Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘בגולה הדוויה’ Category

כבר יותר משנה לא עדכנתי.  בהתחלה, התבאסתי מהילדים שהתחילו לצנזר אותי.  הם טענו שאני עושה להם בושות ואנשים התחילו להכיר אותי וזה ממש לא נעים שכולם בקהילה הישראלית יודעים מה קורה אצלנו בבית.  אחר כך הרגשתי שמכיוון שהחיים בהולנד נכנסו למן שגרה, כבר אין לי מה לספר ולחדש:  קמתי, התלבשתי, הלכתי לעבודה ואחר כך עשיתי סופר…

גם כשהיה לי מה לספר והילדים ביקשו שאכתוב, פחדתי שאיבדתי את הקלילות של הכתיבה וחשבתי שאני אשעמם למוות את מי שקורא ועדיף כבר לא לכתוב. תרוצים שכאלו… לפעמים הייתי נכנסת לבדוק את הסטטיסיטיקה של הבלוג ומתפלאת שאנשים נכנסים וקוראים ומגיבים.  לפני חצי שנה, פגשתי באיזו ארוחה אצל חברים אנשים חדשים שבאו לאמסטרדם והם דיברו על הבלוג שלי בלי לדעת שהכותבת יושבת מולם… חוצמיזה – הבלוג באמת די גסס.

הפוסט הזה, הוא פוסט סיום.  אנחנו עברנו לגור בפורטו ריקו ואת קורותינו שם אני מספרת בבלוג "ובינתיים בקריביים".  אבל לפני שאומר שלום, הנה עוד קצת על מה שקרה בינתיים.

לפני שנה בערך, התאגיד ביקש מהעילוי שישקול מעבר לפורטו ריקו.  זו היתה מסיבה והבוס של הבוס בתוספת של כמה משקאות אלכוהולים סיפר על הקשיים של הקבוצה בפורטו ריקו ושאל אם נסכים לעבור.  העילוי שהיה באותה תקופה צמא להרפתקאות אמר קודם כל בטח. אחר כך הוא אמר שהוא ישאל את אשתו.  "היא הבוס" .

בכלל לא היתה לנו ויזה לארצות הברית וליתר דיוק – מעולם לא ביקרנו בארצות הברית.  לא היה לנו רע באירופה ובאמסטרדם .  אני עבדתי במקום סביר (אני מבינה שמשרד הוא לא הסביבה הטבעית שלי…), הילדים למדו בבית הספר הבינלאומי (שלטענת המאאמממת ופליני היה בית ספר גרוע, אבל זה כבר סיפור אחר), היו לנו את החברים שלנו (שני זוגות ישראלים ועוד זוג וחצי הולנדים) , השכנים מדי פעם אמרו לנו שלום, מצאתי מורה ליוגה וגם מורה לצורפות.  שגרה ברוכה בבית משופץ בסביבה ירוקה.  לא רע.  ובכל זאת, התאגיד  חיפש בנרות מישהו שיעזור להתניע את המערך בפורטו ריקו, העילוי היה צמא להרפתקאות ולי די נשבר מהעבודה היומיומית במשרד.

התאגיד, הציע שנבוא לביקור קצר באי ונתרשם.  העילוי ואני התלחשנו בנושא כמה שבועות.  מתלבטים.  שקלנו את המשמעות של המעבר הנוסף.  בעיקר בגלל הילדים.  המאאאמממממת עם האוזניים החדות, קלטה שיש רוחות של שינוי באוויר ובסערה הודיעה לנו, שהיא כבר בדקה את הנושא ושבדורדו, יש בית ספר מצויין ושם היא רוצה ללמוד.  מפה לשם התחלנו לקרוא ולחפש מידע על פורטו ריקו.  במקביל, מהמשפחה והחברים שמענו דברים מזעזעים על  סמים ואלימות ופשע ברחובות וגם על הוריקנים טורנדו ושאר אסונות.   אופטימיות.

לקח לנו זמן להגיד כן לביקור באי.  לקח לנו זמן לארגן ויזת תייר.  לא מיהרנו.  באוקטובר 2012 היה הביקור הראשון שלנו (רק שלי ושל העילוי) באי, להתרשמות בלבד.  הילדים נשארו עם סבתא דליה ואנחנו נסענו לשבוע, לבדוק.  אני מוכרחה להודות שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם שעשינו כמה טעויות של מתחילים.  נסענו, לדורדו שהיא עיר קטנה ומקסימה על החוף.  משהו כמו 40 קילומטרים מהבירה – סאן חואן.  כשכתבתי עיר מקסימה התכוונתי לחור שמתאים לפנסיונרים עשירים שאוהבים ברביקיו וגולף ולאמריקאיות שאוהבות להסיע את הילדים לכל מקום ולעשות ברביקיו וציפורניים.  וגם גולף.  העיירה החמודה הזו בנויה כאשכולות של מושבים \ שכונות סגורות עם גדרות ובטון וגם שומר בכניסה ועוד שומר שנוסע לאורך הגדר ומפטרל.  אבטחה זה דבר חשוב במיוחד אם את אמריקאית שלא מעוניינת בשום קשר עם הפורטוריקנים שגרים במרכז העיר (אלא אם כן הם מנקים לך את הבית).  טסיס הוא בית הספר שראינו בדורדו והוא באמת בנוי בצורה מרשימה ונראה מקסים. יש כאן ילדים מכל העולם אמרה לי מנהלת הרישום.  אפילו מפלסטין.

ביומיים הראשונים הרגשתי תחת התקפה \ הצפה של כל החושים שלי:  החום והלחות, האור המסנוור, הצבעים העזים בכל מקום, הטעמים השונים, הצעקנות מסביב.  יכולתי להסביר באופן רהוט במיוחד למה פורטו ריקו היא לא בשבילי.  יש פה תערובת של אור יהודה בשנות השבעים ואור עקיבא בשנות השמונים.  התשתיות מחורבנות, הנהגים מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד, יש לחות מטורפת… ובכלל – איך אפשר לגור במקום שאין בו אפילו חנות ספרים אחת ?  בישראל בכל קניון יש לפחות שתי חנויות ספרים ופה – בכל האי, לא מצאתי אפילו אחת.

אבל, הכל גם מאוד אסטתי ונקי.  נכון שרוב המקומיים הם לא אנשים עם כסף.  אבל הבתים, תמיד צבועים בצבעים עליזים ואין לכלוך ברחובות ובחופים.  גם לא פחית בירה, או שקית ניילון.

Old San Juan. From the Guardian.

והאנשים….נראים לי נחמדים וחמים ונשמות טובות, בדיוק כמו בישראל.  באיזשהו ערב, העילוי ואני החלטנו ללכת לסרט, באיזה בית קולנוע מקומי.  לידנו בתור, עמדו כמה בריונים עם קעקועים ושרירים וקרחת.  "צריך להזהר מאלו" לחש לי העילוי והעלה את רמת הכוננות שלנו.  הבריונים לידנו, עמדו בטור ישר, אחד אחרי השני ודיברו בקול רך ושקט בינהם.  לא היו צעקות וצחוקים ובלאגן.  מפתיע.  נכנסנו לאולם.  הם נכנסו אחרינו.  "הלך הסרט" האופטימי לחש לי.  הם ישבו מאחורינו עם השתיה שלהם והפופקורן ואנחנו ציפינו לבאלגנים.  שקט מופתי.  הם אפילו צחקו במקומות הנכונים ונאנחו כשהגיבור נפל.  בסוף הסרט, הם נשארו לשבת ומחאו כפיים.  כאילו ראו עכשיו הצגה בקאמרי…

באיזה שהוא יום, הלכנו לטייל לאורך איזשהו חוף עלום ואמרתי לעילוי, שאני לא בטוחה, אבל אולי אפשר יהיה לחיות פה קצת. ההליכה על החוף הנקי הזה, הצבע הירקרק שקוף של המיים, השחפים והשקט גרמו לי לדמיין את עצמי מגיעה אל החוף ועושה הליכה של בוקר עם מיצי (הרוטווילר שאין לי).

204721_10151214873506847_909653168_o

מפה לשם, התחלנו את המו"מ עם התאגיד.  לקרוא לזה מו"מ זו הגזמה דרך אגב.  זה היה מסוג הדברים – ביקשת קיבלת. אני יכולה רק להצטער שלא ביקשנו יותר, אבל גם לחזירות יש סוף.  אני חושבת…

בסופו של דבר, אנחנו כבר פה – בפורטו ריקו, סאן חואן לייתר דיוק.  גרים בעיר, בשכונה מעורבת – מקומיים ואמריקאים.    מתחילים את ההרפתקאה הקריבית שלנו . בדרך לפה עברנו תקופה לא קלה  – העילוי התחיל לגור בפורטו ריקו ואני נשארתי עם הילדים במשך חצי שנה בהולנד. הילדים ביקשו לסיים את שנת הלימודים בהולנד ואנחנו רצינו לכבד את בקשתם.  בין לבין, הוא היה מספר לי על הרוח והים ואני הייתי מספרת על הכפור שהייתי צריכה לגרד מהמכונית כדי להצליח לפתוח את הדלת.  נפגשנו פעם בחודש – חודש וחצי. לא היה קל… היה אפילו זוועה.  היו ימים שהייתי הולכת ב"יער ג'ורג" האהוב שלי, מצלמת ושואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה.

יער ג'ורג'

אחת התעלות ביער ג'ורג'

היו המון רגעים של דאגה וחרדה, בנוגע להשפעה של המעבר הנוסף על הילדים, בנוגע לבית שלנו באמסטרדם שהוא עדיין לא מושכר (פרטים על הבית אפשר למצוא כאן וכאן) ובנוגע ליכולת שלנו להתחיל מחדש במקום חדש.

אבל עכשיו, כשאני כותבת וצופה על הים בבוקר, זה נראה לי שווה.  אני מקווה שהכל יסתדר במהרה, אנחנו נשכיר את הבית, נלמד ספרדית, נטייל ונתגבש מחדש כמשפחה אחרי שחצי שנה חיינו בנפרד.  בכל מקרה – הנה אנחנו מתחילים…ההמשך בבלוג השני:  "ובינתיים בקריביים"

Read Full Post »

בזמן האחרון, אני מגלה שיש מסביבי המון פעילות חדשה בעברית.  השפע הזה, עוזר להקל קצת את הגעגועים לשפה העברית ויוצר חיבורים בין הישראלים מסביב.  נוצרים מעגלים, מפגשים חדשים עם אנשים שותפים לחווית הגולה, תוך השענות על השפה והתרבות.
יש שיאמרו, "רוצים להרגיש ישראלים – חזרו הביתה לישראל" ואחרים ישאלו "למה לכם להבדל מהחברה הסובבת אתכם".  אמירות שמתייחסות במובן מסויים לחברה של מהגרים (מרצון או מאונס), שחיים בין התרבויות – רוצים לשמר את הקיים ועדיין לא מרגישים בנוח להטמע בסביבה החדשה.    לא כל כך בא לי להתנצל על הצורך שלי להבדל מהחברה ההולנדית ולשמור על היחודייות שלי כישראלית, שלא חייה בישראל.  באופן אישי, יש לי חברות טובות הולנדיות ואני מתקשרת איתן באנגלית. את השפה ההולנדית, אני לא מתכוונת לרכוש.  לא באופן כספי ולא באופן שכלי.  בעבודה, אני מתקשרת באנגלית.   ספרים אני קוראת באנגלית, טלוויזיה רואה באנגלית ואת מנת העיתונות היומית שלי, אני צורכת באנגלית ועברית.  איכשהו אני מסתדרת.  אך, אני מכירה משפחה אחת לפחות, שעל רקע הקושי השפתי תרבותי, חזרו לארץ.  ההתנסות הזו לא עשתה להם טוב.  לפעמים, אני מצטערת שהילדים שלי מכירים פחות שירים של אריק איינשטין ויותר שירים של ה-killers, או שהם לא מכירים בכלל סופרים ישראלים לילדים, פשוט מכיוון שהם מעדיפים לקרוא בהולנדית.
בכל אופן, במקרה, או שלא במקרה, אני מגלה מסביב, עשייה ישראלית בעברית, אשר באופן מפתיע מזכירה לי את הגלות שלי, אבל גם מחזקת לי את התחושה של הבית.  לעשייה הזו, אני שמחה מאוד לפרגן:

בית הספר למוסיקה של יניב נחום ורועי שבת.  כמעט כל יום, אחרי הצהריים, במתחם בית הספר היהודי ראש פינה באמסטרדם, מתקיימים שיעורים על כמעט כל כלי נגינה שתוכלו להעלות בדעתכם.  יניב ורועי, מדברים כמובן בעברית (ובעוד שפות, אני מתארת לעצמי) ומקדמים את החינוך המוסיקלי של תלמידי בית הספר ושל תלמידים שאינם לומדים בבית הספר ורוצים לנגן. יכול להיות שהם מלמדים גם מבוגרים, אבל צריך לשאול אותם.  יש מורים שדוברים עברית ומורים שדוברים אנגלית והולנדית.  זה נהדר לראות איך נוצרת לה קהילה קטנה של הורים שמגיעים פעם בכמה חודשים, לשמוע את האוצרות מנגנים בקונצרט.  הנה קטע קטנטן שצילמתי.  מכירים את השיר?

שנת הלימודים הנוכחית מסתיימת השבוע, אבל, בספטמבר תתחיל שנת פעילות חדשה שאפשר יהיה להצטרף אליה.

~~~

'שבט שבשבת', שזה, עם עדיין לא ניחשתם, השם של הצופים הישראלים. גם זו פעילות חדשה, בעיקר לילדים ולנוער, אבל לא רק… גם ההורים, נפגשים ועושים, על מנת שהפעילות תתקיים ותצליח.   ולפעמים, נפגשים סתם ושותים קפה ומחכים, שהפעולה תסתיים.  פעם בשבוע (יום ראשון), ילדים מכל מני מקומות נפגשים.   גם כאלו שלא לומדים ב'ראש פינה', או כאלו שלא גרים בריבוע הקטן הזה של אמסטרדם-אמסטלווין.  יש קבוצות לילדים מכיתה א' ועד לתיכון.  נכון שהשנה מסתיימת ממש עכשיו, אבל היא תיפתח שוב בתחילת ספטמבר.

יש הרבה דברים יפים בפעילות של הצופים, אבל אחד מהם שעולה לי לראש כרגע הוא העובדה, שהפעילות בעברית והיא מעודדת את הילדים הפרטיים שלי לתרגל אותה עוד ועוד שלא במסגרת משפחתית, או במסגרת שיעורי העברית בבית הספר.  לפעמים אני מוצאת את עצמי מעירה להם, מזכירה להם, לדבר בעברית.  אלו ילדים שחיים בו זמנית בשלוש שפות.  הולנדית בבית הספר ולפעמים בטלוויזיה, עברית בבית ואנגלית בטלוויזיה ובקולנוע.  שמתי לב, שקל להם לשחק בהולנדית, זו כביכול שפת המשחק הטבעית להם.    הצופים, יוצרים מסגרת נוספת של עברית וזה כמובן, מבורך.

טקס אש- שבט שבשבת

~~~~

מוקום עברי, הוא יוזמה חדשה ומאוד מסקרנת של קבוצת אנשים, שמקצת אפילו חברים שלי.  עבור ההולנדים האמסטרדמיים, המילה מוקום בסלנג, היא מרכז העיר.  עבורי, זוהי יוזמה שאני מקווה לראות אותה פורחת.  אין בה עדיין לוח פעילויות ועד כמה שאני יודעת, מחפשים עכשיו בית פיסי שיכיל את הפעילות החברתית תרבותית, אבל יש כל כך הרבה פוטנציאל ורצון ואני בטוחה שבסוף המוקום יבשיל ויתקיים.

~~~~

אחרי שסקרתי כמה מיזמי חברה ותרבות, חשוב שנתייחס גם לאוכל, נכון?

יכול להיות שהמוסד של סמדי, כבר קיים שנים ואני מגלה את אמריקה.  יכול להיות.  אני גיליתי אותה רק השנה ואני מאוד שמחה לפרגן.
מי שמכיר אותי, יודע שאני לא אכלנית גדולה.  גם לא בשלנית מי יודע מה, אבל זה כבר סיפור אחר.  סמדי, או סמדר (לבחירתכם), מכינה אוכל ישראלי ביתי גורמה.  המחירים הם קצת של בית מרקחת, אבל את המצמוצים בשפתיים של העילוי הילדים והאורחים, קשה לזייף.  היא מכינה כל מני מעדנים שמזכירים לעילוי את ישראל  ואת בית אמא ועושים אותו למאושר מאוד. את התבשילים שלה כמו חצילים עם כל מני דברים טובים, טחינה וחומוס ועוגות לא תמצאו בשום מסעדה .  יכול להיות שאם תתאמצו, גם אתם תצליחו לבשל כמוה.  יכול להיות… אני בכל מקרה, מודעת למגבלות שלי ואפילו לא מנסה.  האתר שלה אמנם באנגלית, אבל האוכל – מאוד בעברית.

Read Full Post »

נפלתי במדרגות.  אני לא בטוחה איך מעדתי, אבל זה קרה.  יכול להיות שהנעלים החדשות שקניתי בישראל החליקות על המדרגות.  בכל מקרה, רגע לפני שהיינו צריכים לצאת מהבית, עליתי רגע לקחת את הצעיף מחדר השינה בקומה השלישית.  את הדרך מהקומה השלישית לשניה עשיתי תוך כדי גלגולים.  זה כאב איימים.  צרחתי בשקט, שהילדים לא יבהלו.  אחד המינוסים הכי גדולים, בחיים בגולה, זה שאין את המשפחה הקרובה שתבוא לעזור.  העילוי במקרה באחת מהנסיעות שלו ואני, לבד עם שלושה ילדים שצריכים טרמפ לבית הספר ואחר כך לצופים… ואני פצועה.  הילדים עמדו מסביבי, שאלו מה קרה ואיך אפשר לעזור.  פליני, שועל קרבות מנוסה, הציע לבדוק אותי.  ביקשתי רגע לאסוף את עצמי, קיבלתי כוס מים.   לאט לאט ירדתי מהקומה השניה לסלון.  נשכבתי על הספה וקיווית ששום דבר לא נשבר.  כל צד שמאל שלי כאב.  הרגשתי איך שהשוק מתנפחת, הצלעות כואבות, הירך שורפת והמרפק מתנפח גם הוא.  הייתי כבר לבושה ולא רציתי להתחיל להתפשט כדי לבדוק את עצמי.  בקושי נכנסתי עם הילדים למכונית ונסענו לבית הספר.  היה רגע שהתלבטתי אם לסוע לעבודה או לבית החולים.  העדפתי לסוע לעבודה.  נזכרתי שפעם אמרו לי שאם יש כאבים, סימן שזו חבלה ולא שבר.  זה כמובן שטויות במיץ, אבל זה מה שהחזיק אותי בדרך.  אני חושבת שנכנסתי קצת לשוק, כי רעדתי מקור.  אם הייתי בישראל, הייתי עושה אחורה פנה ונותנת למשפחה שלי לטפל בי.  אבל פה, אני צריכה להיות גיבורה.  יש לי חברות, אבל אני שונאת לבקש עזרה. 

הנעליים החדשות החשודות

כשדיברתי עם העילוי, עוד לא בכיתי.  סיפרתי לו מה שקרה וביקשתי שהוא יחזור הביתה מהר.  הוא מנסה בינתיים למצוא טיסה, בחזרה משוויץ להולנד.  במשרד, סוזאן ראתה את הפנים שלי ורק מהמבט שלה התחלתי לדמוע.  אחר כך רולף בא והציע לקחת אותי לבית החולים.  החברים שלי לצוות התגלו כאמפטים במיוחד.  קיבלתי קפה וסיפורים על עצמות קטנות שבורות ואיך שצריך להזהר.  הקטע הוא, שבימים שהעילוי בנסיעות, אני נזהרת במיוחד, אני אמא חד הורית בימים שהוא נוסע והמשפחה לא לידי. 

אחר כך, חברה התקשרה וסיפרתי לה.  "משוגעת, למה לא התקשרת? "
אני מצטיינת בלעזור לאחרים, אבל פחות בלבקש עזרה.  
גם ג'יימס מהעבודה, אמר שהוא מוכן לעזור, בקניות ובבישולים.  כפרה עליו. חבל שהשארתי היום כסף לעוזרת.  הייתי יכולה לחסוך 50 אירו.

לאט לאט אני מרגישה יותר טוב.  שום דבר לא שבור.  הכל מאוד רגיש, אבל אני חושבת שאני אצליח לעבור את היום.  כנראה שהם יאכלו היום פיצה.

הווידאו הזה הוא השיר של ג'וס סטון, אני מאוד אוהבת את הקול שלה והמילים של השיר הזה, משום מה התנגנו לי היום בראש.

Read Full Post »

הכל התחיל כשהמנצחת על המקהלה, הודיעה שמלכת הולנד או נסיכת הולנד (להלן ביאטריקס או מקסימה בהתאמה) תבוא להופעה של מקהלת בית הספר ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.

ביאטריקס המלכה (מתוך http://www.spitsnieuws.nl)

מקסימה הנסיכה המקסימה (מתוך http://www.attiyagamri.nl)

ההופעה המדוברת, היא ארוע הפתיחה החגיגי של  המרכז הסיעודי "בית שלום" (רשת בית האבות היהודי) באמסטלווין.  הבטיחו שהמלכה תבוא ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.
למען האמת, די שכחתי מזה. מהתאריך של המופע המדובר.   אנחנו קצת עסוקים לאחרונה.  בעבודה יש שינויים, בבית עושים שיפוצים (צביעה מאסיבית) וכאמור, באמת באמת – מופע מקהלה זעיר עניין אותנו כשלג דאשתקד.  אפילו אם המלכה לכאורה מגיעה.

מבט לתקרה - בית שלום אמסטלווין

לרגל השיפוצים, ביקש מאיתנו דרק הקבלן הפולני שלנו (סוג של צדק היסטורי?), שנשאיר לו את הבית לסוף השבוע – ככה הם יוכלו להספיק יותר. (בפועל – כשחזרנו הביתה, היתה אכזבה).

נסענו למלון האהוב עלינו באינדהובן. זו לא העיר הכי יפה בעולם, אינדהובן, סתם עיר תעשייתית בדרום הולנד… אבל,  המלון ממוקם במרכז העיר, מול בית הקולנוע ומרכז הקניות הגדול .  סופשבוע של ספרים וסרט עם הילדים, ואו שופינג ובריכה ושינה מתוקה,  בלי אדי צבע ואבק מצא  חן בעינינו.  באופן ספונטני יצאנו ביום שישי אחרי הצהריים, והתכוונו לחזור ביום ראשון אחרי הצהריים.

שעון קיר ופסיפס

שעון קיר ופסיפס בבית שלום. לא בדיוק משהו שהייתי שמה בסלון ביתי הצנוע.

בפועל הילדים נזכרו שיש צופים והכי חשוב, יש את המלכה שצריך לשיר לה וללחוץ לה את היד.  התרגשות!

לצופים, לא הספקנו להגיע בזמן.  הרגל היתה על דוושת הגז,  מהר מהר להגיע הביתה, למצוא את החולצה של המקהלה והיידה.  לבית שלום.  החדש.  באמסטלווין.  מזל, שאיזו אמא אמרה לי שהבניין הזה, נמצא ליד בית החולים היהודי.  מזל, שהיו בלונים בכניסה.  כחול ולבן.   היה  מאוד מרגש המופע שלהם.  מסודרות (הרבה בנות ושני בנים) בשורות על המדרגות של בית החולים, לבושות בחולצות לבנות עם כיתוב בכחול.  בקול מלאכי הן שרו , "ישמחו השמיים" "אדון עולם"ו"יעשה שלום".  היה מאוד מרגש.
למרות שבסוף המלכה לא הגיעה – היא היתה חולה.  אבל הגיע ראש העיר.  עם גלימה ושרשר.

אני לא יודעת איך קוראים לו לראש העיר, אבל תראו איזו נחת ואיזה שרשר!

היה מרגש.  גם אם לא הבנו את כל המילים של השירים.  "זו עברית עתיקה",  הסבירה לנו המלכה הפרטית, "אף אחד לא מבין".


Read Full Post »

פעם מזמן… לפני שהיה אינטרנט… לפני שהיה יותר מערוץ אחד….בקרית אונו, קן הצופים היה ליד מגדל המים והפרדסים, איפה שהיום יש שכונה חדשה ורבי קומות. אלו שלמדו בבתי הספר היסודיים בקיראון הלכו לצופים ואחר כך בתיכון לנוער העובד.   הקן של הנוער העובד, היה ליד הבריכה והיתה תקופה שהם התגאו בהיותם הקן הכי גדול בארץ.  היו גם בני עקיבא, ואפשר היה לראות אותם בחולצות לבנות מתגודדים ליד בית הכנסת של "הצעירים" (ככה סבא שלי נהג לקרוא לבית הכנסת, שהיה ממוקם מול בית הכנסת שלו).

בכיתה ד' ניסיתי קצת את הצופים, אבל זה לא כל כך בשבילי לעשות מה שכולם עושים.  מהר מאוד מצאתי את עצמי הרשג"דית הראשית של הספה בצופי הטלוויזיה. והמצעד היחיד שנהגתי לעשות הוא עד לכפתור של הטלוויזיה, כי השלט היה מקולקל.  העילוי, לעומתי התמיד שנתיים שלוש בצופים ועד היום הוא זוכר שהוא היה פעם.  די בגאווה הוא מספר על זה.  אני, מצידי שרה לו שיר עם מילים גסות על הצופים ומה הם יכולים לעשות… הממ… אנחנו לא במיוחד אנשי תנועות, אנחנו – העילוי ואני, אבל הגמדים – זה כבר משהו אחר.  אני חושבת.  כשסיפרתי להם שהצופים בעברית מגיעים להולנד, הם מאוד התרגשו.  יש כמובן את בני עקיבא, שהם דוגמים לפעמים, אבל הם מעדיפים את התפילות הפומביות לשמור להזדמנות חגיגית אחרת.
אנחנו תמיד שמחים לתמוך בכל פעילות חברתית עם צוויון ישראלי.

עמית רבין, שבין יתר עיסוקיו החשובים קורא בבלוג שלי, ירכז את השבט.

הנה עוד כמה פרטים, שהוא שלח לי במייל:

אנחנו שמחים לפתוח את ההרשמה לשבט הצופים הראשון בהולנד, צוות ההדרכה מוכן ונרגש להתחיל את הפעילות!

ניתן להירשם בקישור הבא: https://www.regemsys.com/tzofim_amsterdam

הקישור מורכב משני שלבים, השלב הראשון – פרטי הרשמה, השלב השני – פרטי התשלום.

הנה עוד פרטים נוספים, שהוא שלח לי במייל:

ההרשמה מראש חשובה על מנת שנוכל לשבץ את ילדכם בקבוצת הגיל המתאימה ומטעמי אבטחה כיוון שאנו נדרשים לדעת מראש מי מגיע.

תשלום

1. עלות הסמסטר הראשון היא 36 יורו (6 יורו בעבור פעולה).

2. דמי חבר שנתיים הינם בגובה 20 יורו, זאת בעבור מדי החאקי, עניבה, סמלים, ביטוח והוצאות נוספות.
דמי החבר השנתיים הינם יחסיים לכך שהשנה נקיים סמסטר וחצי של פעילות.

3. אם הינכם מעוניינים לשלם במזומן ולא בכרטיס אשראי דרך האתר, ניתן יהיה לשלם ביום פתיחת השבט, החל משעה 12:30.

גם אם הינכם מעוניינים לשלם במזומן, אנא הסדירו את פרטי ההרשמה לפני ההגעה לפעילות.

אנו מזמינים אתכם ההורים להגיע למיפקד הראשון של שבט אמסטרדם, המיפקד יתקיים בשעה 14:30 ביום ראשון ה-6.3.11.

נתראה בקרוב

בברכת חזק ואמץ

עמית רבין

להתראות בראשון הבא.

Read Full Post »

כבר שבועות ארוכים המלכה מתכוננת ליום הזה.  היא שמרה לה את השמלה החדשה, התאימה גרבונים לבנים וסריג לבן.  ממני היא בקשה שאקלע לה צמות כדי שהיא תהייה יפה יפה.  הבוקר, כשלבשתי חצאית, היא שמחה מאוד.   אחר כך, התבוננה בי, במבט מודאג.  "אמרו לבוא עם לבן ואת לובשת ורוד".  ההורים התבקשו לבוא לבית הכנסת הפורטוגזי שבלב אמסטרדם, לטקס קבלת הסידור הראשון של הילדים.    אני אוהבת את בית הכנסת הפורטוגזי.  במיוחד את התקרה הגבוהה, המקושתת, שלוחות עץ ארוכים מכסים אותה.

תקרת בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם

אני אוהבת את המנורות הגדולות התלוייות מהתקרה, אוהבת לדמיין את המקום והדורות שבאו להתפלל בו.  זו לא עוד כנסיה מלאה הוד והדר. לשם שינוי, בית תפילה עתיק, שבו נפגשו גברים ונשים בני העם שלי.  יש במקום הזה, משהו שמאוד מרגש אותי.
קבלת הסידור הראשון, הוא  בעצם, מעין מפגש חברתי.  הורים מבית הספר, דודים, דודות, סבים וסבתות נפגשים לרגע של נחת.  הגוזלים מקבלים את סידור התפילה הראשון שלהם.  היו כמה ברכות וכמה שירים והילדים קיבלו את הסידור, שהיה גדול מדי לידיים הקטנות שלהם.

קבלת הסידור בבית הכנסת הפורטוגזי

שמחתי שהטקס לא היה דתי . אני לא מתחברת לדת באופן מיוחד.  היו גם "מנהיגי הקהילה היהודית", אנשים שאני לא מכירה, שנשאו דברים בהולנדית.   זה איפשר לי להתבונן בנחת סביבי ולחפש את המאפיינים היהודיים שלנו.  יש לנו פנים יהודיות, אין מה לומר.  גם אם העיניים תכולות והשיער בלונדיני לבן.  בכל זאת, הפנים הן יהודיות.    המקבץ הזה של יהודים, חלקם הולנדים שורשיים וחלקם מתפוצות גולה אחרות רק מאשרר את המחקר האחרון שהיהודים, דומים זה לזה.

איכשהו שמתי לב שיש גם המון מתולתלים.  "הרוב פה מתולתלים" לחשתי לחברה שלי. " זה ממש ממש מוזר".    "ברור, זה הרי ידוע" היא אמרה לי בטון ידעני "היהודים, כולם מתולתלים.  מי שלא מתולתלת, מחליקה עם פאן".  התבוננתי  בה בתמיהה.  "אני לא מחליקה, וגם את לא".  היא הסתכלה עלי במבט מוזר ואמרה שאני יוצאת דופן "אני מחליקה כבר שנים" התוודתה.  "בעצם אני מתולתלת כמו כבשה".

וואלה.  כל יום, לומדים דברים חדשים.  היהודים מתולתלים.

Read Full Post »

ימים של שמש, רוח מלטפת, 25 מעלות נדירים במחוזותינו.  עשרה, אולי חמישה עשר, בשנה טובה.  לרוב הם גם באים במקבצים קצרים של יום, יומיים ואחר כך איזה חמישה של שמיים מעוננים חלקית ורוח ים קרירה. לפעמים אפילו שעה או שעתיים של זרזיפי גשם.  או מבול.    אם במקרה, היום היפה הזה, יוצא באמצע השבוע, זה נראה לנו בזבוז משווע – הילדים רוב היום בבית הספר ואנחנו במשרד מסתכלים בעיניים כלות, החוצה אל החלון.
כשמתמזל מזלנו, והיום היפה הזה מפציע בסוף השבוע, זו התרגשות גדולה.  בסופי שבוע כאלו, יש לי תחושה שאני נמצאת בחופשה משפחתית.  זו תחושה מצחיקה, להיות בצימר, שהוא במקרה שלי.  להרגיש בחופשה, למרות שזה החיים האמיתיים. הילדים והעילוי הולכים לבריכה, אני משתזפת במרפסת עם ספר, אוכלים  בגינה, מנמנמים בצהריים.

אתמול היה אחד מהימים המושלמים האלו (היום, כבר קר ומבול) .  חברים הציעו שנצא ביחד לפיקניק, כמה משפחות, לא איזה פיקניק המוני שמבריח אותי.  אינטימיות של שלוש ארבע משפחות, אנחנו מכירים את כולם.  תחושה נעימה של ביחד, כמעט כמו מפגש משפחתי עם בני דודים או חברים שמזמן לא ראינו.      המכונית שלפנינו, הובילה אותנו אלאיזה אגם קטן – לא רחוק מהבית ואנחנו במכונית נזכרנו איך אבא שלי תמיד מוצא כל מני דרכים צדדיות, שבילי עפר לגלות ארץ לא נודעת. 
"כמו בכינרת", אמרה איזו חברה.  כמעט.   היו כמה משפחות הולנדיות וגם לא מעט משפחות מוסלמיות. כיסויי הראש והבבגדים הצנועים במיוחד, הסגירו את ההשתייכות הדתית שלהם.  הילדים, שיחקו במים שהגיעו להם לברכיים, אספו צדפים ושיחקו מטקות על הדשא.  אנחנו ישבנו ודיברנו, קצת על המצב עם הטורקים, קצת על החיים ועל איך דפקו אותנו בשיפוץ אבל הם לא יתנו לנו ליפול עם ההוצאות על הגינה.  כמו תמיד, הנשים והגברים שוחחו בינם לבין עצמם תוך כדי קריאות לילדים לבוא לאכול משהו. כדי לא לסבך אף אחד בנושא כשרות החלטנו על תפריט חלבי, פשטידות, ירקות, סלטים.  על גבעות הדשא מסביב, היו כאלו שמינגלו.

כמעט כמו בכינרת.  אפילו היה גזלן, שמכר ארטיקרח, באירו וחצי. רק השלטים, היו בהולנדית ואתם, לא הייתם איתנו.

Read Full Post »

Older Posts »