Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘כללי’ Category

כבר יותר משנה לא עדכנתי.  בהתחלה, התבאסתי מהילדים שהתחילו לצנזר אותי.  הם טענו שאני עושה להם בושות ואנשים התחילו להכיר אותי וזה ממש לא נעים שכולם בקהילה הישראלית יודעים מה קורה אצלנו בבית.  אחר כך הרגשתי שמכיוון שהחיים בהולנד נכנסו למן שגרה, כבר אין לי מה לספר ולחדש:  קמתי, התלבשתי, הלכתי לעבודה ואחר כך עשיתי סופר…

גם כשהיה לי מה לספר והילדים ביקשו שאכתוב, פחדתי שאיבדתי את הקלילות של הכתיבה וחשבתי שאני אשעמם למוות את מי שקורא ועדיף כבר לא לכתוב. תרוצים שכאלו… לפעמים הייתי נכנסת לבדוק את הסטטיסיטיקה של הבלוג ומתפלאת שאנשים נכנסים וקוראים ומגיבים.  לפני חצי שנה, פגשתי באיזו ארוחה אצל חברים אנשים חדשים שבאו לאמסטרדם והם דיברו על הבלוג שלי בלי לדעת שהכותבת יושבת מולם… חוצמיזה – הבלוג באמת די גסס.

הפוסט הזה, הוא פוסט סיום.  אנחנו עברנו לגור בפורטו ריקו ואת קורותינו שם אני מספרת בבלוג "ובינתיים בקריביים".  אבל לפני שאומר שלום, הנה עוד קצת על מה שקרה בינתיים.

לפני שנה בערך, התאגיד ביקש מהעילוי שישקול מעבר לפורטו ריקו.  זו היתה מסיבה והבוס של הבוס בתוספת של כמה משקאות אלכוהולים סיפר על הקשיים של הקבוצה בפורטו ריקו ושאל אם נסכים לעבור.  העילוי שהיה באותה תקופה צמא להרפתקאות אמר קודם כל בטח. אחר כך הוא אמר שהוא ישאל את אשתו.  "היא הבוס" .

בכלל לא היתה לנו ויזה לארצות הברית וליתר דיוק – מעולם לא ביקרנו בארצות הברית.  לא היה לנו רע באירופה ובאמסטרדם .  אני עבדתי במקום סביר (אני מבינה שמשרד הוא לא הסביבה הטבעית שלי…), הילדים למדו בבית הספר הבינלאומי (שלטענת המאאמממת ופליני היה בית ספר גרוע, אבל זה כבר סיפור אחר), היו לנו את החברים שלנו (שני זוגות ישראלים ועוד זוג וחצי הולנדים) , השכנים מדי פעם אמרו לנו שלום, מצאתי מורה ליוגה וגם מורה לצורפות.  שגרה ברוכה בבית משופץ בסביבה ירוקה.  לא רע.  ובכל זאת, התאגיד  חיפש בנרות מישהו שיעזור להתניע את המערך בפורטו ריקו, העילוי היה צמא להרפתקאות ולי די נשבר מהעבודה היומיומית במשרד.

התאגיד, הציע שנבוא לביקור קצר באי ונתרשם.  העילוי ואני התלחשנו בנושא כמה שבועות.  מתלבטים.  שקלנו את המשמעות של המעבר הנוסף.  בעיקר בגלל הילדים.  המאאאמממממת עם האוזניים החדות, קלטה שיש רוחות של שינוי באוויר ובסערה הודיעה לנו, שהיא כבר בדקה את הנושא ושבדורדו, יש בית ספר מצויין ושם היא רוצה ללמוד.  מפה לשם התחלנו לקרוא ולחפש מידע על פורטו ריקו.  במקביל, מהמשפחה והחברים שמענו דברים מזעזעים על  סמים ואלימות ופשע ברחובות וגם על הוריקנים טורנדו ושאר אסונות.   אופטימיות.

לקח לנו זמן להגיד כן לביקור באי.  לקח לנו זמן לארגן ויזת תייר.  לא מיהרנו.  באוקטובר 2012 היה הביקור הראשון שלנו (רק שלי ושל העילוי) באי, להתרשמות בלבד.  הילדים נשארו עם סבתא דליה ואנחנו נסענו לשבוע, לבדוק.  אני מוכרחה להודות שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם שעשינו כמה טעויות של מתחילים.  נסענו, לדורדו שהיא עיר קטנה ומקסימה על החוף.  משהו כמו 40 קילומטרים מהבירה – סאן חואן.  כשכתבתי עיר מקסימה התכוונתי לחור שמתאים לפנסיונרים עשירים שאוהבים ברביקיו וגולף ולאמריקאיות שאוהבות להסיע את הילדים לכל מקום ולעשות ברביקיו וציפורניים.  וגם גולף.  העיירה החמודה הזו בנויה כאשכולות של מושבים \ שכונות סגורות עם גדרות ובטון וגם שומר בכניסה ועוד שומר שנוסע לאורך הגדר ומפטרל.  אבטחה זה דבר חשוב במיוחד אם את אמריקאית שלא מעוניינת בשום קשר עם הפורטוריקנים שגרים במרכז העיר (אלא אם כן הם מנקים לך את הבית).  טסיס הוא בית הספר שראינו בדורדו והוא באמת בנוי בצורה מרשימה ונראה מקסים. יש כאן ילדים מכל העולם אמרה לי מנהלת הרישום.  אפילו מפלסטין.

ביומיים הראשונים הרגשתי תחת התקפה \ הצפה של כל החושים שלי:  החום והלחות, האור המסנוור, הצבעים העזים בכל מקום, הטעמים השונים, הצעקנות מסביב.  יכולתי להסביר באופן רהוט במיוחד למה פורטו ריקו היא לא בשבילי.  יש פה תערובת של אור יהודה בשנות השבעים ואור עקיבא בשנות השמונים.  התשתיות מחורבנות, הנהגים מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד, יש לחות מטורפת… ובכלל – איך אפשר לגור במקום שאין בו אפילו חנות ספרים אחת ?  בישראל בכל קניון יש לפחות שתי חנויות ספרים ופה – בכל האי, לא מצאתי אפילו אחת.

אבל, הכל גם מאוד אסטתי ונקי.  נכון שרוב המקומיים הם לא אנשים עם כסף.  אבל הבתים, תמיד צבועים בצבעים עליזים ואין לכלוך ברחובות ובחופים.  גם לא פחית בירה, או שקית ניילון.

Old San Juan. From the Guardian.

והאנשים….נראים לי נחמדים וחמים ונשמות טובות, בדיוק כמו בישראל.  באיזשהו ערב, העילוי ואני החלטנו ללכת לסרט, באיזה בית קולנוע מקומי.  לידנו בתור, עמדו כמה בריונים עם קעקועים ושרירים וקרחת.  "צריך להזהר מאלו" לחש לי העילוי והעלה את רמת הכוננות שלנו.  הבריונים לידנו, עמדו בטור ישר, אחד אחרי השני ודיברו בקול רך ושקט בינהם.  לא היו צעקות וצחוקים ובלאגן.  מפתיע.  נכנסנו לאולם.  הם נכנסו אחרינו.  "הלך הסרט" האופטימי לחש לי.  הם ישבו מאחורינו עם השתיה שלהם והפופקורן ואנחנו ציפינו לבאלגנים.  שקט מופתי.  הם אפילו צחקו במקומות הנכונים ונאנחו כשהגיבור נפל.  בסוף הסרט, הם נשארו לשבת ומחאו כפיים.  כאילו ראו עכשיו הצגה בקאמרי…

באיזה שהוא יום, הלכנו לטייל לאורך איזשהו חוף עלום ואמרתי לעילוי, שאני לא בטוחה, אבל אולי אפשר יהיה לחיות פה קצת. ההליכה על החוף הנקי הזה, הצבע הירקרק שקוף של המיים, השחפים והשקט גרמו לי לדמיין את עצמי מגיעה אל החוף ועושה הליכה של בוקר עם מיצי (הרוטווילר שאין לי).

204721_10151214873506847_909653168_o

מפה לשם, התחלנו את המו"מ עם התאגיד.  לקרוא לזה מו"מ זו הגזמה דרך אגב.  זה היה מסוג הדברים – ביקשת קיבלת. אני יכולה רק להצטער שלא ביקשנו יותר, אבל גם לחזירות יש סוף.  אני חושבת…

בסופו של דבר, אנחנו כבר פה – בפורטו ריקו, סאן חואן לייתר דיוק.  גרים בעיר, בשכונה מעורבת – מקומיים ואמריקאים.    מתחילים את ההרפתקאה הקריבית שלנו . בדרך לפה עברנו תקופה לא קלה  – העילוי התחיל לגור בפורטו ריקו ואני נשארתי עם הילדים במשך חצי שנה בהולנד. הילדים ביקשו לסיים את שנת הלימודים בהולנד ואנחנו רצינו לכבד את בקשתם.  בין לבין, הוא היה מספר לי על הרוח והים ואני הייתי מספרת על הכפור שהייתי צריכה לגרד מהמכונית כדי להצליח לפתוח את הדלת.  נפגשנו פעם בחודש – חודש וחצי. לא היה קל… היה אפילו זוועה.  היו ימים שהייתי הולכת ב"יער ג'ורג" האהוב שלי, מצלמת ושואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה.

יער ג'ורג'

אחת התעלות ביער ג'ורג'

היו המון רגעים של דאגה וחרדה, בנוגע להשפעה של המעבר הנוסף על הילדים, בנוגע לבית שלנו באמסטרדם שהוא עדיין לא מושכר (פרטים על הבית אפשר למצוא כאן וכאן) ובנוגע ליכולת שלנו להתחיל מחדש במקום חדש.

אבל עכשיו, כשאני כותבת וצופה על הים בבוקר, זה נראה לי שווה.  אני מקווה שהכל יסתדר במהרה, אנחנו נשכיר את הבית, נלמד ספרדית, נטייל ונתגבש מחדש כמשפחה אחרי שחצי שנה חיינו בנפרד.  בכל מקרה – הנה אנחנו מתחילים…ההמשך בבלוג השני:  "ובינתיים בקריביים"

Read Full Post »

לא רחוק מהבית, בפינת הרחוב, ליד תחנת הרכבת. בטיול ערבי איטי ושקט, התגלו לי השלטים הבאים.  בכל פעם, שלט אחר התגלה והזמין אותי להזכר להביט מסביב ולראות גם את מה שסמוי מן העין.


Read Full Post »

לא בכל יום מתאפשר לי להבין משהו חדש שמערער את התפיסות הקודמות שהיו לי.  כשזה קורה, אני מתמלאת פליאה על העיוורון שלי ועל האמת הפשוטה שהתגלתה. זה לא כל כך דרמטי כמו שזה נשמע, אבל כבר כמה ימים, אני חושבת על השיחה שהיתה לי עם קריסטל, בדרך הביתה מהעבודה.  את מה שהיא ספרה לי, בדקתי גם בוויקיפדיה וגם שאלתי אנשים אחרים מסביבי.  הם אישרו.  ככה זה באמת: יש דבר כזה שנקרא אנשי האינדו בחברה ההולנדית והם גאים להשתייך. 

מהתחלה. 

חזרתי מישראל למשרד.  עמוסת מתנות קטנות של תשומת לב, לחברות שלי.  בין לבין, קיבלתי גם אני מתנות קטנות של תשומת לב:  כי חזרתי, כי התחלתי תפקיד חדש.  משהו צנוע כמו בקבוק לאק, צמיד מפלסטיק, פרחים.   סוזאן, שחולקת איתי את המשרד, שאלה אותי לפשר המתנות.  חשבתי, שזה בגלל שעד עכשיו היא עבדה עם גברים בעיקר.  (אם גבר יקנה לקולגה שלו את הלאק החדש של שאנל, זה יראה רע, נכון?).    בריכול קפה קטן, סיפרתי לקריסטל וסינדי על ההערה של סוזאן.  שתיהן הגיבו באופן דומה "היא הולנדית".  "גם אתן".  "אני בחיים לא אהיה הולנדית" אמרה סינדי. "אני מהאנטילים.  אני רק גרה פה".  קריסטל הסכימה.  "אני נולדתי פה, אבל אני אינדו".  איכשהו חשבתי שלא שמעתי טוב והקפה המגעיל של המשרד התחיל להשפיע לי על המוח.

בדרך הביתה, נתתי טרמפ לקריסטל, עד לתחנת הרכבת של ה- RAI.  זו נסיעה לא ארוכה, אבל בסביבות חמש בערב, כביש A10 תמיד פקוק. 
קריסטל סיפרה לי על הקליק שהיה לה עם בחורה חדשה במשרד.  "טוב, זה ברור, גם היא אינדו". "מה זה?" "מה?" "אינדו" "את באמת לא יודעת?"  קריסטל, היתה מופתעת אבל הסבירה לי בסבלנות. 

אינדו זה השם הכולל של קבוצת האנשים שמוצאם באסיה ואינדונזיה.  לאחר שאינדוניזיה קיבלה \ הכריזה עצמאות בחצי השני של שנות ה-40 החלו  כמה גלי הגירה, של משפחות מעורבות (הולנדים ואינדונזים)  להולנד.  בניגוד לשאר התושבים באינדונזיה, למשפחות האלו, היו דרכונים הולנדים, כתוצאה מקשרי נישואין של מקומיות אינדונזיות וכובשים הולנדים.  איכשהו אחרי הכרזת העצמאות, כל אותם בעלי "דם מעורב", החלו לחוש מאויימים על ידי המקומיים וללא ההגנה ההולנדית, היתה סכנה מוחשית לחייהם.  ההגירה להולנד היתה בכמה גלי הגירה.  כטבעם של מהגרים, הם  בחרו לגור בשכנות ולשמור על משהו מאורח חייהם הישן.  המשפחות נקשרו מחדש בקשרי נישואין וחברות.   "בניגוד לסינים, אנחנו באמת נטמענו בחברה ההולנדית".  קריסטל הוסיפה בגאווה.  "אנחנו מעורבים בחברה, מתחתנים עם ההולנדים ולא מתבדלים.  הסינים לעומת זאת, יש להם את בתי הספר שלהם, הם שומרים בקנאות על השפה שלהם, יש להם את החגים שלהם, את המאכלים שלהם והם לא יתחתנו עם ההולנדים".  "נשמע שהסינים הם כמו היהודים"   הפתעתי אותה.  היא לא חשבה על זה.  "כן.  אבל בניגוד אליכם אנחנו כן נטמענו. מה שנשאר זה הקשרים בין המשפחות והמאפיינים של האופי".  היא ציינה כמה מאפייני אופי של אנשי האינדו כך שאני אוכל להבין אותם טוב יותר. 

קחו את כל המאפיינים (החיוביים בלבד בבקשה) של האתיופים, התימנים והמרוקאים והנה לכם המאפיינים האישיותיים של אנשי האינדו.  אנשים חמים ופתוחים צנועים ונדיבים, אנשים שקטים,  גמישים באופיים, חרוצים, אנשים שמכבדים סמכות וכדומה וכדומה.  מה שהפתיע אותי בשיחה הזו ,היא ההבנה שהחברה ההולנדית, כפי שהיתה לי באידאה פיקס , היא לא.  חשבתי, שזוהי חברה הומוגנית ובלונדינית בעיקר.  מסתבר, שגם אצלם יש  "אשכנזים וספרדים".  גם אצלם יש גלי הגירה וקבוצות חברתיות שמתערות או שלא מתערות בחברה הכללית. 

בדיוק כמו בישראל.

Read Full Post »

בלילה, חלמתי שהמוכרת עם השיער האדום בחנות הצמר, מדברת אלי.  "חכי, יש לי משהו בשבילך".  אחר כך התעוררתי וניסיתי שוב לחזור לחלום. היא תמיד עסוקה המוכרת הזו.  תמיד חמוצה.  אחרי שלוש ומשהו שנים שאני קונה אצלה, באופן קבוע, השפתיים שלה התחילו להתעקל קצת למעלה כשהיא רואה אותי ואוטומטית היא עוברת לאנגלית.  היא יודעת שאני קודם מסתכלת.  כמעט חצי שעה נוגעת ומלטפת את הצמרים ואחר כך לוקחת כמה הביתה.  לארועים מיוחדים, כמו ימי הולדת של חברות סורגות, אני קונה להן כמה כדורים יקרים במיוחד ומסגרות עגולות מבמבוק.  אני רוצה לדעת מה יש לה עבורי, למוכרת, אבל החלום מתרחק.  אני חושבת על צמר ומגלה, שבזמן האחרון, הפסקתי לקרוא.  מתחילה ספרים ואפילו עוברת את האמצע, אבל אחר כך מאבדת עניין.   כלום לא מחזיק אותי, אפילו לא ספרי מתח קלילים.  אפילו לא האחרון של סטיג לארסון.  על ספרי הגות, אני בכלל לא מדברת.  כבר  לא קונה יותר ספרי קריאה פיסיים.  רוכשת ספרים כקובץ ומעבירה אותם לרידר שלי.  הספרים היחידים שאני קונה הם ספרים עם דוגמאות לסריגה.  לאט לאט אני הופכת לאדם רדוד וחושבת בעיקר על צמר.  לפני השינה, אני מתלבטת ביני לבין עצמי על פרוייקט הסריגה הבא.  אולי זו מן תקופה כזו, שאני צריכה להניח לה להתקיים ובינתיים להנות מהתוצרים:  כובעים וצעיפים וגרביים מצמר רך וצבעוני עם כל מני דוגמאות שאני לומדת לסרוג דרך האינטנרט.  זו בטח מן תקופה כזו, שאחריה תבוא תקופה של קריאה אובססיבית או של כתיבה אובססיבית.  אני מכירה את עצמי, הכל מחזורי.

החורף הזה, הגיע מאוד במפתיע.  בסוף נובמבר היה כבר כפור ושלג ורחובות לבנים.  בשבוע השלישי של נובמבר זה התחיל, בבת אחת כמעט גלשנו מהסתיו היבש שהיה לנו (מעט מאוד גשם ובעיקר שלכת ו- 7 מעלות) לאמצע החורף.  כל כך קר היה בחוץ, אפשר היה להרגיש את החניכיים קופאות מבפנים אם רק מתעטשים בפה פתוח.  כל כך קר, שאת רוצה להתלבש חם ואין שום משמעות לאיך את נראית, עם הכובע ושני הצעיפים כשאחד מהם כרוך לך סביב הפנים.  הגענו עד למינוס שבע או שמונה והחזאים פה סביב דברו על שיתכן והחורף הזה יהיה הכי קשה, מאז שהתחילו למדוד את הטמפרטורות.   החברים בעבודה סיפרו שהם החליפו את הצמיגים של המכונית לצמיגי שלג והכינו ערכת חרום במכונית עם שמיכות, שקיות חום ומשהו שאפשר יהיה לאכול.  בשיחה שהיתה לי עם הילקה, מנהל פרוייקט בן 50, הוא אומר שהוא זוכר חורפים קרים כאלו מהילדות שלו ובעצם, הכל מחזורי ואין חדש תחת השמש.  היה משהו הזוי להסתכל דרך חלון המטבח אל החצר העטופה שמיכה לבנה וברקע לשמוע ברדיו אינטרנט על התופת בכרמל.  שירים עצובים ברקע וארץ שלמה אבלה.  זה לא היה עוד איזה פיגוע שאפשר להאשים את "ההם", אלא באמת מקרה שבו מעורב המזל והכח העליון.   ביננו לבין עצמנו, דיברנו על הטבע ועל הכוחות שלו להתחדש, על הזרעים שנטמנו באדמה וילבלבו אחר כך, עם בוא הזמן. אולי אנחנו כבר לא נהייה פה, זה בטח יקח עשרות שנים, אבל הכל מחזורי ויתקיים גם ללא התערבות בני האדם.   אנחנו רק יכולים להתבונן במעשים שלנו ובדרך בה ההחלטות שלנו משפיעות על החיים מסביבנו.  קצת ענווה, אני חושבת, זה מה שאנחנו צריכים ללמוד.
בפרוייקט ביולוגיה של המאמאאממת, היא היתה צריכה להכין, יחד עם חברה מהכיתה, ארוחת ערב בת כמה מנות.  הן היו צריכות לספר על המרכיבים ועל החשיבות של המרכיבים לתזונה שלנו.  המורה יצרה צוותים וחיברה בין הילדים, לאו דווקא על פי איזשהו מכנה משותף.  בשישי האחרון הן בישלו אצלנו בבית.  ארוחה בת שלוש מנות, עם קינוח קליל.  לא משהו טעים במיוחד (סליחה מותק), אבל אנחנו ואבא של אותה ילדה, שהצטרף אל הארוחה, היינו מלאים בפרגון.  בהתחלה, לא הרגשתי כל כך נוח עם הסיטואציה הזו של ילדה (שהמאאממת טרחה לומר שהן לא חברות) ואבא שלה ההולנדי,  שאנחנו כלל לא מכירים, מגיעים לארוחת ערב, שאני לא הכנתי.  נלחצתי קלות, פחדתי שלא יהיה על מה לדבר ולי יהיה מאוד קשה לארח.  בפועל,  היה מקסים.  אבא של הילדה הזו, התגלה כאיש נעים שכותב ויוצר והשיחה זרמה והיתה מעניינת. תוך כדי, התייחסנו לישראל ולמצב בה.  אבא של הילדה סיפר שהוא מתפלא שלא היה לנו בכלל חומרי כיבוי.  אנחנו, דיברנו על הפרספקטיבה ועל כמה שהמדינה הזו צעירה ולומדת להפסיק להיות עקשנית ולחשוב שהיא הכי חכמה בעולם.  זה לוקח זמן הגדילה הזו.  בינתיים, יהיו אנשים שיפגעו וכאלו שיהפכו לגיבורים.  יקח זמן לארץ הזו מצוא את נקודת האיזון הענווה.  אני לא יודעת מתי היתה קיימת נקודת איזון כזו בעם שלנו, בארץ הזו. אולי באיזשהו שלב במאה ה- 16 וה-17.  אולי כשהיינו בין העמים, בנפרד.  בינתיים, צריך להסתכל ולראות איך אנחנו גדלים ולוקחים אחריות, גם על הגרים בתוכנו וגם על הטבע.

Read Full Post »

האמת, שהילדים כבר הגיעו לפת לחם.  לא באוכל, אלא בלבוש.  לפני כחודש וחצי בערך, סידרתי עם כל ילד (חוץ מהמהממת – שהיא כבר גדולה ולא נותנת לי לחטט), את ארון הבגדים.  הוצאנו ערמות של בגדים שכבר קטנים עליהם, בלויים, קיפלתי יפה והעברתי להומנה.  על הפחים הגדולים של הומנה, כתוב שהם שולחים את הבגדים למקומות שבהם יש בהם צורך, כמו מזרח אירופה ואפריקה.  בכל אופן, הילדים, הגיעו לפת לחם.  היה להם ג'ינס אחד בקושי, סווטשירט אחד  ואולי שתי חולצות ארוכות שלא קצרות עליהם בשרוולים ובבטן.  כל יום הייתי מפשיטה אותם, שולחת אותם ללבוש פיג'מה ומכבסת בלחץ את הבגדים, שיהיו להם למחר. איכשהו העברנו ככה תקופה של כמה שבועות.  זרמנו.
אולי הייתי צריכה לצאת למסע קניות עם כל ילד בנפרד, להקדיש איזה שעתיים ולגמור עניין, אבל לא היה לי זמן והם הפכו לבררנים.  הם צריכים למדוד וצריכים את הזמן שלהם ורוצים לראות מה יש בעוד חנויות.  אצל ההולנדים, במשך השבוע החנויות נסגרות בשש בערב ולא היה לי סיכוי להצליח לקנות להם משהו.  בסופי השבוע בדרך כלל, תמיד היה משהו ואיכשהו השופינג עבור הילדים התמוסס.

כשקיטרתי לעילוי, הוא פתר את הסוגיה בהזמנת חדרים במלון בקרפלד, גרמניה, שנמצא חצי שעה מסנטרו – הקניון הכי גדול באירופה.  סופשבוע של שופינג והשתכשכות בבריכה הפנימית במלון.  כל הקונספט הזה, של לקנות את רוב מהשצריך במקום אחד מתאים לי.  אני תמיד יכולה להשלים עוד בגדים תחתונים במקום שהגמדים לא מתעקשים לבחור את הסחורה.  נסענו, בשישי אחרי הצהריים.  ירד גשם כבד, וסביב אוטרכט, כמו תמיד, היו פקקים איומים.  המרחק לקרפלד בקילומטרים הוא בערך 220 קילומטרים שזה בערך שעתיים וחצי נסיעה.  בפועל נסענו קצת יותר.   אבל, הילדים כמעט לא רבו אז אפשר להגיד שהנסיעה היתה נעימה.  זרמנו.

סנטרו.  המקום הזה מדהים בגודל שלו.  הייתי אומרת שזה בערך פעמיים עזריאלי, אולי שלוש פעמים.  ענק.  שש שעות הסתובבנו שם.  בשלב מסויים, התפצלנו והעילוי לקח את המלכה ופליני לבריכה של המלון והמאממת ואני נשארנו לדגום עוד חנויות.  שש שעות ועדיין לא נכנסנו לרוב החנויות.  מצחיק, שאת הקניות, עשינו בחנויות שיש גם פה במרחק יריקה – זארה, H&M וכאלו.  ברוב המקרים לא היו מציאות משמעותיות אבל אני חושבת, שבעיקר למהממת, היה חשוב להרגיש שיש לה האפשרות לבחור.  היא בחרה ואני זרמתי.

בזמן שאנחנו נכנסו לעוד חנות ועוד אחת, העילוי עזר לילדים ללבוש בגד ים ולקח אותם לבריכה של המלון.  באתר האינטרנט, היו תמונות של ספא ובריכה מחוממת מעוצבת בצורה של עלה גדול עם מזרקה באמצע.  הם לא שכחו גם רובי מיים וכל מה שצריך בשביל יום בבריכה.  כשירדו לקומה של הספא, גילו שיש כנס נודיסטים.
המלכה התחילה לצעוק שהיא לא מוכנה לשחות עם כל הערומים האלו.  פליני בהה בזקנות וצחקק והעילוי ניסה לשכנע אותם להכנס למים.  "אתם לא חייבים להתפשט גם" הוא אמר.  אבל הם סרבו.  "אין כאן שום דבר שלא ראיתם בבית, ערום זה טבעי.  תזרמו"  הם סרבו ואחרי שעלו לחדר בתסכול, התחלתי לקבל טלפון כל חצי שעה שמשעממם להם.  זו הבעיה בגרמניה.  אני לא יכולה לשלוח אותם לקולנוע או להצמיד אותם לטלוויזיה.  הכל מדובב לגרמנית. מה שכן, אמרתי להם לקרוא וללמוד למבחן…בשלב מסויים הם באו לקחת אותי ואת ההמהממת.

בדרך למלון, העילוי סיפר על החוויות שלהם ואיך נורא בא לו להצטרף לערומים בבריכה.  "תבואי איתי"?  הוא הבטיח שהתאורה מעומעמת ויש המון נשים.  "אף אחד לא יראה שלא הורדת שיערות ברגליים" הוא הבטיח לי.  זרמתי.  במלון התעטפתי בחלוק מגבת, נשמתי עמוק וירדתי אתו לקומת הספא.  איזה מעוממת ואיזה נעלים.  ספוטים חזקים בכל מקום, הבריכה מלאה בגברים ערומים בגיל העמידה שצמודים לדפנות ואני, שעומדת אחוזת פלצה ומהדקת היטב את החלוק.  אין אפילו אישה אחת באופק.  "זה לא נראה לי, כל הקטע הזה".  הוא הציע שנתחיל בסאונה.  אבל, בשביל להכנס צריך להתפשט, ולא ניתן לנעול את הדלת.  "את לא זורמת", "תזרום אתה עם הערומים אני עולה לחדר."  הוא הבטיח שהוא תיכף עולה לחדר.  חזר אחרי שעה.
"בפעם הבאה, תביאי בגד ים, זה יעזור לך לזרום".
בסדר.
דרך אגב, השאלה, "אבא שך' ערומקו", רלוונטית.

Read Full Post »

שנזכה

את התיק הזה, קניתי ביום הסטודנט בתל אביב, לפני כשבע שנים.   מדי פעם, אני הולכת איתו.

השבוע, כשהסתכלתי מבפנים, ראיתי משהו שהפיח בי תקווה.

והנה שוב, מקרוב:

במהרה בימנו.

שנה טובה.

Read Full Post »

כמעט כמו באוטובוס מאסף מנהריה לאילת לקח המסע שלנו לישראל וחזרה.  לרגל חתונה של בנדוד שלי (מזל טוב, באמת הגיע הזמן), הזדמן לנו ביקור בישראל.  שבוע  בלבד.  כשקיטרתי לחבר שלנו על מחירי הטיסה, הוא הציע לי לבדוק בgerman wings. קצת נרתעתי מחברת תעופה גרמנית לא מוכרת (לא מוכרת לי בכל אופן).  דמיינתי טרוריסטים וסלקציה והרבה מתח.  בהשוואה לחברות התעופה המוכרות (אלעל וKLM), המחירים היו מגוכחים.  מאתיים עד מאתיים חמישים אירו לאדם.   הטיסה היא מקלן גרמניה שנמצאת כשעתיים וחצי נסיעה מאמסטרדם.  לא מאוד קרוב, אבל מאוד חסכוני.  הטיסה עצמה די ספרטנית:  אין דיילות חייכניות שמציעות לך קולה או מיים כל חצי שעה, אין מערכת בידור, אין כריות או שמיכות להתכרבל.  זה בעצם כמו נסיעה ברכבת צפופה, בשעות מבאסות.    רוצים אוכל?  תשלמו.  אין אחריות על הטריות.   חצי יום מסע, עלות לא בשמיים.
אני כמעט יכולה לדמיין שהמשפחה והחברים שלי גרים באילת ואני בקצה רמת הגולן.  צריך לבקר יותר, אפילו שזה לא הכי נוח.

עכשיו, שמעתי (הנה –  פה), שגם ארקיע מתכוונת להשיק טיסות ספרטניות.   עוד מעט ולא נצטרך לסוע עד גרמניה ונוכל איפשהו בהולנד לעלות על טיסה.  זה נחמד ומחדד את תחושת הכפר הקטן.  לא באמת חשוב איפה גרים, העיקר שיודעים שאפשר לבקר את כולם, תוך 5 שעות ובמחיר סביר.  הכי חבל זה שאי אפשר להעלות למטוס תרמוס עם קפה חם מהבית.

בארץ, גיליתי את האחיינים שלי ואיך הם גדלו.  בלי להתבייש שאלו איפה המזוודה של המתנות, ובנימוס ישראלי, הפנו אותי לחנות הצעצועים כששמעו שלא הבאתי .  התגעגעתי לחמודים האלו, לישירות הפשוטה שלהם.  אחד מהם אפילו הראה לי איך צריך להתכופף במכונית, אם רואים ערבים…(עלי לציין שאני חוששת שהשפעה שלי על החינוך שלהם מעט חסרה).

~~~~~~~~~~

1-0 לקווי הלאו קוסט.  תחי התחרות החופשית.

Read Full Post »

Older Posts »