטת בנוגע לרכישת הנעליים הבאה שלי.   התקציב שלי מוגבל באופן מדכא.  אני מגבילה אותו בכוונה.  ככה יש לי תחושה שאני שולטת בהתמכרות שלי.

בינתיים, רק כדי שנהייה מסונכרנים… גם אתם כאלו?

Read Full Post »

האמת, שהילדים כבר הגיעו לפת לחם.  לא באוכל, אלא בלבוש.  לפני כחודש וחצי בערך, סידרתי עם כל ילד (חוץ מהמהממת – שהיא כבר גדולה ולא נותנת לי לחטט), את ארון הבגדים.  הוצאנו ערמות של בגדים שכבר קטנים עליהם, בלויים, קיפלתי יפה והעברתי להומנה.  על הפחים הגדולים של הומנה, כתוב שהם שולחים את הבגדים למקומות שבהם יש בהם צורך, כמו מזרח אירופה ואפריקה.  בכל אופן, הילדים, הגיעו לפת לחם.  היה להם ג'ינס אחד בקושי, סווטשירט אחד  ואולי שתי חולצות ארוכות שלא קצרות עליהם בשרוולים ובבטן.  כל יום הייתי מפשיטה אותם, שולחת אותם ללבוש פיג'מה ומכבסת בלחץ את הבגדים, שיהיו להם למחר. איכשהו העברנו ככה תקופה של כמה שבועות.  זרמנו.
אולי הייתי צריכה לצאת למסע קניות עם כל ילד בנפרד, להקדיש איזה שעתיים ולגמור עניין, אבל לא היה לי זמן והם הפכו לבררנים.  הם צריכים למדוד וצריכים את הזמן שלהם ורוצים לראות מה יש בעוד חנויות.  אצל ההולנדים, במשך השבוע החנויות נסגרות בשש בערב ולא היה לי סיכוי להצליח לקנות להם משהו.  בסופי השבוע בדרך כלל, תמיד היה משהו ואיכשהו השופינג עבור הילדים התמוסס.

כשקיטרתי לעילוי, הוא פתר את הסוגיה בהזמנת חדרים במלון בקרפלד, גרמניה, שנמצא חצי שעה מסנטרו – הקניון הכי גדול באירופה.  סופשבוע של שופינג והשתכשכות בבריכה הפנימית במלון.  כל הקונספט הזה, של לקנות את רוב מהשצריך במקום אחד מתאים לי.  אני תמיד יכולה להשלים עוד בגדים תחתונים במקום שהגמדים לא מתעקשים לבחור את הסחורה.  נסענו, בשישי אחרי הצהריים.  ירד גשם כבד, וסביב אוטרכט, כמו תמיד, היו פקקים איומים.  המרחק לקרפלד בקילומטרים הוא בערך 220 קילומטרים שזה בערך שעתיים וחצי נסיעה.  בפועל נסענו קצת יותר.   אבל, הילדים כמעט לא רבו אז אפשר להגיד שהנסיעה היתה נעימה.  זרמנו.

סנטרו.  המקום הזה מדהים בגודל שלו.  הייתי אומרת שזה בערך פעמיים עזריאלי, אולי שלוש פעמים.  ענק.  שש שעות הסתובבנו שם.  בשלב מסויים, התפצלנו והעילוי לקח את המלכה ופליני לבריכה של המלון והמאממת ואני נשארנו לדגום עוד חנויות.  שש שעות ועדיין לא נכנסנו לרוב החנויות.  מצחיק, שאת הקניות, עשינו בחנויות שיש גם פה במרחק יריקה – זארה, H&M וכאלו.  ברוב המקרים לא היו מציאות משמעותיות אבל אני חושבת, שבעיקר למהממת, היה חשוב להרגיש שיש לה האפשרות לבחור.  היא בחרה ואני זרמתי.

בזמן שאנחנו נכנסו לעוד חנות ועוד אחת, העילוי עזר לילדים ללבוש בגד ים ולקח אותם לבריכה של המלון.  באתר האינטרנט, היו תמונות של ספא ובריכה מחוממת מעוצבת בצורה של עלה גדול עם מזרקה באמצע.  הם לא שכחו גם רובי מיים וכל מה שצריך בשביל יום בבריכה.  כשירדו לקומה של הספא, גילו שיש כנס נודיסטים.
המלכה התחילה לצעוק שהיא לא מוכנה לשחות עם כל הערומים האלו.  פליני בהה בזקנות וצחקק והעילוי ניסה לשכנע אותם להכנס למים.  "אתם לא חייבים להתפשט גם" הוא אמר.  אבל הם סרבו.  "אין כאן שום דבר שלא ראיתם בבית, ערום זה טבעי.  תזרמו"  הם סרבו ואחרי שעלו לחדר בתסכול, התחלתי לקבל טלפון כל חצי שעה שמשעממם להם.  זו הבעיה בגרמניה.  אני לא יכולה לשלוח אותם לקולנוע או להצמיד אותם לטלוויזיה.  הכל מדובב לגרמנית. מה שכן, אמרתי להם לקרוא וללמוד למבחן…בשלב מסויים הם באו לקחת אותי ואת ההמהממת.

בדרך למלון, העילוי סיפר על החוויות שלהם ואיך נורא בא לו להצטרף לערומים בבריכה.  "תבואי איתי"?  הוא הבטיח שהתאורה מעומעמת ויש המון נשים.  "אף אחד לא יראה שלא הורדת שיערות ברגליים" הוא הבטיח לי.  זרמתי.  במלון התעטפתי בחלוק מגבת, נשמתי עמוק וירדתי אתו לקומת הספא.  איזה מעוממת ואיזה נעלים.  ספוטים חזקים בכל מקום, הבריכה מלאה בגברים ערומים בגיל העמידה שצמודים לדפנות ואני, שעומדת אחוזת פלצה ומהדקת היטב את החלוק.  אין אפילו אישה אחת באופק.  "זה לא נראה לי, כל הקטע הזה".  הוא הציע שנתחיל בסאונה.  אבל, בשביל להכנס צריך להתפשט, ולא ניתן לנעול את הדלת.  "את לא זורמת", "תזרום אתה עם הערומים אני עולה לחדר."  הוא הבטיח שהוא תיכף עולה לחדר.  חזר אחרי שעה.
"בפעם הבאה, תביאי בגד ים, זה יעזור לך לזרום".
בסדר.
דרך אגב, השאלה, "אבא שך' ערומקו", רלוונטית.

Read Full Post »

כשג'ימס, מהעבודה שלי, החמיא לי על איזה סמרטוט שלבשתי, שאלתי אותו ברצינות מה קרה.  "קראתי בעיתון של אישתי, שנשים כל הזמן עסוקות בלתת אחת לשניה מחמאות, אפילו על שטויות.  זו כנראה דרך התקשורת שלכן ואני מתאמן".  פטריק, ששמע את השיחה, החמיא לג'יימס וציין שהחולצה שלו, כל כך מבליטה לו את הורידים בצוואר וזה ממש חינני.  אחר כך, הם המשיכו להתאמן בדרך התקשורת החדשה הזו ולהחמיא אחד לשני על הגרביים והנעליים ועל האצבעות ועל הצניעות ההדדית שלהם.  תוך כדי שאני מקשיבה, נזכרתי  במאמר שקראתי, באיזה עיתון נשים.  היה כתוב שם, שנשים, לא מתלבשות כדי למצוא חן בעיני הסביבה הגברית שלהם. להפך,  הן מתלבשות, כדי לקבל מחמאות מהסביבה הנשית שלהן.  שמתי לב, שאני מחלקת מחמאות כנות בקלות יתרה, לגברים ולנשים גם יחד.  כמעט מפלרטטת, בלי שום כוונה מזיקה.   שמתי לב, שהחברות בעבודה שלי, נוהגות גם כן להחמיא אחת לשניה ולגברים מסביב.  פה מילה טובה, שם התפעלות. כאילו, חלק מיום העבודה שלנו, חלק מהחיים שלנו, כנשים, משמעו לגרום לסובבות ולסובבים אותנו הרגשה טובה.

בערב, כשהעלתי את הכביסה לארון, הסתכלתי מסביב והגעתי למסקנה שזה הזמן לשדרג את המלתחה שלי.  לא בשבילי, אלא באמת, בשביל שלחברות שלי יהייה על מה להחמיא לי.  זה הזמן, לצאת ולצוד.  בכוונה משתמשת במונח "לצוד" ולא "ללקט".  יש עונה של סיילים עכשיו, בכל החנויות מסביב אפשר למצוא הנחות שמגיעות גם עד ל- 70 אחוזים.  למרות ההיצע לכאורה וההנחות, אני חייבת לשמור על חושים עירניים, להיות חדה.  יותר מדי אפור יש עכשיו.  זה צבע, שחגג בארון שלי בשנה שעברה ואני מרגישה שהוא משעמם אותי.  יש עכשיו מן אופנה כזו, ללכת עם טייץ לבנים, מתחת לכל טוניקה או חצאית.  אני נזהרת מהשטאנץ החדש הזה ומחפשת את השילוב הבלתי אפשרי.  בגד בייסיק, אבל שיהיה בו משהו מעניין במיוחד.  שיהיה במידה שלי.  שיראה איכותי ושיהיה בהנחה.    המון חנויות, אבל בפועל – מעט היצע במידות שלי.   מה שמבאס, הוא שאיבדתי את האמון במערכת המידות ההולנדית.  נכון שכתוב שזו מידה 36 או 34, אבל בפועל, רק אחרי שאני מודדת – מתגלה האמת המבהילה.  הבגד גדול ותלוי עלי, כמו קיבלתי אותו במתנה מאיזו אגודת צדקה.   באמצע מסע הצייד,  עשיתי חשבון וגיליתי שהתפשטתי והתלבשתי אולי איזה 60 פעם.  הרגליים שלי כבר התנפחו קלות בתוך הנעליים הקוקטיות עם העקבים והתיק משך לי את כתף ימין למטה.  באיזו חנות התחלתי כבר לקלל.  אמנם בלב, אבל קיללתי את הזונה הזו שבדיוק לקחה את הג'קט הירוק והוא במידה שאני צריכה.   העצבים שלי התחילו להיות מעורערים במיוחד, כשלחנות נעליים נכנסו חבורת נשים ונעמדו מול הטרף שלי: חמישה מדפים במידה 36 כשכל הנעליים במחיר מצחיק במיוחד.   כשהן התחילו לדבר פולנית, ירד לי האסימון.  כבר לא כיף לי במסע הציד הזה.  אני צריכה בוטיקים קטנים עם בגדים במידה שלי ומוכרות שמכרכרות סביבי ומסבירות לי למה האחוריים שלי לא ענקיים בכלל.

כשהגעתי הביתה, הייתי סחוטה, רעבה ומאוכזבת.  צייד קשה ומצומצם.  ג'קט אחד במחיר לא כל כך מצחיק.  העניין הוא, שאני לא אוכל ממש להנות ממנו, המאממת כנראה רוצה אותו והוא כל כך מתאים לה.
אני צריכה למצוא שדות ציד חדשים.  אני צריכה גם זמן.  אני גם צריכה מישהו שיחזיק לי את התיק ואת השקיות כשאני מסתובבת.  מעייף הציד הזה.

Read Full Post »

מישהי פנתה אלי השבוע במייל.  רצתה לקבל טיפים למקומות טרנדים, חמים, לוהטים, מגניבים ומאאאמממים באמסטרדם.  "אני לא חושבת שאני יכולה לעזור" כתבתי, אבל היא לא האמינה.
"באמת? מה, את לא מכירה מקומות בעיר?מה עם איזו פינה סמויה שרק אנשי העיר יודעים עליה?" למרות שזה היה במייל, יכולתי לשמוע את הקול שלה ואת חוסר האמון.  יכולתי לשמוע אפילו טיפה של אכזבה.  איך זה שאני לא מוכנה לחשוף את סודות העיר, אפילו שהיא שאלה בנימוס ומאוד יפה.  אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי צורך להצטדק.  איך זה שאמסטרדם היפה, מתבזבזת עלי. כמעט התחלתי להיות נבוכה.  בושה וחרפה…. ככה לא להנות מהעיר, האורות, הקסם, מההייפ, מהחיים בעיר בינלאומית, מהמסיבות, הסמים והחשק.

"בואי נראה… "  כתבתי לה,
"למרות שאת לא מאמינה לי…יום יום אני יוצאת לעבודה על כביש A10 לצפון אמסטרדם.  עובדת בבנין משרדים באזור שמזכיר קצת את אזור איילון. אחה"צ אני חוזרת לדרום העיר, על אותו כביש, כדי להגיע הביתה.  קניות וכאלו עושה ליד הבית.  בסופשבוע אני מסתובבת עם הילדים במקומות שילדים אוהבים ומדי פעם הולכת לסרט בקולנוע או למסעדה.   תחליפי לי את אמסטרדם בגבעתיים ואני לא אשים לב.."
כתבתי לה ונזכרתי ברגע אחד, שהיה לי לפני כמה שבועות.  באיזה יום שני אחד, נסעתי לבד לדקטלון (חנות ספורט ענקית).  חיפשתי מחלקיי שלג לילדים.  הסתובבתי בין הטורים הענקיים של ציוד וביגוד ספורט.  באזור של הבגדים, ראיתי מכנס טרנינג סגול מקטיפה, שחשבתי שייהיה מצויין להסתובב אתו בבית.  אחר כך ראיתי גם את העליונית.   "נהדר! סט!" חשבתי אז.
רק בקופה, קלטתי פתאום כמה הזדקנתי במחשבה שלי.   פחחח, סט טרנינג בית, סגול, מקטיפה…  "את זה אני לא לוקחת" אמרתי לקופאית והחזרתי את הטרנינג.  הצלתי את עצמי.  רגע לפני הצלילה לבורגנות הנוחה ..

אתמול, בדרך הביתה, שאלתי את קריסטל על מקומות טרנדיים באמסטרדם.  אולי היא מכירה.  קריסטל היא אמסטרדמית מלידה, בת גילי, רווקה.  בטוח היא מסתובבת ומכירה.  קריסטל חשבה רגע ואמרה, שבעצם כבר עשר שנים בערך היא לא רוצה להגיע לשום מקום טרנדי.  "צפוף שם, היא אומרת, בכל מני מוזרים שאני לא מכירה ובכלל, יש עכשיו כאלו סדרות מצויינות בטלוויזיה… "

Read Full Post »

החתונה של מרגית היתה ארוע שנמתח למשך יום שלם כמעט.  אני לא יודעת אם זה רק אצלנו, בישראל, הארועים המשמחים הם רק ערב של 4 שעות (גג), אבל לעומת זאת אבלות נמשכת שבעה ימים ואחר כך עוד חודש ושנה.  הארוע שלה, כמעט כאילו מתואם עם איזו אג'נדה צה"לית עלומה התחלק לשלושה:החתונה (שנערכה בחממה נחמדה אחרי הצהריים), הארוחה (ארוחת ערב בת כמה מנות במסעדה מצויינת בקרבת מקום) ומסיבת הריקודים(עד לשעות הקטנות של הלילה).  לכל אחד מהחלקים, אנשים אחרים הוזמנו ובסופו של דבר רק המשפחה והחברים הכי קרובים, (בינהם אני והעילוי – התרגשות גדולה), זכו לקבל הזמנה לכל האירועים גם יחד.  העילוי מצא את זה קצת מביך, שחלק הוזמנו לאכול עם המשפחה וחלק צריכים לחפש איפה לאכול ומה לעשות, עד שמסיבת הריקודים תתחיל.  אני לא יודעת אם זה ככה נהוג גם בחתונות אחרות.
האירוע כולו היה בכפר קטן בשם "הכנסיה העתיקה על האמסטל", מקום מקסים, לא רחוק מהבית שלנו.   את הטקס ניהלה שופטת באנגלית ובהולנדית (הוא בריטי שלא מדבר הולנדית).  היה לי קצת מוזר להיות נוכחת בטקס שבו הם הזוג הוא פאסיבי ורק עונה ב"כן" ו"לא" והשופטת היא זו שמנהלת את ההצגה בחן וכישרון, אבל ניחא, זו רק אני.  השופטת הסבירה להם את החובות שלהם, סיפרה למה הם מתחתנים ואיך שהם מעריכים מאוד את החברים שלהם.  הזוג הצעיר הנהן עשה פרצופים ובאופן כללי היה נינוח למדי.


העילוי העריץ את מרגית שהיתה רגועה מאוד ואכלה כל מני עוגות עם קצפת בלי לדפוק חשבון לאף אחד.
היה לנו נורא נחמד.  השארנו את הילדים לבד.  התקשרנו כל שעה לבדוק שהם בסדר, שתינו, אכלנו, רקדנו.  היה כיף.
אני הייתי לבושה חגיגי ומקסים, בשמלה שחורה שקניתי במיוחד לאירוע.


<זו לא תמונה שלי, אלא תמונה מהקטלוג של Esprit >
העילוי, למרבה האימה, "דפק הופעה" בג'ינס משופשף ובלוי ומעט קרוע באיזור הביצים (את האמת הקשה צריך לספר) וחולצה שחורה חדשה.  קניתי לו גם עניבה, אבל הוא סירב.    הוא נראה כל כך שונה על רקע כל החליפות והעניבות והג'קטים החגיגיים.  אני לא לוקחת אחריות על איך שהוא מתלבש.  אין ספק, שהפעם הוא שבר שיאים חדשים, אבל כמו שאומרת מרגית – הוא "הווילדע חייה" אז מותר לו.

Read Full Post »

איך שאני שומעת שקוראים לי love או מותק ישר אני נמסה, גם אם אני יודעת שזה לא באמת.  אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהבת את אנגליה.  בכל מקום שמעתי love ו-dear.  חמישה ימים בלונדון בהחלט מחממים לי את הלב.   חזרתי הביתה כאילו הייתי בבית הבראה של מכבי, לפחות חודש.  יומיים הייתי בשכרון חושים ועוד שלושה בקורס, מטעם העבודה. קורס מעט משמים, אבל בלונדון.
יש משהו באנגליה, שמאוד מדבר אלי.  אם יגידו לי מחר שאיזו חברה בלונדון רוצה אותי, אבל הכסף ממש לא משהו, אני חושבת שאני אסכים מיד.

הספרות האנגלית מדברת אלי,  התוכן בטלוויזיה – בהחלט.   במלון, היה לי קשה לעזוב את החדר או להרדם, כי הטלוויזיה שם שידרה תוכניות מצויינות שאני לא מכירה.  מעניין אם הטלוויזיה פה משדרת גם את ITV .  (זה כל כך הזכיר לי את עבודת התזה שלי….), תענוג אנגליה.  הרוק האנגלי, האופנה…

אפרופו אופנה, הרגשתי במן מנהרת הזמן.  או ששנות השמונים או ש… שנות השמונים.  בכל מקום יש את נעלי דר' מרטנס.  (45-60 פאונד).מדדתי נעליים בצבע סגול מטאלי אבל זה היה לי לא נוח.  המון צבעוניות ברחוב.  כחול, צהוב, ורוד.  נורא עליז להם לאנגלים.  האנגליות הולכות עם חצאיות מיני, או סקיני ג'ינס בכל מני צבעים ונעלי סירה שטוחות שטוחות.  אני, שהתרגלתי לאופנה ההולנדית (מגפים גבוהות ומכנסים תחובות בתוכ ומעל שמלה או טוניקה) בהחלט נראיתי זרה.  אבל זה עזר לי לפחות לזהות הולנדים אחרים… אם כבר מדברים על זרים, אני חייבת לומר שיש בלונדון המון עולים חדשים.  המבטא הרוסי שולטטט.

לא הספקתי להיות במופעים או הצגות, למרות שמאוד רציתי ללכת לסרט.  הסרט הכי מאוחר מתחיל ב- 20:30, כך שאם באנו ב-20:45 לקולנוע, כבר פספסנו.  מישהו דיבר על עיר ללא הפסקה?
הלכתי המון ברחובות, חציתי גשרים, הוקסמתי מהאווירה.  נזכרתי בספרים שקראתי שהעלילה מתרחשת בלונדון והתרגשתי.  בין לבין, היה לי זמן גם לפגוש חבר, שהוא קצת בדכאון בתקופה האחרונה, אבל הוא הבטיח לא להתאבד בין שתיים לארבע בשבת, כי ידוע שאז אני בדיוק ישנה.

Read Full Post »

פעם ראיתי סרט על כפר קטן באיזשהו אזור ספר נידח בצרפת. היה שם אדם אחד, שכולם קראו לו "החדש".
זו היתה קהילה סגורה, והוא היה החדש, אפילו שהוא גר בכפר כבר שלושים שנה.
הערב, הייתי במסיבת הסיום של החוג  של המאאאממת.
ברגע אחד, במסיבת הסיום של החוג, במרכז הקהילתי היהודי, המאובטח מאוד, הבנתי, שאני הגעתי לכפר קטן, אני לא יודעת את החוקים ואני "החדשה".
הגעתי לכפר של יהודי אמסטרדם.
היו שם שלושה דורות בערב הזה, שכולם באו לכבוד ערב סיום החוג.  הופתעתי.
מסתבר, שזוהי הזדמנות להראות ולהתראות.  כיכר הכפר.
היו שם הרבה פנינים, הרבה פודרה. שיער צבוע, מנופח קלות, בגדים חגיגיים.   אודם ומשקפיים עם עדשות של תחתיות קולה.  המון יהודים ביחד, שפתאום נראו מאוד דומים אחד לשני.
בקהילה הסגורה הזו, יש גן יהודי אחד מרכזי, בית ספר אחד ותיכון אחד וכולם מתישהו הולכים לפעילות בבני עקיבא.
בקהילה הזו יש הרבה בתי כנסת וקצב אחד.
כולם מכירים את כולם עוד מהגן.
הסבתות רבו פעם בתיכון וההורים הספיקו עוד לצאת עם ההורים של החברים מהכיתה.
הבני דודים לומדים בשכבה מתחת או שכבה מעל. כולם נפגשים בבית הכנסת ובבני עקיבא ובבית הספר ולפעמים בבית החולים היהודי.
סיר לחץ שבו, עוד לפני שנולדת, כבר מכירים אותך, מכירים את ההורים שלך ומכירים את סבא שלך וכבר אז הוא היה חולירע.  עוד באירופה.
בכפר הקטן הזה, יש חוקים, זרמים תת קרקעיים של רגשות. זר לא יבין זאת.  אפילו אם הזר הזה הוא יהודי,  ממש כמותם.
יש לי פתאום הרגשה, שעדיף שאני לא אדבר.
אף פעם אי אפשר לדעת, אם כשאת מדברת על X היא לא במקרה הבת-דודה מדרגה שניה של Y, ושתיהן מוזמנות בשבת לבת מצווה.

Read Full Post »

Older Posts »