Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘אני ואנוכי’ Category

נפלתי במדרגות.  אני לא בטוחה איך מעדתי, אבל זה קרה.  יכול להיות שהנעלים החדשות שקניתי בישראל החליקות על המדרגות.  בכל מקרה, רגע לפני שהיינו צריכים לצאת מהבית, עליתי רגע לקחת את הצעיף מחדר השינה בקומה השלישית.  את הדרך מהקומה השלישית לשניה עשיתי תוך כדי גלגולים.  זה כאב איימים.  צרחתי בשקט, שהילדים לא יבהלו.  אחד המינוסים הכי גדולים, בחיים בגולה, זה שאין את המשפחה הקרובה שתבוא לעזור.  העילוי במקרה באחת מהנסיעות שלו ואני, לבד עם שלושה ילדים שצריכים טרמפ לבית הספר ואחר כך לצופים… ואני פצועה.  הילדים עמדו מסביבי, שאלו מה קרה ואיך אפשר לעזור.  פליני, שועל קרבות מנוסה, הציע לבדוק אותי.  ביקשתי רגע לאסוף את עצמי, קיבלתי כוס מים.   לאט לאט ירדתי מהקומה השניה לסלון.  נשכבתי על הספה וקיווית ששום דבר לא נשבר.  כל צד שמאל שלי כאב.  הרגשתי איך שהשוק מתנפחת, הצלעות כואבות, הירך שורפת והמרפק מתנפח גם הוא.  הייתי כבר לבושה ולא רציתי להתחיל להתפשט כדי לבדוק את עצמי.  בקושי נכנסתי עם הילדים למכונית ונסענו לבית הספר.  היה רגע שהתלבטתי אם לסוע לעבודה או לבית החולים.  העדפתי לסוע לעבודה.  נזכרתי שפעם אמרו לי שאם יש כאבים, סימן שזו חבלה ולא שבר.  זה כמובן שטויות במיץ, אבל זה מה שהחזיק אותי בדרך.  אני חושבת שנכנסתי קצת לשוק, כי רעדתי מקור.  אם הייתי בישראל, הייתי עושה אחורה פנה ונותנת למשפחה שלי לטפל בי.  אבל פה, אני צריכה להיות גיבורה.  יש לי חברות, אבל אני שונאת לבקש עזרה. 

הנעליים החדשות החשודות

כשדיברתי עם העילוי, עוד לא בכיתי.  סיפרתי לו מה שקרה וביקשתי שהוא יחזור הביתה מהר.  הוא מנסה בינתיים למצוא טיסה, בחזרה משוויץ להולנד.  במשרד, סוזאן ראתה את הפנים שלי ורק מהמבט שלה התחלתי לדמוע.  אחר כך רולף בא והציע לקחת אותי לבית החולים.  החברים שלי לצוות התגלו כאמפטים במיוחד.  קיבלתי קפה וסיפורים על עצמות קטנות שבורות ואיך שצריך להזהר.  הקטע הוא, שבימים שהעילוי בנסיעות, אני נזהרת במיוחד, אני אמא חד הורית בימים שהוא נוסע והמשפחה לא לידי. 

אחר כך, חברה התקשרה וסיפרתי לה.  "משוגעת, למה לא התקשרת? "
אני מצטיינת בלעזור לאחרים, אבל פחות בלבקש עזרה.  
גם ג'יימס מהעבודה, אמר שהוא מוכן לעזור, בקניות ובבישולים.  כפרה עליו. חבל שהשארתי היום כסף לעוזרת.  הייתי יכולה לחסוך 50 אירו.

לאט לאט אני מרגישה יותר טוב.  שום דבר לא שבור.  הכל מאוד רגיש, אבל אני חושבת שאני אצליח לעבור את היום.  כנראה שהם יאכלו היום פיצה.

הווידאו הזה הוא השיר של ג'וס סטון, אני מאוד אוהבת את הקול שלה והמילים של השיר הזה, משום מה התנגנו לי היום בראש.

Read Full Post »

כבר הרבה זמן, אני חושבת יודעת שאני צריכה עוד נעליים.  ההתלבטות היא בין מגף גבוה, מגפון שמגיע לקרסול או מגף חורפי עם פרוות כבשים שתחמם לי את הרגליים בחורף.  אני יודעת אפילו את הצבע (שחור) ואת המידה  (36).

לצערי לא אוכל לרכוש אותם כי הם בחום ורוב ארון הנעלים שלי בחום

מגפי גומי מטופשות ונחמדות

איכשהו,למרות שאני מתכננת לצאת לקניות, למרות שיש לי יום חופשי להסתובב בעיר, עדיין, איך אומרים… טרם הספיקותי.     יכול להיות שזו הסיבה שבטלוויזיה משדרים עכשיו את הפרסומת המצחיקה והמקסימה על Zalando.  הגרסא שמצאתי ביוטיוב, היא הגרסא באנגלית, לחנות בגרמניה.  אבל האמינו לי, הגרסא ההולנדית, היא אותה הגרסא, רק בהולנדית, לחנות מקוונת בהולנד.

כשאני עוצרת במקרה ליד חנות נעליים, הילדים שלי מקטרים וטוענים שזו סטייה. אבל זר לא יבין זאת. אתמול דיברתי עם מרגית.  סיפרתי לה שכבר שנה לא קניתי נעליים חדשות.  היא שאלה על הנעליים הכתומות (אפריל) והחומות (אוגוסט).  חבל שיש לה זכרון מצויין למרגית זו, כשהיא הזכירה לי את הרכישות האחרונות, חשבתי על כל הארגונים הנפלאים שיכולים להתרם מהכסף הזה (לדוגמא,  רוח נשית, או מחלקת חינוך של מרכז הסיוע תל אביב).

המצפון שלי החל לעבוד שעות נוספות.

בכל מקרה, אני עדיין מתלבטת בנוגע לרכישת הנעליים הבאה שלי.   התקציב שלי מוגבל באופן מדכא.  אני מגבילה אותו בכוונה.  ככה יש לי תחושה שאני שולטת בהתמכרות שלי.

בינתיים, רק כדי שנהייה מסונכרנים… גם אתם כאלו?

Read Full Post »

אני יכולה להעריץ נשים שמוצאות סיפוק מלא מלעבוד בבית.  אני לא מתכוונת לנשים שהמשרד שלהן ממקום בבית והן עובדות בעבודה שמרוויחים בה כסף, פוגשים אנשים חדשים ומקבלים מטלות ולוחות זמנים.  אני מתכוונת לאותן נשים שעובדות בבית בעבודות מ' ולבושות במדי ט'.  יום יום.  גם מחוץ ל"שעות העבודה" הנהוגות במשק.  עבודות מ', זה שם כולל לעבודות במטבח וסביבותיו:  מקרר, מדיח, מערבל מזון, מכונת כביסה, מגהץ, מיקרו.  מדי ט' זה שם כולל לטרנינג מרופט.  לפעמים אפילו זה שישנת איתו בלילה.  אני יכולה להעריץ נשים כאלו, שמוצאות הנאה וסיפוק שקט, מהשלווה האופפת אותן כשהן אוספות את הכביסה ומפעילות עוד סיבוב במדיח.

היתה תקופה שהייתי מובטלת. מרצון או מאונס.  אני זוכרת את תקופת עבודות המ' כתקופה אפלה במיוחד.  לא באמת יש סיבה להתלבש יפה בבוקר, ממילא פוגשים רק את הקופאית בסופר, או מקסימום השכנה ממול, שגם היא, חייה מתמקדים במטבח.   יש כאלו שמצליחות לצור להן סדר יום מוגדר – ביום שלישי הולכים לשוק וביום רביעי לחוג וביום שישי מבשלים, אבל אני, סתם הייתי מכלה את ימי בבטלה ממורמרת וממציאה לעצמי פרוייקטים.  כמו לסדר את הארון באמבטיה, או לנסות לתפור איזה תיק.

עכשיו, אני בבית.  זה היום שישי הראשון, מזה חודש וחצי שבו באמת יש לי "יום חופשי": אין חג, אין מועד, הילדים לא מתחלים בבית.    מאז שצמצמתי את המשרה שלי ל- 4 ימים בשבוע, (1 בספטמבר 2010), אני לא עובדת בימי שישי. זה נראה לי נכון, מאוזן.  ארבע ימים של דיוק ומיקוד ופוליטיקה בזעיר אנפין במשרד ויום אחד, יום לעצמי.  הילדים בבית הספר, העילוי בעבודה.  אין מי שידבר איתי.  רק אני ועצמי והמחשבות שלי נכנסים לרגיעה.

זה לא קורה.

אני בבית עכשיו וקצת מבוהלת.  הוא נראה זוועה:  גרבים ונעליים בכל מקום, כביסה שצריך ללכבס, המטבח מבולגן, המקרר ריק וצריך גם להכין ארוחות שבת.  היו לי כל כך הרבה תוכניות ליום החופשי שלי:  חוג ניפוח זכוכית וחוג צורפות, לצאת לאימון ריצה, ללכת לחפש אוצרות בחנויות יד שניה, לכתוב, לקרוא, לסוע להסתובב בעיר אחרת… להפגש עם חברה לקפה, לסרוג….  אבל כרגע, יש לי התקף חרדה זעיר.  הלב שלי דופק חזק, אני מסתכלת על הבלאגן וחושבת על איך שאני לא רוצה להשאב לעבודות המ' ואולי בעצם עדיף לי לתת קפיצה למשרד.  אני מתחילה שני פרוייקטים ויש לי המון עבודה.

אפשר לומר, שאני קצת מבולבלת ומבוהלת מהחופש הזה.

אולי אני בעצם, צריכה לעשות לי תוכנית יותר מדוייקת.

אולי בתור התחלה, אני אלך להתקלח ולהתלבש.  לא בטרנינג.

Read Full Post »

כשג'ימס, מהעבודה שלי, החמיא לי על איזה סמרטוט שלבשתי, שאלתי אותו ברצינות מה קרה.  "קראתי בעיתון של אישתי, שנשים כל הזמן עסוקות בלתת אחת לשניה מחמאות, אפילו על שטויות.  זו כנראה דרך התקשורת שלכן ואני מתאמן".  פטריק, ששמע את השיחה, החמיא לג'יימס וציין שהחולצה שלו, כל כך מבליטה לו את הורידים בצוואר וזה ממש חינני.  אחר כך, הם המשיכו להתאמן בדרך התקשורת החדשה הזו ולהחמיא אחד לשני על הגרביים והנעליים ועל האצבעות ועל הצניעות ההדדית שלהם.  תוך כדי שאני מקשיבה, נזכרתי  במאמר שקראתי, באיזה עיתון נשים.  היה כתוב שם, שנשים, לא מתלבשות כדי למצוא חן בעיני הסביבה הגברית שלהם. להפך,  הן מתלבשות, כדי לקבל מחמאות מהסביבה הנשית שלהן.  שמתי לב, שאני מחלקת מחמאות כנות בקלות יתרה, לגברים ולנשים גם יחד.  כמעט מפלרטטת, בלי שום כוונה מזיקה.   שמתי לב, שהחברות בעבודה שלי, נוהגות גם כן להחמיא אחת לשניה ולגברים מסביב.  פה מילה טובה, שם התפעלות. כאילו, חלק מיום העבודה שלנו, חלק מהחיים שלנו, כנשים, משמעו לגרום לסובבות ולסובבים אותנו הרגשה טובה.

בערב, כשהעלתי את הכביסה לארון, הסתכלתי מסביב והגעתי למסקנה שזה הזמן לשדרג את המלתחה שלי.  לא בשבילי, אלא באמת, בשביל שלחברות שלי יהייה על מה להחמיא לי.  זה הזמן, לצאת ולצוד.  בכוונה משתמשת במונח "לצוד" ולא "ללקט".  יש עונה של סיילים עכשיו, בכל החנויות מסביב אפשר למצוא הנחות שמגיעות גם עד ל- 70 אחוזים.  למרות ההיצע לכאורה וההנחות, אני חייבת לשמור על חושים עירניים, להיות חדה.  יותר מדי אפור יש עכשיו.  זה צבע, שחגג בארון שלי בשנה שעברה ואני מרגישה שהוא משעמם אותי.  יש עכשיו מן אופנה כזו, ללכת עם טייץ לבנים, מתחת לכל טוניקה או חצאית.  אני נזהרת מהשטאנץ החדש הזה ומחפשת את השילוב הבלתי אפשרי.  בגד בייסיק, אבל שיהיה בו משהו מעניין במיוחד.  שיהיה במידה שלי.  שיראה איכותי ושיהיה בהנחה.    המון חנויות, אבל בפועל – מעט היצע במידות שלי.   מה שמבאס, הוא שאיבדתי את האמון במערכת המידות ההולנדית.  נכון שכתוב שזו מידה 36 או 34, אבל בפועל, רק אחרי שאני מודדת – מתגלה האמת המבהילה.  הבגד גדול ותלוי עלי, כמו קיבלתי אותו במתנה מאיזו אגודת צדקה.   באמצע מסע הצייד,  עשיתי חשבון וגיליתי שהתפשטתי והתלבשתי אולי איזה 60 פעם.  הרגליים שלי כבר התנפחו קלות בתוך הנעליים הקוקטיות עם העקבים והתיק משך לי את כתף ימין למטה.  באיזו חנות התחלתי כבר לקלל.  אמנם בלב, אבל קיללתי את הזונה הזו שבדיוק לקחה את הג'קט הירוק והוא במידה שאני צריכה.   העצבים שלי התחילו להיות מעורערים במיוחד, כשלחנות נעליים נכנסו חבורת נשים ונעמדו מול הטרף שלי: חמישה מדפים במידה 36 כשכל הנעליים במחיר מצחיק במיוחד.   כשהן התחילו לדבר פולנית, ירד לי האסימון.  כבר לא כיף לי במסע הציד הזה.  אני צריכה בוטיקים קטנים עם בגדים במידה שלי ומוכרות שמכרכרות סביבי ומסבירות לי למה האחוריים שלי לא ענקיים בכלל.

כשהגעתי הביתה, הייתי סחוטה, רעבה ומאוכזבת.  צייד קשה ומצומצם.  ג'קט אחד במחיר לא כל כך מצחיק.  העניין הוא, שאני לא אוכל ממש להנות ממנו, המאממת כנראה רוצה אותו והוא כל כך מתאים לה.
אני צריכה למצוא שדות ציד חדשים.  אני צריכה גם זמן.  אני גם צריכה מישהו שיחזיק לי את התיק ואת השקיות כשאני מסתובבת.  מעייף הציד הזה.

Read Full Post »

בסוף השבוע האחרון, פליני נסע ליומיים, למחנה.  מאז שהוא היה קטן, היתה לי הרגשה שהילד נולד להיות חלק מאיזו תנועת נוער.   אני , לדוגמא,  הייתי צופה נלהבת (בטלוויזיה).  העילוי לעומתי, לא התמיד במיוחד. הוא היה בצופים קצת בכיתה ה' ואחרי איזה טיול או שניים, בכיתה ו' הוא מיצה את הנושא והפך לאחד מאלו שמציקים לבנות ומסתובבים עם הערסים של השכונה (ועל ההתנהגות שלו בעבר, הוא קיבל משמיים – אותי ).
מעניין הקונספט הזה של תנועות נוער.  בישראל, ככה נדמה לי, כל מתנ"ס או מפלגה מקימים תנועה לנוער העתיד, אבל פה, אין יותר מדי.  בקרב הגויים, אני לא רואה צופיפניקים גאים, או חבורות אחרות של ילדים במדים הולכים בשירה אחרי איזו מדריכה מחוצ'קנת.  רוב בני הנוער הולכים לחוגי ספורט (כדורגל, כדורסל והוקי דשא) ולפעמים הם נפגשים בבאולינג המקומי או בפאב.   אצל היהודים לעומת זאת, יש שתיים מרכזיות – הבונים ובני עקיבא. אני לא יודעת, עד כמה חזקה תנועת הבונים, אבל בני עקיבא, פורחת.  עובדה שכל החבר'ה מבית הספר נפגשים בשבת בקן.  הנה, למרות שאנחנו לא דתיים ולמרות התנגדותי לערכי התנועה החדשים  בכל זאת, אני מרשה לילד ללכת ולהצטרף.

המאאאממת, היתה באיזו פעולה או שתיים והתמרמרה, שכל הזמן מתפללים ושצריך לבוא עם חצאית לא קצרה.  פעולה או שתיים הבהירו, שבני עקיבא, זה לא בשבילה.   האם אצל פליני, זה יהיה אחרת?
בסוף השבוע האחרון, היה להם טיול ליומיים.  כל החברים של פליני הצטרפו, הוא גם רצה. אפילו שהוא לא חבר בתנועה.  חיכיתי לשמוע מה הוא אומר.
– איך היה?
– משעמם.  כל הזמן דברו על ירושלים.
– תרצה ללכת שוב?  לפעולות ?
– בטח, אבל לא לטיולים, כי את ירושלים אני כבר מכיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
1-0 לישראל, שמפעילה כל כך הרבה תנועות נוער. למרות שאין כמו התנועה שעל ברכיה אני גדלתי.

Read Full Post »

מישהי פנתה אלי השבוע במייל.  רצתה לקבל טיפים למקומות טרנדים, חמים, לוהטים, מגניבים ומאאאמממים באמסטרדם.  "אני לא חושבת שאני יכולה לעזור" כתבתי, אבל היא לא האמינה.
"באמת? מה, את לא מכירה מקומות בעיר?מה עם איזו פינה סמויה שרק אנשי העיר יודעים עליה?" למרות שזה היה במייל, יכולתי לשמוע את הקול שלה ואת חוסר האמון.  יכולתי לשמוע אפילו טיפה של אכזבה.  איך זה שאני לא מוכנה לחשוף את סודות העיר, אפילו שהיא שאלה בנימוס ומאוד יפה.  אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי צורך להצטדק.  איך זה שאמסטרדם היפה, מתבזבזת עלי. כמעט התחלתי להיות נבוכה.  בושה וחרפה…. ככה לא להנות מהעיר, האורות, הקסם, מההייפ, מהחיים בעיר בינלאומית, מהמסיבות, הסמים והחשק.

"בואי נראה… "  כתבתי לה,
"למרות שאת לא מאמינה לי…יום יום אני יוצאת לעבודה על כביש A10 לצפון אמסטרדם.  עובדת בבנין משרדים באזור שמזכיר קצת את אזור איילון. אחה"צ אני חוזרת לדרום העיר, על אותו כביש, כדי להגיע הביתה.  קניות וכאלו עושה ליד הבית.  בסופשבוע אני מסתובבת עם הילדים במקומות שילדים אוהבים ומדי פעם הולכת לסרט בקולנוע או למסעדה.   תחליפי לי את אמסטרדם בגבעתיים ואני לא אשים לב.."
כתבתי לה ונזכרתי ברגע אחד, שהיה לי לפני כמה שבועות.  באיזה יום שני אחד, נסעתי לבד לדקטלון (חנות ספורט ענקית).  חיפשתי מחלקיי שלג לילדים.  הסתובבתי בין הטורים הענקיים של ציוד וביגוד ספורט.  באזור של הבגדים, ראיתי מכנס טרנינג סגול מקטיפה, שחשבתי שייהיה מצויין להסתובב אתו בבית.  אחר כך ראיתי גם את העליונית.   "נהדר! סט!" חשבתי אז.
רק בקופה, קלטתי פתאום כמה הזדקנתי במחשבה שלי.   פחחח, סט טרנינג בית, סגול, מקטיפה…  "את זה אני לא לוקחת" אמרתי לקופאית והחזרתי את הטרנינג.  הצלתי את עצמי.  רגע לפני הצלילה לבורגנות הנוחה ..

אתמול, בדרך הביתה, שאלתי את קריסטל על מקומות טרנדיים באמסטרדם.  אולי היא מכירה.  קריסטל היא אמסטרדמית מלידה, בת גילי, רווקה.  בטוח היא מסתובבת ומכירה.  קריסטל חשבה רגע ואמרה, שבעצם כבר עשר שנים בערך היא לא רוצה להגיע לשום מקום טרנדי.  "צפוף שם, היא אומרת, בכל מני מוזרים שאני לא מכירה ובכלל, יש עכשיו כאלו סדרות מצויינות בטלוויזיה… "

Read Full Post »

אם שואלים הולנדי שנמצאים אתו ביחסים ידידותיים, how was your weekend? מקבלים תשובה מפורטת מאוד.  כמעט ברמת השעות.  איפה הם היו בבוקר ומה עשו אחרי הצהריים ומי בא לבקר אותם ואיפה הם היו בערב ומתי הם הלכו לישון. ממש מספרים סיפור.  זו תשובה מפורטת, מאנשים שסתם חולקים איתי את אותו החלל במשרד, והיא לא תואמת את הסטנדרט הישראלי אליו אני רגילה.
"איך היה בסופשבוע?"  "אחלה".  תשובה מפורטת מאוד תהייה "אחלה – הלכנו לים".
אני חושבת שפיענחתי את הצורך שלהם לפרט.  זה בעצם מן סוג של תכנות התנהגותי.  כל יום שני, שואלת המורה את התלמידים איך היה סוף השבוע שלהם והם נדרשים לספר.  המלכה, כך שמתי לב, מסמנת לה בסוף השבוע מאורעות חשובים (קניתי נעליים, נסענו לטייל, נסענו לסרט וכדומה).  היא מסבירה – שיהיה לה מה לספר בכיתה.   הילדים מתבקשים בסבלנות להקשיב לחברים שלהם והמורה נותנת פידבק חיובי לחוויות סוף השבוע.
כשאני שואלת את הקולגות שלי בנימוס איך היה הסופ"ש ומקבלת תשובות מפורטות, אני מופתעת, בעיקר כי זה לא באמת מעניין אותי וגם, כי את אותו הסיפור הם מספרים לכל מי ששואל.  באותה רמת פירוט.  ואני, כששואלים אותי, מאכזבת ואומרת  it was a good one.

Read Full Post »

Older Posts »