Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘הולנדים’ Category

כבר איזה שבוע הפוסט הזה מסתובב לי בראש, אבל לא מצאתי את הזמן לכתוב אותו.  הייתי נוסעת לעבודה ובמכונית, בין הגז לברקס,  מתכננת את המילים בקפידה, משפטי מחץ, קישור בין נושאים, פוסט קליל לכאורה עם נגיעות בנושאים יותר כבדים.  כבר שבוע, שרצף המחשבות מפזר את המילים שאספתי ואת האנקדוטות לרעיונות מעומעמים.  כל יום כמעט, אני מבטיחה לעצמי, למצוא את הזמן לכתוב אותו.
איזה בוקר, אפילו באתי מוקדם מאוד למשרד, עשיתי לי קפוצ'ינו עלוב בכוס פלסטיק, במכונת הקפה במטבחון, בדרך לשולחן שלי, מתכוונת לשבת בשקט של הבוקר ולכתוב את הפוסט שרץ לי בראש. אבל אז ברגע שפתחתי את האאוטלוק, רק כדי לבדוק מה אני צריכה לעשות היום, הוצפתי במיילים שקשורים לעבודה והכתיבה של הפוסט התאיידה.

היו ימים, שהייתי הולכת לישון מאוחר במיוחד (עשר בלילה זה בשבילי מאוחר במיוחד), או מתעוררת ב- 4 לפנות בוקר, רק כדי לקרוא עוד כמה פרקים.  אני שבויה בסיפור שמספר סטיג לרסון והגיבורים שלו.  אל הספר הראשון התוודעתי בעקבות הביקורת של פאר פרידמן.  ביקשתי מאמא של העילוי שתביא לי את הספר מישראל.  את הספר הראשון,"נערה עם קעקוע דרקון" קראתי תוך יומיים וחצי, תוך כדי שאני לא מתפקדת לחלוטין – כרעיה או כאם.  נשאבתי לתוך הסיפור, נהנית לקרוא את הסיפור ותוך כדי לנתח את הטכניקה של הסופר, את הכתיבה ואת הרעיונות המרכזיים של הספר.  הספר הזה העיר אצלי את הצורך לכתוב את הספר שמסתובב לי בראש.  מן קנאת סופרים שכזו.  את הספר השני, באנגלית, (The girl who played with fire) אני קוראת עכשיו. התחלתי בשבוע שעבר.  בדרך כלל, הקריאה באנגלית מאוד שוטפת  ומהירה , אני "מצלמת" פסקאות, מסננת את הטפל מהעיקר ומדלגת על מה שלא רלוונטי. אבל הפעם, בגלל שאני לא רוצה לפספס אף מילה,בגלל שאני רוצה להתעכב על הטכניקה ועל הדרך בה הוא מקשר בין הנושאים, אני קוראת יותר לאט.  מתענגת.   הקריאה, מחדדת לי את העובדה שהסיפור שמסתובב לי בראש, כבר כל כך הרבה זמן, ראוי שיכתב.  אני קוראת את הבלוג של רוני גלבפיש, על תהליך הכתיבה שלה ויודעת שאני רוצה גם.  אמא של העילוי, גם היא כותבת עכשיו.  ממש בשלבי סיום של הרומן הראשון שלה, רומן רב יריעה, על כמה דורות.  היא עושה הגהות אחרונות, על השולחן בפינת האוכל, ליד החלון שפונה לגינה ואני יודעת, שאני רוצה גם.

אין לי זמן להקדיש לכתיבה. 40 שעות בשבוע אני עובדת, בין לבין מתרוצצת – ילדים, בית, משפחה.
"זה מאוד פשוט", אמרה לי מרגית "את צריכה להוריד יום בשבוע ופשוט לכתוב".  כמי שהתחנכה על ברכי הקפיטליזם התעסוקתי, להתוודות בפני המנהל שלי שאני רוצה לעבוד ב-20 אחוז פחות, זו פעולה שדורשת אומץ רב מבחינתי.  יש לי מן פחד כזה שהדמות המיתולוגית של המעסיק הקפיטליסטי, השמן עם החליפה שלא נסגרת על הבטן שלו ועם הסיגר, יצחק לי צחוק משתעל בפנים ויגיד לי שאני צריכה לעבוד יותר, כי אחרת יפטרו אותי.  אני נהנית מהעבודה שלי, נהנית מהאתגר, נהנית מהחברה האנושית,  אבל אני רוצה לעשות גם דברים שהם נטו בשבילי.
"אין לך מה לדאוג", אמרה לי מרגית, והראתה לי אתר שבו יש הסבר על חוקי העבודה ההולנדית.  היא הקריאה לי והסבירה, שכל עובד יכול לבקש (בכתב), להפחית את שעות העבודה שלו.  המעסיק, חייב להשיב בחיוב. אלא, כמובן, אם העסק יגיע לפשיטת רגל, במידה והעובד יפחית את שעות העבודה שלו.   תוך 4 חודשים, המנהל מחוייב לתת לעובד תשובה, רצוי חיובית.  "איפה את חושבת שאת?" היא שואלת אותי.  "פה זה הולנד והסוציאליזם חוגג ".
ביום שישי, אמרתי לבוס שלי, בעל פה, שאני הייתי רוצה לעבוד יום בשבוע פחות.  ראיתי איך שהוא לרגע מחוויר ומפסיק לנשום.  גם אני הפסקתי קצת.  "Oh no. don't tell me that you want that.  not now".
שנינו מהר העברנו נושא. הטקטיקה שלי, עדיין פחדנית, אני עושה את זה לאט לאט. בתור התחלה, שתלתי את הרעיון שכן, גם אני, בתודעה של המנהל שלי.  צעדים קטנים.

לאט לאט.  בין לבין ,הרבה שמחה, על הדלת הזו שאני רוצה לפתוח.  אני צריכה לכתוב מכתב שבו אני מבקשת להפחית יום עבודה בשבוע החל מתאריך X. צעד קטנטן לאנושות, צעד ענק עבורי.

Read Full Post »

המאפיה הישראלית, היא מושג מאוד נפוץ בעבודה שלי  ואני נחשבת לחברה במאפיה הזו.  כשאני מכחישה חברות במאפיה, מחשידים את העילוי (הוא עובד בחברת האם, שמנהלת בין השאר, גם את החברה שבה אני עובדת).  הוא בטוח חבר כבוד במאפיה הזו.   אם אני ממשיכה להכחיש, הם מדברים על הישראלים ועל המוסד ואיך שאנחנו בעצם מנהלים את העולם בלי להכריז על זה.   "את בטח סוכנת מוסד", הם אומרים לי ואני נכנעת למשחק.  "זה לא אני, זה אח שלי…."

כשהעילוי הגיע להולנד, לראשונה, הוא עבר חדר חדר, הציג את עצמו ושאל אם יש פה עוד ישראלים או יהודים בבנין.  הוא מצא איזה שלושה ישראלים ואיזה שני יהודים שעלו להולנד מפולין ואוקראינה.  היתה גם בחורה מפורטוגל, שהודתה שהחבר שלה יהודי.  העילוי פרס לעצמו רשת ביטחון. מן אינסטינקט שכזה, קודם לזהות את החברים במאפיה, את הפאמיליייה.  כשאני התחלתי לעבוד, ניגשה אלי מישהי ואמרה לי בשקט, במבטא הולנדי כבד "ברוכה הבאה".  היה לה חשוב להזהות.  עם הזמן, פגשתי גם את הופמן (ביררתי איתו – אבא שלו יהודי, אבל הוא כבר לא), גוטליב (ביררתי עם חבר ישראלי – סבא שלו היה יהודי) ואת טולק, שמברך אותי ב"אהלן" קולני (הוא סיפר לי בשמחה שהוא היה 5 שנים מתנדב בישראל, בקיבוצים באזור ירושלים ואפילו לחץ את היד של רבין, שבא לבקר בקיבוץ). בהתחלה, הייתי יושבת בחדר אוכל, עם חברים ישראלים אבל אז מישהו מהם אמר "אולי כדאי שנתפזר… אנחנו נראים כמו חבורה של רוסים".

כשדייב, הבחור שמכר לנו את המכונית, סיפר לנו שהוא יהודי, העילוי עט עליו כמוצא שלל רב.  "דייב – אנחנו משפחה"… קיבלנו הנחה.  יש מתח מסויים בין הצורך שלנו הישראלים, היהודים, לזהות את חברי "המשפחה" לבין הדאגה שמתעוררת, ככה נדמה לי, אצל ההולנדים.

לפני חודש, סיפרו לי בגאווה כמה מנהלים בחטיבה שלי,   (כאילו הם מביאים לי מתנה יקרה שאני צריכה להעריך מאוד), שגוייסה בחורה ישראלית חדשה לחטיבה שלנו.  אני הייתי מבסוטה שזו בכלל בחורה (אחוז הנשים בחטיבה הוא נמוך מ- 20), אבל נדמה לי שהם רצו לידע אותי שהיא ישראלית. אחר כך הם ביקשו שאני לא אדבר איתה עברית כל הזמן…   במקרה, לפני יומיים, שמעתי, על עוד בחור ישראלי אחד (אני מכירה את זוגתו שתחייה, עוד מהאוניברסיטה בישראל), שהוא מנסה להתקבל לעבוד בחטיבה אחרת.   איכשהו, יצא שבתחום שבו אני עובדת (טלקום), יש הרבה ישראלים.  חוצמיזה, יש הרבה חברות תוכנה ישראליות שתומכות בתהליכים הארגוניים.  למתבונן מן החוץ, בכל מקום שתזרוק מטבע, תמצא ישראלי או ישראלית והיא בטח מכירה עוד כמה ישראלים אחרים.

יכול להיות שעבור ההולנדים מהשורה, יש בזה משהו קצת מאיים – לאן המידע זולג?  עם מי היא מדברת?  על מה הם מדברים? הם מתבוננים איך אנחנו עובדים בשיטת חבר מביא חבר וקצת מתמרמרים.  "מה, בכל הולנד לא יכלו למצוא מישהו מוכשר שיעשה את התפקיד הזה, היו חייבים להביא מישהו מישראל?  אה! זו בטח המאפיה".  באיזה יום כשהתלוננו בפני על העלות הגבוהה של התוכנות הישראליות,  חיזקתי להם את התיאוריה – "זה בשביל לממן את הטילים…"

~~~~~~~~~~~~~~~

* הפרוטוקולים של זקני ציון

Read Full Post »

בעבודה שלי, נתלו שלטים בכל חדרי השירותים:


הקולגות ההולנדים בעבודה שלי הבטיחו שהם מאוד צייתניים.
בעיקר בנוגע לשטיפת הידיים. טוב שלא ביקשו לוודא דברים אחרים…

Read Full Post »

החתונה של מרגית היתה ארוע שנמתח למשך יום שלם כמעט.  אני לא יודעת אם זה רק אצלנו, בישראל, הארועים המשמחים הם רק ערב של 4 שעות (גג), אבל לעומת זאת אבלות נמשכת שבעה ימים ואחר כך עוד חודש ושנה.  הארוע שלה, כמעט כאילו מתואם עם איזו אג'נדה צה"לית עלומה התחלק לשלושה:החתונה (שנערכה בחממה נחמדה אחרי הצהריים), הארוחה (ארוחת ערב בת כמה מנות במסעדה מצויינת בקרבת מקום) ומסיבת הריקודים(עד לשעות הקטנות של הלילה).  לכל אחד מהחלקים, אנשים אחרים הוזמנו ובסופו של דבר רק המשפחה והחברים הכי קרובים, (בינהם אני והעילוי – התרגשות גדולה), זכו לקבל הזמנה לכל האירועים גם יחד.  העילוי מצא את זה קצת מביך, שחלק הוזמנו לאכול עם המשפחה וחלק צריכים לחפש איפה לאכול ומה לעשות, עד שמסיבת הריקודים תתחיל.  אני לא יודעת אם זה ככה נהוג גם בחתונות אחרות.
האירוע כולו היה בכפר קטן בשם "הכנסיה העתיקה על האמסטל", מקום מקסים, לא רחוק מהבית שלנו.   את הטקס ניהלה שופטת באנגלית ובהולנדית (הוא בריטי שלא מדבר הולנדית).  היה לי קצת מוזר להיות נוכחת בטקס שבו הם הזוג הוא פאסיבי ורק עונה ב"כן" ו"לא" והשופטת היא זו שמנהלת את ההצגה בחן וכישרון, אבל ניחא, זו רק אני.  השופטת הסבירה להם את החובות שלהם, סיפרה למה הם מתחתנים ואיך שהם מעריכים מאוד את החברים שלהם.  הזוג הצעיר הנהן עשה פרצופים ובאופן כללי היה נינוח למדי.


העילוי העריץ את מרגית שהיתה רגועה מאוד ואכלה כל מני עוגות עם קצפת בלי לדפוק חשבון לאף אחד.
היה לנו נורא נחמד.  השארנו את הילדים לבד.  התקשרנו כל שעה לבדוק שהם בסדר, שתינו, אכלנו, רקדנו.  היה כיף.
אני הייתי לבושה חגיגי ומקסים, בשמלה שחורה שקניתי במיוחד לאירוע.


<זו לא תמונה שלי, אלא תמונה מהקטלוג של Esprit >
העילוי, למרבה האימה, "דפק הופעה" בג'ינס משופשף ובלוי ומעט קרוע באיזור הביצים (את האמת הקשה צריך לספר) וחולצה שחורה חדשה.  קניתי לו גם עניבה, אבל הוא סירב.    הוא נראה כל כך שונה על רקע כל החליפות והעניבות והג'קטים החגיגיים.  אני לא לוקחת אחריות על איך שהוא מתלבש.  אין ספק, שהפעם הוא שבר שיאים חדשים, אבל כמו שאומרת מרגית – הוא "הווילדע חייה" אז מותר לו.

Read Full Post »

אני נורא אוהבת את המילה הזו "גריפה".  כשהייתי קטנה, הייתי שומעת את אמא שלי מדברת עם החברות שלה בפולנית שיש לה גריפה.  גריפה זו מילה נורא יפה, מרוב זה שהיא מכוערת – היא יפה.  ג ר י פ ה.  ההולנדים, כמו הרבה דברים שהם עושים, לקחו דבר טוב וחרבו אותו. מעתה אל תאמרו ג ר י פ ה, כי אם חריפה. זהו, הרסו את הכיף.  כולם עכשיו בלחץ, משפעת החזירים.

בבית הספר של הגמדים, אסור יותר לגעת אחד בשני וכל הזמן צריך לרחוץ ידיים.  פליני אמר שהוא רוצה ללכת לבית הספר במסיכת מנתחים ואם אני יכולה לקנות לו.  "בטח, אני רק צריכה ללכת לבית המרקחת". בינתיים הוא שכח, אבל זה רק מחזק את התחושה שלי שהילד סטייליסט בחסד.  הקטנה, פרצה יום אחד בבכי, כי היא נזכרה שהיא שכחה לרחוץ ידיים בבית הספר, כשהם חזרו מההפסקה.  "לא נורא, אפשר לשטוף פעמיים  בבית" הרגעתי אותה. אוף, מה זה הלחץ הזה?

בעבודה של העילוי, כולם נרגשים והכינו קבוצה שאחראית להכין את המצב, למקרה חרום.  "חולה לכל מחשב" או משהו כזה. (אולי מחשב לכל חולה? ) גם בעבודה שלנו, הבוס לקח אותנו לשיחה רצינית ואמר שאם מישהו לא מרגיש טוב (מיד התחלנו כולנו להשתעל) אז למען הכלל, צריך ללכת הביתה.  כמתעטשת ידועה, אני מתבאסת, כי כולם כבר מכירים את העיטושים שלי ואני לא יכולה לקחת 4 ימי הסתובבות באמסטרדם היפה באמתלה שאני נורא חולה.   בדואר קיבלנו כל מני חוברות שמתארות איך כולנו מתרגשים מהגריפה הזו ובטלוויזיה יש פרסומות על איך צריך לרחוץ ידיים. תודה באמת. מרוב הלחץ הציבורי להיות נורא נקיים ולהתעטש לתוך מפית או לתוך השרוול, יש לי צורך לעשות דווקא, תזהרו ממני, אני לא מתכוות לשתף פעולה.  האאהפצ'י.

Read Full Post »

מרגית, שהיא החברה ההולדית החדשה שלי, הזמינה אותי למסיבת הרווקות שלה.  חודשיים לפני היום המיועד, קיבלתי מייל מחברה שלה, שאומר שמרגית מזמינה אותי למסיבת הרווקות שתערך ב- 22 באוגוסט.  מסתבר שהכל מסודר אצל החברות ההולנדיות של מרגית.  חודש לפני הארוע התקבלה תזכורת נוספת.  שבועיים לפני הארוע קיבלתי מייל עם מספר חשבון בנק, אליו יש להעביר את סכום הכסף שנאסף לכבוד מסיבת הרווקות של מרגית.  110 אירו.  צורפה גם תוכנית מדוייקת, ברמת השעות והכתובות המדוייקות של כל הפעילות (בין 12-13 שותים קפה ואחר כך צועדים כ- 10 דקות לפעילות הבאה שתהייה בין 13-16 וכדומה…).   כשבוע לפני הארוע קיבלתי מייל אישי, ששואל איך זה שלא העברתי כסף לחשבון בנק ואם אני מתכוונת להגיע.  כתבתי בחזרה שאני אשמח להגיע ואני אשמח עוד יותר לתת את הכסף לבחורה שארגנה, ביום הארוע.  במזומן.  אחרי יומיים קיבלתי אישור.  זה בסדר.

בשישי בערב פתחתי שוב את המייל וקראתי את הפרטים הקטנים בתוכנית.  הנה פדיחה בהתהוות.  אבוי.  אנחנו מתבקשות לקנות מתנה קטנה למרגית, אותה היא אמורה לפתוח ליד כולם ולנחש מי החברה שנתנה את המתנה.  שוב פעם אני וחוסר התכנון שלי.  במזל מצאתי צמר חדש ומסרגות במבוק באריזה שעוד לא פתחתי, שאתם התכוונתי לסרוג גרביים.  במזל מצאתי נייר עטיפה.  מזל שמרגית חובבת סריגה כמוני. מזל שהיה כתוב מתנה קטנה.

הכל מסודר מאוד, בחתונה של מרגית, שתהייה בעוד חודש בערך.    את ההזמנה לחתונה, לדוגמא, קיבלנו בצרוף דף מידע, שעונה על כל מה שהתביישנו לשאול: איך אנחנו אמורים להתלבש (איך שרוצים), איזה מתנה להביא (כסף, מצ"ב מספר חשבון להפקדה) ומה לעשות עם הילדים (לא להביא אותם).  יצחק לבנון והספר שלו יכולים ללמוד מדף המידע הזה.

ב- 12 נפגשנו בבית קפה באמסטרדם.  היו שם עוד שתיים שלא דברו הולנדית והשיחה זרמה גם באנגלית.  אחר כך הלכנו ביחד לשיעור ריקוד פלמנקו משם לעוד בית קפה ועוד מסעדה. בין לבין, קצת הצלחתי בשיחות קצרות להכיר את החברות של מרגית. היו שם כ- 15 נשים בשנות השלושים המאוחרות של חייהן.  חלקן  בזוגיות, רובן בלי ילדים. זה היה לי מאוד מעניין לראות שהרוב היו ללא ילדים.  בישראל, נשים בשנות השלושים המאוחרות של חייהן הן על פי רוב, אמהות לשני ילדים. לפחות. בין הנשים ההולנדיות, אני שיש לי שלושה ילדים נחשבת לאחת עם הרבה ילדים.  הם שאלו איך אני מסתדרת ואם אני עובדת רק 10 שעות בשבוע.  חה חה.  בכל אופן, נדמה לי, שבישראל לרוב הנשים בגילאי ה- 30 פלוס יש לפחות שני ילדים.  והנה שם, הרוב, בכלל ללא ילדים.  אולי ילד אחד, קטן, תינוק…  משהו קטן וצנוע…  אולי אלו רק החברות של מרגית וזה בכלל לא מייצג, אבל יש לי הרושם שזו תופעה חברתית תרבותית רוווחת.  לא סתם אומרים שאירופה מזדקנת….
=======================================================

ב- 22 באוגוסט, בשנת 1994, העילוי ואני התחתנו באוניברסיטת בר אילן, בחדר אוכל.  חתונה מג'אייפית, שמחה, אבל בלי הרבה ארגונים וחנטריש. נראה לי מוזר להכנס לחובות כלכליים בשביל ערב של 5- 6 שעות גג.  אולי בגלל זה, אני מאוד מתפעלת מכל הפעילות המסודרת הזו.  יש משהו מאוד יפה בסדר ובתכנונים המקודמים, למרות שזה מנוגד לדרך שבה אני חוגגת.  כאמור, אני, אין לי צורך בטררראם שכזה.  חגגנו 15 שנה עם הילדים.  הוא קנה לי טבעת ואני נתתי לו Good Time:
Seiko Sportura

Read Full Post »

עוד שבועיים בערך, אנחנו באים לישראל.  אני יודעת שיהיה חם ולח ומגעיל אבל אני כבר רוצה להיות שם.  אני רוצה ללכת בענן צעקני של עברית, אני רוצה לשמוע את הקיטורים של כולם, אני רוצה לראות את החברים החדשים במשפחה, אני רוצה לפגוש את ההורים שלי, האחים שלי, החברות שלי.
עוד שבועיים בערך אנחנו באים לישראל וכשנחזור להולנד, אחת החברות הטובות שלי, כבר לא תהייה פה – המשפחה שלה והיא עוברים לגור במדינה אירופאית אחרת.  רילוקיישן מהעבודה.  היא תחסר לי מאוד.   אין לי הרבה חברות.  כשאחת מהן הולכת, אני ארגיש את זה, אני יודעת.  הבדידות תתעצם.  אין לי הרבה זמן.  אבל באמת, אין לי הרבה חברות – רובם הגדול נשאר בבית בישראל.  אני שומרת גרוע על קשר.  מייל פה, מייל שם.  יש לי שתי חברות טובות הולנדיות שמוכנות לעשות איזה מסע קטן של חברות איתי, מעבר לשפה.
אני רוצה כבר לסוע לישראל ולהרגיש שוב, שאני בבית, שאני מבינה הכל. שאני יכולה להתמקח, לעמוד על שלי, שאני יכולה להגיד הכל – מעבר למחסום השפה והתרבות.
בזמן האחרון אני מרגישה מן ענן כזה, כמעט לא מורגש, ענן קליל כזה, של שנאת זרים.  אחד המנהלים הבכירים במקום העבודה שלי התבטא באופן גלוי על "כל הזרים האלו שצריך להעיף אותם מהולנד".  כל השאר עושים את זה מאוד מאוד בעדינות.  רדאר הרגישות שלי מאוד מפותח.  אני מרגישה.   כשיש אנשים שלא מדברים איתי, רק בגלל שהם רוצים לדבר הולנדית, כשיש הדרכות בהולנדית, כשיש מסיבות בהולנדית, כשבוחרים לעשות פרוייקטים בהולנדית בחברה שחרטה על דגלה, קודי תקשורת בינלאומיים – זה אומר משהו.

הבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי, מבטאות גם הן את שנאת הזרים.  דיברתי עם קולגה שלי, שהוא טורקי מוסלמי אדוק.  יש ביננו קשר מלא בחיבה.  שאלתי אותו מה דעתו על הבחירות האחרונות.  אמרתי לו שחשבתי עליו ועל איך הוא מרגיש כש"שונאים" את המוסלמים ואת הטורקים.  הוא סיפר שיש הרבה מאוד התנכלויות לטורקים ולמוסלמים.  בכל שנה נהרגים אנשים, בגלל השנאה וזה לא שונה משנאת היהודים.  שעדיין קיימת.  הוא אמר שהוא גאה להיות מי ששנוא, כי כנראה יש בזה מעין תו תקן.  אני לא רוצה את הגאווה הזו.  לא רוצה להיות גאה ששונאים אותי, או שמתרחקים ממני.  מה זה השטות הזו? אני לא רוצה להיות האחרת, הזרה.  זה מאוד מעייף להיות בתפקיד הזה.  דורש הרבה מאוד אנרגיה.  מכתיב הרבה הכלה, הבנה, גמישות,  פשרה, אגו לא דומיננטי, הומור ועוד כל מני תכונות אופי נפלאות, שלא בא לי לפתח.

בעוד שבועיים אני אבוא לביקור בישראל ואני ממש כבר מחכה .

Read Full Post »

זה השם של מנהג הולנדי בן מאה שנים.  ארבעה ערבים, בחודש יוני, בדרך כלל בשבוע השני ביולי, שבהם צועדים בכל הולנד.  למעשה אם נדייק, מערכת החינוך כולה צועדת.  הקטנים, כלומר עד גיל 7, צועדים בין 2-5 קילומטרים בכל ערב והגדולים צועדים בין 8 ל-12 קילומטרים.  למעשה, כולם צועדים, המורים וההורים והאחים.  השכנים מסביב מתארגנים על תחנות רענון ושתיה.  אני מספרת על זה כדי לתת קצת רקע, כי הם לוקחים את זה מאוד ברצינות, את האבונד וויר דחסה. כן, בסוף אפילו מקבלים מדליה.  מפלסטיק.  מוזהב.
חברים מהעבודה, ספרו לי שזה באמת מנהג עתיק.  המנהג התחיל בשנת 1907 או 1909 בהקשר לאיגוד העובדים.  עד 1940 קיימו את המנהג בכל שנה, אבל אז הנאצים החליטו שזה לא מתאים להם כל ההתארגנות החברתית הזו.  משנת1945, ההולנדים ממשיכים לצעוד.  יש אפילו מקומות שבהם יש צעדה ידועה – 40 קילומטרים ביום, במשך 4 ימים.   באזור ניימחן אם אינני טועה.
בשנה שעברה, היינו "חדשים"  פה בהולנד וכשכולם צעדו, אני שאלתי את הילדים מה זה השטויות האלו?  מה פתאום צריך לצעוד, ועוד בקבוצה, ככה באמצע הערב.  כאינדבידואליסטית נצחית, מאוד קשה לי להיות חלק מעדר צועד. שכנעתי את הילדים שזה לא בשבילנו השטויות האלו.  השנה זה כבר לא עזר לי במיוחד.  לא עם פליני בכל אופן. ביומים הראשונים הוא הצטרף לחברים מהכיתה וצעד איתם.  כל ערב הוא חזר מלא התרגשות,  "איזה כיף היה".  בערב השלישי, הצטרפתי אליו.
cimg2699.JPG
cimg2700.JPG

נחמד דווקא.  הממ… הולכים.  הילדים רצים קדימה ובין לבין אנחנו – ההורים, עושים קצת מינגלינג ומכירים קצת יותר טוב.  בין לבין יש נוף מקסים, הקצב הוא לא רצחני, מזג האוויר היה קצת אפור, אבל אז מה.  ככה, הולכים והולכים והולכים.
cimg2702.JPG
cimg2701.JPG
כשהיינו ממש רחוק מהבית,  איזה 8 קילומטרים, נפתחו השמים.  טיפות בגודל שקייות מיים שמישהו זורק במלחמת מיים.  גשם שוטף שלא מפסיק.  ואנחנו, בלי מטריה.  הולכים.
cimg2708.JPG
בשלב מסויים התעוורתי – מקדימה המשקפיים התכסו טיפות גדולות ומבפנים אדים.   התקשרתי לעילוי "אני רוצה הביתה, תבוא לקחת אותנו" "איפה אתם" "אין לי מושג, אני לא רואה כלום ".  כשסוף סוף הצלחתי לראות איפה אנחנו, לא מצאתי את פליני בתוך חבורת ההולכים.  צעקתי את השם שלו וכלום.  רצתי מקצה לקצה, בתוך קבוצת ההולכים, מנסה למצוא את הילד, ההורים מסביב שואלים את עצמם מי זו המשוגעת הזו, אבל אני חדורת מטרה – למצוא את פליני והביתה.

cimg2709.JPG
יומיים אחרי, אני עדיין עם חום ושפעת.  זה לא בשבילי ללכת בגשם.

Read Full Post »

גל והמשפחה שלו, נחתו לא מזמן בכפר קטן, לא רחוק משום מקום בהולנד.  קצת על הולנד מזווית הראייה שלו, מתפרסמים פה, בפוסט אורח:

עזבנו את ארץ הקודש ונסענו לגלות. אני אישתי ובני בן 3. היינו פה בהולנד, מספר פעמים לפני שהתקבלה ההחלטה:  טיולים או עבודה, כך שזו לא הייתה הפעם הראשונה שלנו בהולנד.

הולנד היא ארץ יפה מאוד. אין ספק. אנשים נחמדים וכל הדברים האלו שאתה רואה כמעט בכל מדינה שאתה תייר בה, אבל כמובן שלהיות תייר ולהיות תושב זה שני דברים שונים לחלוטין.
נחתנו לפני כחודש בהולנד.  בכלל לא היה קל, במיוחד לבן שלי שלא הצליח להבין למה הוא כאן ולא בבית באשדוד.  בעקבות מיקום העבודה שלי, בחרנו לשכור בית במקום שאני לא יודע אם זו עיירה או כפר.  המקום נקרא רובר. למי שמנסה למצוא את המקום במפה – ב ה צ  ל ח ה.   זהו כפר עם 15000 תושבים. אי שם ליד שדה ופרות וכבשים.  איפשהו, על גבול גרמניה.   הכרנו את השכנים שלנו.  אנשים מאוד נחמדים כולם דוברי אנגלית מצויינת.   בינתיים אנחנו לא ממש חברים, ככה ככה שלום שלום מה נשמע. נראה מה יהיה הלאה.

הבית ששכרנו מראש, היה ריק ואת הריהוט ומוצרי החשמל קנינו בעצמנו.  את רובם רכשנו באיקאה, כדי לא לבזבז יותר מדי כסף.  היה לנו חשוב לקנות טלוויזיה.  צריך להתעדכן בחדשות.  כל שעה. עגולה.

לקח לנו זמן להבין שלא משלמים כאן ארנונה אלא בעל הדירה משלם, ושחברת המיים והחשמל, היא בעצם אותה החברה והתשלום, הוא למעשה סכום חודשי קבוע.
לא כל כך הבנו את הסידור הזה.  לא צריך לכבות את האור יותר.  אפשר לבזבז?  הולנדים טיפשים… אם זה אותו סכום – אז סבבה, נדפוק את המערכת…
אלא שמסתבר שאומנם הגראס כאן אכן חוקי, אבל לא כולם כאן מסתובבים מסטולים , ומי שחשב על השיטה הזו הוא לא כל כך טיפש. מסתבר שבסוף כל שנה הם עושים ממוצעים של מונה: בכניסה לבית ה ומונה בסוף השנה, ואם השתמשת ביותר חשמל אז פשוט לוקחים לך את זה ישירות מחשבון הבנק שלך.
האנגלית של כוווולם סבירה, כמעט בכל מקום. אפילו בסופר מרקט, הקופאיות מדברות אנגלית שוטפת.   פחות או יותר, כך שלא צריך לנסות ולהסביר כאן מה אתה רוצה בסימני ידיים.

פתחנו חשבון בנק שזה משהו חיוני ביותר כאן מאחר וכל החשבונות ואני מתכוון להכל ( חשמל, מים, טלפון, אינטרנט וכו' ) עושין כאן בהוראת קבע בלבד, ועוד פרט אחד מענין, אין כאן פינקסי צ'קים, פשוט לא קיימים.  את הכל משלמים במזומן, או שמשתמשים בכרטיס דירקט דביט – שזה כמו מזומן.

כמה ימים לאחר פתיחת החשבון, החלטנו להזמין טלוויזיה אינטרנט וטלפון הביתה.   עשנו קצת מחקר וגילינו, שיש בעצם 3 חברות עיקריות שנותנות את כל השירותים האלו : KPN,TELE2,ZIGGO
TELE2 היא הזולה ביותר ( בערך 39 אירו לחודש עבור טלוויזיה, אינטרנט של 20מגה וטלפון ).  החלטנו לנסות את המזל שלנו עם Tele2. אבל הופתענו לגלות (לצערנו), כי מועד האספקה המשוער הוא חודש וחצי.  די מבאס, בהשוואה לשירות בישראל…
ב-, KPN  עולים אותם שרותים בערך 60 אירו לחודש. גם שם מועד הספקה היה ארוך, כ-שבועיים…
לאחר כשבועיים הגיע המתקין סיים הכל ב15 דקות.  לאחר ההתקנה, הוא ביקש שואב אבק – כדי שיוכל לנקות אחריו.  הוא בדק שהכל עובד, שתה קפה, חייך הרבה והלך, וכך התחברנו לאוטוסטרדת המידע באינטרנט טלוויזיה וטלפון.

לפני מספר שבועות, הרגשנו שאנחנו כבר הולנדים מספיק בשביל לקנות לנו אופניים. גם כאן, איך לא חיכתה לנו הפתעה, המחירים של האופניים כאן מטורפים פשוט לא יאמן.
למבוגר המחיר של אופניים חדשות יכול להתחיל ב800 אירו. אז החלטנו לקנות אופניים יד-שניה, קנינו לי ולאישתי אופניים ב250 אירו כל אחד ולילד קנינו חדשים ב200 אירו.  איכשהו, אני מרגיש שזה פשוט לא יאמן: בארץ שילמתי 1000 שקל לאופני הרים חדשות שלי שעבדו יופי יופי 5 שנים ו250 שקל לאופניים לילד.
בקיצור הגענו מהר מאוד למסקנה, ששום דבר לא זול כאן, בניגוד למדינה השכנה – גרמניה.

Read Full Post »

מזמן חשבתי לעצמי ויכול להיות אפילו שיצא לי לכתוב פה על החיבור שיש לי בראש בין ההולנדים להוביטים.  בלי קשר לעובדה ששניהם מתחילים ב-ה'.  טולקין מגדיר את ההוביטים כקבוצה שחיה באזור שקט, מלחמות לא מעניינות אותם, מאבקים לא מעניינים אותם.  מה שחשוב זה הטבע מסביב, לטפח את הגינות, ללכת לשתות בירה בפאב המקומי ולעשן במקטרות שלהם.  המקטרות לא כל כך רלוונטיות לסיפור שלי עם ההולנדים, אבל הצורך שלהם בפיתוח תרבות הפנאי שלהם, הוא מאוד ברור.  גברים ונשים כאחד.  הגינות שלהם מטופחות לעילא ולעילא. בכל סופשבוע, ולפעמים גם בערבים אפשר לראות אנשים גוררים שקי גזם, מטאטאים את הגינות שלהם מעלים יבשים, שותלים פרחים חדשים וכדומה.  המשתלות עמוסות משפחות עם עגלות מלאי עציצים חדשים בסופי השבוע.  אולי זה האביב שהגיע ומוציא את כולם לאוויר, למרפסות ולגינות.  בחור אחד מהעבודה שלי, נסע שעתיים וחצי מהבית שלו, למשתלה שמוכרת עציצי במבוק מזן מיוחד, שלא קיים באזור שבו הוא גר.  בחור אחר נסע לגרמניה להביא דגים מיוחדים לבריכה שיש לו בגינה.  בכל מקום אפשר למצוא ספרי הדרכה הולנדים שמתארים את חדוות הגינון וגידול הצמחים.  
בשולי הערים הגדולות, העיריות (או שאולי מדובר ביזמים פרטיים,  אני לא ירדתי לעומקם של הפרטים), מקצות חלקות גינה קטנות.  20*15 מטרים שבהם, אנשים שאין להם גינה צמודה ליד הבית, יכולים לגדל צמחים.  כל המעוניין יכול לשלם איזשהו סכום סמלי לשנה ולחכור אדמה.  לא רחוק מהבית שלנו אני יש אזור כזה ואפשר לראות שם חממות קטנות ואנשים שעובדים שם, בסופי השבוע. 
אבל זה לא רק הגינה שמתעוררת לחיים במרץ, בשלהי החורף.  זה בכלל תרבות הפנאי, שקל מאוד לפתח, כשעובדים 8 שעות ביום והילדים במסגרת שבה מכינים כבר ביחד עם המורה את התרגילים שבישראל נקראים שיעורי בית.  יש לי בעבודה חברים שלומדים שפות, כי יש להם זמן, או שרים במקהלה, מציירים, תופרים, מצלמים,או לומדים לרקוד.  חנויות התחביב והפנאי מלאות אנשים, לא רק נשים.  נדמה לי שיש כאן אווירה חברתית תרבותית שמתייחסת אל העבודה כמקור פרנסה ולא כמקור אנרגיה קריירה, מרכז החיים.  בעבודה שלי לדוגמא, יש מן אזור open space שבו יושבים 12 איש (מתוכם, שתי נשים).  2 הם מוסיקאים, שמתייחסים לעבודה כמקור פרנסה גרידא, צייר שמציג בכל מני גלריות וגם מדי פעם מוכר,  מדריך צלילה, קרמיקאית, חבר במקהלה, חבר בקבוצת הוקי דשא מקומית וגננים חובבים.  כולם בעלי משפחות.  כולם מחוייבים לתרבות הפנאי שלהם. 
בשבת, לקחה אותי מרגית, לסדנאת מוזאיקה, באחד מהכפרים במרכז הולנד.  התוצאה שלי, היתה די עלובה למען האמת, אבל תרבות פנאי זו תרבות פנאי.  אני חושבת שיש כאן איזשהו 1-0 להולנדים.  אולי זה משהו שנובע מהשלום, מהשלווה מהתחושה שצריך להעביר את הזמן איכשהו, כי אין בדיוק על מה להלחם.  אני מתפעלת מאוד.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »