Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘בית ספר’ Category

זה השם של מנהג הולנדי בן מאה שנים.  ארבעה ערבים, בחודש יוני, בדרך כלל בשבוע השני ביולי, שבהם צועדים בכל הולנד.  למעשה אם נדייק, מערכת החינוך כולה צועדת.  הקטנים, כלומר עד גיל 7, צועדים בין 2-5 קילומטרים בכל ערב והגדולים צועדים בין 8 ל-12 קילומטרים.  למעשה, כולם צועדים, המורים וההורים והאחים.  השכנים מסביב מתארגנים על תחנות רענון ושתיה.  אני מספרת על זה כדי לתת קצת רקע, כי הם לוקחים את זה מאוד ברצינות, את האבונד וויר דחסה. כן, בסוף אפילו מקבלים מדליה.  מפלסטיק.  מוזהב.
חברים מהעבודה, ספרו לי שזה באמת מנהג עתיק.  המנהג התחיל בשנת 1907 או 1909 בהקשר לאיגוד העובדים.  עד 1940 קיימו את המנהג בכל שנה, אבל אז הנאצים החליטו שזה לא מתאים להם כל ההתארגנות החברתית הזו.  משנת1945, ההולנדים ממשיכים לצעוד.  יש אפילו מקומות שבהם יש צעדה ידועה – 40 קילומטרים ביום, במשך 4 ימים.   באזור ניימחן אם אינני טועה.
בשנה שעברה, היינו "חדשים"  פה בהולנד וכשכולם צעדו, אני שאלתי את הילדים מה זה השטויות האלו?  מה פתאום צריך לצעוד, ועוד בקבוצה, ככה באמצע הערב.  כאינדבידואליסטית נצחית, מאוד קשה לי להיות חלק מעדר צועד. שכנעתי את הילדים שזה לא בשבילנו השטויות האלו.  השנה זה כבר לא עזר לי במיוחד.  לא עם פליני בכל אופן. ביומים הראשונים הוא הצטרף לחברים מהכיתה וצעד איתם.  כל ערב הוא חזר מלא התרגשות,  "איזה כיף היה".  בערב השלישי, הצטרפתי אליו.
cimg2699.JPG
cimg2700.JPG

נחמד דווקא.  הממ… הולכים.  הילדים רצים קדימה ובין לבין אנחנו – ההורים, עושים קצת מינגלינג ומכירים קצת יותר טוב.  בין לבין יש נוף מקסים, הקצב הוא לא רצחני, מזג האוויר היה קצת אפור, אבל אז מה.  ככה, הולכים והולכים והולכים.
cimg2702.JPG
cimg2701.JPG
כשהיינו ממש רחוק מהבית,  איזה 8 קילומטרים, נפתחו השמים.  טיפות בגודל שקייות מיים שמישהו זורק במלחמת מיים.  גשם שוטף שלא מפסיק.  ואנחנו, בלי מטריה.  הולכים.
cimg2708.JPG
בשלב מסויים התעוורתי – מקדימה המשקפיים התכסו טיפות גדולות ומבפנים אדים.   התקשרתי לעילוי "אני רוצה הביתה, תבוא לקחת אותנו" "איפה אתם" "אין לי מושג, אני לא רואה כלום ".  כשסוף סוף הצלחתי לראות איפה אנחנו, לא מצאתי את פליני בתוך חבורת ההולכים.  צעקתי את השם שלו וכלום.  רצתי מקצה לקצה, בתוך קבוצת ההולכים, מנסה למצוא את הילד, ההורים מסביב שואלים את עצמם מי זו המשוגעת הזו, אבל אני חדורת מטרה – למצוא את פליני והביתה.

cimg2709.JPG
יומיים אחרי, אני עדיין עם חום ושפעת.  זה לא בשבילי ללכת בגשם.

Read Full Post »

אחד הדברים הכי מורכבים שהיו לי במעבר להולנד, הוא הצורך לבחור מערכת חינוך עבור הגמדים.  בישראל, על פי רוב, בכלל אין התלבטות:  הילדים הולכים לגן שליד הבית, לבית הספר שליד הבית ולתיכון שרוב החברים הולכים אליולמעשה, אפילו את ההפניה לגן, מנהלת הרשות המקומית ביד רמה ולהורים לא נותר אלא לקטר על הגננת, משרד החינוך והרשות המקומית.  כחצי שנה לפני שעברנו להולנד, התחלנו בחקר הנושא.  מבחר בתי הספר כאן הוא גדול במיוחדמונטסורי, קתולי, בינלאומי, בריטי, יפני, הולנדי רגיל, הולנדי יהודי, בית ספר גדול או קטן.  בחירת בית הספר נתונה לשיקול ההורים.  בחירת בית הספר היתה עבורינו תהליך מחשבתי, רגשי שנדרשנו אליו – איזה כלים אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו ואיזה מסגרת תתמוך בתהליכים החינוכיים שלנו.  עבורנו, כהורים, הזכות לבחור מוסד חינוכי, היתה מפתיעה ומבלבלת שהצריכה אותנו לבירור מעמיק.  למעשה, התחושה היתה שהכל אפשרי, והכל ישפיע באופן מהותי על הילדים ועל הבית.  במובן מסויים, זה כמו לצאת לשופינג של בתי ספר, של תפיסות חיוכיות, של קהילה לימודית.  תמיד אפשר להחליף את "השמלה", אבל מי שמשלם את המחיר זה הילדים. בסופו של דבר, אחרי הרבה מאוד התלבטוית בחרנו בבית הספר היהודי, דבר שהכתיב בסופו של דבר גם את מקום המגורים שלנו.   בחרנו בבית הספר היהודי, בעיקר בגלל השמירה על הזיקה התרבותית, צוות שמדבר בחלקו עברית, שמירה על העברית בשיעורי עברית יומיים והתחושה (המוטעית מאוד), שבגלל שאנחנו כולנו יהודים, יהיה לילדים קל להתחבר עם הילדים היהודים ההולנדים.  בית הספר היסודי,מתחיל מ"חרופ אין", שזו כיתת גן, המקבילה לטרום חובה בישראל ומסתיים ב"חרופ אחט" שזו כיתה ו'.

במהלך  שנת הלימודים של כיתה ו' (חרופ אחט), עוברים הילדים  מבחנים שמזכירים את המבחנים הפסיכומטרים וקובעים את רמת הלימודית. אלו הם ה"סיטו – טוטס".  למבחנים האלו חשיבות מכרעת בקביעת גורל הילדים, לשנים הבאות מאחר והם קובעים את רמת הלימודים בתיכון, ואת סוג הלימודים הגבוהים – מכללה מקצועית או אוניברסיטה. אני חושבת שהמבחנים הללו הם המקבילה ההולנדית, למבחנים פסיכומטריים, אלא שכאן, אין הזדמנות שניה וקשה מאוד לתקן ציונים שהושגו בכיתה ו'.   הלחץ של הילדים להצטיין במבחנים הללו גבוה מאוד ויש מערכת שלמה של מורים פרטיים שמתמחים בהכנה למבחני הסיטו, שעובדים עם הילדים כבר מכיתה ה ("חרופ זייבן").  ילדים שמשיגים תוצאות נמוכות, נידונים לתיכונים ברמה נמוכה שמסתיימים בגיל 16 ולא מאפשרים לימודים גבוהים.  יש הרבה מאוד ילדים בני 16, שיוצאים לעבוד, אחרי שהם סיימו את חוק הלימודים שלהם.  הם מתחילים כדוורים, שליחים, מסדרי מדפים בסופר מרקט וכדומה ומתקדמים בתוך מערך המקצועות האלו.  אני חושבת שיש כאן אישהו עוול, כלפי הילדים שצריכים בגיל 10 להבחן ולקבוע את העתיד המקצועי ואולי אפילו הכללי שלהם.  למרות שתמיד אפשר למצוא הפתעות, בדמותם של אנשים חרוצים ונבונים שהצליחו לבנות את עצמם. 

מערך הלימודים התיכוני ההולנדי בנוי, בגדול ובלי להכנס לפרטים מדוייקים, מהסולם הבא (יש עוד תתי רמות):
VMBO
HAVO

VWO
מערך הרמות בתיכונים בהולנד - תמונה מוויקיפדיה

הרמה הגבוהה ביותר, לדוגמא, היא ה-VWO, אני חושבת שהמקבילה שלו הוא המגמות הריאליות והמדעיות בתיכונים בישראל.   תלמידי VWO יוכלו להתקבל לכל מסלול לימודים באוניברסיטה.   תלמידי ה- VMBO יוכלו לשפר את מעמדם בלימודי MBO שזה מקביל למכללה לטכנאים. (חומר נוסף למתעניינים נמצא בוויקיפדיה)

מכיוון שהמאאממת, נמצאת בהולנד רק שנה וחצי ואוצר המילים שלה אינו מספיק כדי להבחן בסיטו, תהליך הכוונתה לרמת הלימודים, שונה מילדים הולנדים "ילידים":  היא תקבל המלצה מצוות המורים שלה על סמך ההישגים הלימודיים בשנה וחצי האחרונות והאי נדרשת לעשות מבחן IQ.  שאלתי, את המורה מי יקבל את תוצאות המבחן, והיא הבטיחה לי שרק אנחנו – ההורים ובית הספר היסודי שלה.  אני עוד רוצה לברר את הנושא עם מערך הבחינות הארצי ההולנדי.  בכל מקרה, אנחנו בתהליך של שופינג בתי ספר תיכון. 
כל הילדים קיבלו חוברת מהודרת ובה מפורטים כל התיכונים בסביבה, עם מסלולי הלימוד תמונות ושאר פרטים פרסומיים.  במקביל, חודשים ינואר-פברואר מוקדשים לימים פתוחים שבהם מתקיימים שיעורים לדוגמא וערבי הורים ותלמידים.  בחודש מרץ ההרשמה מתבצעת בפועל. מרגית, מהעבודה שלי שלחה לי קישור לאתר שבוא אפשר לקבל את המידע על רמות התיכונים השונות ולהתרשם. 

Found a site with new information on schools
http://www.onderwijsinspectie.nl/nl/home/Algemeen/zoeken/Zoek_op_scholen

select at sector " Voortgezet onderwijs "
fill in at plaatsnaam " amsterdam"
click " start zoeken"

 

At the results scroll down and click the link "Alle OV scholen"
At the next result page click on the top VWO, you than see all VWO school in holland, scroll down for amsterdam. the choises are onvoldoende, voldoende and excellent, of which the later is best of course. the ignatius (the cathlic one) was in the best top 10 schools in Holland.

 

succes,

 


בעקבות עבודת מחקר של המאמממת ושלי, הכנו מפה של תיכונים רלוונטיים, קירבה לבית ולתחנות טראאם. השתמשנו בכל מני סימונים כדי לסמן את אלו שהם אטרקטיביים במיוחד, מבחינתנו.תיכונים שמעניינים אותנו
מורכב….
בכל מקרה, אני חושבת שצריך לתת 1-0 למערך החינוך הישראלי שדוגל בחום בהזדמנות נוספת, לכל תלמיד, תמיד.

 

 

 

Read Full Post »

בכל שנה, בחודש דצמבר משחקים ילדי הולנד (לפחות באזור אמסטרדם והסביבה), בגמד ובענק.  בגרסא המקומית, כל ילדה, רושמת על פתק את מה היא היתה שמחה לקבל ואת שמה.  מי שקיבל את הפתק שלה, היה צריך לקנות לה מתנה אחת מתוך הרשימה, במחיר שלא יעלה על 5 אירו.  את המתנות מביאים לכיתה ובתאריך מסויים (בבית ספר היהודי זה לפני היציאה לחופשת חנוכה, אבל בבתי ספר נוצרים \ הולנדים, זה לפני היציאה לחופשת הקריסמס), כל ילדה מקבלת את המתנה שלה, ובמעמד כיתתי צריכה לפתוח את המתנה ולנחש מי הוא הגמד שלה.

בשנה שעברה, הנחנו לתומנו כי מדובר במתנה בלבד. ואכן פליני והמאמממת צויידו במתנות קטנות עבור הענקים שלהם.  הם  חזרו הביתה מעט מבויישים – כי הם לא הכינו סופריזה.

השנה, שוב נדרשנו למשחק והפעם הדגש היה על  סופריזה.  מסתבר שהסופריזה זה החלק החשוב בכל התהליך.  העטיפה של המתנה.  ככל שהיא ביזרית ומושקעת כך עולה קרנו של הגמד.  ילדים מכינים מפלצות צבועות מקרטון, עטיפות ביזריות שמהוות פסלים של פסולת סביבתית שבהם מוטמנת המתנה.  כל המרבה להגזים הרי זה משובח.    "אנחנו לא רוצים בושות כמו בשנה שעברה" הם אמרו בעודם הופכים את המטבח והסלון לסטודיו של עיסות נייר ועבודות עם קרטונים.  אני לא כל כך רציתי לשתף פעולה. גם מתוך עצלות וגם מתוך עיקרון.   זה מאוד רדוד הסברתי להם, להתעסק בחיצוניות.

"מה שחשוב, זה העטיפה מבחוץ", הם אמרו לי.  "לא הבנת?  ככה זה ההולנדים".

שיהייה.

Read Full Post »

המאממת, סיפרה לנו על המבטא המוזר של היהודים ההולנדים.  מדברים עברית במבטא הולנדי כבד. הצעתי לה לכתוב פוסט אורח והיא הסכימה בשמחה.  קבלו אותה במחיאות כפיים –  פוסט אורח של המאמממת:
ביום שישי היה לי בבצפר שיעור עברית. לפי מה שאתם רואים לא כל כך צריך ללמד אותי איך כותבים בעברית. עד שהמורה שלי תמצא לי "עבודה שתתאים לרמה שלך" אני עוזרת לילדים בכיתה שלי בעבודה שהם קיבלו. (עוזרת = נותנת להם את התשובות.)
הם תמיד מקבלים טבלה כזאת שהם צריכים למלא- איזשהו פועל, והם צריכים לכתוב מה הגוף,זמן, והתרגום להולנדית.
אז ביום שישי הזה, בתיה שאלה אותי מה זה סיטרון.  סיטרון זה לימון, אמרתי לה.
"לימון ?! את בטוחה?"
"כן, סיטרון זה לימון." אמרה מיכל, שיודעת עברית, שישבה לידה.
"לימון ? נו אבל מה הקשר בין סיטרון ללימון ?!" התעקשה בתיה.
"נו הדבר הצהוב הזה, החמוץ. את יודעת מה זה סיטרון !!!" אמרה נועה, שיושבת מאחורינו.
ובתיה שאלה: "כן, בסדר, אבל מה זה לעזאזל לימוּן ?"
"לא לימוּן, לימון !!" יעל הסבירה לה, שיושבת ליד נועה.
"נו אבל אני מדברת על סיטרון !!" אמרה בתיה.
"למון, ליים, ובעברית לימון !!!" אמרתי.
"ליים ?! מה הקשר? אנחנו מדברות על סיטרון לא ?!" שאלה בתיה, כי ליים בהולנדית זה דבק נוזלי.
"ליים ! באנגלית לא בהולנדית!" ענתה מיכל.
"מה הקשר אנגלית ? אני רוצה לדעת מה סיטרון , שזה הולנדית מיכל, בעיברית, ואומרים לי שזה לימון!"
ואז המורה היקרה שלנו באה, חטפה את הטבלה מהידיים של בתיה וצעקה אלינו שזה מאוד מראה חוסר אחריות שאנחנו לא עובדים עכשיו ושבכלל אם היינו מסתכלים היינו רואים שכתוב שם סידרו.

Read Full Post »

הקדמה
כבר כמה ימים אני מסתובבת עם תחושת קבס וחלחלה- זו המדינה שאני רוצה לחזור אליה? חברה אשר תגביל לי את האינטרנט, חברה בה שריפת ספרים ואלימות כלפי אחרים איננה גורמת למשטרה לפעול, חברה שכל חוק שאמור לסייע בקידום הנשים לשוויון חברתי מיוחל נתקל בקיטונות של רותחין, חברה שחוקים גזעניים מונחים על שולחן הכנסת ולא מושלחים לפח.
לשם אני אחזור? אל חברה דתית לא שוויונית של דגלה חרוט אני ואפסי עוד. אל חברה שעסקנים דתיים ואו עסקנים גזעניים ואו עסקנים מושחתים מנהלים?
הדיון על החינוך, התחיל כתוצאה מתחושה של "אז מה עושים". תקציר אפשר לקבל בבלוגדיבייט של נדב פרץ.

חינוך, זה לא רק בבית הספר
לפני כ- 10 שנים, לאחר 20 שנים ויותר, של פעילות חברתית, הצליחה שדולת הנשים להעביר בכנסת את חוק מניעת הטרדה מינית במקומות עבודה.
חינוך חברתי, על ידי חקיקה, חינוך ארגוני, על ידי סדנאות במקום העבודה, חינוך בבתי הספר, עושים את שלהם. תופעת ההטרדות המיניות במקומות עבודה, הופכת לתופעה לא לגיטימית, שאותה אנחנו עוקרים מהשורש. 10 שנים אחרי, אנחנו מתחילים לראות שינוי קטן בחברה. יש הסכמה, שהטרדה מינית אינה דבר של מה בכך.

לפני כ- 20 שנה, ארגוני הבריאות בארץ ובעולם החלו לפרסם מחקרים בנוגע לנזק שגורמות הסיגריות. היו פרסומות על הסיגריות וכמה הן מגעילות, היו פרסומות על הנזק שלהן,
על כל פרסומת לסיגריה הוסיפו אזהרה, על כל חפיסה הוסיפו אזהרה. לפני כמה שנים (אין לי מושג כמה), אפילו חוקקו את החוק למניעת עישון במקומות עבודה. עכשיו יש גם את החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים.
אני מזכירה לכם, שבשנות ה- 70, זה בכלל לא היה נדיר להכנס למשרד אפוף עשן.
אני מזכירה לכם, שבשנות ה- 70 זה בכלל לא היה נדיר לראות נשים בהריון עם סיגריה בפה. החינוך החברתי, עשה את שלו.

חגורת בטיחות, גם במושבים האחוריים במכונית, היא תהליך של חינוך ציבורי שהחל עוד בשנות ה-90. בכל מקבץ פרסומות התייחסו לצורך לחגור גם מאחור.
הקנסות על אי חגירה היו גבוהים ולא השתלמו.
איכשהו, המגזר היהודי עבר תהליך חינוך מחדש בנוגע להרגלי הבטיחות. המגזר היהודי, ולא המגזר הערבי.
שימו לב, שבתאונות דרכים במגזר הערבי, מספר הנפגעים גדול יותר. מתוכם, גם ילדים.
הסיבות ברוב המקרים לרמת הפגיעה החמורה יותר במגזר הערבי, היא אי חגירה. מה זה אומר?

במענה למודי , לגיא ולדובי, שמתמקדים במערכת החינוך, אני רוצה להעיר: חינוך, לא חייב להעשות רק בבית הספר, ולמעשה, אנחנו יודעים גם שתהליך הלמידה לא נפסק בגיל 18. חינוך, בעיניי, הוא תהליך שלם שמערב אנשים בנורמות שהחברה מכתיבה. מכאן, שאין טעם להתמקד רק בקבוצת k12 שהיא קבוצת הגיל מגן ועד י"ב. מכיוון שאנחנו רוצים לשנות את החברה, החינוך הוא תהליך שכולל את כולה ולא רק את אלו שמחוייבים להיות בשעה 8 בכיתה.

מערכת החינוך
אני מסכימה שמערכת החינוך הישראלית במשבר עמוק. אני מסכימה שרמת ההישגים הלימודיים של הילדים בישראל נופלת מרמת ההישגים של ילדים במקומות אחרים בעולם (יש מבחנים שמעידים על כך ומחקרים שמודדים זאת – בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב). אני חושבת שכרגע מוטב לנו לשנות את הפוקוס מעט מההשגים הלימודיים, מצב שחיקת המורים, השכר, הכיתות, המבנים ולהתמקד בערך אחד. ערך אחד שאותו אנחנו רוצים לחזק, ערך אחד שיקבל הדהוד בתוך מערכת החינוך ומחוצה לה.

מה זה אנחנו? מה רוצים לשנות?
זה לא ממש משנה, מיהם הפרטים המרכיבים את הגל הזה שרוצה לשנות את מתאר החוף הקיים. מה שחשוב, זה שנוצר גל כזה. עכשיו הוא עדיין קטן, אבל עם רוח גבית מספקת, הגל הזה, יצבור תאוצה.
אני חושבת שאנחנו (אני חלק מהגל הזה) רוצים לשנות את הנורמות בחברה שלנו. אני מציעה להתחיל עם עקרון השיוויון. עיקרון השיוויון מכיל בתוכו הרבה מאוד נקודות השקה גם עקרונות חברתיים אחרים – סובלנות לאחר, אי-כפייה, זכויות חברתיות וכדומה.

סיכום
כשאני מקשיבה עכשיו, דרך האינטרנט לגלגל"צ, אני שומעת על תהליך חינוך חדש שהחברה שלנו עוברת – אסור להרביץ לזקנים. (נדב כבר הגיב על הפרסומת הזו והמסרים הסמויים שלה). כל הזמן אנחנו כחברה עוברים תהליכים לימודיים וחינוכיים. אני אומרת, בואו נתחיל להשפיע עליהם. הדיונים במרחב הבלוגים שאני קוראת, על החינוך והשלכותיו כדרך לשינוי פני החברה כיום, נותנים לי תקווה. כמו אבן שנופלת למיים, מתחילה להווצר אדווה וגלים קטנים מסביבה.

Read Full Post »

אחרי ששיתפתי אתכן (ואתכם) במכתב של המורה לפסנתר*, חשבתי על זה שאני רוצה לכתוב פוסט על תוקפנות ואיך היא באה לידי ביטוי בחיים שלנו.
אני מנסה לכתוב פוסט, בלי להשמע צדקנית או מתנשאת או צדיקה תמימה. מחשבות על אלימות ותוקפנות.
בכוונה, לא חזרתי למקורות הרבים באינטרנט. לא עשיתי כאן עבודת מחקר על אלימות ותוקפנות, אלא ניסיתי להבין, עין בעין, מה זה אומר.

כשילד, מרביץ לילד אחר בגן", ככה הסבירה לי בזמנו, הגננת רחל, "זה לא כי הילד אלים. זה לא כי בבית יש אלימות. לא. הילד מרביץ כי הוא מתוסכל והוא לא יודע איך להביע את התסכול שלו."
אז אלימות ותוקפנות זה בכלל עדות לתסכול ? אולי.
אחת הבנות של חברה שלי, הרביצה, אצלי בבית, לבת שלי. "היא התחילה", היא אמרה, "ואבא שלי לימד אותי להחזיר. תמיד."
אצלנו בבית, העילוי אומר – להחזיר. אני אומרת – לכו למורה, תספרו על הרגשות שלכם. תתעמתו במילים.
המסר שמועבר, לא מכיל קול אחד חד וברור. אבל, יש כל מני דרכים להתמודד עם בעיה, אנחנו מסבירים לילדים. הדרך של אמא והדרך של אבא.
יעקב כהן, אמר פעם במערכון שלו "ילדים – תסתדרו".
מה שבטוח, זה שלא פשוט להם לספר על הרגשות שלכם כשהם חוטפים בעיטה או כשמישהו דוחף אותם במדרגות. גם אם זו האחות הקטנה שלהם.

אבא שלי אמר, שתוקפנות נובעת ממאבק על משאבים. משאבי מים, משאבי מקום, משאבי נפט, משאבי תשומת לב.
שמים עכברים בכלוב צפוף והם מתחילים להיות אלימים. מרחיבים מאוד את הכלוב וכל האלימות נעלמת.
אולי זו הסיבה לאלימות בבתי הספר בישראל. צפוף לילדים בכיתות ויש מאבק על משאבי מקום ותשומת לב, של המורה. אולי.
גם קין הרג את הבל, במאבק על משאבים (תשומת הלב של אלוהים).

תוקפנות, היא גם סוג של צורך בשליטה. שימוש בכוח, נובע מצורך בשליטה. את זה למדתי כשהתנדבתי במרכז הסיוע. מקרים של תקיפה מינית, גם אם היא מילולית בלבד, נובעים מצורך לשלוט ולהשפיל, של התוקף.
כשנערים דוקרים נערים אחרים בכניסה למועדון, זה לא על רקע, תסכול (יוצאים לבלות, כמה מתסכל זה יכול להיות), או על רקע מאבק על משאבים (איזה משאבים בדיוק?), אלא צורך ב"לצאת גבר", צורך בכבוד, בשליטה. "חכה, חכה אני אראה לך מה זה…". במאמר מוסגר, אני חייבת לומר שהצורך בשליטה, בכבוד, בא לידי ביטוי גם בכל התרבויות המבוססות על דת פטריאכלית. תספרו כמה מקרי רצח נשים על רקע כבוד המשפחה קיימים. אפילו, הרצח של ההולנדי תיאו ואן גוך, היה על רקע כבוד. גם אצל היהודים, בחברה הדתית, ישנה אלימות הנובעת מכבוד. תראו כמה אלימות הופנתה כלפי הצועדים במצעד הגאווה בירושלים. בסך הכל, צועדים. בסך הכל, גאווה.

אז, איך אנחנו כחברה, כמבוגרים, נאבקים באלימות? מהו הקו בין תוקפנות להגנה? איפה הגבולות? צריך בכלל לשים גבולות וקווים אדומים?
אני לא בטוחה שאני יודעת. אני עדיין חושבת על זה.

ועוד משהו, סתם עוד אנקדוטות…

  • עמוס עוז, אמר בראיון שעשו איתו, אשר שודר בטלוויזיה ההולנדית, שהוא מוכן לצאת למלחמה, כאשר תוקפים את הבית שלו. הוא מוכן לשבת בכלא, כשהוא נדרש ללכת לצבא כדי להוסיף למדינה עוד חדר, או מרפסת.
  • במעון לנשים מוכות, מישהי פעם אמרה, שהיא היתה צריכה להבין לאיזה כיוון הדברים מתפתחים, כבר אחרי הסטירה הראשונה, אבל אז בדיוק הוא בא עם פרחים וביקש סליחה.
  • הבוקר, שרפו ספרים באור יהודה, אנשים שמזוהים עם השלטון שם. הסיבה לשריפה – הספרים לא עלו בקנה אחד עם האמונות שלהם.
  • מבקר המדינה, טוען שהמדינה לא עושה מספיק בנוגע לאלימות בבתי הספר

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
* מה שבטוח, זה שהמורה לפסנתר, בכללל לא קשורה בנושא. הארוע איתה היה רק טריגר.

Read Full Post »

בבית הספר של הגמדים, צריך לבוא מחר מחופשים.
המהמממת, קיבלה תחפושת חדשה מחברה שלנו, שנסעה לישראל.
המלכה, מתחפשת כמעט כל יום אחרי הצהריים למלכה / נסיכה / פייה.
פליני היה מודאג. הוא סיפר לי על ילד אחד, בישראל, שבא בפורים לא מחופש. כולם צחקו עליו, הוא אמר לי.
"מה יהיה, אמא? אני לא רוצה להיות כמו הילד הזה".
פורים בגלות הדוויה, זה דבר הזוי. איפה אני אמצא תחפושות? איפה אני אמצא אוזני המן? ורעשנים…?
בלגן.
במרכז אמסטלפיין, מצאתי חנות קטנה* שמוכרת תחפושות.
87 אירו, עלו לי גלימה, פאה, מסכה, ציפורניים מפחידות, איפור , פצעונים שמדביקים על הפנים ושיניים חדות.
הילדים מאושרים.
בבית הספר של הגמדים צריך להכין גם משלוחי מנות. ברוח הסוציאליזם והשוויון, ביקשו מהילדים להקפיד: לא יותר משלושה פריטים במשלוח המנות.
ניסיתי להגניב קצת יותר פריטים, הם זעמו. אסור יותר משלושה פריטים. <<הכל גם חייב להיות כשר>>
המהממת הסבירה לי שיכול להיות שילדים יעלבו אם הם נותנים יותר ומקבלים פחות, ככה כולם שווים.
הכנו ביחד את משלוחי המנות. יש אפילו המון אוזני המן, שקניתי במאפיה הכשרה, למשלוחי המנות בין החברים.
הם ביקשו שאני אעיר אותם ממש מוקדם. התחפושות מוכנות ליד המיטות.
התרגשות.
נראה לי, שזה יגמר בבכי.

* גם באמסטרדם, ליד שוק אלברט קויפ, יש חנות תחפושות, אבל התעצלתי לחפש שם חניה.

Read Full Post »

לא צריך ללמד אותי כלום על כינים. אני מכירה אותן מהילדות. בערך 30 שנה של הכרות קרובה.
אחד מזכרונות הילדות שלי, מסבתי עליה השלום הוא שהיא עוברת שערה שערה, בודקת ומחפשת כינים. הייתי אז בת שש בערך.
אני יודעת כל מה שצריך לדעת על כינים: איך הן נראות, איך הן מועברות, מה הן שונאות, איך מטפלים, מה עוזר ומה לא.
30 שנה של היכרות קרובה + עבודת מחקר על כינת הראש וגלגוליה בכיתה ד 3 , שעליה קיבלתי טוב מאוד וגם זכיתי להרצות בכיתה.

בבית ספר של הגמדים שלי, יש מנהג בזוי והזוי – אמא מתנדבת, אחת לשבוע, בודקת לילדים בכיתה את הראש. ככה, במשך שנה. כל שנה, אמא מתנדבת אחרת.
המידע כמובן לא נשאר חסוי, אלא מופץ בבית הספר, אמהות מדברות, אתן יודעות איך זה . המורים כמובן נמצאים בתווך.
פתקים בכל השפות מחולקים להורים של הילדים עם הכינים.
אתמול, תופסות אותי שתי אמהות, מבט רציני על פניהן. לבת שלך יש גן חיות בראש, מודיעות לי.
מה פתאום, אמרתי להן. אני בודקת את הילדה כל הזמן. אין לה.
את כנראה לא יודעת לבדוק, אומרת לי ההולנדית השמנה (אין לי שום דבר נגד שמנות). אולי אני אלמד אותך?
לא צריך, אני אומרת בחיוך מתוח, כשהעצבים של הפולניה כבר מתחילים לפעום בווריד של המצח. <<מי זה מפקפק בידע שלי בכינים??? >> אני אבדוק שוב.
בדקתי. הילדה נקיה.
בכל זאת, עשינו טיפול כינים לעילא ולעילא. חומר כימי ואחר כך סירוק השיער במסרק צפוף צפוף. חצי שעה, בלי לחפף.
אפילו לא כינה אחת, כמו שאמרתי, הילדה נקייה.
היום בבוקר, אני ניגשת למורה של המלכה. הילדה נקייה, הודעתי לה. חוצמיזה, אני לא רוצה שאף אחד יגע בשיערות של הבת שלי.
המורה התפתלה, אלו הנחיות בית הספר, היא אמרה לי.
אני כנראה אצטרך לפעול בעניין הזה. <<מכתבים בשלושה העתקים, אף פעם לא הרתיעו אותי>>.
אחר כך, פגשתי את ההולנדית השמנה.
הילדה נקייה, אמרתי לה. אני לא יודעת מה את ראית, אבל אחרי טיפול ארוך, אני יכולה להבטיח לך, הילדה נקייה.
את כנראה לא יודעת לעשות טיפול כינים, היא אמרה לי.
אני יודעת, הוסיפה. אני ספרית.

Read Full Post »

בטו-בשבט ליוויתי את הכיתה של פליני בפעילות מלאה בצדקנות עצמית. הכיתה שלו נסעה לבית החולים היהודי באמסטלפיין הסמוכה וחילקה עציצים לחולים, תוך כדי הפרעת מנוחתם בשירי טו בשבט בעברית ובהולנדית.

cimg0183.JPG
המבוגרים שליוו את הפעילות, החל מהאמהות וכלה במורות ובגברת היהודיה שיצגה את בית החולים, היו מלאי גאווה על הצדקה שהילדים עושים בהיותם מבקרים חולים. בפועל, אני חושבת שהחולים לא ממש הבינו מה רוצים מהם. לחדר שלהם נכנסים לפתע, מורות וכיתת ילדים וילדות ששרים בשפה שהם לא מכירים לקראת חג נטול חשיבות עבורם.
אני בספק אם לילדים האירוע הזה היה אירוע מכונן. אמנם, בערב פליני תיאר לי בפרוטרוט את הפרצופים של הזקנים החולים. אבל אני חושבת שעבור פליני והחברים שלו זו היתה הזדמנות מצויינת לצאת מבית הספר לטיול. אהבתי מאוד את העובדה שלא שכרו אוטובוס או מיניבוס כדי לקחת את הילדים, אלא פשוט ביקשו מכמה הורים מתנדבים לבוא עם המכונית שלהם ולקחת עוד כמה ילדים איתם. זה היה מאורגן להפליא.

מה שמעניין בעיני הוא שבכלל יש בית חולים יהודי בעיר. זהו בית חולים אשר משרת את כלל האוכלוסיה ההולנדית כמובן, אבל יש בו מזון כשר, מזוזות בכל דלת וחדר וכמובן המון תמונות בעלי גוון יהודי.

cimg0177.JPG

Read Full Post »

היום, ניגשה אלי אחת האמהות מבית הספר.
אחת שאני מכירה ברמת "שלום – שלום".
ניגשה אלי והזמינה אותי, ליומולדת שלה, שהיא עורכת עם כמה חברות.
מחווה כל כך קטנה וטבעית וכל כך מחממת את הלב.
היום, גם איזו אמא אחרת, ביקשה להזמין אליהם הביתה, את המלכה, לשחק עם הבת שלה.
מחוות קטנות, שכבר לא חשבתי שאני אמצא פה.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »