Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘אמסטרדם’ Category

כבר יותר משנה לא עדכנתי.  בהתחלה, התבאסתי מהילדים שהתחילו לצנזר אותי.  הם טענו שאני עושה להם בושות ואנשים התחילו להכיר אותי וזה ממש לא נעים שכולם בקהילה הישראלית יודעים מה קורה אצלנו בבית.  אחר כך הרגשתי שמכיוון שהחיים בהולנד נכנסו למן שגרה, כבר אין לי מה לספר ולחדש:  קמתי, התלבשתי, הלכתי לעבודה ואחר כך עשיתי סופר…

גם כשהיה לי מה לספר והילדים ביקשו שאכתוב, פחדתי שאיבדתי את הקלילות של הכתיבה וחשבתי שאני אשעמם למוות את מי שקורא ועדיף כבר לא לכתוב. תרוצים שכאלו… לפעמים הייתי נכנסת לבדוק את הסטטיסיטיקה של הבלוג ומתפלאת שאנשים נכנסים וקוראים ומגיבים.  לפני חצי שנה, פגשתי באיזו ארוחה אצל חברים אנשים חדשים שבאו לאמסטרדם והם דיברו על הבלוג שלי בלי לדעת שהכותבת יושבת מולם… חוצמיזה – הבלוג באמת די גסס.

הפוסט הזה, הוא פוסט סיום.  אנחנו עברנו לגור בפורטו ריקו ואת קורותינו שם אני מספרת בבלוג "ובינתיים בקריביים".  אבל לפני שאומר שלום, הנה עוד קצת על מה שקרה בינתיים.

לפני שנה בערך, התאגיד ביקש מהעילוי שישקול מעבר לפורטו ריקו.  זו היתה מסיבה והבוס של הבוס בתוספת של כמה משקאות אלכוהולים סיפר על הקשיים של הקבוצה בפורטו ריקו ושאל אם נסכים לעבור.  העילוי שהיה באותה תקופה צמא להרפתקאות אמר קודם כל בטח. אחר כך הוא אמר שהוא ישאל את אשתו.  "היא הבוס" .

בכלל לא היתה לנו ויזה לארצות הברית וליתר דיוק – מעולם לא ביקרנו בארצות הברית.  לא היה לנו רע באירופה ובאמסטרדם .  אני עבדתי במקום סביר (אני מבינה שמשרד הוא לא הסביבה הטבעית שלי…), הילדים למדו בבית הספר הבינלאומי (שלטענת המאאמממת ופליני היה בית ספר גרוע, אבל זה כבר סיפור אחר), היו לנו את החברים שלנו (שני זוגות ישראלים ועוד זוג וחצי הולנדים) , השכנים מדי פעם אמרו לנו שלום, מצאתי מורה ליוגה וגם מורה לצורפות.  שגרה ברוכה בבית משופץ בסביבה ירוקה.  לא רע.  ובכל זאת, התאגיד  חיפש בנרות מישהו שיעזור להתניע את המערך בפורטו ריקו, העילוי היה צמא להרפתקאות ולי די נשבר מהעבודה היומיומית במשרד.

התאגיד, הציע שנבוא לביקור קצר באי ונתרשם.  העילוי ואני התלחשנו בנושא כמה שבועות.  מתלבטים.  שקלנו את המשמעות של המעבר הנוסף.  בעיקר בגלל הילדים.  המאאאמממממת עם האוזניים החדות, קלטה שיש רוחות של שינוי באוויר ובסערה הודיעה לנו, שהיא כבר בדקה את הנושא ושבדורדו, יש בית ספר מצויין ושם היא רוצה ללמוד.  מפה לשם התחלנו לקרוא ולחפש מידע על פורטו ריקו.  במקביל, מהמשפחה והחברים שמענו דברים מזעזעים על  סמים ואלימות ופשע ברחובות וגם על הוריקנים טורנדו ושאר אסונות.   אופטימיות.

לקח לנו זמן להגיד כן לביקור באי.  לקח לנו זמן לארגן ויזת תייר.  לא מיהרנו.  באוקטובר 2012 היה הביקור הראשון שלנו (רק שלי ושל העילוי) באי, להתרשמות בלבד.  הילדים נשארו עם סבתא דליה ואנחנו נסענו לשבוע, לבדוק.  אני מוכרחה להודות שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם שעשינו כמה טעויות של מתחילים.  נסענו, לדורדו שהיא עיר קטנה ומקסימה על החוף.  משהו כמו 40 קילומטרים מהבירה – סאן חואן.  כשכתבתי עיר מקסימה התכוונתי לחור שמתאים לפנסיונרים עשירים שאוהבים ברביקיו וגולף ולאמריקאיות שאוהבות להסיע את הילדים לכל מקום ולעשות ברביקיו וציפורניים.  וגם גולף.  העיירה החמודה הזו בנויה כאשכולות של מושבים \ שכונות סגורות עם גדרות ובטון וגם שומר בכניסה ועוד שומר שנוסע לאורך הגדר ומפטרל.  אבטחה זה דבר חשוב במיוחד אם את אמריקאית שלא מעוניינת בשום קשר עם הפורטוריקנים שגרים במרכז העיר (אלא אם כן הם מנקים לך את הבית).  טסיס הוא בית הספר שראינו בדורדו והוא באמת בנוי בצורה מרשימה ונראה מקסים. יש כאן ילדים מכל העולם אמרה לי מנהלת הרישום.  אפילו מפלסטין.

ביומיים הראשונים הרגשתי תחת התקפה \ הצפה של כל החושים שלי:  החום והלחות, האור המסנוור, הצבעים העזים בכל מקום, הטעמים השונים, הצעקנות מסביב.  יכולתי להסביר באופן רהוט במיוחד למה פורטו ריקו היא לא בשבילי.  יש פה תערובת של אור יהודה בשנות השבעים ואור עקיבא בשנות השמונים.  התשתיות מחורבנות, הנהגים מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד, יש לחות מטורפת… ובכלל – איך אפשר לגור במקום שאין בו אפילו חנות ספרים אחת ?  בישראל בכל קניון יש לפחות שתי חנויות ספרים ופה – בכל האי, לא מצאתי אפילו אחת.

אבל, הכל גם מאוד אסטתי ונקי.  נכון שרוב המקומיים הם לא אנשים עם כסף.  אבל הבתים, תמיד צבועים בצבעים עליזים ואין לכלוך ברחובות ובחופים.  גם לא פחית בירה, או שקית ניילון.

Old San Juan. From the Guardian.

והאנשים….נראים לי נחמדים וחמים ונשמות טובות, בדיוק כמו בישראל.  באיזשהו ערב, העילוי ואני החלטנו ללכת לסרט, באיזה בית קולנוע מקומי.  לידנו בתור, עמדו כמה בריונים עם קעקועים ושרירים וקרחת.  "צריך להזהר מאלו" לחש לי העילוי והעלה את רמת הכוננות שלנו.  הבריונים לידנו, עמדו בטור ישר, אחד אחרי השני ודיברו בקול רך ושקט בינהם.  לא היו צעקות וצחוקים ובלאגן.  מפתיע.  נכנסנו לאולם.  הם נכנסו אחרינו.  "הלך הסרט" האופטימי לחש לי.  הם ישבו מאחורינו עם השתיה שלהם והפופקורן ואנחנו ציפינו לבאלגנים.  שקט מופתי.  הם אפילו צחקו במקומות הנכונים ונאנחו כשהגיבור נפל.  בסוף הסרט, הם נשארו לשבת ומחאו כפיים.  כאילו ראו עכשיו הצגה בקאמרי…

באיזה שהוא יום, הלכנו לטייל לאורך איזשהו חוף עלום ואמרתי לעילוי, שאני לא בטוחה, אבל אולי אפשר יהיה לחיות פה קצת. ההליכה על החוף הנקי הזה, הצבע הירקרק שקוף של המיים, השחפים והשקט גרמו לי לדמיין את עצמי מגיעה אל החוף ועושה הליכה של בוקר עם מיצי (הרוטווילר שאין לי).

204721_10151214873506847_909653168_o

מפה לשם, התחלנו את המו"מ עם התאגיד.  לקרוא לזה מו"מ זו הגזמה דרך אגב.  זה היה מסוג הדברים – ביקשת קיבלת. אני יכולה רק להצטער שלא ביקשנו יותר, אבל גם לחזירות יש סוף.  אני חושבת…

בסופו של דבר, אנחנו כבר פה – בפורטו ריקו, סאן חואן לייתר דיוק.  גרים בעיר, בשכונה מעורבת – מקומיים ואמריקאים.    מתחילים את ההרפתקאה הקריבית שלנו . בדרך לפה עברנו תקופה לא קלה  – העילוי התחיל לגור בפורטו ריקו ואני נשארתי עם הילדים במשך חצי שנה בהולנד. הילדים ביקשו לסיים את שנת הלימודים בהולנד ואנחנו רצינו לכבד את בקשתם.  בין לבין, הוא היה מספר לי על הרוח והים ואני הייתי מספרת על הכפור שהייתי צריכה לגרד מהמכונית כדי להצליח לפתוח את הדלת.  נפגשנו פעם בחודש – חודש וחצי. לא היה קל… היה אפילו זוועה.  היו ימים שהייתי הולכת ב"יער ג'ורג" האהוב שלי, מצלמת ושואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה.

יער ג'ורג'

אחת התעלות ביער ג'ורג'

היו המון רגעים של דאגה וחרדה, בנוגע להשפעה של המעבר הנוסף על הילדים, בנוגע לבית שלנו באמסטרדם שהוא עדיין לא מושכר (פרטים על הבית אפשר למצוא כאן וכאן) ובנוגע ליכולת שלנו להתחיל מחדש במקום חדש.

אבל עכשיו, כשאני כותבת וצופה על הים בבוקר, זה נראה לי שווה.  אני מקווה שהכל יסתדר במהרה, אנחנו נשכיר את הבית, נלמד ספרדית, נטייל ונתגבש מחדש כמשפחה אחרי שחצי שנה חיינו בנפרד.  בכל מקרה – הנה אנחנו מתחילים…ההמשך בבלוג השני:  "ובינתיים בקריביים"

Read Full Post »

אוטופיה

הקדמה:
צריך לומר את האמת בנוגע לקיץ הזה: לא באמת תכננו אותו כמו שצריך. בשנים הקודמות, טרחנו לקחת חופש ולתכנן טיול ולסוע לשבועיים לפחות עם הילדים לאן שהוא.  בשנים קודמות, גם אם לא היה לנו שום דבר ספציפי בראש, לפחות דבר אחד היה לנו ברור – בקיץ נוסעים לישראל.  איכשהוא השנה דברים קצת התפספסו.  אני והקטנים יותר, היינו בישראל לכמעט שלושה שבועות באפריל. הגדולה נמצאת עכשיו בישראל, לבדה – עם המשפחה, ל- 5 שבועות.
מאחר והתחלתי עבודה חדשה (תפקיד אחר במחלקה אחרת, באותו ארגון),  לא רציתי לקחת חופש בקיץ.

העילוי הבטיח לי בזמנו (הבטחות של אחרים אני זוכרת מצויין), שהוא יבלה עם הילדים שבועיים בקיץ בישראל.

בפועל, הוא חזר בו (לא בא לו להיות בחום יולי אוגוסט בארץ הקודש) ואנחנו מנסים ביחד, בסופי השבוע לעשות עם הילדים משהו מעניין.  משהו שובר שגרה, שיוציא אותם ממשולש הזהב:  מקרר, טלוויזיה, חצר.

מחשבות של כפירה עוברות לי בראש, בנוגע לתפקידנו כצוות הווי והבידור בצימר שלנו.  אני נזכרת בימים הארוכים של החופש הגדול בישראל, כששני ההורים שלי עבדו ואנחנו היינו גדולים מדי לקיטנה.  חופש גדול של 8 שבועות בהם התמחנו ב:"לעלות ולרדת" במדרגות של הבנין, לאסוף צנוברים בחורשה שליד הבית ולצפות בדאג וטוני במנהרת הזמן.

דאג וטוני בדרכם לעוד משימה עלומה. 'צטערת על איכות התמונה, זה צילום מסך מתוך IMDB

את המצפון ההורי שלי,  אני משקיטה בזכרונות ילדות של קיצים ארוכים ובמחשבה על סופי שבוע ארוכים שאנחנו ביחד, עם הילדים עושים משהו. אני לא סגורה ממש על המשהו הזה, אבל בואו נגיד שהוא יכלול גם סופשבוע בארדנים, אולי עוד אחד בפריס והרבה קולנוע, מוזיאונים וטיולים קטנים.  לא לגמרי ילדות עשוקה הייתי אומרת.  בכל מקרה, אני מודעת לעובדה שהילדים שלי חושבים שהם מקרה סעד, כי שאר החברים שלהם נסעו לחופשות מרתקות במקומות אחרים.  "למה לנו אין אי פרטי?" שאלה אותי המלכה והוסיפה לנגד עיני המתעגלות "יש בכיתה שלי ילדות שלאבא שלהן יש אי פרטי".

שבת בבוקר ואומנות:
התכנון לסוף שבוע הזה כלל לעשות משהו (משהו זה נחמד) עם הילדים.  מכיוון שלא היתה לנו תוכנית מוגדרת, התחלנו בלצפות ביחד בטרילוגיה של שר הטבעות.   חשבנו אולי לסוע לאיזור הדיונות לא רחוק מדן-האג, אבל מזג האוויר היה אפור וקריר.  בספונטניות החלטנו להחליט אחרכך וקודם לראות ביחד סרט.   שבת בבוקר המיטה שלנו רחבה וגדולה והילדים התכרבלו איתנו צופים בהרפתקאות של חבורת הטבעת.   בין לבין החברים החדשים שלנו הציעו לנו לבוא לתערוכה של פסלי הענק  ARTZUID.  ההצעה שלהם באה בדיוק בזמן, שעה לפני ש"שובו של המלך" עמד להסתיים … לא בדיוק ידענו במה מדובר, למרות שהקישור נשלח אלי.  אמרנו כן, ושמחנו שהם חשבו עלינו.
מידע נוסף על התערוכה מיד, אבל קודם, אני צריכה לספר משהו על אומנות במרחב הציבורי.

יש כאן משהו שאני מאוד אוהבת ועדיין לא התרגלתי אליו לגמרי.  אומנות במרחב הציבורי.  יודעי ח"ן, סיפרו לי על חוק הולנדי שאומר שבכל תקציב של פיתוח עירוני (שיפוץ קיים, בניה חדשה וכדומה) חייבים להשאיר תקציב שיכסה את אומנות הרחוב.  זו גם הסיבה שאפשר למצוא כאן, בכל קרן רחוב ובכל שכונה של אנשים רגילים ועובדים לפחות איזה פסל אחד.

בלוט אלון מארד. בחורשה אחת, ליד איזה בניין משרדים, על הדשא בין העלים, עשרות בלוטים מפוזרים . הם די גדולים ואפשר לשבת עליהם.

אף אחד לא מרסס את הפסלים בגרפיטי ולא מאפר אותם.  הפסלים הם חלק בלתי נפרד, בדיוק כמו העצים שנשתלים.  לכן, כשהייתי עוברת ליד הפסלים בתערוכה הזו, לא קישרתי שהם חלק מתערוכת רחוב חדשה.

Jan Faber Searching for Utopia אחד הפסלים האהובים עלי בתערוכה

ART ZUID :
זהו מיזם של עירית אמסטרדם ועוד כל מני אנשים טובים, שהתחיל לפני כ- 3 שנים.  לכבודו של אחד מאדריכלי העיר (Berlage).  פעם בשנה, בדרומה של העיר, השדרות של כמה מהרחובות מתכסים בפסלים ענקיים.  אני לא חושבת שמישהו נתן לתערוכה הזו שם.  אני לא יודעת אם היתה איזושהי יד נעלמה בבחירת המוצגים, אבל במחשבה לאחור, אני רוצה לקרוא לה אוטופיה לתערוכה הזו.  היו בה כל כך הרבה פסלים עם מאפיינים פנטסטיים וזו היתה חגיגה.  מהבית שלנו, צעדנו לאט, בכיוון של התערוכה.  לא בדיוק ידענו איפה זה מתחיל כי המפה מאוד מעורפלת, אבל כיווינו שמתישהו נגלה שהגענו.  כך היה דרך אגב.  10 דקות של הליכה לא מאוד מאומצת והנה אנחנו בשדרה רחבה, מלאה בפסלים ואנשים שמצלמים.

קטע מהשדרה, ערום מפסלים

קטע מהשדרה, (minervalaan) ערום מפסלים

על חלק מהפסלים היה מותר לטפס והילדים עשו זאת בשמחה.  חלק אחר של הפסלים היה מגודר בכבל מתכת שאף אחד לא עבר אותו.  לא היו שומרים שהשגיחו דרך אגב.

Frederic Beaufils - Terroir

Corneille - Chat volant

לא תמיד התמקדנו בשלט הקטן שהוצמד אל הדשא.  לפעמים רק התבוננו בפסל והמשכנו הלאה.  בבית, ניסיתי להתאים בין המספר של הפסל במפה לתמונות שצילמתי.  לידיעת המארגנים – המפה מאוד לא ברורה ונדרשה עבודה נוספת עם גוגל.


אחרי כשעתיים של הליכה מדודה בין הפסלים ועוד שעה בבית קפה, הלכנו לאט לאט חזרה הביתה.  בדרך גילינו עוד כמה אוצרות

אני חושבת שאולי באחד מסופי השבוע הבאים, נחזור לתערוכה.  אולי אני אפילו אלמד מראש את התמונות והפסלים וארביץ קצת תורה בדרדקים.  בכל מקרה לידיעת התיירים, התערוכה פתוחה עד ל- 28 באוגוסט.  אפשר להתחיל מכל מני נקודות, אבל אני ממליצה להתחיל ממלון הילטון שנמצא ב-apollolaan.

מונה ליזה עם זקן ושפם? באומנות, כמו באומנות - אין דבר כזה שאין דבר כזה

Read Full Post »

בזמן האחרון, אני מגלה שיש מסביבי המון פעילות חדשה בעברית.  השפע הזה, עוזר להקל קצת את הגעגועים לשפה העברית ויוצר חיבורים בין הישראלים מסביב.  נוצרים מעגלים, מפגשים חדשים עם אנשים שותפים לחווית הגולה, תוך השענות על השפה והתרבות.
יש שיאמרו, "רוצים להרגיש ישראלים – חזרו הביתה לישראל" ואחרים ישאלו "למה לכם להבדל מהחברה הסובבת אתכם".  אמירות שמתייחסות במובן מסויים לחברה של מהגרים (מרצון או מאונס), שחיים בין התרבויות – רוצים לשמר את הקיים ועדיין לא מרגישים בנוח להטמע בסביבה החדשה.    לא כל כך בא לי להתנצל על הצורך שלי להבדל מהחברה ההולנדית ולשמור על היחודייות שלי כישראלית, שלא חייה בישראל.  באופן אישי, יש לי חברות טובות הולנדיות ואני מתקשרת איתן באנגלית. את השפה ההולנדית, אני לא מתכוונת לרכוש.  לא באופן כספי ולא באופן שכלי.  בעבודה, אני מתקשרת באנגלית.   ספרים אני קוראת באנגלית, טלוויזיה רואה באנגלית ואת מנת העיתונות היומית שלי, אני צורכת באנגלית ועברית.  איכשהו אני מסתדרת.  אך, אני מכירה משפחה אחת לפחות, שעל רקע הקושי השפתי תרבותי, חזרו לארץ.  ההתנסות הזו לא עשתה להם טוב.  לפעמים, אני מצטערת שהילדים שלי מכירים פחות שירים של אריק איינשטין ויותר שירים של ה-killers, או שהם לא מכירים בכלל סופרים ישראלים לילדים, פשוט מכיוון שהם מעדיפים לקרוא בהולנדית.
בכל אופן, במקרה, או שלא במקרה, אני מגלה מסביב, עשייה ישראלית בעברית, אשר באופן מפתיע מזכירה לי את הגלות שלי, אבל גם מחזקת לי את התחושה של הבית.  לעשייה הזו, אני שמחה מאוד לפרגן:

בית הספר למוסיקה של יניב נחום ורועי שבת.  כמעט כל יום, אחרי הצהריים, במתחם בית הספר היהודי ראש פינה באמסטרדם, מתקיימים שיעורים על כמעט כל כלי נגינה שתוכלו להעלות בדעתכם.  יניב ורועי, מדברים כמובן בעברית (ובעוד שפות, אני מתארת לעצמי) ומקדמים את החינוך המוסיקלי של תלמידי בית הספר ושל תלמידים שאינם לומדים בבית הספר ורוצים לנגן. יכול להיות שהם מלמדים גם מבוגרים, אבל צריך לשאול אותם.  יש מורים שדוברים עברית ומורים שדוברים אנגלית והולנדית.  זה נהדר לראות איך נוצרת לה קהילה קטנה של הורים שמגיעים פעם בכמה חודשים, לשמוע את האוצרות מנגנים בקונצרט.  הנה קטע קטנטן שצילמתי.  מכירים את השיר?

שנת הלימודים הנוכחית מסתיימת השבוע, אבל, בספטמבר תתחיל שנת פעילות חדשה שאפשר יהיה להצטרף אליה.

~~~

'שבט שבשבת', שזה, עם עדיין לא ניחשתם, השם של הצופים הישראלים. גם זו פעילות חדשה, בעיקר לילדים ולנוער, אבל לא רק… גם ההורים, נפגשים ועושים, על מנת שהפעילות תתקיים ותצליח.   ולפעמים, נפגשים סתם ושותים קפה ומחכים, שהפעולה תסתיים.  פעם בשבוע (יום ראשון), ילדים מכל מני מקומות נפגשים.   גם כאלו שלא לומדים ב'ראש פינה', או כאלו שלא גרים בריבוע הקטן הזה של אמסטרדם-אמסטלווין.  יש קבוצות לילדים מכיתה א' ועד לתיכון.  נכון שהשנה מסתיימת ממש עכשיו, אבל היא תיפתח שוב בתחילת ספטמבר.

יש הרבה דברים יפים בפעילות של הצופים, אבל אחד מהם שעולה לי לראש כרגע הוא העובדה, שהפעילות בעברית והיא מעודדת את הילדים הפרטיים שלי לתרגל אותה עוד ועוד שלא במסגרת משפחתית, או במסגרת שיעורי העברית בבית הספר.  לפעמים אני מוצאת את עצמי מעירה להם, מזכירה להם, לדבר בעברית.  אלו ילדים שחיים בו זמנית בשלוש שפות.  הולנדית בבית הספר ולפעמים בטלוויזיה, עברית בבית ואנגלית בטלוויזיה ובקולנוע.  שמתי לב, שקל להם לשחק בהולנדית, זו כביכול שפת המשחק הטבעית להם.    הצופים, יוצרים מסגרת נוספת של עברית וזה כמובן, מבורך.

טקס אש- שבט שבשבת

~~~~

מוקום עברי, הוא יוזמה חדשה ומאוד מסקרנת של קבוצת אנשים, שמקצת אפילו חברים שלי.  עבור ההולנדים האמסטרדמיים, המילה מוקום בסלנג, היא מרכז העיר.  עבורי, זוהי יוזמה שאני מקווה לראות אותה פורחת.  אין בה עדיין לוח פעילויות ועד כמה שאני יודעת, מחפשים עכשיו בית פיסי שיכיל את הפעילות החברתית תרבותית, אבל יש כל כך הרבה פוטנציאל ורצון ואני בטוחה שבסוף המוקום יבשיל ויתקיים.

~~~~

אחרי שסקרתי כמה מיזמי חברה ותרבות, חשוב שנתייחס גם לאוכל, נכון?

יכול להיות שהמוסד של סמדי, כבר קיים שנים ואני מגלה את אמריקה.  יכול להיות.  אני גיליתי אותה רק השנה ואני מאוד שמחה לפרגן.
מי שמכיר אותי, יודע שאני לא אכלנית גדולה.  גם לא בשלנית מי יודע מה, אבל זה כבר סיפור אחר.  סמדי, או סמדר (לבחירתכם), מכינה אוכל ישראלי ביתי גורמה.  המחירים הם קצת של בית מרקחת, אבל את המצמוצים בשפתיים של העילוי הילדים והאורחים, קשה לזייף.  היא מכינה כל מני מעדנים שמזכירים לעילוי את ישראל  ואת בית אמא ועושים אותו למאושר מאוד. את התבשילים שלה כמו חצילים עם כל מני דברים טובים, טחינה וחומוס ועוגות לא תמצאו בשום מסעדה .  יכול להיות שאם תתאמצו, גם אתם תצליחו לבשל כמוה.  יכול להיות… אני בכל מקרה, מודעת למגבלות שלי ואפילו לא מנסה.  האתר שלה אמנם באנגלית, אבל האוכל – מאוד בעברית.

Read Full Post »

פעם מזמן… לפני שהיה אינטרנט… לפני שהיה יותר מערוץ אחד….בקרית אונו, קן הצופים היה ליד מגדל המים והפרדסים, איפה שהיום יש שכונה חדשה ורבי קומות. אלו שלמדו בבתי הספר היסודיים בקיראון הלכו לצופים ואחר כך בתיכון לנוער העובד.   הקן של הנוער העובד, היה ליד הבריכה והיתה תקופה שהם התגאו בהיותם הקן הכי גדול בארץ.  היו גם בני עקיבא, ואפשר היה לראות אותם בחולצות לבנות מתגודדים ליד בית הכנסת של "הצעירים" (ככה סבא שלי נהג לקרוא לבית הכנסת, שהיה ממוקם מול בית הכנסת שלו).

בכיתה ד' ניסיתי קצת את הצופים, אבל זה לא כל כך בשבילי לעשות מה שכולם עושים.  מהר מאוד מצאתי את עצמי הרשג"דית הראשית של הספה בצופי הטלוויזיה. והמצעד היחיד שנהגתי לעשות הוא עד לכפתור של הטלוויזיה, כי השלט היה מקולקל.  העילוי, לעומתי התמיד שנתיים שלוש בצופים ועד היום הוא זוכר שהוא היה פעם.  די בגאווה הוא מספר על זה.  אני, מצידי שרה לו שיר עם מילים גסות על הצופים ומה הם יכולים לעשות… הממ… אנחנו לא במיוחד אנשי תנועות, אנחנו – העילוי ואני, אבל הגמדים – זה כבר משהו אחר.  אני חושבת.  כשסיפרתי להם שהצופים בעברית מגיעים להולנד, הם מאוד התרגשו.  יש כמובן את בני עקיבא, שהם דוגמים לפעמים, אבל הם מעדיפים את התפילות הפומביות לשמור להזדמנות חגיגית אחרת.
אנחנו תמיד שמחים לתמוך בכל פעילות חברתית עם צוויון ישראלי.

עמית רבין, שבין יתר עיסוקיו החשובים קורא בבלוג שלי, ירכז את השבט.

הנה עוד כמה פרטים, שהוא שלח לי במייל:

אנחנו שמחים לפתוח את ההרשמה לשבט הצופים הראשון בהולנד, צוות ההדרכה מוכן ונרגש להתחיל את הפעילות!

ניתן להירשם בקישור הבא: https://www.regemsys.com/tzofim_amsterdam

הקישור מורכב משני שלבים, השלב הראשון – פרטי הרשמה, השלב השני – פרטי התשלום.

הנה עוד פרטים נוספים, שהוא שלח לי במייל:

ההרשמה מראש חשובה על מנת שנוכל לשבץ את ילדכם בקבוצת הגיל המתאימה ומטעמי אבטחה כיוון שאנו נדרשים לדעת מראש מי מגיע.

תשלום

1. עלות הסמסטר הראשון היא 36 יורו (6 יורו בעבור פעולה).

2. דמי חבר שנתיים הינם בגובה 20 יורו, זאת בעבור מדי החאקי, עניבה, סמלים, ביטוח והוצאות נוספות.
דמי החבר השנתיים הינם יחסיים לכך שהשנה נקיים סמסטר וחצי של פעילות.

3. אם הינכם מעוניינים לשלם במזומן ולא בכרטיס אשראי דרך האתר, ניתן יהיה לשלם ביום פתיחת השבט, החל משעה 12:30.

גם אם הינכם מעוניינים לשלם במזומן, אנא הסדירו את פרטי ההרשמה לפני ההגעה לפעילות.

אנו מזמינים אתכם ההורים להגיע למיפקד הראשון של שבט אמסטרדם, המיפקד יתקיים בשעה 14:30 ביום ראשון ה-6.3.11.

נתראה בקרוב

בברכת חזק ואמץ

עמית רבין

להתראות בראשון הבא.

Read Full Post »

אבל כבד.  הקטנה עלתה לחדר שלי אתמול בלילה בבכי קורע לב.  העילוי, סיפר לי שפליני בכה בסלון בשקט.  החלונות הגדולים היו פתוחים לרווחה והרחובות היו דוממים.  כולם מסרבים להאמין.  ספרד היא המנצחת במונדיאל ולא הולנד.  חיבקתי את הקטנה ואמרתי בקול עצוב, שמקום שני, הוא מקום מכובד ומה שחשוב זה להשתתף.  בכי קורע לב.  אמרתי לה שבשנה הבאה הם בטח ינצחו, אבל אז נזכרתי שהמונדיאל הוא רק פעם בארבע שנים.  יהיה להם הרבה זמן להתאמן, אמרתי לה.  הם קבוצה טובה.

הקבוצה הזו, הכתומה, הוציאה את רוח הסולידריות הלאומית מההולנדים.  כולם בכתום, במיוחד בימים שבהם יש משחק.   בתכנון המקורי שלנו, היינו אמורים להפגש עם פיל ומרגית בפאב ואחר כך לחגוג את הניצחון ביחד, עם שאר ההולנדים שצבעו את אמסטרדם אתמול בכתום.  בשלב מסויים, ראינו שהטראם עמוס לעייפה, כאילו לא ניתן יותר להכנס פנימה לתוך העיר.  מרגית שלחה לנו סמס, "אל תבואו, זה כבר לא כיף".  זה היה בסביבות שש וחצי בערב. מהבוקר, כל העולם ואשתו התקבץ באמסטרדם.  נחילי אדם, צבועים בכתום, בטראם, באופנים ובסירות.  כולם נכנסים פנימה לעיר.  כשהעילוי ראה את פליני והתחפושת שלו, (חולצה כתומה, דגל הולנד צבוע על הפנים, קסדה מצחיקה וווזבוזלה), הוא הציע שנישאר בבית, עם הילדים.

המשחק היה מותח במיוחד.  כל כך מותח, שבאמצע הלכתי לעשות ספונג'ה במטבח ובמסדרון הארוך.  תוך כדי שמעתי את סבתא של הגמדים, מרחיבה את אוצר המילים שלהם.  הם למדו לקלל את השופט ואמא שלו ביותר משפה אחת.  את חוויית הצפיה, הרחבנו העילוי ואני עם הפייסבוק.  זו היתה חווית צפיה משותפת עם חברים בישראל.  היו אפילו כאלו שקראו לפצוח בתפילות.   הכל התאים לבוא הניצחון.  ההולנדים התכוננו חודשים, אנחנו עם הפיצוחים בסלון ורצפה נקייה במטבח.  ספרד נצחה ואבל כבד השתרר באוויר.

הבוקר הילדים עוד ישנים, הם הלכו לישון עצובים. אבל, הזמן כנראה עושה את שלו.  מסביב ברחובות, אין טיפה של טינופת – קרעי דגלים ולכלוכלים כתומים.  הולנד הפסידה.  חוזרים לשגרה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עוד על אמסטרדם והכדורגל בפוסט של מדאם אמסטרדם.

Read Full Post »

כשקריסטל הזמינה אותי להשתתף איתה ועם מרגית בסדנת חינה, הייתי מסוייגת מעט.  הן נרשמו מייד, אני הייתי טנתטיבית.  אולי, נראה.  רציתי לבלות איתן זמן איכות, אבל לא באמת התעניינתי בחינה.  פעם, בישראל קניתי חינה וערבבתי את האבקה עם חלמון ביצה ותה, בדיוק כמו שאמרו לי כמה חברות מהאוניברסיטה, אבל חוץ מריח מסריח ואמבטיה מטונפת, לא קרה כלום.  השיער שלי לא התרגש ואני לא התעקשתי.  הנחת היסוד שלי היתה שבכל מקרה, כשיש שיער בצבע כל כך כהה, שום דבר לא משפיע עליו, מלבד חמצן מרוכז.  אחרי כמה מיילים וסמסים וטלפונים, ששואלים אם אני באה או לא, עליתי על טראם חמש כדי לפגוש אותן.  לא בדיוק ידעתי למה לצפות.

בסדנאת החינה, אתי ודורין (חברה של קריסטל)

הסדנא התקיימה בסטודיו מואר וחביב, (כמאתים מטרים מרחבת המוזיאונים), DeLevante שמו.  סטודיו או גלריה שעוסקים בחיבור בין המזרח למערב. את הסדנא הנחתה אתי אלבז גריפיון שהיא אומנית, שחייה באמסטרדם כבר כמה שנים.   אחרי הרצאה (באנגלית עברית והולנדית) מתובלת בהמון סיפורים אישיים שהיה בהם הומור אנושי חם, התחלנו "ללכלך את הידיים".   התנסינו בכל מני טכניקות, עם כלים שונים ובסופו של דבר אתי הציע שהיא תקשט אותנו קצת.

הקישוט המקורי שאתי ציירה לי על היד

כמובן שהייתי חייבת להוסיף עוד קישקושים

אני חוששת שכדרכי בקודש, נסחפתי מעט ולאיור שאתי עשתה לי על היד, הוספתי עוד ועוד, עד שיצא לי קשקוש.  היופי בקישוטי חינה, הוא שמקסימום, בעוד שבוע של רחיצת כלים מאומצת, הכל יורד ודוהה. יש כמובן עוד צדדים מצויינים לחינה ואני כבר חושבת על שמיכות טלאים מקושטות בחינה ובכלל על היופי בשימוש בצבע אחד דומיננטי ביצירה.  כשחזרתי הביתה, פליני ביקש שאני אקנה את החומר, כי עד שהוא יהיה גדול, הוא יכול בינתיים לעשות קעקועים עם החינה.  ברור שאני מסכימה.   אני חושבת שאני אברר אם יש גם סדנא לילדים.

היד של קריסטל

הרגל של מרגית

עכשיו, כשאני מסתכלת על היד שלי, אחרי שהחומר המרוכז כבר התפורר, אני קצת מצטערת שלא המשכתי לקשט לי עוד קצת את היד.  נראה לי, שבטוח (כמעט), אני אתחיל להתקשט עם החינה, באופן קבוע.
זה לא הכי מתאים למשרד ולפאסון שלי שם, אבל הם ייתרגלו.

Read Full Post »

האולם הקטן בפראדיסו, באמת קטן.  150, אולי 200 איש בעמידה. האולם היה מפוצץ אתמול – ההופעה של אסף אבידן והמוג'וס.  אם לא מתרכזים, אם לא קראתם קודם את המילים שמצורפות לאלבום, קשה מאוד להבין על מה הוא שר – הוא מחבר בין ההברות, מחבר בין המילים ומשחק בצלילים.  אבל היופי בהופעה, הוא לא להתרכז במילים אלא להרגיש את המוסיקה עוברת באוויר, יוצאת מהבמה ועוברת בגלים דרך הבטן והלב והרגליים והידיים של הקהל.רוב הקהל היה ישראלי, אבל היו גם המון הולנדים בקהל.  נשים הולנדיות, גברים הולנדים. רוקדים. חלקם צעירים מאוד, חלקם מבוגרים מעט.  חשבתי על ההולנדים שהגיעו להופעה ואיך שבטח יש להם איזשהו קשר ישראלי.  יש איזשהו ישראלי או ישראלית שעשו כבר עבודת PR רצינית.  אני לדוגמא, בעבודה שלי,  מדביקה את מי שאני רק יכולה, באסף אבידן.  "תקשיבו לדיסק", אני אומרת ונותנת את העותק שמסתובב לי במגירה.   "קחו את הזמן.  לא תתאכזבו".  בדרך כלל הם מספרים לי שהם הכי מופתעים מהניגוד בין הקול לפנים.  ג'יימס עשה עליו חיפוש בגוגל והופתע לגלות איך מאיש כל כך זעיר יוצאים הצלילים האדירים האלו.  בפעם הראשונה שהשמעתי למאאממת אותו, ביקשתי ממנה להקשיב לקול ולהגיד לי מי לדעתה שר.  "אישה שחורה ושמנה" היא אמרה לי.

 

אסף אבידן בהופעה בפרדיסו. אמסטרדם 2010

 

לא קשה לפספס את ההולנדים בקהל, במיוחד כשמשווים אותם לישראלים.  אנחנו עם קטן קומה, חברים.    גם אם יש ביננו כאלו שמתגאים בגבהים, אשר עוברים את המאה שמונים סנטימטרים.   אסף אבידן, גם הוא, הוא איש צנום וזעיר.  אבל האנרגיה שלו, ממלאת את החלל הזה, שהיה קצת קטן עליו ועל הלהקה שלו.  למרות כל המחמאות המתבקשות על הכישרון, על ההומור, על הנגנים המצויינים והצליל המיוחד של המוסיקה, קשה לומר שהקונצרט היה קוהרנטי.  היה משהו לא כל כך מגובש בבחירת השירים והסיפורים שליוו אותם.  מן הופעה של חדר אוכל בקיבוץ.  אולי זה חלק מהקסם.  בין השירים היו גם כמה סיפורים באנגלית במבטא ישראלי כבד והיה בזה משהו שנוגע ללב בעיני.  "דבר בעברית"  חשבתי לעצמי.  "תרגיש בבית".  כשהוא דיבר על השניצלים של אמא שלו, התגעגעתי גם אני ולרגע, דמיינתי שאני באיזו הופעה בתל אביב.  הזמן עבר מהר בקונצרט הזה.  הוא היה קצר מדי.  ואני נשארתי עם המון טעם של עוד.

Read Full Post »

Older Posts »