Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘ישראל’ Category

יש משפט כזה, שהוא קצת מן מוטו שלי – "יש מקום לכולם".  תלכו רגע ברחוב ביאליק ברמת גן – כל חנות שניה זה סמרטוטי דה לוקס ומה – לכולם יש פרנסה.  ובשכונת התקווה בין כל השווארמיות והמסעדות של האווזים אנשים לא מתפרנסים?  בטח שכן.
גם פה, באמסטרדם, יש שלוש תנועות נוער (יהודיות) ונראה לי שכולן מסתדרות.  לכאורה, לכל אחת יש קהל יעד מאוד מובחן.  יש את בני עקיבא, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אורינטציה דתית, יש את הבונים, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אוריינטציה לא דתית וישנם הצופים, שאליהם מגיעים ילדים דוברי עברית עם אוריינטציה לא דתית.  בני עקיבא זה בשבת, הצופים זה ביום ראשון והבונים?  וואלה.  לא יודעת.  יש מקום לכולם, אבל בפועל יש גם תחרות.  לא יודעת אם היא בריאה, לא יודעת אם היא מודעת לעצמה.

הלכנו לסופר מרקט, העילוי ואני באיזה יום בשבוע שעבר.  המבט שלי נדד לעבר הבניין של 'הבונים', שנמצא מול הסופר.  "את מקנאה", אמר לי העילוי.  "אני לא.  מה יש לי לקנא?" התממתי. אבל  הוא מכיר אותי ולא מאתמול.

מאז שהצופים באו לאמסטרדם, אני מאוד מעורבת.  שלושה גמדים יש לי שם.   אני רואה את העשייה של השבט הקטן הזה, את הפוטנציאל, את השינוי החברתי שכבר מתחולל לו לאט ומקנאה.  ירוקה מקנאה מ"הדשא הירוק שלהם".  ולי ? בראש שלי, החלקה זרועה אבנים. צריך לסקל אותן, צריך לטמון זרעים של דשא, להשקות, לזבל.
זה לוקח זמן, סבלנות.  אני יודעת.  לוקח זמן להקים שבט לתפארת עם משאבים ומבנה קבע. וחצר.
"יש מקום לכולם", אני מזכירה לעצמי.  זו רק ההתחלה.
אני מבינה.  אבל בכל זאת, כשיש תנועת נוער והילדים מתלהבים, אבל אין בנין קבע כמו של בני עקיבא או הבונים – אני מקנאה.
כשוועד ההורים של הצופים מתרוצץ כדי למצוא מקום לפעילות בעוד שבועיים, אני מקנאה.
כשצריך לשלם סכומי עתק כשכירות לאיזה מבנה, רק כדי שירשו לנו להשתמש בכיתות, אני מקנאה.
לא טובה הקנאה הזו ואני מזכירה לעצמי שיש מקום לכולם.
הדברים יסתדרו מאליהם.  הרי השבט הזה, פועל בקושי ארבעה חודשים וכבר, מעורר התפעלות גם בארץ וגם בעולם.  צוות המדריכים, מלאי התלהבות.   והילדים מתמידים ובאים.  מגיעים ילדים מקצוות הולנד, לפעולות בצופים של אמסטרדם.
זה לוקח זמן, להקים שבט ותיק לתפארת.  אני יודעת ומבינה ומקנאה.

בעולם האידיאלי שנמצא בראש שלי, כולם בסולידריות* אחת, סולידריות של תנועות נוער.  כולם משתפים משאבים, כולם תורמים רעיונות, כולם ביחד וכל אחד לחוד.  בעולם האידיאלי בראש שלי, יש מקום לכולם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

* שאני לא אשכח.  הסברתי לילדים השבוע, את המושג סולידריות וההסטוריה שלו בהקשר הפולני.  הם הבינו טוב מאוד.  כשמישהו חולה, כולם עוזרים לו וגם חולים.  בסולידריות.

Read Full Post »

לא בכל יום מתאפשר לי להבין משהו חדש שמערער את התפיסות הקודמות שהיו לי.  כשזה קורה, אני מתמלאת פליאה על העיוורון שלי ועל האמת הפשוטה שהתגלתה. זה לא כל כך דרמטי כמו שזה נשמע, אבל כבר כמה ימים, אני חושבת על השיחה שהיתה לי עם קריסטל, בדרך הביתה מהעבודה.  את מה שהיא ספרה לי, בדקתי גם בוויקיפדיה וגם שאלתי אנשים אחרים מסביבי.  הם אישרו.  ככה זה באמת: יש דבר כזה שנקרא אנשי האינדו בחברה ההולנדית והם גאים להשתייך. 

מהתחלה. 

חזרתי מישראל למשרד.  עמוסת מתנות קטנות של תשומת לב, לחברות שלי.  בין לבין, קיבלתי גם אני מתנות קטנות של תשומת לב:  כי חזרתי, כי התחלתי תפקיד חדש.  משהו צנוע כמו בקבוק לאק, צמיד מפלסטיק, פרחים.   סוזאן, שחולקת איתי את המשרד, שאלה אותי לפשר המתנות.  חשבתי, שזה בגלל שעד עכשיו היא עבדה עם גברים בעיקר.  (אם גבר יקנה לקולגה שלו את הלאק החדש של שאנל, זה יראה רע, נכון?).    בריכול קפה קטן, סיפרתי לקריסטל וסינדי על ההערה של סוזאן.  שתיהן הגיבו באופן דומה "היא הולנדית".  "גם אתן".  "אני בחיים לא אהיה הולנדית" אמרה סינדי. "אני מהאנטילים.  אני רק גרה פה".  קריסטל הסכימה.  "אני נולדתי פה, אבל אני אינדו".  איכשהו חשבתי שלא שמעתי טוב והקפה המגעיל של המשרד התחיל להשפיע לי על המוח.

בדרך הביתה, נתתי טרמפ לקריסטל, עד לתחנת הרכבת של ה- RAI.  זו נסיעה לא ארוכה, אבל בסביבות חמש בערב, כביש A10 תמיד פקוק. 
קריסטל סיפרה לי על הקליק שהיה לה עם בחורה חדשה במשרד.  "טוב, זה ברור, גם היא אינדו". "מה זה?" "מה?" "אינדו" "את באמת לא יודעת?"  קריסטל, היתה מופתעת אבל הסבירה לי בסבלנות. 

אינדו זה השם הכולל של קבוצת האנשים שמוצאם באסיה ואינדונזיה.  לאחר שאינדוניזיה קיבלה \ הכריזה עצמאות בחצי השני של שנות ה-40 החלו  כמה גלי הגירה, של משפחות מעורבות (הולנדים ואינדונזים)  להולנד.  בניגוד לשאר התושבים באינדונזיה, למשפחות האלו, היו דרכונים הולנדים, כתוצאה מקשרי נישואין של מקומיות אינדונזיות וכובשים הולנדים.  איכשהו אחרי הכרזת העצמאות, כל אותם בעלי "דם מעורב", החלו לחוש מאויימים על ידי המקומיים וללא ההגנה ההולנדית, היתה סכנה מוחשית לחייהם.  ההגירה להולנד היתה בכמה גלי הגירה.  כטבעם של מהגרים, הם  בחרו לגור בשכנות ולשמור על משהו מאורח חייהם הישן.  המשפחות נקשרו מחדש בקשרי נישואין וחברות.   "בניגוד לסינים, אנחנו באמת נטמענו בחברה ההולנדית".  קריסטל הוסיפה בגאווה.  "אנחנו מעורבים בחברה, מתחתנים עם ההולנדים ולא מתבדלים.  הסינים לעומת זאת, יש להם את בתי הספר שלהם, הם שומרים בקנאות על השפה שלהם, יש להם את החגים שלהם, את המאכלים שלהם והם לא יתחתנו עם ההולנדים".  "נשמע שהסינים הם כמו היהודים"   הפתעתי אותה.  היא לא חשבה על זה.  "כן.  אבל בניגוד אליכם אנחנו כן נטמענו. מה שנשאר זה הקשרים בין המשפחות והמאפיינים של האופי".  היא ציינה כמה מאפייני אופי של אנשי האינדו כך שאני אוכל להבין אותם טוב יותר. 

קחו את כל המאפיינים (החיוביים בלבד בבקשה) של האתיופים, התימנים והמרוקאים והנה לכם המאפיינים האישיותיים של אנשי האינדו.  אנשים חמים ופתוחים צנועים ונדיבים, אנשים שקטים,  גמישים באופיים, חרוצים, אנשים שמכבדים סמכות וכדומה וכדומה.  מה שהפתיע אותי בשיחה הזו ,היא ההבנה שהחברה ההולנדית, כפי שהיתה לי באידאה פיקס , היא לא.  חשבתי, שזוהי חברה הומוגנית ובלונדינית בעיקר.  מסתבר, שגם אצלם יש  "אשכנזים וספרדים".  גם אצלם יש גלי הגירה וקבוצות חברתיות שמתערות או שלא מתערות בחברה הכללית. 

בדיוק כמו בישראל.

Read Full Post »

שבועייים לפני שטסנו לישראל, בדקתי במקרה את הדרכונים של הילדים.  לא הייתי בטוחה מה זה אומר שהתוקף שלהם פג באוגוסט 2011.   אחרי שבשגרירות אף אחד לא ענה לי לטלפון, החלטתי לתת קפיצה להאג.  רק בשביל להחתים את הדרכונים בהארכה קלה וזהו.   עיר יפה האג והשגרירות שלנו ממוקמת בבניין סודי.  אף על פי שעברתי על פני הכתובת כמה פעמים, לא הצלחתי לגלות כי זהו המקום שאני מחפשת.  מזל שבסוף התקשרתי לחברה לשאול.  מזל שבסוף הרמתי הראש.  מזל שהדגל היה מונף מעלה מעלה. 
אחרי הבידוק המוקפד, במרתף, הניחו לי לעלות למעלה למשרדים, שנראים כמו משרדים בביטוח הלאומי, לפני 20 שנה.  שני דלפקים, לוח מודעות, ספסל ועיתונים.  אחחחח… עיתונים.  התרגשות.  אין לכם מושג איזה אושר זה, לעלעל בעיתונים בעברית.  אלו לא היו סתם עיתונים, עלי לדייק.  אלו היו מגזינים.  האצבעות שלי רפרפו בציפייה על הערימה, שהיתה מונחת שם, על אחד השולחנות. יש הרבה מאוד מגזינים בישראל.  לאישה, עולם האישה, את, לגבר, מוטו, אנשים ומחשבים, מנטה….  יו ניים איט.  אבל,  בשגרירות בחרו בקו ברור.  זו היתה ערמה של "במחנה".   הייתי שמחה לו היה שם קצת גיוון, אבל הבנתי: אם באים לסידורים, צריך להתעדכן מה קורה בצ"הל.  הגיון פשוט. 

שער במחנה, בחסות וויקיפדיה
שער במחנה, בחסות וויקיפדיה

 

אמרו לי פעם, שהתרבות הישראלית היא מאוד מיליטריסטית.  אבל, לא הבנתי מה זה אומר.  זה די נשמע לי כמו קשקוש של נמושות.   
איכשהו עכשיו,(אולי כי הפסקתי את ההתמכרות לאתוס), אני יכולה לראות שיש דברים בגו. 

נו, בשגרירות, יש במחנה.  ניחא.  בטח לקב"ט שלהם יש קשרים עם דובר צה"ל או משו כזה.  אבל אז קראתי בפסח את העיתון היומי שאמא שלי מנויה עליו.  גם זה, סוג של במחנה.  כל כתבה שניה היא על חיילנו המצויינים, על הקצינות היפות, על היכולות הצבאיות שלנו, על טוהר הנשק של חיילנו המשובחים, יפי הבלורית.  בחדשות, כמו בחדשות היו סיקורים נרחבים על הצבא המצויין שיש לנו ואפילו כתבה באיזה בסיס וראיון עם חייל עולה חדש.  "מי יותר יפה", שואל המראייין "החברה שלך או הטנק?"
בכוכב נולד, השופטים יצאו לבקר בבסיס צבאי ואפילו עלו על מדים.  צביקה הדר נראה עם הפלאפלים על הכתפיים.  לרגע האמנתי.
גם בערוץ 8 היתה סדרה צבאית –  "כן המפקדת". 

ומה פה, בהולנד זה לא קיים?  בטח קיים.  נציגי קרן היסוד ביקשו מהנהגת תנועות הנוער המקומיות לתרום לחיילים הבודדים.   זה לא שנור.  זו תמיכה באתוס.    קדימה להוציא את הארנק ולתרום.  
כולנו בצבא, כולנו במחנה.  מי שלא נהנה מהאתוס, הוא בטח שמאלן, או כפי שלמדתי – סמאלן. 

כי או שאתם במחנה, או שאתם האוייב.

~~~~~~~
בנוגע לדרכונים – נאלצנו להנפיק חדשים.  עוד כמה ביקורים בשגרירות.  הצוות נורא נחמד.

Read Full Post »

פעם מזמן… לפני שהיה אינטרנט… לפני שהיה יותר מערוץ אחד….בקרית אונו, קן הצופים היה ליד מגדל המים והפרדסים, איפה שהיום יש שכונה חדשה ורבי קומות. אלו שלמדו בבתי הספר היסודיים בקיראון הלכו לצופים ואחר כך בתיכון לנוער העובד.   הקן של הנוער העובד, היה ליד הבריכה והיתה תקופה שהם התגאו בהיותם הקן הכי גדול בארץ.  היו גם בני עקיבא, ואפשר היה לראות אותם בחולצות לבנות מתגודדים ליד בית הכנסת של "הצעירים" (ככה סבא שלי נהג לקרוא לבית הכנסת, שהיה ממוקם מול בית הכנסת שלו).

בכיתה ד' ניסיתי קצת את הצופים, אבל זה לא כל כך בשבילי לעשות מה שכולם עושים.  מהר מאוד מצאתי את עצמי הרשג"דית הראשית של הספה בצופי הטלוויזיה. והמצעד היחיד שנהגתי לעשות הוא עד לכפתור של הטלוויזיה, כי השלט היה מקולקל.  העילוי, לעומתי התמיד שנתיים שלוש בצופים ועד היום הוא זוכר שהוא היה פעם.  די בגאווה הוא מספר על זה.  אני, מצידי שרה לו שיר עם מילים גסות על הצופים ומה הם יכולים לעשות… הממ… אנחנו לא במיוחד אנשי תנועות, אנחנו – העילוי ואני, אבל הגמדים – זה כבר משהו אחר.  אני חושבת.  כשסיפרתי להם שהצופים בעברית מגיעים להולנד, הם מאוד התרגשו.  יש כמובן את בני עקיבא, שהם דוגמים לפעמים, אבל הם מעדיפים את התפילות הפומביות לשמור להזדמנות חגיגית אחרת.
אנחנו תמיד שמחים לתמוך בכל פעילות חברתית עם צוויון ישראלי.

עמית רבין, שבין יתר עיסוקיו החשובים קורא בבלוג שלי, ירכז את השבט.

הנה עוד כמה פרטים, שהוא שלח לי במייל:

אנחנו שמחים לפתוח את ההרשמה לשבט הצופים הראשון בהולנד, צוות ההדרכה מוכן ונרגש להתחיל את הפעילות!

ניתן להירשם בקישור הבא: https://www.regemsys.com/tzofim_amsterdam

הקישור מורכב משני שלבים, השלב הראשון – פרטי הרשמה, השלב השני – פרטי התשלום.

הנה עוד פרטים נוספים, שהוא שלח לי במייל:

ההרשמה מראש חשובה על מנת שנוכל לשבץ את ילדכם בקבוצת הגיל המתאימה ומטעמי אבטחה כיוון שאנו נדרשים לדעת מראש מי מגיע.

תשלום

1. עלות הסמסטר הראשון היא 36 יורו (6 יורו בעבור פעולה).

2. דמי חבר שנתיים הינם בגובה 20 יורו, זאת בעבור מדי החאקי, עניבה, סמלים, ביטוח והוצאות נוספות.
דמי החבר השנתיים הינם יחסיים לכך שהשנה נקיים סמסטר וחצי של פעילות.

3. אם הינכם מעוניינים לשלם במזומן ולא בכרטיס אשראי דרך האתר, ניתן יהיה לשלם ביום פתיחת השבט, החל משעה 12:30.

גם אם הינכם מעוניינים לשלם במזומן, אנא הסדירו את פרטי ההרשמה לפני ההגעה לפעילות.

אנו מזמינים אתכם ההורים להגיע למיפקד הראשון של שבט אמסטרדם, המיפקד יתקיים בשעה 14:30 ביום ראשון ה-6.3.11.

נתראה בקרוב

בברכת חזק ואמץ

עמית רבין

להתראות בראשון הבא.

Read Full Post »

בלילה, חלמתי שהמוכרת עם השיער האדום בחנות הצמר, מדברת אלי.  "חכי, יש לי משהו בשבילך".  אחר כך התעוררתי וניסיתי שוב לחזור לחלום. היא תמיד עסוקה המוכרת הזו.  תמיד חמוצה.  אחרי שלוש ומשהו שנים שאני קונה אצלה, באופן קבוע, השפתיים שלה התחילו להתעקל קצת למעלה כשהיא רואה אותי ואוטומטית היא עוברת לאנגלית.  היא יודעת שאני קודם מסתכלת.  כמעט חצי שעה נוגעת ומלטפת את הצמרים ואחר כך לוקחת כמה הביתה.  לארועים מיוחדים, כמו ימי הולדת של חברות סורגות, אני קונה להן כמה כדורים יקרים במיוחד ומסגרות עגולות מבמבוק.  אני רוצה לדעת מה יש לה עבורי, למוכרת, אבל החלום מתרחק.  אני חושבת על צמר ומגלה, שבזמן האחרון, הפסקתי לקרוא.  מתחילה ספרים ואפילו עוברת את האמצע, אבל אחר כך מאבדת עניין.   כלום לא מחזיק אותי, אפילו לא ספרי מתח קלילים.  אפילו לא האחרון של סטיג לארסון.  על ספרי הגות, אני בכלל לא מדברת.  כבר  לא קונה יותר ספרי קריאה פיסיים.  רוכשת ספרים כקובץ ומעבירה אותם לרידר שלי.  הספרים היחידים שאני קונה הם ספרים עם דוגמאות לסריגה.  לאט לאט אני הופכת לאדם רדוד וחושבת בעיקר על צמר.  לפני השינה, אני מתלבטת ביני לבין עצמי על פרוייקט הסריגה הבא.  אולי זו מן תקופה כזו, שאני צריכה להניח לה להתקיים ובינתיים להנות מהתוצרים:  כובעים וצעיפים וגרביים מצמר רך וצבעוני עם כל מני דוגמאות שאני לומדת לסרוג דרך האינטנרט.  זו בטח מן תקופה כזו, שאחריה תבוא תקופה של קריאה אובססיבית או של כתיבה אובססיבית.  אני מכירה את עצמי, הכל מחזורי.

החורף הזה, הגיע מאוד במפתיע.  בסוף נובמבר היה כבר כפור ושלג ורחובות לבנים.  בשבוע השלישי של נובמבר זה התחיל, בבת אחת כמעט גלשנו מהסתיו היבש שהיה לנו (מעט מאוד גשם ובעיקר שלכת ו- 7 מעלות) לאמצע החורף.  כל כך קר היה בחוץ, אפשר היה להרגיש את החניכיים קופאות מבפנים אם רק מתעטשים בפה פתוח.  כל כך קר, שאת רוצה להתלבש חם ואין שום משמעות לאיך את נראית, עם הכובע ושני הצעיפים כשאחד מהם כרוך לך סביב הפנים.  הגענו עד למינוס שבע או שמונה והחזאים פה סביב דברו על שיתכן והחורף הזה יהיה הכי קשה, מאז שהתחילו למדוד את הטמפרטורות.   החברים בעבודה סיפרו שהם החליפו את הצמיגים של המכונית לצמיגי שלג והכינו ערכת חרום במכונית עם שמיכות, שקיות חום ומשהו שאפשר יהיה לאכול.  בשיחה שהיתה לי עם הילקה, מנהל פרוייקט בן 50, הוא אומר שהוא זוכר חורפים קרים כאלו מהילדות שלו ובעצם, הכל מחזורי ואין חדש תחת השמש.  היה משהו הזוי להסתכל דרך חלון המטבח אל החצר העטופה שמיכה לבנה וברקע לשמוע ברדיו אינטרנט על התופת בכרמל.  שירים עצובים ברקע וארץ שלמה אבלה.  זה לא היה עוד איזה פיגוע שאפשר להאשים את "ההם", אלא באמת מקרה שבו מעורב המזל והכח העליון.   ביננו לבין עצמנו, דיברנו על הטבע ועל הכוחות שלו להתחדש, על הזרעים שנטמנו באדמה וילבלבו אחר כך, עם בוא הזמן. אולי אנחנו כבר לא נהייה פה, זה בטח יקח עשרות שנים, אבל הכל מחזורי ויתקיים גם ללא התערבות בני האדם.   אנחנו רק יכולים להתבונן במעשים שלנו ובדרך בה ההחלטות שלנו משפיעות על החיים מסביבנו.  קצת ענווה, אני חושבת, זה מה שאנחנו צריכים ללמוד.
בפרוייקט ביולוגיה של המאמאאממת, היא היתה צריכה להכין, יחד עם חברה מהכיתה, ארוחת ערב בת כמה מנות.  הן היו צריכות לספר על המרכיבים ועל החשיבות של המרכיבים לתזונה שלנו.  המורה יצרה צוותים וחיברה בין הילדים, לאו דווקא על פי איזשהו מכנה משותף.  בשישי האחרון הן בישלו אצלנו בבית.  ארוחה בת שלוש מנות, עם קינוח קליל.  לא משהו טעים במיוחד (סליחה מותק), אבל אנחנו ואבא של אותה ילדה, שהצטרף אל הארוחה, היינו מלאים בפרגון.  בהתחלה, לא הרגשתי כל כך נוח עם הסיטואציה הזו של ילדה (שהמאאממת טרחה לומר שהן לא חברות) ואבא שלה ההולנדי,  שאנחנו כלל לא מכירים, מגיעים לארוחת ערב, שאני לא הכנתי.  נלחצתי קלות, פחדתי שלא יהיה על מה לדבר ולי יהיה מאוד קשה לארח.  בפועל,  היה מקסים.  אבא של הילדה הזו, התגלה כאיש נעים שכותב ויוצר והשיחה זרמה והיתה מעניינת. תוך כדי, התייחסנו לישראל ולמצב בה.  אבא של הילדה סיפר שהוא מתפלא שלא היה לנו בכלל חומרי כיבוי.  אנחנו, דיברנו על הפרספקטיבה ועל כמה שהמדינה הזו צעירה ולומדת להפסיק להיות עקשנית ולחשוב שהיא הכי חכמה בעולם.  זה לוקח זמן הגדילה הזו.  בינתיים, יהיו אנשים שיפגעו וכאלו שיהפכו לגיבורים.  יקח זמן לארץ הזו מצוא את נקודת האיזון הענווה.  אני לא יודעת מתי היתה קיימת נקודת איזון כזו בעם שלנו, בארץ הזו. אולי באיזשהו שלב במאה ה- 16 וה-17.  אולי כשהיינו בין העמים, בנפרד.  בינתיים, צריך להסתכל ולראות איך אנחנו גדלים ולוקחים אחריות, גם על הגרים בתוכנו וגם על הטבע.

Read Full Post »

כמעט כמו באוטובוס מאסף מנהריה לאילת לקח המסע שלנו לישראל וחזרה.  לרגל חתונה של בנדוד שלי (מזל טוב, באמת הגיע הזמן), הזדמן לנו ביקור בישראל.  שבוע  בלבד.  כשקיטרתי לחבר שלנו על מחירי הטיסה, הוא הציע לי לבדוק בgerman wings. קצת נרתעתי מחברת תעופה גרמנית לא מוכרת (לא מוכרת לי בכל אופן).  דמיינתי טרוריסטים וסלקציה והרבה מתח.  בהשוואה לחברות התעופה המוכרות (אלעל וKLM), המחירים היו מגוכחים.  מאתיים עד מאתיים חמישים אירו לאדם.   הטיסה היא מקלן גרמניה שנמצאת כשעתיים וחצי נסיעה מאמסטרדם.  לא מאוד קרוב, אבל מאוד חסכוני.  הטיסה עצמה די ספרטנית:  אין דיילות חייכניות שמציעות לך קולה או מיים כל חצי שעה, אין מערכת בידור, אין כריות או שמיכות להתכרבל.  זה בעצם כמו נסיעה ברכבת צפופה, בשעות מבאסות.    רוצים אוכל?  תשלמו.  אין אחריות על הטריות.   חצי יום מסע, עלות לא בשמיים.
אני כמעט יכולה לדמיין שהמשפחה והחברים שלי גרים באילת ואני בקצה רמת הגולן.  צריך לבקר יותר, אפילו שזה לא הכי נוח.

עכשיו, שמעתי (הנה –  פה), שגם ארקיע מתכוונת להשיק טיסות ספרטניות.   עוד מעט ולא נצטרך לסוע עד גרמניה ונוכל איפשהו בהולנד לעלות על טיסה.  זה נחמד ומחדד את תחושת הכפר הקטן.  לא באמת חשוב איפה גרים, העיקר שיודעים שאפשר לבקר את כולם, תוך 5 שעות ובמחיר סביר.  הכי חבל זה שאי אפשר להעלות למטוס תרמוס עם קפה חם מהבית.

בארץ, גיליתי את האחיינים שלי ואיך הם גדלו.  בלי להתבייש שאלו איפה המזוודה של המתנות, ובנימוס ישראלי, הפנו אותי לחנות הצעצועים כששמעו שלא הבאתי .  התגעגעתי לחמודים האלו, לישירות הפשוטה שלהם.  אחד מהם אפילו הראה לי איך צריך להתכופף במכונית, אם רואים ערבים…(עלי לציין שאני חוששת שהשפעה שלי על החינוך שלהם מעט חסרה).

~~~~~~~~~~

1-0 לקווי הלאו קוסט.  תחי התחרות החופשית.

Read Full Post »

חם

כל כך חם עכשיו.  יש 34 או 35 מעלות.  כל החלונות פתוחים, אבל בבית שתוכנן לאגור חום, החלונות הפתוחים לא מצליחים לסייע לקרר את הבית.  הרוח בחוץ לא נושבת, השמש בחוץ מאירה באור בהיר ומסנוור.  יש לנו המון חלונות גדולים והוילונות הבהירים לא מצליחים להצל את הפנים.  הקטנה אומרת לי, באנחה, שהיה לנו חורף קשה (3 חודשי שלג ומינוס חמש) ועכשיו מתחיל קיץ קשה.  אני נוהמת סוג של תגובה.  קשה לי לדבר, חם לי מדי.  בלילה, הילדים ישנו בחוץ על המרפסת עם מזרונים וקמו עקוצים. הם מתמרחים כל הזמן בפניסטיל ג'ל.  אם הפניסטיל לא נמצא בהישג יד, אני אומרת להם למרוח רוק.

אני צריכה להזכיר להם לשתות מים, אני צריכה להזכיר גם לעצמי.  אף אחד לא רעב במיוחד, אבל אנחנו מחסלים את מלאי הגלידות והארטיקים.   שתי אורחות מישראל מתארחות אצלנו.  הן נמלטו מחום יולי אל אירופה המהבילה.  אין לנו מזגן ואני משתתפת בצערן.  לא כל כך נעים להסתובב ברחובות ובבית חם.  מכרה  ישראלית, אמרה שהיא מתביישת לקטר על החום בפני המשפחה שלה בישראל.  אני חושבת שבניגוד להולנד, בישראל כולם כמעט, נערכו להתמודד עם החום.  במיוחד כשיש מזגנים בכל מקום.  אני צריכה לקנות מאווררים, אבל אני עצלה לרדת מהמיטה, להתלבש, להכנס למכונית הרותחת ולסוע לחנות דברי החשמל.

אתמול סיפרה לי חברה, על חווית קניות בחנויות לא ממוזגות.  היא והמוכרים הזיעו ביחד.   אני לא בטוחה שההולנדים משתמשים בדיאודורנטים באופן סדיר.  אני גם לא בטוחה שהם משתמשים בסבון.  כשמסתובבים בקניון, גם אם הוא ממוזג למחצה, הריחות של האנשים מסביבי תוקפים את החושים שלי ומעלי ם לי את רמת התוקפנות.     החום הזה הופך אותי לקוטרית ולעצבנית.  תעשו לי טובה, אל תתקשרו כשחם לי.  בקושי יש לי סבלנות לדבר עם הילדים שלי.   אני חושבת לקחת אותם לסרט אחרי הצהריים.  יש מזגן בקולנוע. וזו הזדמנות לעשות משהו שלא מצריך אותי לדבר.   אני מתלבטת עכשיו אם לקחת כדור נגד כאב ראש, אני מרגישה איך שכאב הראש מזדחל מאזור הרקות, לאט לאט במגרנה פועמת.

~`~`~`~`~`
0-1 לישראל שבכל בית יש לפחות מזגן אחד ומאוור אחד. 
0-1 לישראל על תרבות השימוש בסבון ודיאודורנט.

Read Full Post »

Older Posts »