Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘יהדות’ Category

יש משפט כזה, שהוא קצת מן מוטו שלי – "יש מקום לכולם".  תלכו רגע ברחוב ביאליק ברמת גן – כל חנות שניה זה סמרטוטי דה לוקס ומה – לכולם יש פרנסה.  ובשכונת התקווה בין כל השווארמיות והמסעדות של האווזים אנשים לא מתפרנסים?  בטח שכן.
גם פה, באמסטרדם, יש שלוש תנועות נוער (יהודיות) ונראה לי שכולן מסתדרות.  לכאורה, לכל אחת יש קהל יעד מאוד מובחן.  יש את בני עקיבא, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אורינטציה דתית, יש את הבונים, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אוריינטציה לא דתית וישנם הצופים, שאליהם מגיעים ילדים דוברי עברית עם אוריינטציה לא דתית.  בני עקיבא זה בשבת, הצופים זה ביום ראשון והבונים?  וואלה.  לא יודעת.  יש מקום לכולם, אבל בפועל יש גם תחרות.  לא יודעת אם היא בריאה, לא יודעת אם היא מודעת לעצמה.

הלכנו לסופר מרקט, העילוי ואני באיזה יום בשבוע שעבר.  המבט שלי נדד לעבר הבניין של 'הבונים', שנמצא מול הסופר.  "את מקנאה", אמר לי העילוי.  "אני לא.  מה יש לי לקנא?" התממתי. אבל  הוא מכיר אותי ולא מאתמול.

מאז שהצופים באו לאמסטרדם, אני מאוד מעורבת.  שלושה גמדים יש לי שם.   אני רואה את העשייה של השבט הקטן הזה, את הפוטנציאל, את השינוי החברתי שכבר מתחולל לו לאט ומקנאה.  ירוקה מקנאה מ"הדשא הירוק שלהם".  ולי ? בראש שלי, החלקה זרועה אבנים. צריך לסקל אותן, צריך לטמון זרעים של דשא, להשקות, לזבל.
זה לוקח זמן, סבלנות.  אני יודעת.  לוקח זמן להקים שבט לתפארת עם משאבים ומבנה קבע. וחצר.
"יש מקום לכולם", אני מזכירה לעצמי.  זו רק ההתחלה.
אני מבינה.  אבל בכל זאת, כשיש תנועת נוער והילדים מתלהבים, אבל אין בנין קבע כמו של בני עקיבא או הבונים – אני מקנאה.
כשוועד ההורים של הצופים מתרוצץ כדי למצוא מקום לפעילות בעוד שבועיים, אני מקנאה.
כשצריך לשלם סכומי עתק כשכירות לאיזה מבנה, רק כדי שירשו לנו להשתמש בכיתות, אני מקנאה.
לא טובה הקנאה הזו ואני מזכירה לעצמי שיש מקום לכולם.
הדברים יסתדרו מאליהם.  הרי השבט הזה, פועל בקושי ארבעה חודשים וכבר, מעורר התפעלות גם בארץ וגם בעולם.  צוות המדריכים, מלאי התלהבות.   והילדים מתמידים ובאים.  מגיעים ילדים מקצוות הולנד, לפעולות בצופים של אמסטרדם.
זה לוקח זמן, להקים שבט ותיק לתפארת.  אני יודעת ומבינה ומקנאה.

בעולם האידיאלי שנמצא בראש שלי, כולם בסולידריות* אחת, סולידריות של תנועות נוער.  כולם משתפים משאבים, כולם תורמים רעיונות, כולם ביחד וכל אחד לחוד.  בעולם האידיאלי בראש שלי, יש מקום לכולם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

* שאני לא אשכח.  הסברתי לילדים השבוע, את המושג סולידריות וההסטוריה שלו בהקשר הפולני.  הם הבינו טוב מאוד.  כשמישהו חולה, כולם עוזרים לו וגם חולים.  בסולידריות.

Read Full Post »

הכל התחיל כשהמנצחת על המקהלה, הודיעה שמלכת הולנד או נסיכת הולנד (להלן ביאטריקס או מקסימה בהתאמה) תבוא להופעה של מקהלת בית הספר ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.

ביאטריקס המלכה (מתוך http://www.spitsnieuws.nl)

מקסימה הנסיכה המקסימה (מתוך http://www.attiyagamri.nl)

ההופעה המדוברת, היא ארוע הפתיחה החגיגי של  המרכז הסיעודי "בית שלום" (רשת בית האבות היהודי) באמסטלווין.  הבטיחו שהמלכה תבוא ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.
למען האמת, די שכחתי מזה. מהתאריך של המופע המדובר.   אנחנו קצת עסוקים לאחרונה.  בעבודה יש שינויים, בבית עושים שיפוצים (צביעה מאסיבית) וכאמור, באמת באמת – מופע מקהלה זעיר עניין אותנו כשלג דאשתקד.  אפילו אם המלכה לכאורה מגיעה.

מבט לתקרה - בית שלום אמסטלווין

לרגל השיפוצים, ביקש מאיתנו דרק הקבלן הפולני שלנו (סוג של צדק היסטורי?), שנשאיר לו את הבית לסוף השבוע – ככה הם יוכלו להספיק יותר. (בפועל – כשחזרנו הביתה, היתה אכזבה).

נסענו למלון האהוב עלינו באינדהובן. זו לא העיר הכי יפה בעולם, אינדהובן, סתם עיר תעשייתית בדרום הולנד… אבל,  המלון ממוקם במרכז העיר, מול בית הקולנוע ומרכז הקניות הגדול .  סופשבוע של ספרים וסרט עם הילדים, ואו שופינג ובריכה ושינה מתוקה,  בלי אדי צבע ואבק מצא  חן בעינינו.  באופן ספונטני יצאנו ביום שישי אחרי הצהריים, והתכוונו לחזור ביום ראשון אחרי הצהריים.

שעון קיר ופסיפס

שעון קיר ופסיפס בבית שלום. לא בדיוק משהו שהייתי שמה בסלון ביתי הצנוע.

בפועל הילדים נזכרו שיש צופים והכי חשוב, יש את המלכה שצריך לשיר לה וללחוץ לה את היד.  התרגשות!

לצופים, לא הספקנו להגיע בזמן.  הרגל היתה על דוושת הגז,  מהר מהר להגיע הביתה, למצוא את החולצה של המקהלה והיידה.  לבית שלום.  החדש.  באמסטלווין.  מזל, שאיזו אמא אמרה לי שהבניין הזה, נמצא ליד בית החולים היהודי.  מזל, שהיו בלונים בכניסה.  כחול ולבן.   היה  מאוד מרגש המופע שלהם.  מסודרות (הרבה בנות ושני בנים) בשורות על המדרגות של בית החולים, לבושות בחולצות לבנות עם כיתוב בכחול.  בקול מלאכי הן שרו , "ישמחו השמיים" "אדון עולם"ו"יעשה שלום".  היה מאוד מרגש.
למרות שבסוף המלכה לא הגיעה – היא היתה חולה.  אבל הגיע ראש העיר.  עם גלימה ושרשר.

אני לא יודעת איך קוראים לו לראש העיר, אבל תראו איזו נחת ואיזה שרשר!

היה מרגש.  גם אם לא הבנו את כל המילים של השירים.  "זו עברית עתיקה",  הסבירה לנו המלכה הפרטית, "אף אחד לא מבין".


Read Full Post »

כבר שבועות ארוכים המלכה מתכוננת ליום הזה.  היא שמרה לה את השמלה החדשה, התאימה גרבונים לבנים וסריג לבן.  ממני היא בקשה שאקלע לה צמות כדי שהיא תהייה יפה יפה.  הבוקר, כשלבשתי חצאית, היא שמחה מאוד.   אחר כך, התבוננה בי, במבט מודאג.  "אמרו לבוא עם לבן ואת לובשת ורוד".  ההורים התבקשו לבוא לבית הכנסת הפורטוגזי שבלב אמסטרדם, לטקס קבלת הסידור הראשון של הילדים.    אני אוהבת את בית הכנסת הפורטוגזי.  במיוחד את התקרה הגבוהה, המקושתת, שלוחות עץ ארוכים מכסים אותה.

תקרת בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם

אני אוהבת את המנורות הגדולות התלוייות מהתקרה, אוהבת לדמיין את המקום והדורות שבאו להתפלל בו.  זו לא עוד כנסיה מלאה הוד והדר. לשם שינוי, בית תפילה עתיק, שבו נפגשו גברים ונשים בני העם שלי.  יש במקום הזה, משהו שמאוד מרגש אותי.
קבלת הסידור הראשון, הוא  בעצם, מעין מפגש חברתי.  הורים מבית הספר, דודים, דודות, סבים וסבתות נפגשים לרגע של נחת.  הגוזלים מקבלים את סידור התפילה הראשון שלהם.  היו כמה ברכות וכמה שירים והילדים קיבלו את הסידור, שהיה גדול מדי לידיים הקטנות שלהם.

קבלת הסידור בבית הכנסת הפורטוגזי

שמחתי שהטקס לא היה דתי . אני לא מתחברת לדת באופן מיוחד.  היו גם "מנהיגי הקהילה היהודית", אנשים שאני לא מכירה, שנשאו דברים בהולנדית.   זה איפשר לי להתבונן בנחת סביבי ולחפש את המאפיינים היהודיים שלנו.  יש לנו פנים יהודיות, אין מה לומר.  גם אם העיניים תכולות והשיער בלונדיני לבן.  בכל זאת, הפנים הן יהודיות.    המקבץ הזה של יהודים, חלקם הולנדים שורשיים וחלקם מתפוצות גולה אחרות רק מאשרר את המחקר האחרון שהיהודים, דומים זה לזה.

איכשהו שמתי לב שיש גם המון מתולתלים.  "הרוב פה מתולתלים" לחשתי לחברה שלי. " זה ממש ממש מוזר".    "ברור, זה הרי ידוע" היא אמרה לי בטון ידעני "היהודים, כולם מתולתלים.  מי שלא מתולתלת, מחליקה עם פאן".  התבוננתי  בה בתמיהה.  "אני לא מחליקה, וגם את לא".  היא הסתכלה עלי במבט מוזר ואמרה שאני יוצאת דופן "אני מחליקה כבר שנים" התוודתה.  "בעצם אני מתולתלת כמו כבשה".

וואלה.  כל יום, לומדים דברים חדשים.  היהודים מתולתלים.

Read Full Post »

היום הינו בביקורת, בנוגע לרגל  של פליני. זה נראה חיובי, אבל הדרך עוד ארוכה.  מסתבר, שבניגוד למה שחשבנו, את התקופה כולה (6-7 שבועות) הוא יצטרך לבלות בכיסא גלגלים .  אסור לו לדרוך על הרגל או להשתמש בקביים.  זה רק מחזק את התחושה שלי שהשבר עמוק ורציני.  אבל, כאמור אמרו חיובי.

אין לי מושג עדיין איך אנחנו נסתדר בנוגע לבית הספר ולעבודה. בל נשכח שאחר כך תבוא תקופת הסעות לפיזיוטרפיה.  כתוצאה מהמורכבות והגדולה הזו, יש לי הרהורי התפטרות, למרות שבינתיים, בעבודה, מבינים את המצב ואפילו שלחו מתנה לילד. כרגע הסיפור הפך למשאבת אנרגיות  והג'גלינג הזה בין העבודה לבית הפך למוטרף עוד יותר.  אני חושבת שאני אצטרך אספקות רבות מאוד של עוגות רכות עם גבינה ושוקולד מריר.

פליני ישן השבוע על הספה בסלון כשהרגל כל הזמן למעלה ואנחנו בתורנות, על מזרן לידו.  אני לא רואה אותנו מצליחים לעלות איתו על הידיים במדרגות הצרות והמפותלות שיש לנו בבית.  אנחנו חוזרים על כל מני משפטי מפתח "מה שלא הורג מחשל", "אלוהים נותן לנו קשיים רק במידה שאנחנו יכולים לשאת", "בסוף כל מנהרה יש אור", "בסוף כל שנה יש חופשה שנתית"…
זה הזמן לבקש מכם, לשלוח לנו עוד משפטי מפתח בסגנון.  תהייה תחרות והזוכים יקבלו צילום רנטגן חינם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הבחור הישראלי, עדיין מאושפז.  רוב הזמן הוא מורדם בתרופות שמאפשרות לו להחלים בשקט.  לפעמים הוא מתעורר ומזהה את הקרובים אליו.  מצד אחד זה מצויין שכשהוא בהכרה, הוא מזהה את הסובבים אותו אבל כמו שהבנתי מבת זוגות, הדרך להחלמה עוד ארוכה מאוד.  אבל בסך הכל, למרות הכל, זה חיובי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אמא אחת, מבית הספר, שמעה שאני מחפשת מטפלת.  היא הציעה לי להתקשר לבייביסיטר שלה, שהיא בחורה מתוקה מאוד, אולי היא מכירה חברות.   התקשרתי לבייביסיטר והיא הציעה לי את אחותה הגדולה.  מה שנחמד בכל הסיפור, הוא שמדובר בבחורה בשנות ה- 20 המוקדמות של חייה, יהודיה חרדית שמדברת הולנדית ועברית והיא חיפשה עבודה כמטפלת / בייביסיטר.  היא גם גרה בשכונה שלנו. חיוך.  על זה אפשר להוסיף עוד אמרת כנף "צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים" וגם "לא הבישן למד".

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

המאאאממת מאושרת מאוד בבית הספר החדש שהיא בחרה.  המבנה הוא עתיק, מלא עליות גג, מרתפים ומסדרונות ארוכים.  היא קוראת לו הוגוורט ולומדת בחרשנות למבחנים בצרפתית ולאטינית.  היא גם מצאה חברות חדשות ורק פעם אחת התבלבלה עם הטראאם..
המלכה, שהתחילה את כיתה א' מאוד אוהבת להתאמן בבית על כתיבה וקריאה והיא מבסוטה עד אין קץ לקרוא בספר מילים שהיא מזהה ולכתוב אותיות בכתב גדול.   היא אוהבת ללכת לבית הספר ואוהבת את החברות שלה בכיתה ואוהבת את הבייביסיטר החדשה.
סה"כ חיובי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שתהייה לכולנו (לכם ולי וגם לקוראים הסמויים בכל מני ארצות מגניבות כמו אירלנד, ניו זילנד, שבדיה, יוון ונורווגיה),  שנה חיובית במיוחד.  שנה טובה עם בריאות, אהבה, יצירה ופרנסה טובה.

אמן.

Read Full Post »

פעם ראיתי סרט על כפר קטן באיזשהו אזור ספר נידח בצרפת. היה שם אדם אחד, שכולם קראו לו "החדש".
זו היתה קהילה סגורה, והוא היה החדש, אפילו שהוא גר בכפר כבר שלושים שנה.
הערב, הייתי במסיבת הסיום של החוג  של המאאאממת.
ברגע אחד, במסיבת הסיום של החוג, במרכז הקהילתי היהודי, המאובטח מאוד, הבנתי, שאני הגעתי לכפר קטן, אני לא יודעת את החוקים ואני "החדשה".
הגעתי לכפר של יהודי אמסטרדם.
היו שם שלושה דורות בערב הזה, שכולם באו לכבוד ערב סיום החוג.  הופתעתי.
מסתבר, שזוהי הזדמנות להראות ולהתראות.  כיכר הכפר.
היו שם הרבה פנינים, הרבה פודרה. שיער צבוע, מנופח קלות, בגדים חגיגיים.   אודם ומשקפיים עם עדשות של תחתיות קולה.  המון יהודים ביחד, שפתאום נראו מאוד דומים אחד לשני.
בקהילה הסגורה הזו, יש גן יהודי אחד מרכזי, בית ספר אחד ותיכון אחד וכולם מתישהו הולכים לפעילות בבני עקיבא.
בקהילה הזו יש הרבה בתי כנסת וקצב אחד.
כולם מכירים את כולם עוד מהגן.
הסבתות רבו פעם בתיכון וההורים הספיקו עוד לצאת עם ההורים של החברים מהכיתה.
הבני דודים לומדים בשכבה מתחת או שכבה מעל. כולם נפגשים בבית הכנסת ובבני עקיבא ובבית הספר ולפעמים בבית החולים היהודי.
סיר לחץ שבו, עוד לפני שנולדת, כבר מכירים אותך, מכירים את ההורים שלך ומכירים את סבא שלך וכבר אז הוא היה חולירע.  עוד באירופה.
בכפר הקטן הזה, יש חוקים, זרמים תת קרקעיים של רגשות. זר לא יבין זאת.  אפילו אם הזר הזה הוא יהודי,  ממש כמותם.
יש לי פתאום הרגשה, שעדיף שאני לא אדבר.
אף פעם אי אפשר לדעת, אם כשאת מדברת על X היא לא במקרה הבת-דודה מדרגה שניה של Y, ושתיהן מוזמנות בשבת לבת מצווה.

Read Full Post »

בזמן האחרון אני מתעסקת הרבה בשאלה הגדולה- למה שונאים אותנו.  את היהודים כלומר.  אני לא זוכרת בדיוק את הטריגר, אבל זו שאלה שמעסיקה אותי.
אני מתעסקת במשמעות של להיות יהודיה ובשאלה, למה אני כל כך מתרגשת למצוא עוד יהודים סביבי, או עוד משהו יהודי.
כשהיינו בברצלונה, לפני חודש בערך, נכנסנו לבית הכנסת העתיק.  משהו קטן ולא מרשים בגודלו, אבל איכשהו מאוד מרגש. מסתבר שבית הכנסת הזה היה קיים עוד בתקופה הרומית.  העילוי, עמד שם והתחיל לדמוע. כששאלתי אותו אם הוא בוכה, כי הוא מצטער שהוא אוכל חזיר ופירות ים ללא הגבלה, הוא נחנק ורק מלמל שזה נורא מרגש.  מה בדיוק מרגש שם?  עוד לא מצאתי תשובה.  זה הרי יותר מסתם אתר ארכיאולוגי.  יש לזה משמעות.  אני עוד לא ממש יודעת מהי אותה משמעות.

"בכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותינו", בלי להתייחס להמשך המשפט ולמשמעויות הדתיות שבו, אני מוצאת שהרישא של המשפט נכון.
שנאת היהודים היא תופעה שחובקת עולם – ומקיפה את כל הזמנים.  עוד במצריים, שנאו את היהודים.  גם עכשיו, לפני שבועיים, פנו לבית חב"ד בהודו וביצעו שם טבח, כי שונאים את היהודים.
על בשרי, הופתעתי להתקל בכל מני אמירות אנטי ישראליות ואנטי יהודיות.  בהתחלה זה הפתיע אותי ונשארתי פעורת פה לאור האמירות אבל אחר כך החימה שחררה לי את הלשון.
ובכל זאת, למה שונאים את היהודים?  מה כבר עשינו?  מה כבר לקחנו מהעמים?
שאלתי איזו קולגה הולנדית, שאני נותנת לה טרמפ הביתה, באופן קבוע.  "תגידי, למה כולם שונאים את היהודים?" היא התחילה לספר לי סיפורים הסטורים, על המקצועות של היהודים שהיו קשורים לכסף ועל הכנסיה, איך שהיא ליבתה את השנאה.  "אל תדאגי בקשר לשנאת היהודים, את הבלגים והגרמנים אנחנו ממש שונאים.  זה ידוע שאם רוצים לתאר משהו טיפש אז אומרים בלגי ואם רוצים להגיד על מישהו מטומטם ורשע אומרים גרמני".  הסבר ממשי לשנאת היהודים בתקופתנו, לא קיבלתי.  הכנסיה כבר לא מטיפה במאסות לשנאת יהודים ועם כל הכבוד, אנחנו לא היחידים שעוסקים בכסף.
שאלתי זוג חברים שיצאנו איתם.  היא הולנדית, הוא אנגלי.  הם רצו לדעת למה יש אנשים עם פאות ארוכות ומה זה בכלל אוכל כשר.  איכשהו השיחה התגלגלה  גם לשנאת היהודים.
שוב, קיבלתי הרצאה מלומדת על העבר ועל הביחד היהודי שמעצבן נורא…   גם הסינים והיפנים כל הזמן ביחד, אמרתי להגנתנו.  "כן, אבל הם מוכנים להתחבר איתנו, הם מוכנים להתחתן איתנו, הם מוכנים לאכול מהצלחת שלנו.  למה אתם לא יכולים להיות כמו כולם?"  תוך כדי, מתברר שהם היו בטוחים שאנחנו מכירים את כל הישראלים באזור ולמעשה אנחנו די מאפיה, ששולטת בתחום שבו אנחנו עוסקים העילוי ואני.
הם די התאכזבו לגלות שאנחנו לא מכירים את כולם ושאין מאפיה.  בכל מקרה, תשובה רצינית לשאלה שלי, לא קיבלתי, רק אמוציות.
שאלתי את העילוי, והוא הסביר לי שזה נורא פשוט.  "אנחנו חארות, זה למה שונאים את היהודים".
אה.
חשבתי שזה בגלל שאנחנו נורא חכמים.
(בעצם, לאור המיצב, אולי אנחנו לא כלכך).

Read Full Post »

כל הולנד עכשיו נרגשת לקראת בואו הקרוב של סינטר-קלאס, שהוא חג כמעט לאומי פה בהולנד.  בשבוע הראשון של דצמבר, החנויות מתמלאות בעטיפות מתנה ייחודיות, בקישוטים ראויים ובהנחות סוף הדרך.  העיקר שיקנו.
אצלנו, כאמור, בגלל שאנחנו יהודים והילדים הולכים לבית ספר יהודי ולא מסתובבים בחנויות, תיארתי לעצמי שמדובר כאן באיזו שהיא מהומה שתחלוף מעל לראשנו ולא באמת תיגע בנו.
איך טעיתי…
שכחתי שהילדים אוהבים טלוויזיה, (הם לא סתם בוהים מול המסך, הם רוכשים מילים חדשות בהולנדית, כי ידוע שהטלוויזיה היא סוכן שפתי מצויין)… ובטלוויזיה יש פרסומות…
זה התחיל ביום חמישי אחרי הצהריים, כשהמלכה ופליני התווכחו, במטבח, על הדרך לקבל מתנות מסינטרקלאס.  "הוא לא עובר בבתים של יהודים" הסביר לה פליני.
"הוא כן, וצריך לשים גזר בנעל בשביל הסוס שלו", היא ענתה והזכירה שם של חברה שקיבלה מתנות שנה שעברה.  "הוא לא אמיתי ", התחיל פליני להתעצבן, "אין דבר כזה".  "דווקא יש".
באותו הזמן אני ישבתי יחד אתם סביב השולחן, אוכלת איתם ומקשיבה בשקט.  פתאום שמתי לב, שהמלכה בוכה בשקט.  דמעות גדולות התגלגלו לה על הלחיים.
הראש שלה היה מורכן ורק קולות קטנים של התייפחות נשמעו.  "מה קרה?" שאלתי אותה והסתכלתי על פליני שמשך בכתפיו ועשה פרצוף תמים.
היא בוכה ולא מדברת. "נעלבת ממשהו?", עדיין בוכה בשקט.  "פליני אמר לך משהו מעליב?" אני מנסה למקד אותה.
היא בוכה בבכי קורע לב, בשקט.
"אבא אמר לי להכין גזר לסוס של סינטרקלאס, ועכשיו פליני אומר שהוא לא אמיתי". היא בוכה והאמת המרה משתחררת.  (בדיעבד, אבא שלה לא זכר את האמירה הזו).
לקח לה חצי שעה להרגע מהבכי.

בערב, אחרי המקלחת, היא ירדה להכין לסוס של סינטרקלאס צידה לדרך – גזר בתוך הנעל שלה.
לפי המנהג, הסוס של סינטראקלאס עוצר לאכול גזר ואז סינטרקלאס משאיר מתנה.
לא היה גזר.  אבל, העילוי הבטיח לה שמלפפון זה גם, ממש מצויין.
לפני השינה, אמר לי העילוי שחייבים להשאיר לה מתנה ושהוא יחפש לה בבוקר, בארון של המתנות.
כמובן שבבוקר שכחנו מהסיפור.  קפה, ארוחות בוקר, כריכים לבית הספר – הטקסים הרגילים.
ואז המלכה התעוררה.
בלי שאפילו שמנו לב, היא הלכה לדלת הכניסה,  וחזרה ממרררת בבכי.  לקח לנו כמה דקות להבין מה קרה.  הסוס לא אכל מהמלפפון שבנעל שלה ואין מתנה.
בפעולת הסחה נועזת העילוי שלח אותי לארון של המתנות, ובינתיים האחים שלה הסבירו לה שאין דבר כזה סינטרקלאס.
העילוי פתח את דלת הכניסה, סגר אותה ובא עם מתנה למלכה.  הסוס כנראה לא אוהב מלפפון אבל סינטרקלאס בכל זאת השאיר לך משהו.
אושר גדול.
פליני לא האמין.  "זה באמת?", "זה באמת אמא?"
הקסם בהתגלמותו.
היה דיון אחר כך, שבסופו של דבר הוחלט שאליהו הנביא, קמצן, כי הוא אף פעם לא מביא מתנות.
כדי לא לצאת פריירים, פליני והמאממת, השאירו לסינטרקלאס ולסוס שלו נעלים עם עוגיות ותפוחים.  מה שבטוח.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מחשבות:
1.  סבא שלי עליו השלום שהיה אדם חרדי, בטח היה נחרד מכל הסיפור הזה.
2.  העילוי, אולי לא יצא גאון הדור, כשהוא עודד את המלכה להתרגש ממתנות שאיש עם זקן נותן…

Read Full Post »

Older Posts »