Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘טלוויזיה’ Category

יש סדרה אחת, שהתחלתי להתמכר אליה.  The Closer.  גיליתי את הסדרה הזו ממש לאחרונה, למרות שהיא משודרת כבר מ- 2005 .   לכאורה, מדובר בעוד סדרת בלש משטרתית.  העלילה עצמה, שבלונית.  בתחילת הפרק יש רצח, מחלק הרצח מנסה למצוא את הפושע, טוויסט קטן – הפושע הוא לא מי שחשבנו בהתחלה, סוף – הצליחו לקבל הודאה כתובה.  מבנה פשוט כזה, לא היה גורם לי להקליט את הפרקים ולעקוב אחרי הסדרה.   רוב הזמן, גם אין לי זמן לראות טלוויזיה… ובכל זאת אני מתמכרת.

אני חושבת שהדמות של ברנדה  לי ג'והנסון, הבלשית הראשית, גורמת לכך.  קודם כל יש אישה, בתפקיד ראשי שזה כבר משמח.  לא סתם אישה.  ברנדה לי היא אישה דרומית שורשית שמשתלבת בסביבה המתוחכמת לכאורה, של לוס אנג'לס.  קירה סדוויג, השחקנית, עושה עבודה מצויינת. המבטא, המניירות הקטנות, הבגדים המאוד מכוערים והמאוד נשיים, המשקפים הלא מחמיאים, האודם הכתום הבוהק, שילובי הצבעים הבלתי אפשריים…  היא מוצאת חן בעיני ברנדה לי.  אישה קטנה, שלומיאלית ברמות מטורפות, היא מחייכת המון אבל לא נחמדה, נוירוטית ומכורה לשוקולד.

בסביבה הגברית הזו, מצליחה ברנדה לפקד על המחלקה שמורכבת מגברים מבוגרים ממנה, שמחקים אותה ואת המניירות שלה לא פעם.  היא שומרת על הנימוס הדרומי ומשיגה הודאות מאנשים, שנראה שלא יישברו לעולם.

עוד קטע, קשה היה לי להתאפק שלא לשתף אתכם:

אם מזדמן לכם (אני לא יודעת אם הסדרה משודרת בישראל), תתמכרו גם.

Read Full Post »

בסוף השבוע האחרון, פליני נסע ליומיים, למחנה.  מאז שהוא היה קטן, היתה לי הרגשה שהילד נולד להיות חלק מאיזו תנועת נוער.   אני , לדוגמא,  הייתי צופה נלהבת (בטלוויזיה).  העילוי לעומתי, לא התמיד במיוחד. הוא היה בצופים קצת בכיתה ה' ואחרי איזה טיול או שניים, בכיתה ו' הוא מיצה את הנושא והפך לאחד מאלו שמציקים לבנות ומסתובבים עם הערסים של השכונה (ועל ההתנהגות שלו בעבר, הוא קיבל משמיים – אותי ).
מעניין הקונספט הזה של תנועות נוער.  בישראל, ככה נדמה לי, כל מתנ"ס או מפלגה מקימים תנועה לנוער העתיד, אבל פה, אין יותר מדי.  בקרב הגויים, אני לא רואה צופיפניקים גאים, או חבורות אחרות של ילדים במדים הולכים בשירה אחרי איזו מדריכה מחוצ'קנת.  רוב בני הנוער הולכים לחוגי ספורט (כדורגל, כדורסל והוקי דשא) ולפעמים הם נפגשים בבאולינג המקומי או בפאב.   אצל היהודים לעומת זאת, יש שתיים מרכזיות – הבונים ובני עקיבא. אני לא יודעת, עד כמה חזקה תנועת הבונים, אבל בני עקיבא, פורחת.  עובדה שכל החבר'ה מבית הספר נפגשים בשבת בקן.  הנה, למרות שאנחנו לא דתיים ולמרות התנגדותי לערכי התנועה החדשים  בכל זאת, אני מרשה לילד ללכת ולהצטרף.

המאאאממת, היתה באיזו פעולה או שתיים והתמרמרה, שכל הזמן מתפללים ושצריך לבוא עם חצאית לא קצרה.  פעולה או שתיים הבהירו, שבני עקיבא, זה לא בשבילה.   האם אצל פליני, זה יהיה אחרת?
בסוף השבוע האחרון, היה להם טיול ליומיים.  כל החברים של פליני הצטרפו, הוא גם רצה. אפילו שהוא לא חבר בתנועה.  חיכיתי לשמוע מה הוא אומר.
– איך היה?
– משעמם.  כל הזמן דברו על ירושלים.
– תרצה ללכת שוב?  לפעולות ?
– בטח, אבל לא לטיולים, כי את ירושלים אני כבר מכיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
1-0 לישראל, שמפעילה כל כך הרבה תנועות נוער. למרות שאין כמו התנועה שעל ברכיה אני גדלתי.

Read Full Post »

כבר כמה פעמים, בשבועות האחרונים, התופעה הזו חוזרת על עצמה:  אני יוצאת מהסופר מרקט ושני ילדים, נראים לי בני 10, בני טובים, נגשים אלי ושואלים אם אפשר לקבל את הגוגו. "לא", אני אומרת וממשיכה ללכת.  הם רצים אחרי ומבקשים שוב.  שואלים, "אבל למה לא?".  הפנים שלהם עצובות.  אחר כך הם רצים שוב לדלת של הסופר מרקט כדי לשאול לקוחות אחרים.

ג'יימס מהעבודה שלי, סיפר שבכפר שהוא גר, בכל אחר צהריים הילדים מתדפקים על הדלתות ומבקשים גוגו.  זה מעצבן אותו, כי הם מפריעים לו בדפיקות החוזרות ונשנות על הדלת.

הגוגו, או בשמם המדעי, gogo crazy bones הן בובות קטנות מפלסטיק שהילדים בגילאי 5-11 בערך, עכשיו אוספים ומשחקים בהם. אני לא בטוחה שהבנתי את כללי המשחק, אבל יש לי הרגשה שמדובר בהמצאה ישראלית, משנות ה-70 המוקדמות.  בעוד שבישראל שיחקו בגוגואים של משמשים, פה משחקים בגוגואים מפלסטיק.  נראה לי שהמשחק הוא אותו משחק.

gogo crazy bones
התמונה נלקחה בלא רשות מהאתר של the toyshop.

אפשר לקנות את הגוגו בכל חנות משחקים שמכבדת את עצמה (בעיקר ב-bart smit או intertoys) ואפשר לקנות ב-10 אירו ומעלה, בסופר מרקט (c-1000 שאפילו הקימו אתר מיוחד לנושא) ולקבל גוגו אחד.  הטלוויזיה מלאה בפרסומות על הגוגו ולמעשה, אם אין לך, אפילו אחד קטן ואת לא מבינה מה המיוחדות שלהם…תשקלי שוב את הקיום שלך.
כשחברים של פליני באו לבקר אותו, הם הביאו לו שקית ענקית עם גוגו והוא היה המאושר באדם.  בכל פעם שאני חוזרת מהקניות הם עטים עלי, לא כדי לעזור עם הקניות (חלילה) אלא בשביל הגוגו.  המלכה הצטרפה לאוסף של פליני, למרות שהוא מבקש שזה יהיה ברור לכולם, הוא המנהל.

Read Full Post »

אני נורא אוהבת את המילה הזו "גריפה".  כשהייתי קטנה, הייתי שומעת את אמא שלי מדברת עם החברות שלה בפולנית שיש לה גריפה.  גריפה זו מילה נורא יפה, מרוב זה שהיא מכוערת – היא יפה.  ג ר י פ ה.  ההולנדים, כמו הרבה דברים שהם עושים, לקחו דבר טוב וחרבו אותו. מעתה אל תאמרו ג ר י פ ה, כי אם חריפה. זהו, הרסו את הכיף.  כולם עכשיו בלחץ, משפעת החזירים.

בבית הספר של הגמדים, אסור יותר לגעת אחד בשני וכל הזמן צריך לרחוץ ידיים.  פליני אמר שהוא רוצה ללכת לבית הספר במסיכת מנתחים ואם אני יכולה לקנות לו.  "בטח, אני רק צריכה ללכת לבית המרקחת". בינתיים הוא שכח, אבל זה רק מחזק את התחושה שלי שהילד סטייליסט בחסד.  הקטנה, פרצה יום אחד בבכי, כי היא נזכרה שהיא שכחה לרחוץ ידיים בבית הספר, כשהם חזרו מההפסקה.  "לא נורא, אפשר לשטוף פעמיים  בבית" הרגעתי אותה. אוף, מה זה הלחץ הזה?

בעבודה של העילוי, כולם נרגשים והכינו קבוצה שאחראית להכין את המצב, למקרה חרום.  "חולה לכל מחשב" או משהו כזה. (אולי מחשב לכל חולה? ) גם בעבודה שלנו, הבוס לקח אותנו לשיחה רצינית ואמר שאם מישהו לא מרגיש טוב (מיד התחלנו כולנו להשתעל) אז למען הכלל, צריך ללכת הביתה.  כמתעטשת ידועה, אני מתבאסת, כי כולם כבר מכירים את העיטושים שלי ואני לא יכולה לקחת 4 ימי הסתובבות באמסטרדם היפה באמתלה שאני נורא חולה.   בדואר קיבלנו כל מני חוברות שמתארות איך כולנו מתרגשים מהגריפה הזו ובטלוויזיה יש פרסומות על איך צריך לרחוץ ידיים. תודה באמת. מרוב הלחץ הציבורי להיות נורא נקיים ולהתעטש לתוך מפית או לתוך השרוול, יש לי צורך לעשות דווקא, תזהרו ממני, אני לא מתכוות לשתף פעולה.  האאהפצ'י.

Read Full Post »

איך שאני שומעת שקוראים לי love או מותק ישר אני נמסה, גם אם אני יודעת שזה לא באמת.  אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהבת את אנגליה.  בכל מקום שמעתי love ו-dear.  חמישה ימים בלונדון בהחלט מחממים לי את הלב.   חזרתי הביתה כאילו הייתי בבית הבראה של מכבי, לפחות חודש.  יומיים הייתי בשכרון חושים ועוד שלושה בקורס, מטעם העבודה. קורס מעט משמים, אבל בלונדון.
יש משהו באנגליה, שמאוד מדבר אלי.  אם יגידו לי מחר שאיזו חברה בלונדון רוצה אותי, אבל הכסף ממש לא משהו, אני חושבת שאני אסכים מיד.

הספרות האנגלית מדברת אלי,  התוכן בטלוויזיה – בהחלט.   במלון, היה לי קשה לעזוב את החדר או להרדם, כי הטלוויזיה שם שידרה תוכניות מצויינות שאני לא מכירה.  מעניין אם הטלוויזיה פה משדרת גם את ITV .  (זה כל כך הזכיר לי את עבודת התזה שלי….), תענוג אנגליה.  הרוק האנגלי, האופנה…

אפרופו אופנה, הרגשתי במן מנהרת הזמן.  או ששנות השמונים או ש… שנות השמונים.  בכל מקום יש את נעלי דר' מרטנס.  (45-60 פאונד).מדדתי נעליים בצבע סגול מטאלי אבל זה היה לי לא נוח.  המון צבעוניות ברחוב.  כחול, צהוב, ורוד.  נורא עליז להם לאנגלים.  האנגליות הולכות עם חצאיות מיני, או סקיני ג'ינס בכל מני צבעים ונעלי סירה שטוחות שטוחות.  אני, שהתרגלתי לאופנה ההולנדית (מגפים גבוהות ומכנסים תחובות בתוכ ומעל שמלה או טוניקה) בהחלט נראיתי זרה.  אבל זה עזר לי לפחות לזהות הולנדים אחרים… אם כבר מדברים על זרים, אני חייבת לומר שיש בלונדון המון עולים חדשים.  המבטא הרוסי שולטטט.

לא הספקתי להיות במופעים או הצגות, למרות שמאוד רציתי ללכת לסרט.  הסרט הכי מאוחר מתחיל ב- 20:30, כך שאם באנו ב-20:45 לקולנוע, כבר פספסנו.  מישהו דיבר על עיר ללא הפסקה?
הלכתי המון ברחובות, חציתי גשרים, הוקסמתי מהאווירה.  נזכרתי בספרים שקראתי שהעלילה מתרחשת בלונדון והתרגשתי.  בין לבין, היה לי זמן גם לפגוש חבר, שהוא קצת בדכאון בתקופה האחרונה, אבל הוא הבטיח לא להתאבד בין שתיים לארבע בשבת, כי ידוע שאז אני בדיוק ישנה.

Read Full Post »

יש להולנד צבא פעיל.  צבא המלכה הוא נקרא.  אין לי מושג,  מה הסיבה שיש להולנד צבא פעיל, אבל נניח שזה בגלל שאני בלונדינית פציפיסטית.
עד לאמצע שנות ה-90 בערך, כל הבנים היו חייבים בשירות צבאי, הבנות לא.  כדי להשתחרר משירות צבאי, צריך היה פרופיל גופני נמוך ואו הוכחת רישום לאוניברסיטה.
בעבודה שלי, לדוגמא, חוץ מהמאבטח של הבניין, אף אחד מהאנשים שאני עובדת איתם לא הלך לצבא.  כנראה שהם כולם מוגבלים פיזית או מפותחים שכלית.  או שניהם.
המאבטח של הבניין נראה כמו משהו שהוא מוכן לצאת למשימה כבר עכשיו – הוא גבוה , רזה, הראש שלו מגולח, השפם שלו מקוצץ.
אולי משימה בעומק האוייב היא קצת גדולה עליו אבל נראה לי שהוא יכול היה להיות רסר משמעת מעולה.  שאלתי אותו פעם, אם הוא היה בצבא ובגאווה גדולה הוא אמר שכן.
בכל מקרה, מאז שנות ה-90, הצבא הפך למקום עבודה מקצועי.  צריך לנסות להתקבל ולא כולם מצליחים.
במסגרת מאמצי השיווק למגניבות השירות הצבאי, הופקה סדרת פרסומות הורסת, שבה יש התייחסות ל"מתאים", "לא מתאים".
בכל פרסומת, יש התייחסות לתכונה רצוייה אחרת.  אם יש לבחור את התכונה, הוא מתאים, או לא מתאים.

זו פרסומת שמאוד אהובה על פליני.  הוא כנראה מזדהה…
הנה עוד אחת:

לפי הפרסומות,כדי לשרת בצבא ההולנדי צריך להיות Cool אמיתי.

ועוד אחת אחרונה:

יש עוד והן מצחיקות.
שאלתי חברים מהעבודה, איזו מוטיבציה יש לבחורים צעירים ללכת לצבא, אם לא מדובר כאן במצב של הגנה על המדינה ועל הבית.
לא הייתה להם תשובה.
אז הצבא ממתג את עצמו כמקום לבחורים קרי רוח חזקים ואמיצים.  אולי  בני 18-17 הולכים לצבא,  כדי להתאים לפרסומות…
אולי יש כאלו שבאמת רוצים לשרת את הוד מלכותה.
אני בכל מקרה, מתמוגגת מהפרסומות הקצרות האלו וחושבת על הצבא בישראל…

Read Full Post »

זן פרסומת שמופיעה כמעט בכל מקבץ פרסומות בטלוויזיה.
אהבתי מאוד את הפרסומת, לא את הסוכריות…

Read Full Post »

Older Posts »