Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘בית’ Category

כבר יותר משנה לא עדכנתי.  בהתחלה, התבאסתי מהילדים שהתחילו לצנזר אותי.  הם טענו שאני עושה להם בושות ואנשים התחילו להכיר אותי וזה ממש לא נעים שכולם בקהילה הישראלית יודעים מה קורה אצלנו בבית.  אחר כך הרגשתי שמכיוון שהחיים בהולנד נכנסו למן שגרה, כבר אין לי מה לספר ולחדש:  קמתי, התלבשתי, הלכתי לעבודה ואחר כך עשיתי סופר…

גם כשהיה לי מה לספר והילדים ביקשו שאכתוב, פחדתי שאיבדתי את הקלילות של הכתיבה וחשבתי שאני אשעמם למוות את מי שקורא ועדיף כבר לא לכתוב. תרוצים שכאלו… לפעמים הייתי נכנסת לבדוק את הסטטיסיטיקה של הבלוג ומתפלאת שאנשים נכנסים וקוראים ומגיבים.  לפני חצי שנה, פגשתי באיזו ארוחה אצל חברים אנשים חדשים שבאו לאמסטרדם והם דיברו על הבלוג שלי בלי לדעת שהכותבת יושבת מולם… חוצמיזה – הבלוג באמת די גסס.

הפוסט הזה, הוא פוסט סיום.  אנחנו עברנו לגור בפורטו ריקו ואת קורותינו שם אני מספרת בבלוג "ובינתיים בקריביים".  אבל לפני שאומר שלום, הנה עוד קצת על מה שקרה בינתיים.

לפני שנה בערך, התאגיד ביקש מהעילוי שישקול מעבר לפורטו ריקו.  זו היתה מסיבה והבוס של הבוס בתוספת של כמה משקאות אלכוהולים סיפר על הקשיים של הקבוצה בפורטו ריקו ושאל אם נסכים לעבור.  העילוי שהיה באותה תקופה צמא להרפתקאות אמר קודם כל בטח. אחר כך הוא אמר שהוא ישאל את אשתו.  "היא הבוס" .

בכלל לא היתה לנו ויזה לארצות הברית וליתר דיוק – מעולם לא ביקרנו בארצות הברית.  לא היה לנו רע באירופה ובאמסטרדם .  אני עבדתי במקום סביר (אני מבינה שמשרד הוא לא הסביבה הטבעית שלי…), הילדים למדו בבית הספר הבינלאומי (שלטענת המאאמממת ופליני היה בית ספר גרוע, אבל זה כבר סיפור אחר), היו לנו את החברים שלנו (שני זוגות ישראלים ועוד זוג וחצי הולנדים) , השכנים מדי פעם אמרו לנו שלום, מצאתי מורה ליוגה וגם מורה לצורפות.  שגרה ברוכה בבית משופץ בסביבה ירוקה.  לא רע.  ובכל זאת, התאגיד  חיפש בנרות מישהו שיעזור להתניע את המערך בפורטו ריקו, העילוי היה צמא להרפתקאות ולי די נשבר מהעבודה היומיומית במשרד.

התאגיד, הציע שנבוא לביקור קצר באי ונתרשם.  העילוי ואני התלחשנו בנושא כמה שבועות.  מתלבטים.  שקלנו את המשמעות של המעבר הנוסף.  בעיקר בגלל הילדים.  המאאאמממממת עם האוזניים החדות, קלטה שיש רוחות של שינוי באוויר ובסערה הודיעה לנו, שהיא כבר בדקה את הנושא ושבדורדו, יש בית ספר מצויין ושם היא רוצה ללמוד.  מפה לשם התחלנו לקרוא ולחפש מידע על פורטו ריקו.  במקביל, מהמשפחה והחברים שמענו דברים מזעזעים על  סמים ואלימות ופשע ברחובות וגם על הוריקנים טורנדו ושאר אסונות.   אופטימיות.

לקח לנו זמן להגיד כן לביקור באי.  לקח לנו זמן לארגן ויזת תייר.  לא מיהרנו.  באוקטובר 2012 היה הביקור הראשון שלנו (רק שלי ושל העילוי) באי, להתרשמות בלבד.  הילדים נשארו עם סבתא דליה ואנחנו נסענו לשבוע, לבדוק.  אני מוכרחה להודות שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם שעשינו כמה טעויות של מתחילים.  נסענו, לדורדו שהיא עיר קטנה ומקסימה על החוף.  משהו כמו 40 קילומטרים מהבירה – סאן חואן.  כשכתבתי עיר מקסימה התכוונתי לחור שמתאים לפנסיונרים עשירים שאוהבים ברביקיו וגולף ולאמריקאיות שאוהבות להסיע את הילדים לכל מקום ולעשות ברביקיו וציפורניים.  וגם גולף.  העיירה החמודה הזו בנויה כאשכולות של מושבים \ שכונות סגורות עם גדרות ובטון וגם שומר בכניסה ועוד שומר שנוסע לאורך הגדר ומפטרל.  אבטחה זה דבר חשוב במיוחד אם את אמריקאית שלא מעוניינת בשום קשר עם הפורטוריקנים שגרים במרכז העיר (אלא אם כן הם מנקים לך את הבית).  טסיס הוא בית הספר שראינו בדורדו והוא באמת בנוי בצורה מרשימה ונראה מקסים. יש כאן ילדים מכל העולם אמרה לי מנהלת הרישום.  אפילו מפלסטין.

ביומיים הראשונים הרגשתי תחת התקפה \ הצפה של כל החושים שלי:  החום והלחות, האור המסנוור, הצבעים העזים בכל מקום, הטעמים השונים, הצעקנות מסביב.  יכולתי להסביר באופן רהוט במיוחד למה פורטו ריקו היא לא בשבילי.  יש פה תערובת של אור יהודה בשנות השבעים ואור עקיבא בשנות השמונים.  התשתיות מחורבנות, הנהגים מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד, יש לחות מטורפת… ובכלל – איך אפשר לגור במקום שאין בו אפילו חנות ספרים אחת ?  בישראל בכל קניון יש לפחות שתי חנויות ספרים ופה – בכל האי, לא מצאתי אפילו אחת.

אבל, הכל גם מאוד אסטתי ונקי.  נכון שרוב המקומיים הם לא אנשים עם כסף.  אבל הבתים, תמיד צבועים בצבעים עליזים ואין לכלוך ברחובות ובחופים.  גם לא פחית בירה, או שקית ניילון.

Old San Juan. From the Guardian.

והאנשים….נראים לי נחמדים וחמים ונשמות טובות, בדיוק כמו בישראל.  באיזשהו ערב, העילוי ואני החלטנו ללכת לסרט, באיזה בית קולנוע מקומי.  לידנו בתור, עמדו כמה בריונים עם קעקועים ושרירים וקרחת.  "צריך להזהר מאלו" לחש לי העילוי והעלה את רמת הכוננות שלנו.  הבריונים לידנו, עמדו בטור ישר, אחד אחרי השני ודיברו בקול רך ושקט בינהם.  לא היו צעקות וצחוקים ובלאגן.  מפתיע.  נכנסנו לאולם.  הם נכנסו אחרינו.  "הלך הסרט" האופטימי לחש לי.  הם ישבו מאחורינו עם השתיה שלהם והפופקורן ואנחנו ציפינו לבאלגנים.  שקט מופתי.  הם אפילו צחקו במקומות הנכונים ונאנחו כשהגיבור נפל.  בסוף הסרט, הם נשארו לשבת ומחאו כפיים.  כאילו ראו עכשיו הצגה בקאמרי…

באיזה שהוא יום, הלכנו לטייל לאורך איזשהו חוף עלום ואמרתי לעילוי, שאני לא בטוחה, אבל אולי אפשר יהיה לחיות פה קצת. ההליכה על החוף הנקי הזה, הצבע הירקרק שקוף של המיים, השחפים והשקט גרמו לי לדמיין את עצמי מגיעה אל החוף ועושה הליכה של בוקר עם מיצי (הרוטווילר שאין לי).

204721_10151214873506847_909653168_o

מפה לשם, התחלנו את המו"מ עם התאגיד.  לקרוא לזה מו"מ זו הגזמה דרך אגב.  זה היה מסוג הדברים – ביקשת קיבלת. אני יכולה רק להצטער שלא ביקשנו יותר, אבל גם לחזירות יש סוף.  אני חושבת…

בסופו של דבר, אנחנו כבר פה – בפורטו ריקו, סאן חואן לייתר דיוק.  גרים בעיר, בשכונה מעורבת – מקומיים ואמריקאים.    מתחילים את ההרפתקאה הקריבית שלנו . בדרך לפה עברנו תקופה לא קלה  – העילוי התחיל לגור בפורטו ריקו ואני נשארתי עם הילדים במשך חצי שנה בהולנד. הילדים ביקשו לסיים את שנת הלימודים בהולנד ואנחנו רצינו לכבד את בקשתם.  בין לבין, הוא היה מספר לי על הרוח והים ואני הייתי מספרת על הכפור שהייתי צריכה לגרד מהמכונית כדי להצליח לפתוח את הדלת.  נפגשנו פעם בחודש – חודש וחצי. לא היה קל… היה אפילו זוועה.  היו ימים שהייתי הולכת ב"יער ג'ורג" האהוב שלי, מצלמת ושואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה.

יער ג'ורג'

אחת התעלות ביער ג'ורג'

היו המון רגעים של דאגה וחרדה, בנוגע להשפעה של המעבר הנוסף על הילדים, בנוגע לבית שלנו באמסטרדם שהוא עדיין לא מושכר (פרטים על הבית אפשר למצוא כאן וכאן) ובנוגע ליכולת שלנו להתחיל מחדש במקום חדש.

אבל עכשיו, כשאני כותבת וצופה על הים בבוקר, זה נראה לי שווה.  אני מקווה שהכל יסתדר במהרה, אנחנו נשכיר את הבית, נלמד ספרדית, נטייל ונתגבש מחדש כמשפחה אחרי שחצי שנה חיינו בנפרד.  בכל מקרה – הנה אנחנו מתחילים…ההמשך בבלוג השני:  "ובינתיים בקריביים"

Read Full Post »

זה התחיל בסביבות מאי, כשהמדיח שלנו התקלקל.  לקח לנו בערך חודש להביא מישהו שיתקן.  בין לבין התאמנו בשטיפת כלים ובימים קשים במיוחד באכילה מצלחות נייר חד פעמיות.   כשהטכנאי הגיע, הוא העריך את התיקון בעלות של בערך 200 אירו.  העילוי הציע שנוותר על התיקון ונקנה כבר חדש עם אחריות.  אחרי ויכוחים ביננו הזמנתי בסוף יוני מדיח חדש.  בחרתי אחד מצויין עם כל מני שיכלולים.  600 אירו בערך אבל, עם אחריות ל-7 שנים ושירות של הובלה והרכבה.  מבסוטים, חיכינו כמה שבועות שהמדיח החדש יגיע אלינו הביתה.  בינתיים הילדים תרגלו, (לא בהצלחה מרובה), שטיפת כלים בלי להרטיב את הרצפה.  זו היתה גם הזדמנות  מצויינת לבדוק איך לאקים לציפורניים מחזיקים מעמד תחת ערימות של כלים שצריך לקרצף (OPI ניצח) ואיך תמיד העילוי מפתיע אותי כשהוא מצליח להתמודד עם ערמות מיאשות למדי.

בכל מקרה, באמצע יולי, המדיח החדש הגיע.  שני בחורים חסונים ולבושי סרבל לבן הביאו אותו הביתה.  הם התחילו לבדוק איך אפשר להוציא את הישן ולהתקין את החדש.  הם דיברו ביניהם בהולנדית ואחר כך, התקשרו למשרד.  היתה לי הרגשה לא טובה, אבל לא נתתי להם לראות את זה.  אחר כך המתח הרג אותי ושאלתי אם יש בעיה.  הבכיר (?), ענה שהם לא יכולים להוציא את המדיח בלי לפרק לי את המטבח.  הכל פה מחובר בקצף בטון .  הבחורים לקחו את המדיח החדש איתם והבטיחו שהם ידאגו שההזמנה תבוטל.  אחרי שבוע התקשרו מהמשרדים לוודא שאני באמת מבטלת הרכישה ושאני מאוד מרוצה מהשירות שלהם.  החלטנו להזמין שוב את הטכנאי של המדיחים.  הוא חזר, הסתכל ואמר שלא תהיי בעיה, אבל  את החלפים יש להזמין מראש.   משהו שקשור למנוע ולמשאבת מיים.

יותר מחמישה שבועות חלפו.  באופן עקרוני, הפסקנו להזמין אלינו הביתה.  לא שקודם היינו דוגמא לאירוח מופתי עם ארוחות מתוקתקות וכלים נאים, אבל גם המעט הזה פסק לחלוטין.

בין לבין גם המקרר התחיל להתקלקל.  פעם בשבוע הוא היה מקפיא כל דבר ואחר כך מפשיר.  מי שהיה פותח את המקרר לקראת סוף השבוע לדוגמא, היה צריך קצת להתרחק, כי שלולית המיים שנקוותה בתחתית המקרר היתה זולגת מטה, אל הארון מתחת למקרר ואחר כך לרצפה.  במובן מסויים הגענו לקרקעית התהום, למרות שבאופן מפתיע לא היו פה מקקים או עכברים.  במעט רק נבדלנו מ"משפחת המלוכלכים".

יכול להיות, שאם היינו חיים בישראל, זה לא היה קורה, ההזנחה הזו.  אמא שלי היתה מקבלת חום ולא מפסיקה לנדנד, אבא שלי היה מתגייס לעזור  ואמא של העילוי היתה מתקשרת חדשות לבקרים לשאול אם הילדים מצליחים לאכול אוכל לא מקולקל.  החיידקים חגגו אבל אנחנו לא איבדנו תקווה.  הטכנאי של המדיח יתקן את הכל.  הוא הגיע באיזה בוקר, שבו הכרזתי שאני עובדת מהבית.  בערב קודם, וויתרנו על שטיפת הכלים.  ידענו שהמדיח והרעש החמוד של המיים יפתרו את הכל.  הוא הגיע מוקדם מאוד, כמו שהובטח לי.  ארגז כלים  וג'ינס נמוך עם חריץ.  אחרי עשר דקות הוא אומר שהוא לא יכול להוציא את המדיח ולתקן את המנוע מאחורה בלי לשבור את השייש והארונות במטבח. הבשורה שברה אותנו ואיבדנו תקווה.
זה היה השלב שבו הרמתי טלפון לשיפוצניק הפולני שאנחנו מכירים.  קוראים לו דרק .  העילוי קורא לו דרעעאק, אבל שנינו יודעים שהבחור שווה כל סנט.  הוא הגיע לתת לנו עצות והצעת מחיר.  בין לבין גם הכרתי שלומית, שהיא במקרה מעצבת פנים כישרונית מאוד, עם המון סבלנות.

בכל מקרה, התחלנו במסע לעבר השיפוץ של המטבח.  שברנו קיר, בנינו קיר אחר, הזמנו את המטבח החדש מאיקאה ורצפות בגוו מעניין מאיזו חנות בצפון העיר.  יהיה מקסים כשהכל יסתיים (ביומולדת שלי ירכיבו את השייש) .  בינתיים אנחנו חיים במן מחנה פליטים , הכל מלא באבק ואני לא מפסיקה להתעטש אבל אנחנו מתרגלים סבלנות ושיתוף פעולה וחיים בלכלוך.    הכל בגלל המדיח.

Read Full Post »

כשהיינו בישראל, היתה לי תשובה מאוד טובה: "כלב צריך גינה".  פעם בכמה שבועות הם היו מבקשים ואז הייתי מסבירה להם שהכלב יהיה עצוב ובודד, סגור בדירה ושטוב יהיה לכלב להתרוצץ חופשי בגינה, מחפש הרפתקאות.  התשובה הזו היתה מפיסה עליהם את דעתם והם היו מניחים לי. ניסינו דגים, אבל זה לא הסתדר. במיוחד לא כשאבא שלהם הראה להם מה קורה כשמכניסים דג טורף שחור ורעב לתוך אקווריום עם דגי זהב.  הם לא ביקשו חתול.  היו מלאן חתולים בשכונה שלנו, בכל מקום היו שכנות מטורללות עם קערות מיים ואוכל חתולים.  עכשיו שוב הנושא עולה.  ביתר שאת.
בשנה הראשונה שלנו, הסברנו להם שבעל הבית לא מרשה חיות בבית הזה.  אחרי שרכשנו (בעזרתו האדיבה של הבנק) את הבית, הלחץ התחיל לגבור, אבל כל עוד הרגשנו שהם לא באחדות דעה, בנוגע למה שהם רוצים, עמדנו בפרץ.  סוג של הפרד ומשול.  המאאממת רצתה או חתול או ארנב, פליני רצה או ארנב או כלב והמלכה מפחדת מארנבים (היה לה חלום רע, שהארנב מסתכל עליה ואוכל אותה בביס אחד), אבל מוכנה כלב.  בין לבין, פליני גידל חלזונות והבנות ואני גידלנו כינים.  כל פעם יש איזושהי הפוגה ואחר כך הם לוקחים אותי לשיחות ארוכות במטבח.  "סבתא אמרה שזה יעזור לנו להיות אחראים",  "אם את לא מוכנה שיהיו לנו עוד תינוקות בבית אז לפחות כלב",  "אנחנו רוצים לאהוב והמשפחה בישראל רחוקה".
יש רכות מדהימה בילדים מלאי אהבה שמתחננים להמשיך לאהוב והם קורעים לי את הלב בחתיכות קטנות.  אם אבא שלהם בסביבה בזמן שהם הופכים את הלב שלי למסננת, הוא מרים את העיניים מהבלאקברי ומספר על בארי הכלב שלו, שהיה מחממם אותם בחורף עם ההפלצות שלו.  עדיין אין אחדות ביניהם בנוגע לטיבה של החייה שניקח אבל הלחץ גובר והולך, בעיקר לכיוון כלב.  לברדור או בולדוג.  ככל יכולתי אני משתדלת לעמוד בפרץ בזמן שאבא שלהם משתתף בעוד שיחת ועידה.  "מי יקח אותו החוצה לטייל  כשקר ורטוב?" "מי יוציא אותו באמצע היום כשאני בעבודה?" יש להם פתרונות יצירתיים.  פליני הזכיר שהוא ראה בטלוויזיה תוכנית על בתי שימוש לכלבים.

עצוב פליני שלי, הוא כל כך רוצה כלב.  או ארנב.  כלב.  הכי טוב.

הכלב החדש של אח שלי

לפני כמה ימים הוא סיפר לי שסטיב עצוב וחולה.  "מי זה סטיב?" שאלתי אותו. הוא הוציא חלוק אבן גדול מהכיס שלו.  על האבן הוא צייר בטוש ירוק עיניים ופה.  "אמא, תכירי את סטיב.  אבן המחמד החדשה שלי."

Read Full Post »

פעם בכמה שבועות, אבא של הילדים (העילוי), נוסע לכמה ימים.  נסיעת עבודה, לאחד הסניפים של החברה שלו באירופה.  אחת לכמה שבועות… והילדים שונאים את זה.   פעם כשהיינו בישראל והעילוי יצא למילואים, המאמממת שהיתה אז בת 9 בערך, התקשרה אליו וסיפרה שאמא מתעללת בה.  היא צועקת ונותנת רק קורנפלקס עם חלב לארוחת ערב.

אחת לכמה שבועות, השרביט עובר באופן מלא אלי, אני משליטה את הסדר והילדים נזכרים כמה טוב, כשאבא מרסן את אמא.  כשהוא הולך, אני מזכירה להם את החוקים, שמוגדרים היטב:  מי שצועק בתוך הבית, יוצא להתאוורר בחצר, המטבח נסגר ב- 8 בערב.  מי שלא אכל, זבש"ו.  מותר לאכול בין הארוחות פירות ומעדני חלב בלבד, אסור לאכול בסלון וחייבים לסדר את המטבח אחרי שאוכלים בו, חייבים לקחת את הכביסה למקום ולסדר ת'ארונות,  חייבים לבלות זמן איכות בקריאה ואין טלוויזיה סתם ככה.   אני כבר לא צועקת, אני מדברת בשקט מוחלט.  החוקים ברורים, הילדים לא במיוחד מרוצים ואני חושבת שאני פספסתי הזדמנות נדירה להיות רסר משמעת במקא"ם.

העילוי נמצא עכשיו בלוקסמבורג והוא צפוי לחזור אחרי הצהריים.
בינתיים, איפה דר' קדמן כשצריך אותו.

Read Full Post »

אני יכולה להעריץ נשים שמוצאות סיפוק מלא מלעבוד בבית.  אני לא מתכוונת לנשים שהמשרד שלהן ממקום בבית והן עובדות בעבודה שמרוויחים בה כסף, פוגשים אנשים חדשים ומקבלים מטלות ולוחות זמנים.  אני מתכוונת לאותן נשים שעובדות בבית בעבודות מ' ולבושות במדי ט'.  יום יום.  גם מחוץ ל"שעות העבודה" הנהוגות במשק.  עבודות מ', זה שם כולל לעבודות במטבח וסביבותיו:  מקרר, מדיח, מערבל מזון, מכונת כביסה, מגהץ, מיקרו.  מדי ט' זה שם כולל לטרנינג מרופט.  לפעמים אפילו זה שישנת איתו בלילה.  אני יכולה להעריץ נשים כאלו, שמוצאות הנאה וסיפוק שקט, מהשלווה האופפת אותן כשהן אוספות את הכביסה ומפעילות עוד סיבוב במדיח.

היתה תקופה שהייתי מובטלת. מרצון או מאונס.  אני זוכרת את תקופת עבודות המ' כתקופה אפלה במיוחד.  לא באמת יש סיבה להתלבש יפה בבוקר, ממילא פוגשים רק את הקופאית בסופר, או מקסימום השכנה ממול, שגם היא, חייה מתמקדים במטבח.   יש כאלו שמצליחות לצור להן סדר יום מוגדר – ביום שלישי הולכים לשוק וביום רביעי לחוג וביום שישי מבשלים, אבל אני, סתם הייתי מכלה את ימי בבטלה ממורמרת וממציאה לעצמי פרוייקטים.  כמו לסדר את הארון באמבטיה, או לנסות לתפור איזה תיק.

עכשיו, אני בבית.  זה היום שישי הראשון, מזה חודש וחצי שבו באמת יש לי "יום חופשי": אין חג, אין מועד, הילדים לא מתחלים בבית.    מאז שצמצמתי את המשרה שלי ל- 4 ימים בשבוע, (1 בספטמבר 2010), אני לא עובדת בימי שישי. זה נראה לי נכון, מאוזן.  ארבע ימים של דיוק ומיקוד ופוליטיקה בזעיר אנפין במשרד ויום אחד, יום לעצמי.  הילדים בבית הספר, העילוי בעבודה.  אין מי שידבר איתי.  רק אני ועצמי והמחשבות שלי נכנסים לרגיעה.

זה לא קורה.

אני בבית עכשיו וקצת מבוהלת.  הוא נראה זוועה:  גרבים ונעליים בכל מקום, כביסה שצריך ללכבס, המטבח מבולגן, המקרר ריק וצריך גם להכין ארוחות שבת.  היו לי כל כך הרבה תוכניות ליום החופשי שלי:  חוג ניפוח זכוכית וחוג צורפות, לצאת לאימון ריצה, ללכת לחפש אוצרות בחנויות יד שניה, לכתוב, לקרוא, לסוע להסתובב בעיר אחרת… להפגש עם חברה לקפה, לסרוג….  אבל כרגע, יש לי התקף חרדה זעיר.  הלב שלי דופק חזק, אני מסתכלת על הבלאגן וחושבת על איך שאני לא רוצה להשאב לעבודות המ' ואולי בעצם עדיף לי לתת קפיצה למשרד.  אני מתחילה שני פרוייקטים ויש לי המון עבודה.

אפשר לומר, שאני קצת מבולבלת ומבוהלת מהחופש הזה.

אולי אני בעצם, צריכה לעשות לי תוכנית יותר מדוייקת.

אולי בתור התחלה, אני אלך להתקלח ולהתלבש.  לא בטרנינג.

Read Full Post »

אחרי תקופת הבניה הגדולה, שהיתה מנובמבר 2009 ועד מרץ 2010, היינו צריכים להתאושש.

לקחנו את הזמן,  למרות  שידענו שצריך לשפץ את הגינה.  צריך להחליף את הבלטות שכבר היו סכנת נפשות, לעקור את השיחים שגדלו להם פרא, להוסיף גדר ותאורה – ובכלל, לרענן את המראה הכללי.  היא נראתה הכי עלובה ופראית ברחוב שלנו, ולנו לא היו כוחות הנפש להתמודד איתה לבד.


מבט על הגינה הקדמית, לפני.

קיבלתי הצעות כתובות משני גננים שעובדים פה בשכונה.  הם באו לראות, מדדו, שאלו מה הייתי רוצה ואחר כך שלחו לי בדואר מעטפה לבנה ונייר עבה עם הצעות מדהימות.  הצעה אחת היתה 6000 אירו, לגינה הקדמית בלבד.  הצעה אחרת, לוותה במסע מרתק עם אדריכל גינות מקצועי. כל מפגש קסום איתו יעלה לנו לא פחות מ- 80 אירו , חוצמיזה שתי הגינות – הקדמית והאחורית יעלו לנו לא פחות מ-10,000 אירו.

הגינה האחורית בתקופת החורף

העילוי נחרד.  ביני לביני, לא היה אכפת לי לשלם.  "נממן את זה מהפנסיה שלי", הצעתי לו.  העיקר שמישהו כבר ישפץ את הגינה.  הבלטות העקומות, הפחידו אותי.  חששתי, שאיזה שליח פיצה ימעוד בגינה וישבור משהו ואנחנו נצטרך לשלם במשך שנים סכומי עתק.  פיצויים.  דוד, שקלט את המצוקה שלי, הציע שאני אתקשר לקישטוף, איזה פולני שהוא מכיר.
שני טלפונים, שתי פגישות.  הגיעו שניים.  אחד מהם דובר אנגלית קלוקלת, השני דומה שתי טיפות מים, לדוד שלי פאול.  לחיצת יד אחת וטלפון נרגש לאבא שלי, שיגיד להם בפולנית, שיתנו מחיר טוב.

הגינה האחורית בתקופת השיפוץ

שבוע וחצי לקח להם לעשות לנו גינה חדשה, שבוע שבו הפולנית שהם דיברו איתי החזירה אותי לגיל צעיר מאוד, כשסבתא שלי זכרונה לברכה היתה מושיבה אותי על אדן החלון ומצביעה על על משהו ואומרת לי דג'וו (drzewo=עץ) ונייבו (niebo = שמיים).  בתקופה שהם עבדו, היו לי בלילה חלומות שבהם אני סופרת בפולנית.   היה נדמה לי, שככל שאני נחשפת אליהם השפה הזו, שפת אימי חוזרת אלי.  עוד מילה שנדלית ממקום עמוק בזכרון.  די הפליא אותי שהבנתי חלק גדול מהשיחות בינהם.  עמדתי על המשמר.  בכל זאת, הם פולנים ואני לא רוצה שימכרו אותי בזול.

שבוע וחצי, פחות מ- 6000 אירו שיחה לא פשוטה אחת על הפולנים והיהודים* וקצת על ההסטוריה, ויש לי שתי גינות חדשות.


הגינה הקדמית, כבר עם תאורה ועם גדר

אני אחראית על הצמחיה, כך החלטנו העילוי ואני.  הוא אחראי על ריהוט הגינה והברביקיו.

לגזור ולשמור - אני עובדת בגינה.

~~~~~~~~~~~~
* יש משהו מאוד מענין – האדריכלית שתכננה לי את הבית היא גרמניה והפועלים ששיפצו לי את הגינה הם פולנים.

~~~~~~~~~~~~~
עוד פוסט בנושא:
גינה

Read Full Post »

אתמול בבוקר, העילוי גילה שהאופניים שלו נגנבו.  מהחצר הנעולה.  למרות היאוש, העלבון והאכזבה, הוא לקח את האופניים שלי ויצא לסיבוב בוקר שלו.  כשחזר, אמר לי לא להבהל ודיבר קצת בלחש – כדי שהילדים לא ישמעו.  "איך זה יכול להיות?" שאלתי תוך כדי שתיית הקפה של הבוקר.  "החצר נעולה, הגדר גבוהה – אתה בטח לא ראית טוב".  אבל הפנים של העילוי היו מאוד רציניות, "בואי תראי".  אין אופניים.  הן לא היו יקרות במיוחד, האופניים שלו, אבל הן גם לא היו בחצר.  זוג צהוב, שקנינו לפני כשנה, בדקטלון, 200 אירו בערך.  אופניים שהוא חרש עליהם ברכיבות בוקר שלו.  כל סופשבוע.

כשהילדים גילו שהאופניים של אבא נגנבו, התחילה חרושת קונספירציות.  הרי גם הזוג שלי, נגנב מהחצר – לפני כשנה בערך.   כשהאופניים שלי נגנבו, היינו בישראל ואני נשארתי עם תהייה – האם נעלנו באמת את החצר האחורית, האם המטפלת שהיתה מעט פסיכית גנבה?  העילוי והילדים, העלו השערות מי הוא הגנב – אבל אותי באמת עניינה השיטה.  איך מתוך חצר נעולה, עם גדר עץ גבוהה, שהגישה אליה היא דרך סמטה צרה – מצליחים לגנוב אופניים.  ולא אופניים של ילדות בנות שש, אלא אופניים גדולות ומאסיביות.  העילוי חושב שבטח שני שותפים וסולם סילקו את האופניים מהחצר.  הצעתי שנפנה למשטרה, אבל אין לו כוח להתעסק עם זה.

בינתיים, הלילה, פליני הכין לגנב מלכודות מכל מני צפצפות ישנות שהוא קיבל ממקדונלד.  את האופניים שלנו הילדים קשרו  הייטב אחד לשני והשאירו את הרולר בלייד במרכז החצר – שהגנבים ייפלו להם על הראש.  כנראה איזו ציפור הפעילה את האזעקה של הילדים שפעלה בערך מחמש בבוקר, עד שהעילוי יצא לחצר.

בינתיים, אני לא נכנסת לפאניקה, אבל כל הזמן נועלת את הדלתות.  מה שבטוח.

Read Full Post »

Older Posts »