Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘יש תמונות’ Category

לא רחוק מהבית, בפינת הרחוב, ליד תחנת הרכבת. בטיול ערבי איטי ושקט, התגלו לי השלטים הבאים.  בכל פעם, שלט אחר התגלה והזמין אותי להזכר להביט מסביב ולראות גם את מה שסמוי מן העין.


Read Full Post »

הכל התחיל כשהמנצחת על המקהלה, הודיעה שמלכת הולנד או נסיכת הולנד (להלן ביאטריקס או מקסימה בהתאמה) תבוא להופעה של מקהלת בית הספר ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.

ביאטריקס המלכה (מתוך http://www.spitsnieuws.nl)

מקסימה הנסיכה המקסימה (מתוך http://www.attiyagamri.nl)

ההופעה המדוברת, היא ארוע הפתיחה החגיגי של  המרכז הסיעודי "בית שלום" (רשת בית האבות היהודי) באמסטלווין.  הבטיחו שהמלכה תבוא ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.
למען האמת, די שכחתי מזה. מהתאריך של המופע המדובר.   אנחנו קצת עסוקים לאחרונה.  בעבודה יש שינויים, בבית עושים שיפוצים (צביעה מאסיבית) וכאמור, באמת באמת – מופע מקהלה זעיר עניין אותנו כשלג דאשתקד.  אפילו אם המלכה לכאורה מגיעה.

מבט לתקרה - בית שלום אמסטלווין

לרגל השיפוצים, ביקש מאיתנו דרק הקבלן הפולני שלנו (סוג של צדק היסטורי?), שנשאיר לו את הבית לסוף השבוע – ככה הם יוכלו להספיק יותר. (בפועל – כשחזרנו הביתה, היתה אכזבה).

נסענו למלון האהוב עלינו באינדהובן. זו לא העיר הכי יפה בעולם, אינדהובן, סתם עיר תעשייתית בדרום הולנד… אבל,  המלון ממוקם במרכז העיר, מול בית הקולנוע ומרכז הקניות הגדול .  סופשבוע של ספרים וסרט עם הילדים, ואו שופינג ובריכה ושינה מתוקה,  בלי אדי צבע ואבק מצא  חן בעינינו.  באופן ספונטני יצאנו ביום שישי אחרי הצהריים, והתכוונו לחזור ביום ראשון אחרי הצהריים.

שעון קיר ופסיפס

שעון קיר ופסיפס בבית שלום. לא בדיוק משהו שהייתי שמה בסלון ביתי הצנוע.

בפועל הילדים נזכרו שיש צופים והכי חשוב, יש את המלכה שצריך לשיר לה וללחוץ לה את היד.  התרגשות!

לצופים, לא הספקנו להגיע בזמן.  הרגל היתה על דוושת הגז,  מהר מהר להגיע הביתה, למצוא את החולצה של המקהלה והיידה.  לבית שלום.  החדש.  באמסטלווין.  מזל, שאיזו אמא אמרה לי שהבניין הזה, נמצא ליד בית החולים היהודי.  מזל, שהיו בלונים בכניסה.  כחול ולבן.   היה  מאוד מרגש המופע שלהם.  מסודרות (הרבה בנות ושני בנים) בשורות על המדרגות של בית החולים, לבושות בחולצות לבנות עם כיתוב בכחול.  בקול מלאכי הן שרו , "ישמחו השמיים" "אדון עולם"ו"יעשה שלום".  היה מאוד מרגש.
למרות שבסוף המלכה לא הגיעה – היא היתה חולה.  אבל הגיע ראש העיר.  עם גלימה ושרשר.

אני לא יודעת איך קוראים לו לראש העיר, אבל תראו איזו נחת ואיזה שרשר!

היה מרגש.  גם אם לא הבנו את כל המילים של השירים.  "זו עברית עתיקה",  הסבירה לנו המלכה הפרטית, "אף אחד לא מבין".


Read Full Post »

אחרי תקופת הבניה הגדולה, שהיתה מנובמבר 2009 ועד מרץ 2010, היינו צריכים להתאושש.

לקחנו את הזמן,  למרות  שידענו שצריך לשפץ את הגינה.  צריך להחליף את הבלטות שכבר היו סכנת נפשות, לעקור את השיחים שגדלו להם פרא, להוסיף גדר ותאורה – ובכלל, לרענן את המראה הכללי.  היא נראתה הכי עלובה ופראית ברחוב שלנו, ולנו לא היו כוחות הנפש להתמודד איתה לבד.


מבט על הגינה הקדמית, לפני.

קיבלתי הצעות כתובות משני גננים שעובדים פה בשכונה.  הם באו לראות, מדדו, שאלו מה הייתי רוצה ואחר כך שלחו לי בדואר מעטפה לבנה ונייר עבה עם הצעות מדהימות.  הצעה אחת היתה 6000 אירו, לגינה הקדמית בלבד.  הצעה אחרת, לוותה במסע מרתק עם אדריכל גינות מקצועי. כל מפגש קסום איתו יעלה לנו לא פחות מ- 80 אירו , חוצמיזה שתי הגינות – הקדמית והאחורית יעלו לנו לא פחות מ-10,000 אירו.

הגינה האחורית בתקופת החורף

העילוי נחרד.  ביני לביני, לא היה אכפת לי לשלם.  "נממן את זה מהפנסיה שלי", הצעתי לו.  העיקר שמישהו כבר ישפץ את הגינה.  הבלטות העקומות, הפחידו אותי.  חששתי, שאיזה שליח פיצה ימעוד בגינה וישבור משהו ואנחנו נצטרך לשלם במשך שנים סכומי עתק.  פיצויים.  דוד, שקלט את המצוקה שלי, הציע שאני אתקשר לקישטוף, איזה פולני שהוא מכיר.
שני טלפונים, שתי פגישות.  הגיעו שניים.  אחד מהם דובר אנגלית קלוקלת, השני דומה שתי טיפות מים, לדוד שלי פאול.  לחיצת יד אחת וטלפון נרגש לאבא שלי, שיגיד להם בפולנית, שיתנו מחיר טוב.

הגינה האחורית בתקופת השיפוץ

שבוע וחצי לקח להם לעשות לנו גינה חדשה, שבוע שבו הפולנית שהם דיברו איתי החזירה אותי לגיל צעיר מאוד, כשסבתא שלי זכרונה לברכה היתה מושיבה אותי על אדן החלון ומצביעה על על משהו ואומרת לי דג'וו (drzewo=עץ) ונייבו (niebo = שמיים).  בתקופה שהם עבדו, היו לי בלילה חלומות שבהם אני סופרת בפולנית.   היה נדמה לי, שככל שאני נחשפת אליהם השפה הזו, שפת אימי חוזרת אלי.  עוד מילה שנדלית ממקום עמוק בזכרון.  די הפליא אותי שהבנתי חלק גדול מהשיחות בינהם.  עמדתי על המשמר.  בכל זאת, הם פולנים ואני לא רוצה שימכרו אותי בזול.

שבוע וחצי, פחות מ- 6000 אירו שיחה לא פשוטה אחת על הפולנים והיהודים* וקצת על ההסטוריה, ויש לי שתי גינות חדשות.


הגינה הקדמית, כבר עם תאורה ועם גדר

אני אחראית על הצמחיה, כך החלטנו העילוי ואני.  הוא אחראי על ריהוט הגינה והברביקיו.

לגזור ולשמור - אני עובדת בגינה.

~~~~~~~~~~~~
* יש משהו מאוד מענין – האדריכלית שתכננה לי את הבית היא גרמניה והפועלים ששיפצו לי את הגינה הם פולנים.

~~~~~~~~~~~~~
עוד פוסט בנושא:
גינה

Read Full Post »

אני חייבת לציין, שאני בטטת כורסא רצינית.  זה יותר state of mind מאשר מראה.  כמו ש"פולניה", זה לא בהכרח מוצא גיאוגרפי.  כשמגיע הסופשבוע, מבחינתי שני דברים צריכים לקרות:

  1. שיהיה לי זמן לישון צהריים
  2. שיהיה לי זמן לשתות קפה בלי שאף אחד ידבר איתי.  אחרי הצהריים.

בין לבין, אני מעדיפה להסתובב בין המטבח וחדר השינה.   מקסימום אני יוצאת לגינה או למרפסת.  קשה לגרור אותי לטיולים.  אם חייבים, עדיפות למקומות עם חנויות.  בגדים ואקססוריז, כן?  לא איטליזים וחנויות לכלי בית, חלילה.

אצל העילוי זה ההיפך.  מגיע הסופשבוע והוא ממשיך עם רמות אנרגיה מטורפות – לשוק, לקחת את הילדים לבריכה, מסעות אופניים וכו'.  אם אפשר, בדרך הוא מציע שנטייל ונסתובב וננצל את היום היפה הזה.

מזג האוויר היום, נראה לנו כאחד הבודדים שיהיו בתקופה הקרובה – שמים תכולים ושמש בהירה.  יום נעים וחמים.  אנחנו יודעים שלא לעולם חוסן ותיכף יתחיל סתיו עם רוח קרה וגשם שלא מפסיק לרדת במשך ימים.  העילוי הציע שנסע עם הילדים לטיול ושלא כהרגלי לא התנגדתי.   אחרי התלבטות קלה, החלטנו שניסע לעיירה קטנה, שנמצאת כ- 30 קילומטרים מאמסטרדם – Edam.

אחד הרחובות באדם

היינו פעם בעיר, כל אחד בנפרד. לחברה שלנו יש שם מרפאת שיניים ואנחנו נתנו לה את העונג לעשות לנו סתימה.  התפעלנו מאוד.  גם מהמיומנות של חברה שלנו, כן  -אבל בעיקר מהיופי של המקום הקטן הזה.  יופי שליו ועוצר נשימה.

באחת מהתעלות

בית ממכר עתיקות

יש קסם בטיול קצר, בעיירות עתיקות. הסתובבתי עם המצלמה, התרגשתי להיות תיירת.

חלונות מעניינים

התפעלתי מהבתים העתיקים, מהתעלות ומהסמטאות הצרות.  חצי יום טיול בעיר עתיקה ואחר כך הביתה, לאכול צהריים ולנוח.

~~~~

אם חייבים להיות פרקטים ואתם בביקור קצר בהולנד, אל תטרחו.  אבל אם אתם בסביבה ויש לכם קצת זמן ומכונית או אולי אופנים, אל תפספו.  תביאו מצלמה טובה.

עוד תמונות, אפשר לראות בפליקר שלי.

Read Full Post »

לפני שמונה שנים, ביקרנו לראשונה באיטליה.  העילוי ואני, בטיול בן עשרה ימים של נדודים לא מתוכננים בין מקומות שלא הכרנו, ערים וכפרים.  מכונית שכורה, טיפים מחברים בישראל, מפת כבישים מנייר וחוש הרפתקנות בסיסי.  כשחזרנו מהטיול, העילוי התחיל ללמוד איטלקית במתנ"ס ואני קניתי ספרי בישול וארכיטקטורה בסגנון איטלקי.  נשבענו שנחזור לבקר במקום המופלא הזה.

טוסקנה - נוף טיפוסי

אנחנו אוהבים את איטליה. יש משהו מאוד מוכר באיטלקים, הדיבור עם הידיים, הצעקנות, השימוש בעגבניות בכל תבשיל ותבשיל…
הנהיגה הפרועה שלהם, לא היוותה אתגר עבורנו.  התמרורים הם רק המלצות, גם בישראל.   העילוי, נהג לומר על המשפחה שלי והארוחות השבועיות בה, שהיא מזכירה לו משפחות איטלקיות.  יש משהו בכבוד שלהם למשפחתיות,  שמכבד משפחות מטיילות עם ילדים וזה התאים לנו.

כביסה בסמטה איטלקית.

שמונה שנים אחרי ואנחנו חוזרים לאיטליה לטיול של שבוע וחצי, עם שלושה ילדים וסבתא.  נסענו במכונית מאמסטרדם.  נסיעה של יומיים  עד מילנו.  כשבדרך לנו בעיר בון בגרמניה וחצינו את שוויץ.

הדרך לאיטליה

בתכנון המקורי, בכלל רצינו לשכור איזה בית בהרים ולהנות מחופשה של בטן גב באיזה כפר עם עצים מסביב.  כבר באפריל, חיפשנו ומצאנו כמה בתים פוטנציאלים (בעיקר באתר הזה).  אבל, כתוצאה מעצלנות, דחיינות וחוסר היכולת לקבל החלטות בנוגע לחופשת הקיץ ולתאריכים שלה, לא הזמנו את הבית שרצינו. בסופו של דבר, לא נשארו לנו בתים והיינו צריכים לשנות את התוכניות.  העילוי מצא איזה מבצע ברשת Accor והחלטנו על טיול מתגלגל, קצת בכל מני מקומות וגם הרבה טוסקנה.  מלונות.    חשבתי שיהיה נורא, אבל היה נורא כיף.

בעיקר טוסקנה, אבל לא רק

טיול עם ילדים בגילאים שונים (13,10 ו-6 וחצי) מכתיב קצב מסויים וביקור במקומות שמעניינים בעיקר אותם.  על המאממת ופיליני, הטלנו את מלאכת התכנון.  היא תכננה והוא עודד אותה מהספה.   בדרך, מצאנו את האיזון בין מה שכל אחד רצה מהטיול.  טיילנו בפיזה, פירנצה, סן ג'ימיניאני, לוקה, מילאנו.  מכל מקום התפעלנו ונשארנו עם טעם של עוד.
קצת מוזיאונים, קצת היסטוריה, קצת טבע, קצת מסעדות, קצת שופינג.  השתדלנו לא להעיק על הילדים, למרות שבסוף הילדים כבר לא רצו להכנס יותר לגלריות או לכנסיות עתיקות.  "עוד פעם מדונה בכחול עם תינוקות ערומים ורקע ירוק?", "עוד פעם כנסיה חשוכה עם חלונות צבעוניים, נישבר לי מכל הדאומואים האלו"  …

הדואומו בפירנצה

תמונות נוספות אפשר לראות בפליקר שלי.

אלו ההמלצות שלנו, אם אתם מטיילים עם ילדים (אבל גם אם אתם לבד):

  • במילאנו אל תפספסו את מוזיאון המדע והטכנולוגיה של דה וינצ'י.  המוזיאון נמצא במרחק הליכה מהכנסיה המרכזית והוא מרשים במיוחד בסקירת התפתחות הטכנולוגיה בתחומים שונים.  יש מוצגים שמאפשרים לילדים לגעת ולהתנסות.
  • בפירנצה את מוזיאון המדע של גלילאו. המוזיאון נמצא מאחורי גלריית אופיצי.  הוא מציג מכשור מדעי שונה.  הילדים היו זקוקים להסברים ואסור לגעת בכלום, אבל למרות זאת האוסף וארגון הפריטים מרשימים במיוחד.
  • אל תפספסו את העיירות סאן ג'ימינאני ולוקה. הן עיירות קטנות ועתיקות עם סמטאות צרות ובתים ישנים שמכניסים לאווירה מיוחדת.
  • אל תכנסו למסעדות תיירותיות.  אם תצעדו קצת מחוץ לאזור המתוייר, תמצאו מסעדות מקומיות מצויינות.  קשה מאוד ליפול עם האוכל האיטלקי.  כל ארוחה, הוציאה מאתנו אנחות תענוג ומצמוצים לא מנומסים.
  • המלצה חד משמעית – בפירנצה , כנסו למסעדה בשם vini e vecchi sapori , קטנטנה, מופלאה, מטר וחצי מפיאצה דה לה סיניוריה.  התענגנו בה לפני שמונה שנים, חזרנו שוב. ושוב חזר הניגון….

Read Full Post »

ימים של שמש, רוח מלטפת, 25 מעלות נדירים במחוזותינו.  עשרה, אולי חמישה עשר, בשנה טובה.  לרוב הם גם באים במקבצים קצרים של יום, יומיים ואחר כך איזה חמישה של שמיים מעוננים חלקית ורוח ים קרירה. לפעמים אפילו שעה או שעתיים של זרזיפי גשם.  או מבול.    אם במקרה, היום היפה הזה, יוצא באמצע השבוע, זה נראה לנו בזבוז משווע – הילדים רוב היום בבית הספר ואנחנו במשרד מסתכלים בעיניים כלות, החוצה אל החלון.
כשמתמזל מזלנו, והיום היפה הזה מפציע בסוף השבוע, זו התרגשות גדולה.  בסופי שבוע כאלו, יש לי תחושה שאני נמצאת בחופשה משפחתית.  זו תחושה מצחיקה, להיות בצימר, שהוא במקרה שלי.  להרגיש בחופשה, למרות שזה החיים האמיתיים. הילדים והעילוי הולכים לבריכה, אני משתזפת במרפסת עם ספר, אוכלים  בגינה, מנמנמים בצהריים.

אתמול היה אחד מהימים המושלמים האלו (היום, כבר קר ומבול) .  חברים הציעו שנצא ביחד לפיקניק, כמה משפחות, לא איזה פיקניק המוני שמבריח אותי.  אינטימיות של שלוש ארבע משפחות, אנחנו מכירים את כולם.  תחושה נעימה של ביחד, כמעט כמו מפגש משפחתי עם בני דודים או חברים שמזמן לא ראינו.      המכונית שלפנינו, הובילה אותנו אלאיזה אגם קטן – לא רחוק מהבית ואנחנו במכונית נזכרנו איך אבא שלי תמיד מוצא כל מני דרכים צדדיות, שבילי עפר לגלות ארץ לא נודעת. 
"כמו בכינרת", אמרה איזו חברה.  כמעט.   היו כמה משפחות הולנדיות וגם לא מעט משפחות מוסלמיות. כיסויי הראש והבבגדים הצנועים במיוחד, הסגירו את ההשתייכות הדתית שלהם.  הילדים, שיחקו במים שהגיעו להם לברכיים, אספו צדפים ושיחקו מטקות על הדשא.  אנחנו ישבנו ודיברנו, קצת על המצב עם הטורקים, קצת על החיים ועל איך דפקו אותנו בשיפוץ אבל הם לא יתנו לנו ליפול עם ההוצאות על הגינה.  כמו תמיד, הנשים והגברים שוחחו בינם לבין עצמם תוך כדי קריאות לילדים לבוא לאכול משהו. כדי לא לסבך אף אחד בנושא כשרות החלטנו על תפריט חלבי, פשטידות, ירקות, סלטים.  על גבעות הדשא מסביב, היו כאלו שמינגלו.

כמעט כמו בכינרת.  אפילו היה גזלן, שמכר ארטיקרח, באירו וחצי. רק השלטים, היו בהולנדית ואתם, לא הייתם איתנו.

Read Full Post »

ביום שישי, אחרי העבודה, מרגית ואני עלינו על הרכבת לדיסלדורף.  כמה ימים קודם לכן, הזמנו כרטיסי רכבת ומקום לינה.  התכנון המקורי היה סופשבוע ארוך בקופנהאגן כולל גם שופינג, מוזיאונים ותיור בעיר.  כתוצאה מאילוצים שונים, קיצרנו את התכנון ל- 24 שעות דחוסות של שופינג בדיסלדורף.   למרות שאנחנו עובדות יחד ומחבבות אחת את השניה מאוד מאוד, לא יוצא לנו הרבה להנות מ"זמן איכות" משותף.  אנחנו עובדות בפרוייקטים שונים, בסביבה שונה, לחצי זמן שונים וכו.
דיסלדורף. פעם ראשונה שלי  בעיר.  פעם ראשונה שלי ברכבת מהירה בתוך אירופה.  לפני שנסענו עברו לי בראש מחשבות על רכבות אחרות שנסעו מזרחה לפני שבעים שנה.

הרכבת שבה אנחנו נסענו היתה נוחה להפליא.  פעם בחצי שעה הגיע דייל והציע לנו באדיבות מרובה, לרכוש כריכים או שתיה.  שעתיים וחצי, והנה אנחנו בעיר אחרת, במדינה אחרת.  זה מאוד נעים להסתובב עם מרגית שדוברת באופן רהוט 5 שפות לפחות, בינהן גם גרמנית.  בקלילות, היא שאלה מישהו מקומי איך להגיע למלון והנה אנחנו שם.  המלון שלנו היה ממוקם במרחק 500 מטרים מתחנת הרכבת המרכזית של דיסלדורף ו- 15 דקות הליכה ממרכז העיר.  70 אירו לחדר + ארוחת בוקר.
בערב שישי, הלכנו קצת לטייל ברגל בעיר, החנויות כבר עמדו לפני סגירה ואנחנו הלכנו בעיר כדי להתרשם, לסמן מקומות לצייד, להכיר את הטריטוריה.

עיר נחמדה דיסלדורף, לא יותר מזה.

החלק העתיק של העיר, קצת יותר מעניין.  כל השאר – בניינים ושדרות רחבות. מאוד נקי שם, אבל זה באמת משהו שכולם אומרים כשהם חוזרים מגרמניה, לא?

בבוקר, לפני שיצאנו מהמלון, ראינו שתי נערות יפניות לבושות באופן כל כך אבסורדי שזה היה מקסים.

ביקשתי רשות לצלם אותן ושאלתי בנימוס ישראלי, אם ככה הן תמיד מתלבשות.  צחקוקים יפנים.  כן.  מרגית ואני התרשמנו מאוד.  דמיינו את הקולגות הגברים שלנו מתייחסים אלנו ברצינות תהומית כשאנחנו מתלבשות ככה.
מסתבר, שזה היה יום של כבוד ליפן ולתרבות היפנית בדיסלדורף פסטיבל כל מה שקשור ליפן.   הנוער המקומי, טיפונת נסחף בפרשנות שלו לתרבות יפן ואנחנו במהלך השוטטות בעיר, הגענו לפסטיבל המוזרים.


זה נראה כמו קנבל תחפושות, בעיקר של בני נוער.  נראה לי שההשפעה המרכזית היתה סרטים מצויירים יפנים.  החגיגה הגדולה של הלו קיטי. הנערות בשמלות בובתיות קצרות, מחבקות איזו בובה, הנערים בפאות  משוננות ואו המון ג'ל.

אחרי שנחשפנו לכל כך הרבה מוזרים, גם אנשים "רגילים", פתאום נראו לנו מאוד מעניינים.  כנראה שזה עניין של זווית ראייה והלך רוח.

לא עשינו רכישות מדהימות במיוחד, כמה חולצות, איזה זוג נעלים.  המחירים היו נמוכים מאמסטרדם, אבל לא באופן משמעותי.
בפעם הבאה, אני חושבת שיהיה לי נחמד לבלות את דבלין.
~~~~
תמונות נוספות, נמצאות בפליקר שלי

Read Full Post »

Older Posts »