Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘בית ספר’ Category

כבר יותר משנה לא עדכנתי.  בהתחלה, התבאסתי מהילדים שהתחילו לצנזר אותי.  הם טענו שאני עושה להם בושות ואנשים התחילו להכיר אותי וזה ממש לא נעים שכולם בקהילה הישראלית יודעים מה קורה אצלנו בבית.  אחר כך הרגשתי שמכיוון שהחיים בהולנד נכנסו למן שגרה, כבר אין לי מה לספר ולחדש:  קמתי, התלבשתי, הלכתי לעבודה ואחר כך עשיתי סופר…

גם כשהיה לי מה לספר והילדים ביקשו שאכתוב, פחדתי שאיבדתי את הקלילות של הכתיבה וחשבתי שאני אשעמם למוות את מי שקורא ועדיף כבר לא לכתוב. תרוצים שכאלו… לפעמים הייתי נכנסת לבדוק את הסטטיסיטיקה של הבלוג ומתפלאת שאנשים נכנסים וקוראים ומגיבים.  לפני חצי שנה, פגשתי באיזו ארוחה אצל חברים אנשים חדשים שבאו לאמסטרדם והם דיברו על הבלוג שלי בלי לדעת שהכותבת יושבת מולם… חוצמיזה – הבלוג באמת די גסס.

הפוסט הזה, הוא פוסט סיום.  אנחנו עברנו לגור בפורטו ריקו ואת קורותינו שם אני מספרת בבלוג "ובינתיים בקריביים".  אבל לפני שאומר שלום, הנה עוד קצת על מה שקרה בינתיים.

לפני שנה בערך, התאגיד ביקש מהעילוי שישקול מעבר לפורטו ריקו.  זו היתה מסיבה והבוס של הבוס בתוספת של כמה משקאות אלכוהולים סיפר על הקשיים של הקבוצה בפורטו ריקו ושאל אם נסכים לעבור.  העילוי שהיה באותה תקופה צמא להרפתקאות אמר קודם כל בטח. אחר כך הוא אמר שהוא ישאל את אשתו.  "היא הבוס" .

בכלל לא היתה לנו ויזה לארצות הברית וליתר דיוק – מעולם לא ביקרנו בארצות הברית.  לא היה לנו רע באירופה ובאמסטרדם .  אני עבדתי במקום סביר (אני מבינה שמשרד הוא לא הסביבה הטבעית שלי…), הילדים למדו בבית הספר הבינלאומי (שלטענת המאאמממת ופליני היה בית ספר גרוע, אבל זה כבר סיפור אחר), היו לנו את החברים שלנו (שני זוגות ישראלים ועוד זוג וחצי הולנדים) , השכנים מדי פעם אמרו לנו שלום, מצאתי מורה ליוגה וגם מורה לצורפות.  שגרה ברוכה בבית משופץ בסביבה ירוקה.  לא רע.  ובכל זאת, התאגיד  חיפש בנרות מישהו שיעזור להתניע את המערך בפורטו ריקו, העילוי היה צמא להרפתקאות ולי די נשבר מהעבודה היומיומית במשרד.

התאגיד, הציע שנבוא לביקור קצר באי ונתרשם.  העילוי ואני התלחשנו בנושא כמה שבועות.  מתלבטים.  שקלנו את המשמעות של המעבר הנוסף.  בעיקר בגלל הילדים.  המאאאמממממת עם האוזניים החדות, קלטה שיש רוחות של שינוי באוויר ובסערה הודיעה לנו, שהיא כבר בדקה את הנושא ושבדורדו, יש בית ספר מצויין ושם היא רוצה ללמוד.  מפה לשם התחלנו לקרוא ולחפש מידע על פורטו ריקו.  במקביל, מהמשפחה והחברים שמענו דברים מזעזעים על  סמים ואלימות ופשע ברחובות וגם על הוריקנים טורנדו ושאר אסונות.   אופטימיות.

לקח לנו זמן להגיד כן לביקור באי.  לקח לנו זמן לארגן ויזת תייר.  לא מיהרנו.  באוקטובר 2012 היה הביקור הראשון שלנו (רק שלי ושל העילוי) באי, להתרשמות בלבד.  הילדים נשארו עם סבתא דליה ואנחנו נסענו לשבוע, לבדוק.  אני מוכרחה להודות שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם שעשינו כמה טעויות של מתחילים.  נסענו, לדורדו שהיא עיר קטנה ומקסימה על החוף.  משהו כמו 40 קילומטרים מהבירה – סאן חואן.  כשכתבתי עיר מקסימה התכוונתי לחור שמתאים לפנסיונרים עשירים שאוהבים ברביקיו וגולף ולאמריקאיות שאוהבות להסיע את הילדים לכל מקום ולעשות ברביקיו וציפורניים.  וגם גולף.  העיירה החמודה הזו בנויה כאשכולות של מושבים \ שכונות סגורות עם גדרות ובטון וגם שומר בכניסה ועוד שומר שנוסע לאורך הגדר ומפטרל.  אבטחה זה דבר חשוב במיוחד אם את אמריקאית שלא מעוניינת בשום קשר עם הפורטוריקנים שגרים במרכז העיר (אלא אם כן הם מנקים לך את הבית).  טסיס הוא בית הספר שראינו בדורדו והוא באמת בנוי בצורה מרשימה ונראה מקסים. יש כאן ילדים מכל העולם אמרה לי מנהלת הרישום.  אפילו מפלסטין.

ביומיים הראשונים הרגשתי תחת התקפה \ הצפה של כל החושים שלי:  החום והלחות, האור המסנוור, הצבעים העזים בכל מקום, הטעמים השונים, הצעקנות מסביב.  יכולתי להסביר באופן רהוט במיוחד למה פורטו ריקו היא לא בשבילי.  יש פה תערובת של אור יהודה בשנות השבעים ואור עקיבא בשנות השמונים.  התשתיות מחורבנות, הנהגים מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד, יש לחות מטורפת… ובכלל – איך אפשר לגור במקום שאין בו אפילו חנות ספרים אחת ?  בישראל בכל קניון יש לפחות שתי חנויות ספרים ופה – בכל האי, לא מצאתי אפילו אחת.

אבל, הכל גם מאוד אסטתי ונקי.  נכון שרוב המקומיים הם לא אנשים עם כסף.  אבל הבתים, תמיד צבועים בצבעים עליזים ואין לכלוך ברחובות ובחופים.  גם לא פחית בירה, או שקית ניילון.

Old San Juan. From the Guardian.

והאנשים….נראים לי נחמדים וחמים ונשמות טובות, בדיוק כמו בישראל.  באיזשהו ערב, העילוי ואני החלטנו ללכת לסרט, באיזה בית קולנוע מקומי.  לידנו בתור, עמדו כמה בריונים עם קעקועים ושרירים וקרחת.  "צריך להזהר מאלו" לחש לי העילוי והעלה את רמת הכוננות שלנו.  הבריונים לידנו, עמדו בטור ישר, אחד אחרי השני ודיברו בקול רך ושקט בינהם.  לא היו צעקות וצחוקים ובלאגן.  מפתיע.  נכנסנו לאולם.  הם נכנסו אחרינו.  "הלך הסרט" האופטימי לחש לי.  הם ישבו מאחורינו עם השתיה שלהם והפופקורן ואנחנו ציפינו לבאלגנים.  שקט מופתי.  הם אפילו צחקו במקומות הנכונים ונאנחו כשהגיבור נפל.  בסוף הסרט, הם נשארו לשבת ומחאו כפיים.  כאילו ראו עכשיו הצגה בקאמרי…

באיזה שהוא יום, הלכנו לטייל לאורך איזשהו חוף עלום ואמרתי לעילוי, שאני לא בטוחה, אבל אולי אפשר יהיה לחיות פה קצת. ההליכה על החוף הנקי הזה, הצבע הירקרק שקוף של המיים, השחפים והשקט גרמו לי לדמיין את עצמי מגיעה אל החוף ועושה הליכה של בוקר עם מיצי (הרוטווילר שאין לי).

204721_10151214873506847_909653168_o

מפה לשם, התחלנו את המו"מ עם התאגיד.  לקרוא לזה מו"מ זו הגזמה דרך אגב.  זה היה מסוג הדברים – ביקשת קיבלת. אני יכולה רק להצטער שלא ביקשנו יותר, אבל גם לחזירות יש סוף.  אני חושבת…

בסופו של דבר, אנחנו כבר פה – בפורטו ריקו, סאן חואן לייתר דיוק.  גרים בעיר, בשכונה מעורבת – מקומיים ואמריקאים.    מתחילים את ההרפתקאה הקריבית שלנו . בדרך לפה עברנו תקופה לא קלה  – העילוי התחיל לגור בפורטו ריקו ואני נשארתי עם הילדים במשך חצי שנה בהולנד. הילדים ביקשו לסיים את שנת הלימודים בהולנד ואנחנו רצינו לכבד את בקשתם.  בין לבין, הוא היה מספר לי על הרוח והים ואני הייתי מספרת על הכפור שהייתי צריכה לגרד מהמכונית כדי להצליח לפתוח את הדלת.  נפגשנו פעם בחודש – חודש וחצי. לא היה קל… היה אפילו זוועה.  היו ימים שהייתי הולכת ב"יער ג'ורג" האהוב שלי, מצלמת ושואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה.

יער ג'ורג'

אחת התעלות ביער ג'ורג'

היו המון רגעים של דאגה וחרדה, בנוגע להשפעה של המעבר הנוסף על הילדים, בנוגע לבית שלנו באמסטרדם שהוא עדיין לא מושכר (פרטים על הבית אפשר למצוא כאן וכאן) ובנוגע ליכולת שלנו להתחיל מחדש במקום חדש.

אבל עכשיו, כשאני כותבת וצופה על הים בבוקר, זה נראה לי שווה.  אני מקווה שהכל יסתדר במהרה, אנחנו נשכיר את הבית, נלמד ספרדית, נטייל ונתגבש מחדש כמשפחה אחרי שחצי שנה חיינו בנפרד.  בכל מקרה – הנה אנחנו מתחילים…ההמשך בבלוג השני:  "ובינתיים בקריביים"

Read Full Post »

בזמן האחרון, אני מגלה שיש מסביבי המון פעילות חדשה בעברית.  השפע הזה, עוזר להקל קצת את הגעגועים לשפה העברית ויוצר חיבורים בין הישראלים מסביב.  נוצרים מעגלים, מפגשים חדשים עם אנשים שותפים לחווית הגולה, תוך השענות על השפה והתרבות.
יש שיאמרו, "רוצים להרגיש ישראלים – חזרו הביתה לישראל" ואחרים ישאלו "למה לכם להבדל מהחברה הסובבת אתכם".  אמירות שמתייחסות במובן מסויים לחברה של מהגרים (מרצון או מאונס), שחיים בין התרבויות – רוצים לשמר את הקיים ועדיין לא מרגישים בנוח להטמע בסביבה החדשה.    לא כל כך בא לי להתנצל על הצורך שלי להבדל מהחברה ההולנדית ולשמור על היחודייות שלי כישראלית, שלא חייה בישראל.  באופן אישי, יש לי חברות טובות הולנדיות ואני מתקשרת איתן באנגלית. את השפה ההולנדית, אני לא מתכוונת לרכוש.  לא באופן כספי ולא באופן שכלי.  בעבודה, אני מתקשרת באנגלית.   ספרים אני קוראת באנגלית, טלוויזיה רואה באנגלית ואת מנת העיתונות היומית שלי, אני צורכת באנגלית ועברית.  איכשהו אני מסתדרת.  אך, אני מכירה משפחה אחת לפחות, שעל רקע הקושי השפתי תרבותי, חזרו לארץ.  ההתנסות הזו לא עשתה להם טוב.  לפעמים, אני מצטערת שהילדים שלי מכירים פחות שירים של אריק איינשטין ויותר שירים של ה-killers, או שהם לא מכירים בכלל סופרים ישראלים לילדים, פשוט מכיוון שהם מעדיפים לקרוא בהולנדית.
בכל אופן, במקרה, או שלא במקרה, אני מגלה מסביב, עשייה ישראלית בעברית, אשר באופן מפתיע מזכירה לי את הגלות שלי, אבל גם מחזקת לי את התחושה של הבית.  לעשייה הזו, אני שמחה מאוד לפרגן:

בית הספר למוסיקה של יניב נחום ורועי שבת.  כמעט כל יום, אחרי הצהריים, במתחם בית הספר היהודי ראש פינה באמסטרדם, מתקיימים שיעורים על כמעט כל כלי נגינה שתוכלו להעלות בדעתכם.  יניב ורועי, מדברים כמובן בעברית (ובעוד שפות, אני מתארת לעצמי) ומקדמים את החינוך המוסיקלי של תלמידי בית הספר ושל תלמידים שאינם לומדים בבית הספר ורוצים לנגן. יכול להיות שהם מלמדים גם מבוגרים, אבל צריך לשאול אותם.  יש מורים שדוברים עברית ומורים שדוברים אנגלית והולנדית.  זה נהדר לראות איך נוצרת לה קהילה קטנה של הורים שמגיעים פעם בכמה חודשים, לשמוע את האוצרות מנגנים בקונצרט.  הנה קטע קטנטן שצילמתי.  מכירים את השיר?

שנת הלימודים הנוכחית מסתיימת השבוע, אבל, בספטמבר תתחיל שנת פעילות חדשה שאפשר יהיה להצטרף אליה.

~~~

'שבט שבשבת', שזה, עם עדיין לא ניחשתם, השם של הצופים הישראלים. גם זו פעילות חדשה, בעיקר לילדים ולנוער, אבל לא רק… גם ההורים, נפגשים ועושים, על מנת שהפעילות תתקיים ותצליח.   ולפעמים, נפגשים סתם ושותים קפה ומחכים, שהפעולה תסתיים.  פעם בשבוע (יום ראשון), ילדים מכל מני מקומות נפגשים.   גם כאלו שלא לומדים ב'ראש פינה', או כאלו שלא גרים בריבוע הקטן הזה של אמסטרדם-אמסטלווין.  יש קבוצות לילדים מכיתה א' ועד לתיכון.  נכון שהשנה מסתיימת ממש עכשיו, אבל היא תיפתח שוב בתחילת ספטמבר.

יש הרבה דברים יפים בפעילות של הצופים, אבל אחד מהם שעולה לי לראש כרגע הוא העובדה, שהפעילות בעברית והיא מעודדת את הילדים הפרטיים שלי לתרגל אותה עוד ועוד שלא במסגרת משפחתית, או במסגרת שיעורי העברית בבית הספר.  לפעמים אני מוצאת את עצמי מעירה להם, מזכירה להם, לדבר בעברית.  אלו ילדים שחיים בו זמנית בשלוש שפות.  הולנדית בבית הספר ולפעמים בטלוויזיה, עברית בבית ואנגלית בטלוויזיה ובקולנוע.  שמתי לב, שקל להם לשחק בהולנדית, זו כביכול שפת המשחק הטבעית להם.    הצופים, יוצרים מסגרת נוספת של עברית וזה כמובן, מבורך.

טקס אש- שבט שבשבת

~~~~

מוקום עברי, הוא יוזמה חדשה ומאוד מסקרנת של קבוצת אנשים, שמקצת אפילו חברים שלי.  עבור ההולנדים האמסטרדמיים, המילה מוקום בסלנג, היא מרכז העיר.  עבורי, זוהי יוזמה שאני מקווה לראות אותה פורחת.  אין בה עדיין לוח פעילויות ועד כמה שאני יודעת, מחפשים עכשיו בית פיסי שיכיל את הפעילות החברתית תרבותית, אבל יש כל כך הרבה פוטנציאל ורצון ואני בטוחה שבסוף המוקום יבשיל ויתקיים.

~~~~

אחרי שסקרתי כמה מיזמי חברה ותרבות, חשוב שנתייחס גם לאוכל, נכון?

יכול להיות שהמוסד של סמדי, כבר קיים שנים ואני מגלה את אמריקה.  יכול להיות.  אני גיליתי אותה רק השנה ואני מאוד שמחה לפרגן.
מי שמכיר אותי, יודע שאני לא אכלנית גדולה.  גם לא בשלנית מי יודע מה, אבל זה כבר סיפור אחר.  סמדי, או סמדר (לבחירתכם), מכינה אוכל ישראלי ביתי גורמה.  המחירים הם קצת של בית מרקחת, אבל את המצמוצים בשפתיים של העילוי הילדים והאורחים, קשה לזייף.  היא מכינה כל מני מעדנים שמזכירים לעילוי את ישראל  ואת בית אמא ועושים אותו למאושר מאוד. את התבשילים שלה כמו חצילים עם כל מני דברים טובים, טחינה וחומוס ועוגות לא תמצאו בשום מסעדה .  יכול להיות שאם תתאמצו, גם אתם תצליחו לבשל כמוה.  יכול להיות… אני בכל מקרה, מודעת למגבלות שלי ואפילו לא מנסה.  האתר שלה אמנם באנגלית, אבל האוכל – מאוד בעברית.

Read Full Post »

הכל התחיל כשהמנצחת על המקהלה, הודיעה שמלכת הולנד או נסיכת הולנד (להלן ביאטריקס או מקסימה בהתאמה) תבוא להופעה של מקהלת בית הספר ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.

ביאטריקס המלכה (מתוך http://www.spitsnieuws.nl)

מקסימה הנסיכה המקסימה (מתוך http://www.attiyagamri.nl)

ההופעה המדוברת, היא ארוע הפתיחה החגיגי של  המרכז הסיעודי "בית שלום" (רשת בית האבות היהודי) באמסטלווין.  הבטיחו שהמלכה תבוא ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.
למען האמת, די שכחתי מזה. מהתאריך של המופע המדובר.   אנחנו קצת עסוקים לאחרונה.  בעבודה יש שינויים, בבית עושים שיפוצים (צביעה מאסיבית) וכאמור, באמת באמת – מופע מקהלה זעיר עניין אותנו כשלג דאשתקד.  אפילו אם המלכה לכאורה מגיעה.

מבט לתקרה - בית שלום אמסטלווין

לרגל השיפוצים, ביקש מאיתנו דרק הקבלן הפולני שלנו (סוג של צדק היסטורי?), שנשאיר לו את הבית לסוף השבוע – ככה הם יוכלו להספיק יותר. (בפועל – כשחזרנו הביתה, היתה אכזבה).

נסענו למלון האהוב עלינו באינדהובן. זו לא העיר הכי יפה בעולם, אינדהובן, סתם עיר תעשייתית בדרום הולנד… אבל,  המלון ממוקם במרכז העיר, מול בית הקולנוע ומרכז הקניות הגדול .  סופשבוע של ספרים וסרט עם הילדים, ואו שופינג ובריכה ושינה מתוקה,  בלי אדי צבע ואבק מצא  חן בעינינו.  באופן ספונטני יצאנו ביום שישי אחרי הצהריים, והתכוונו לחזור ביום ראשון אחרי הצהריים.

שעון קיר ופסיפס

שעון קיר ופסיפס בבית שלום. לא בדיוק משהו שהייתי שמה בסלון ביתי הצנוע.

בפועל הילדים נזכרו שיש צופים והכי חשוב, יש את המלכה שצריך לשיר לה וללחוץ לה את היד.  התרגשות!

לצופים, לא הספקנו להגיע בזמן.  הרגל היתה על דוושת הגז,  מהר מהר להגיע הביתה, למצוא את החולצה של המקהלה והיידה.  לבית שלום.  החדש.  באמסטלווין.  מזל, שאיזו אמא אמרה לי שהבניין הזה, נמצא ליד בית החולים היהודי.  מזל, שהיו בלונים בכניסה.  כחול ולבן.   היה  מאוד מרגש המופע שלהם.  מסודרות (הרבה בנות ושני בנים) בשורות על המדרגות של בית החולים, לבושות בחולצות לבנות עם כיתוב בכחול.  בקול מלאכי הן שרו , "ישמחו השמיים" "אדון עולם"ו"יעשה שלום".  היה מאוד מרגש.
למרות שבסוף המלכה לא הגיעה – היא היתה חולה.  אבל הגיע ראש העיר.  עם גלימה ושרשר.

אני לא יודעת איך קוראים לו לראש העיר, אבל תראו איזו נחת ואיזה שרשר!

היה מרגש.  גם אם לא הבנו את כל המילים של השירים.  "זו עברית עתיקה",  הסבירה לנו המלכה הפרטית, "אף אחד לא מבין".


Read Full Post »

כבר שבועות ארוכים המלכה מתכוננת ליום הזה.  היא שמרה לה את השמלה החדשה, התאימה גרבונים לבנים וסריג לבן.  ממני היא בקשה שאקלע לה צמות כדי שהיא תהייה יפה יפה.  הבוקר, כשלבשתי חצאית, היא שמחה מאוד.   אחר כך, התבוננה בי, במבט מודאג.  "אמרו לבוא עם לבן ואת לובשת ורוד".  ההורים התבקשו לבוא לבית הכנסת הפורטוגזי שבלב אמסטרדם, לטקס קבלת הסידור הראשון של הילדים.    אני אוהבת את בית הכנסת הפורטוגזי.  במיוחד את התקרה הגבוהה, המקושתת, שלוחות עץ ארוכים מכסים אותה.

תקרת בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם

אני אוהבת את המנורות הגדולות התלוייות מהתקרה, אוהבת לדמיין את המקום והדורות שבאו להתפלל בו.  זו לא עוד כנסיה מלאה הוד והדר. לשם שינוי, בית תפילה עתיק, שבו נפגשו גברים ונשים בני העם שלי.  יש במקום הזה, משהו שמאוד מרגש אותי.
קבלת הסידור הראשון, הוא  בעצם, מעין מפגש חברתי.  הורים מבית הספר, דודים, דודות, סבים וסבתות נפגשים לרגע של נחת.  הגוזלים מקבלים את סידור התפילה הראשון שלהם.  היו כמה ברכות וכמה שירים והילדים קיבלו את הסידור, שהיה גדול מדי לידיים הקטנות שלהם.

קבלת הסידור בבית הכנסת הפורטוגזי

שמחתי שהטקס לא היה דתי . אני לא מתחברת לדת באופן מיוחד.  היו גם "מנהיגי הקהילה היהודית", אנשים שאני לא מכירה, שנשאו דברים בהולנדית.   זה איפשר לי להתבונן בנחת סביבי ולחפש את המאפיינים היהודיים שלנו.  יש לנו פנים יהודיות, אין מה לומר.  גם אם העיניים תכולות והשיער בלונדיני לבן.  בכל זאת, הפנים הן יהודיות.    המקבץ הזה של יהודים, חלקם הולנדים שורשיים וחלקם מתפוצות גולה אחרות רק מאשרר את המחקר האחרון שהיהודים, דומים זה לזה.

איכשהו שמתי לב שיש גם המון מתולתלים.  "הרוב פה מתולתלים" לחשתי לחברה שלי. " זה ממש ממש מוזר".    "ברור, זה הרי ידוע" היא אמרה לי בטון ידעני "היהודים, כולם מתולתלים.  מי שלא מתולתלת, מחליקה עם פאן".  התבוננתי  בה בתמיהה.  "אני לא מחליקה, וגם את לא".  היא הסתכלה עלי במבט מוזר ואמרה שאני יוצאת דופן "אני מחליקה כבר שנים" התוודתה.  "בעצם אני מתולתלת כמו כבשה".

וואלה.  כל יום, לומדים דברים חדשים.  היהודים מתולתלים.

Read Full Post »

אם שואלים הולנדי שנמצאים אתו ביחסים ידידותיים, how was your weekend? מקבלים תשובה מפורטת מאוד.  כמעט ברמת השעות.  איפה הם היו בבוקר ומה עשו אחרי הצהריים ומי בא לבקר אותם ואיפה הם היו בערב ומתי הם הלכו לישון. ממש מספרים סיפור.  זו תשובה מפורטת, מאנשים שסתם חולקים איתי את אותו החלל במשרד, והיא לא תואמת את הסטנדרט הישראלי אליו אני רגילה.
"איך היה בסופשבוע?"  "אחלה".  תשובה מפורטת מאוד תהייה "אחלה – הלכנו לים".
אני חושבת שפיענחתי את הצורך שלהם לפרט.  זה בעצם מן סוג של תכנות התנהגותי.  כל יום שני, שואלת המורה את התלמידים איך היה סוף השבוע שלהם והם נדרשים לספר.  המלכה, כך שמתי לב, מסמנת לה בסוף השבוע מאורעות חשובים (קניתי נעליים, נסענו לטייל, נסענו לסרט וכדומה).  היא מסבירה – שיהיה לה מה לספר בכיתה.   הילדים מתבקשים בסבלנות להקשיב לחברים שלהם והמורה נותנת פידבק חיובי לחוויות סוף השבוע.
כשאני שואלת את הקולגות שלי בנימוס איך היה הסופ"ש ומקבלת תשובות מפורטות, אני מופתעת, בעיקר כי זה לא באמת מעניין אותי וגם, כי את אותו הסיפור הם מספרים לכל מי ששואל.  באותה רמת פירוט.  ואני, כששואלים אותי, מאכזבת ואומרת  it was a good one.

Read Full Post »

אני לא זוכרת את ימי התיכון שלי כתקופה שבה למדתי הרבה.  קראתי הרבה, בהיתי הרבה ובעיקר מרחתי את הזמן.  תלמידה בינונית, רוב הזמן.  לא זוכרת אם זו אני שהייתי בינונית חסרת אחריות על תהליך הלימודים שלי, או שזה פשוט, בגלל שלא נדרשתי למאמץ מתמיד.  אולי זה ככה אצל כולם בישראל – רמת ההשקעה שנדרשת מהתלמידים היא לא גבוהה במיוחד.  כשהמאאממת התחילה את התיכון שלה (כיתה ז'), הופתעתי מאוד מרמת ההשקעה שנדרשת ממנה, כתלמידה.  היא מסיימת ללמוד בסביבות 3 כל יום ומהרגע שהיא מגיעה הביתה, היא מכינה שיעורי בית בממוצע 4 שעות ביום.  כל שבוע יש מבחן במקצוע אחר ויש שבועות בהם כל יומיים יש מבחן.  כשהיא התחצפה, קראו לי לשיחה.  מחזיקים אותם קצר.
כששמעתי, שבמערכת שלה יש גם שיעור מוסיקה, די גיכחתי בלב שלי.  שיעור מוסיקה בתיכון, שהוא לא תיכון אומנותי, זה בדרך כלל (מנסיון חיי הדל), שיעור שבו מעבירים את הזמן ונותנים למישהו קצת לבלבל את המוח.  אבל הופתעתי מרמת הרצינות שנדרשת מהתלמידים.  יש ספר לימוד, הילדים מחוייבים ללמוד תווים ולהתכונן בקטעי נגינה קלים לשיעורים.   הם לומדים להקשיב לקטעי מוסיקה, לנתח אותם – להבחין בין המוטיבים והכלים השונים.  אני מלאה בהתפעלות והיא מאושרת, מתכוננת על קטע נגינה חדש.  יש בזה משהו מאוד יפה בעיני, שגם ילדים שלא זכו לחינוך מוסיקלי בחוגים אחרי הצהריים, יכולים ללמוד תווים ולקבל פתח לחינוך מוסיקלי קל.  ידע כללי.  תרבות עולם.
היום, היא בקשה שאני אקנה לה שמלה יפה.  יש להם נשף באמצע דצמבר והם מחוייבים בקוד לבוש.  "חצאית וחולצה זה גם טוב?"   "לא, זו חייבת להיות שמלה חגיגית.  כמו שהבנים מחוייבים לבוא בטוקסידו ולא בג'ינס וג'קט, גם אני חייבת בשמלה יפה, חגיגית".   זה יפה בעיני – יוצאים לרגע מהג'ינס היומיומי, מהשיעורים והיומיום ולרגע מתנסים בהתנהגות גבוהה, חגיגית, אחרת.  מלמדים אותם איך להתנהג בנשף. איך להתלבש.  מה מצופה מהם.  אני מתארת לעצמי שהנשפים הראשונים הם מביכים להחריד (אולי זו רק אני שנבוכה בקלות), אבל אחר כך, הם לומדים לנהל small talk ולהתנהל באלגנטיות.  אני מתפעלת.

Embera Tribe Dance: Gamboa Rainforest Resort Image © 2007 Charlyn Keating Chisholm, licensed to About.com

המורים והצוות גם הם באים, כולם חגיגיים, כולם יפים, פעם בשנה. חשבתי על זה, שמעולם לא הייתי בנשף (חוץ מאולי מסיבות חתונה) ושזה נורא נחמד שמלמדים אותם איך להתנהג.  בשנה שעברה היא אפילו למדה ריקודים סלונים  – ולס, צ'ה צ'ה צ'ה וכל מני כאלו שאין לי בהם מושג.
<אם מישהו ילמד אותם גם איך להחזיק מזלג וסכין כמו שצריך, אני בכלל אתמוגג>.
בינתיים, לפני כמה שבועות, קיבלנו בדואר מעטפה גדולה, עם לוגו בית הספר.   המעטפה היתה מיועדת להורים של התלמידה המאאאממת.   היה שם מכתב כללי ועוד שני דפים.  האחד – דף שבו מתוארים הימים והשעות שבהם היא נעדרה או איחרה מבית הספר והשני דף עם הציונים שלה במקצועות השונים ועוד כמה מילים אישיות שכתב לה המחנך.  מסתבר שזו התעודה של הסמסטר.  מצא חן בעיני איך שההורים מקבלים את המסמך בדואר.
אחרי כמה ימים ראיתי את הבוס שלי מתעמק באיזה מסמך.  הוא סיפר לי, שהוא קיבל את התעודה של הבן שלו, הוא בגן חובה.  התעודה מספרת שהילד בונה דגמים תלת מימדיים מאוד מורכבים  של דינוזאורים.  הוא הראה לי את התעודה המודפסת, שבה יש התייחסות למימדים שונים ולהתקדמות של הילד. בחיים לא קיבלתי איזו תעודה מאנשי חינוך שמתייחסים להיבטים רגשיים שכליים, מוטורים וכדומה של הילדים בגן חובה.   קצת קינאתי בדרך בה יש התייחסות מקצועית לתחומי ההתפתחות של הילד שלו והשקעה בדיווח מקצועי וברור להורים.  אני לא יודעת אם זה הבית ספר הספציפי הזה , או שככה זה בהולנד.  בכל מקרה, בבית הספר של פליני והמלכה, אין דבר כזה.  התעודה, שאותה מקבלים פעמיים בשנה, כתובה בכתב יד ומזכירה לי את התעודות מבית הספר היסודי שלי, לפני יותר מעשרים שנה.  אולי זה בגלל שפליני והמלכה, לא לומדים בבית ספר הולנדי רגיל אלא בבית ספר חביב, אך חובבני להחריד, של יהודים גלותיים (אבל בעלי לב חם).

Read Full Post »

אני נורא אוהבת את המילה הזו "גריפה".  כשהייתי קטנה, הייתי שומעת את אמא שלי מדברת עם החברות שלה בפולנית שיש לה גריפה.  גריפה זו מילה נורא יפה, מרוב זה שהיא מכוערת – היא יפה.  ג ר י פ ה.  ההולנדים, כמו הרבה דברים שהם עושים, לקחו דבר טוב וחרבו אותו. מעתה אל תאמרו ג ר י פ ה, כי אם חריפה. זהו, הרסו את הכיף.  כולם עכשיו בלחץ, משפעת החזירים.

בבית הספר של הגמדים, אסור יותר לגעת אחד בשני וכל הזמן צריך לרחוץ ידיים.  פליני אמר שהוא רוצה ללכת לבית הספר במסיכת מנתחים ואם אני יכולה לקנות לו.  "בטח, אני רק צריכה ללכת לבית המרקחת". בינתיים הוא שכח, אבל זה רק מחזק את התחושה שלי שהילד סטייליסט בחסד.  הקטנה, פרצה יום אחד בבכי, כי היא נזכרה שהיא שכחה לרחוץ ידיים בבית הספר, כשהם חזרו מההפסקה.  "לא נורא, אפשר לשטוף פעמיים  בבית" הרגעתי אותה. אוף, מה זה הלחץ הזה?

בעבודה של העילוי, כולם נרגשים והכינו קבוצה שאחראית להכין את המצב, למקרה חרום.  "חולה לכל מחשב" או משהו כזה. (אולי מחשב לכל חולה? ) גם בעבודה שלנו, הבוס לקח אותנו לשיחה רצינית ואמר שאם מישהו לא מרגיש טוב (מיד התחלנו כולנו להשתעל) אז למען הכלל, צריך ללכת הביתה.  כמתעטשת ידועה, אני מתבאסת, כי כולם כבר מכירים את העיטושים שלי ואני לא יכולה לקחת 4 ימי הסתובבות באמסטרדם היפה באמתלה שאני נורא חולה.   בדואר קיבלנו כל מני חוברות שמתארות איך כולנו מתרגשים מהגריפה הזו ובטלוויזיה יש פרסומות על איך צריך לרחוץ ידיים. תודה באמת. מרוב הלחץ הציבורי להיות נורא נקיים ולהתעטש לתוך מפית או לתוך השרוול, יש לי צורך לעשות דווקא, תזהרו ממני, אני לא מתכוות לשתף פעולה.  האאהפצ'י.

Read Full Post »

Older Posts »