Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘כללי’ Category

איכשהו… גם אם הם מתגוררים בהולנד, או בדרום אוסטרליה, בסופו של דבר, בקרב הישראלים,  תמיד יעלה הדיבור על החזרה הביתה – לישראל.  אולי לא בכל שיחה, אולי לא עם הנייטיבז, אולי לא באופן קבוע, אבל תמיד זה יהיה ברקע.  יש כאלו שמחשבים את קץ הגלות לאחור, ברגע שהם יצאו מישראל, אחרים מסרבים לנקוב בתאריך.  יש שנותנים זמן גלובלי, טנטטיבי כמובן. כשהקטן יכנס לכיתה א', כשהגדולה תסיים את הבגרות, אוטוטו…  אחרים מדברים על אף פעם.
שיחות על חזרה לישראל מעלות באופן נוקב את שאלת הההוויה .  למה אנחנו פה?  למה לא שם?  מה חשוב בחיים?  מה חסר לנו?  מה טוב לנו? נראה לי, ששיחות "לאן פנינו מועדות" הן איכשהו מה שיכול להרוס מסיבה. תמיד יהיו כאלו שישמיצו עד דוק את הסביבה המקומית, או את ישראל.  תמיד יהיה מי שיאנח וידבר על המצב, הכלכלי \ הבטחוני \ המדיני \ מעמד האישה \ זכות השיבה \ ההשכלה הגבוהה \ החינוך \ הדמקורטיה הישראלית.  טוב לא יכול לצאת משיחות כאלו, בעיקר אם הן רבות משתתפים.

שגיא, שעובד איתי, פיתח את מודל ה- LAFA שמכיל מרכיבים למדידת הגעגועים:

Language
A
t Home Feeling
F
riends Family & Food
A
better climate

לפי המודל, אפשר לזהות את רמת בשלות האדם לחזור לישראל. כאשר כל התשובות, ביחס לישראל, מבטאות כמיהה – אפשר לדעת… באותה המידה, אפשר להשתמש במודל, כדי לחזות, מי מהסובבים, ימצאו את ההזדמנות הראשונה כדי  לצאת מישראל.
נראה לי שהמודל הזה, הוא לא פחות ממבריק.  מה מדד הLAFA שלכם?

Read Full Post »

בסוף השבוע האחרון, פליני נסע ליומיים, למחנה.  מאז שהוא היה קטן, היתה לי הרגשה שהילד נולד להיות חלק מאיזו תנועת נוער.   אני , לדוגמא,  הייתי צופה נלהבת (בטלוויזיה).  העילוי לעומתי, לא התמיד במיוחד. הוא היה בצופים קצת בכיתה ה' ואחרי איזה טיול או שניים, בכיתה ו' הוא מיצה את הנושא והפך לאחד מאלו שמציקים לבנות ומסתובבים עם הערסים של השכונה (ועל ההתנהגות שלו בעבר, הוא קיבל משמיים – אותי ).
מעניין הקונספט הזה של תנועות נוער.  בישראל, ככה נדמה לי, כל מתנ"ס או מפלגה מקימים תנועה לנוער העתיד, אבל פה, אין יותר מדי.  בקרב הגויים, אני לא רואה צופיפניקים גאים, או חבורות אחרות של ילדים במדים הולכים בשירה אחרי איזו מדריכה מחוצ'קנת.  רוב בני הנוער הולכים לחוגי ספורט (כדורגל, כדורסל והוקי דשא) ולפעמים הם נפגשים בבאולינג המקומי או בפאב.   אצל היהודים לעומת זאת, יש שתיים מרכזיות – הבונים ובני עקיבא. אני לא יודעת, עד כמה חזקה תנועת הבונים, אבל בני עקיבא, פורחת.  עובדה שכל החבר'ה מבית הספר נפגשים בשבת בקן.  הנה, למרות שאנחנו לא דתיים ולמרות התנגדותי לערכי התנועה החדשים  בכל זאת, אני מרשה לילד ללכת ולהצטרף.

המאאאממת, היתה באיזו פעולה או שתיים והתמרמרה, שכל הזמן מתפללים ושצריך לבוא עם חצאית לא קצרה.  פעולה או שתיים הבהירו, שבני עקיבא, זה לא בשבילה.   האם אצל פליני, זה יהיה אחרת?
בסוף השבוע האחרון, היה להם טיול ליומיים.  כל החברים של פליני הצטרפו, הוא גם רצה. אפילו שהוא לא חבר בתנועה.  חיכיתי לשמוע מה הוא אומר.
– איך היה?
– משעמם.  כל הזמן דברו על ירושלים.
– תרצה ללכת שוב?  לפעולות ?
– בטח, אבל לא לטיולים, כי את ירושלים אני כבר מכיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
1-0 לישראל, שמפעילה כל כך הרבה תנועות נוער. למרות שאין כמו התנועה שעל ברכיה אני גדלתי.

Read Full Post »

מדהים כמה שבלאגן, לכלוך וכאוס, מחניק לי את היצירתיות ואת הרצון לעשות משהו.   כל ערב, אני נכנסת למיטה, מוקדם, מנערת את הגרביים משאריות לכלוך ואבק שדבקו בהם ומתמסרת לאסקפיזם המוחלט בתוכניות מצחיקות בטלוויזיה.   אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומה של תקופת השיפוצים.  כבר רואים את הסוף כמעט… ועדיין, הסוף עוד רחוק ובלתי אפשרי להאחז בו.  הבית שלנו הפך לעי חרבות.  הגג פתוח ומכוסה ניילונים, השירותים בקומה הראשונה מפורקים ולא מתפקדים, חדר העבודה מושבת ומלא בצינורות, אבק, שביבי עץ, גבס ומלט בכל מקום ואנחנו אמורים לקיים שגרת חיים מבורכת.  השיפוץ אמור להסתיים בשבוע הראשון או השני של פברואר, אבל עד אז, אני מוצאת שקשה לי לנשום בין פרורי האבק.  ספונג'ה טובה, וקצת סדר, זה מה שאנחנו צריכים, אבל יודעים, שאין שום סיבה להשקיע, כי ממילא הכל מתכסה שוב באבק.  גם במטבח, שבו לכאורה לא קורה כלום, כל יום נשברת לי צנצנת זכוכית.  אני מנסה להתנחם.  "פרופורציות, מותק", אני מדברת, לעצמי .  "איך את יכולה להשוות את המצב שלך לטהיטי או לשואה",  קשה לי להתווכח איתי .
בשבוע שעבר, לקחתי יום חופש.  חשבתי לכתוב קצת או לעשות שופינג אבל גם את זה, איכשהו לא התחשק לי לעשות.  את שימחת החיים  מוצץ ממני השיפוץ הזה.
במסגרת המבצע, "אם כבר סובלים…" החלטתי לסוע לשגרירות פולניה בהאג, להסדיר את הדרכון שלי.  גם סידורים זה חשוב, אפילו אם זה יום חופש…אחרי שבמשך חצי שעה הסתובבתי סביב וחיפשתי את הרחוב שהופיע באתר האינטרנט.  התקשרתי אל השגרירות והפקידה, אשררה את הכתובת.    מזל שהייתי במכונית, עם מוסיקה טובה וחימום.  מזל שהיה לי  GPS.  בשלב מסוים החנתי את המכונית, לא רחוק מהשגרירות הרוסית.  תיארתי לעצמי שהפולנים, לא באמת יכולים להתרחק מאמא רוסיה… לא טעיתי.  בסוף מצאתי את השגרירות, אבל זה היה ברחוב אחר…  מפה לשם, מילאתי את הטופסיאדה, שילמתי עבור הטרחה, נתתי את התמונה, הצהרתי הצהרות על ביקורים או מגורים בפולניה ואז, התבשרתי שאני צריכה לתת טביעות אצבעות. הופפהה!
מסתבר שזה חוק חדש, אין מה לעשות.  רוצים דרכון?  הצטרפו למאגר הביומטרי.  כאשת עקרונות בגרוש, נבעתתי והחלטתי ללכת, בלי דרכון ובלי טובות.  העילוי חושב שאני מגזימה, אבל היה לו קשה להתווכח איתי. איך אני יכולה לתת לפולנים לשמור על טביעת האצבע שלי, אם אפילו את שם הרחוב, שבו נמצאת השגרירות שלהם, הם לא יודעים?  נראה שדרכון פולני, לא יהיה לי.  אני לא בטוחה בנוגע לדרכון הולנדי… בכל מקרה, תיכף אני אצטרך לחדש את הדרכון הישראלי, אך גם לממשלת ישראל אני לא רוצה לתת את טביעות אצבעותי הנדירות.  האם אני אהפוך בקרוב לחסרת אזרחות ופליטה?
זה הזמן להפסיק להתבייש… החיים שלי עכשיו הם מיצוי של הוי הזוועה*.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הוי הזוועה, היו מילותיו האחרונות של קורץ בספר "בלב המאפליה" (גוזף קונארד)

Read Full Post »

פתאום, הגיע החורף.  כבר כמה ימים שהטמפרטורה מגרדת את האפס.  מהצד של המינוס.  נורא קר  – הטמפרטורות עומדות על מינוס שלוש או מינוס ארבע, אבל כשיש רוח זה מרגיש הרבה הרבה יותר קר .  בבוקר, שמשות החלונות של המכונית מכוסים מכוסות שכבה עבה של כפור וקרח ואי אפשר לראות כלום.  כדי להוריד את הקרח, כמעט 10 דקות אני עומדת ומגרדת את השמשה עם מן מכשיר מיוחד כזה שנראה כמו מגב קשיח.  בתחנות הדלק ובסופרמרקטים אפשר למצוא גם ספריי מיוחד שממיס את הקרח במהירות ואני צריכה לקנות לי אחד כזה. כולם מסביבי מדברים על הקור ואיך שהחורף הגיע פתאום.  "רק לפני שבוע היו פה 6-7 מעלות".  קר נורא, אבל יש שמש ואין עננים.  זה די מבאס, כי באופן אישי אני מעוד מאוד אוהבת שמיים אפורים, גשם ושלג.   חבר שלנו פעם אמר, כשקיטרנו על החורף, שבעצם זה מאוד פשוט: "בדצמבר יש תחושת חורף לשבועיים ואז חייבים לטוס לחופשה במדינה חמה.  מתחילת ינואר, יש עוד חודש וחצי קרים ובאמצע פברואר, שוב טסים למדינה חמה, או סתם לסקי.  במרץ עוד קר, אבל הטמפרטורות מתחילות לטפס ובאפריל, כבר חמים (יחסית). במצטבר, אין יותר מחודשיים של כפור, וממילא רוב הזמן אנחנו נמצאים בתוך סביבה מחוממת".  צודק החבר הזה שלנו.  בכל מקרה, אני חושבת שאם יהיו עוד כמה ימים קפואים שכאלו,אפשר יהיה לעשות ice skating בתעלות.(זה מזכיר לי לקנות מחלקים, גם לילדים).
קר, אבל יש תקווה.  במיוחד, כי בשבוע הבא, אנחנו כבר יוצאים לחופשה.  טנריף.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הבוקר, כשאני מביטה דרך החלון, אני רואה רחובות לבנים.  הכל מכוסה שכבה דקה של שלג.
באופן רשמי, מבחינתי, החורף פה.

Read Full Post »

אני מאוד אוהבת לסוע לעבודה מוקדם מוקדם בבוקר.   יקיצה טבעית בסביבות חמש וחצי . אני קמה בחושך ונהנית להיות לבד ובשקט בבית.  שותה לי קפה חם ליד המחשב,  אין חדשות טובות, אבל המדינה עוד שם.    מתארגנת בחושך, בלי להדליק את האור, יודעת בדיוק איפה כל דבר מונח.  משתדלת לא להרעיש ולא להפריע.  יש  להם עוד חצי שעה לפחות לשון בנחת.  יש לי עוד חצי שעה לפחות להיות עם עצמי.   לפני שאני יוצאת, אני מעירה את העילוי והילדים.  בשבע בבוקר אני כבר בדרכים.  בחוץ חשוך וקר.  כאילו אמצע הלילה.  בזמן האחרון, השמש מתחילה לזרוח רק בסביבות שבע וחצי, רבע לשמונה.  מד הטמפרטורה במכונית מראה לי שיש 4 מעלות.  אני לא יודעת אם זה בחוץ או בתוך האוטו.  ייקח זמן עד שהחימום יפעל כמו שצריך.  בינתיים, הדרכים מוארות בפנסי רחוב כתומים והשמיים מקבלים גוון שחור כתום חום.  אי אפשר לראות כוכבים.  אולי, כי הפנסים מאירים מדי. אולי, כי רוב הזמן השמים מכוסים עננים.  יש שקט בכביש.  למרות שיש עוד מכוניות סביבי, יש שקט.  כולם נוסעים, מתרכזים בכביש ובחושך.  אין מטוסים בשמיים, אין רעשי רקע.  אני אוהבת לנהוג בזמן הזה, אני נהנית מהחושך.   בערב, כשאני נוהגת ואני עייפה, עין ימין שלי מפסיקה לתפקד כמו שצריך וזה לא כל כך בטיחותי.  בבוקר, אני נוסעת במן ערות חדה ושקטה.  נהנית מהבניינים שאני רואה בדרך ואיך הם מוארים בזרקורים שונים.  נהנית מהחימום שמתחיל להפשיר את קצות האצבעות  והריכוז הבהיר של המחשבות שלי בבוקר.  אם הייתי נהגת משאית לדוגמא, בכלל לא היה אכפת לי לקום באמצע הלילה ולנהוג בבוקר מוקדם, בכביש חשוך.  הדרך נגמרת לי מהר מדי, אבל לפחות אין יותר מדי אנשים בעבודה, רק כאלו שאוהבים את הבוקר מוקדם.
late night driving - by Lloyd L. Chambers 2006
Lloyd L. Chambers Late Night Feeling September, 2006

Read Full Post »

החתונה של מרגית היתה ארוע שנמתח למשך יום שלם כמעט.  אני לא יודעת אם זה רק אצלנו, בישראל, הארועים המשמחים הם רק ערב של 4 שעות (גג), אבל לעומת זאת אבלות נמשכת שבעה ימים ואחר כך עוד חודש ושנה.  הארוע שלה, כמעט כאילו מתואם עם איזו אג'נדה צה"לית עלומה התחלק לשלושה:החתונה (שנערכה בחממה נחמדה אחרי הצהריים), הארוחה (ארוחת ערב בת כמה מנות במסעדה מצויינת בקרבת מקום) ומסיבת הריקודים(עד לשעות הקטנות של הלילה).  לכל אחד מהחלקים, אנשים אחרים הוזמנו ובסופו של דבר רק המשפחה והחברים הכי קרובים, (בינהם אני והעילוי – התרגשות גדולה), זכו לקבל הזמנה לכל האירועים גם יחד.  העילוי מצא את זה קצת מביך, שחלק הוזמנו לאכול עם המשפחה וחלק צריכים לחפש איפה לאכול ומה לעשות, עד שמסיבת הריקודים תתחיל.  אני לא יודעת אם זה ככה נהוג גם בחתונות אחרות.
האירוע כולו היה בכפר קטן בשם "הכנסיה העתיקה על האמסטל", מקום מקסים, לא רחוק מהבית שלנו.   את הטקס ניהלה שופטת באנגלית ובהולנדית (הוא בריטי שלא מדבר הולנדית).  היה לי קצת מוזר להיות נוכחת בטקס שבו הם הזוג הוא פאסיבי ורק עונה ב"כן" ו"לא" והשופטת היא זו שמנהלת את ההצגה בחן וכישרון, אבל ניחא, זו רק אני.  השופטת הסבירה להם את החובות שלהם, סיפרה למה הם מתחתנים ואיך שהם מעריכים מאוד את החברים שלהם.  הזוג הצעיר הנהן עשה פרצופים ובאופן כללי היה נינוח למדי.


העילוי העריץ את מרגית שהיתה רגועה מאוד ואכלה כל מני עוגות עם קצפת בלי לדפוק חשבון לאף אחד.
היה לנו נורא נחמד.  השארנו את הילדים לבד.  התקשרנו כל שעה לבדוק שהם בסדר, שתינו, אכלנו, רקדנו.  היה כיף.
אני הייתי לבושה חגיגי ומקסים, בשמלה שחורה שקניתי במיוחד לאירוע.


<זו לא תמונה שלי, אלא תמונה מהקטלוג של Esprit >
העילוי, למרבה האימה, "דפק הופעה" בג'ינס משופשף ובלוי ומעט קרוע באיזור הביצים (את האמת הקשה צריך לספר) וחולצה שחורה חדשה.  קניתי לו גם עניבה, אבל הוא סירב.    הוא נראה כל כך שונה על רקע כל החליפות והעניבות והג'קטים החגיגיים.  אני לא לוקחת אחריות על איך שהוא מתלבש.  אין ספק, שהפעם הוא שבר שיאים חדשים, אבל כמו שאומרת מרגית – הוא "הווילדע חייה" אז מותר לו.

Read Full Post »

בסביבות שתיים בצהריים, קיבלתי טלפון לנייד – מספר חסוי.  בדרך כלל כשמתקשרים ממספר חסוי, אני יודעת שזה בטח טלמרקטינג או משהו כזה.  לטלמרקטינג אני מיד אומרת שאני לא מדברת הולנדית ואם הם רוצים למכור לי משהו, שידברו באנגלית.  בדרך כלל הם מוותרים.  הפעם הטלפון הזה היה מהמשטרה והשיחה החלה באנגלית.  "מדבר השוטר דניאל".  התחלתי לצחוק אבל הוא המשיך. הוא הציג את עצמו ושאל אם אני מכירה בחור אחד.  הוא עיוות קצת את השם שלו, ולקח לי זמן להבין במי מדובר.  "כן, בטח שאני מכירה אותו.  למה?"  "הוא נדקר והוא שוכב, חסר הכרה בבית החולים.  אפשר לשאול אותך כמה שאלות?"  מדובר בבחור שחלקנו כמה קורסים ביהדות בתואר הראשון שלי ואיכשהו אחר כך יצא לנו לעבוד באיזה סטרט אפ, לפני 12 שנה.  היום הוא דוקטור למשהו מורכב במתמטיקה או מחשבים באוניברסיטת אמסטרדם.  "נדקר? מתי?" שבוע וחצי הבחור שוכב חסר הכרה, בבית החולים שנמצא לא רחוק מהבית שלי.  "איך הגעת אלי, השוטר דניאל?" "אנחנו מנסים להבין מה קרה ומי זה הבחור ומצאנו את הטלפון שלך בנייד שלו ".  לפני כמה חודשים נפגשנו לקפה, אחרי שגילינו בפייסבוק ששנינו גרים באמסטרדם.  "האם היו לו אוייבים?" "לא יודעת".  "האם הוא השתמש בסמים?" "לא.  לא יודעת.  לא חושבת".  "מה תוכלי לספר עליו?"  איך אפשר לקפל בשיחת טלפון שהוא פציפיסט שמאלני מעצבן?  יותר מעצבן ושמאלני ממני? הוא פעם צחק עלי, איך שאני מש"קית ת"ש בנשמה שלי.   איך אפשר לקפל בשיחת טלפון את זה שהוא יודע איזה 15 שפות בצורה מושלמת והוא לא רצה משפחה וילדים רק לטייל בעולם? הוא היה באיזה 53 מדינות וכל כמה חודשים נסע לארץ אחרת.  לפני איזה חודש הוא סיפר לי שהוא הצליח למכור תמונה שהוא צילם לאיזה ספר נחשב בארצות הברית.  איש מוכשר.    הקטע הוא שחשבתי להתקשר אליו, לברר איפה הוא עושה את החגים ואם הוא רוצה להצטרף אלינו.    "המשפחה שלו יודעת? " "כן, אח שלו בא לבקר באמסטרדם והוא איתו". לא ידעתי שיש לו אח.   "איפה אמרת שהוא מאושפז?"  "טיפול נמרץ".  אני חושבת שאני אלך לבקר, אפילו שהוא מחוסר הכרה.
אחר כך, מצאתי כתבה בעיתון בהולנדית שמתייחסת למקרה.

Read Full Post »

המטפלת היקרה שלנו חלתה והיא נאלצת לחזור לישראל בדחיפות.
חבל לנו להפרד ממנה, אחרי שנה של בייחד,  אבל בינתיים אנחנו מחפשים מטפלת, לשעות אחר הצהריים, חמישה ימים בשבוע. 

אולי אתם מכירים מישהי רצינית באמסטרדם?  אנחנו מחפשים מישהי לתקופה ארוכה אבל בהחלט מוכנים להתגמש מבחינת הימים והשעות.   הילדים די גדולים, העבודה די פשוטה. בינתיים אנחנו כמעט מתמוטטים בריצות בין הבית לבית הספר לעבודה.  הילדים מקסימים.  חבל להתלבט.

אם היא לא מעשנת, לא מסוממת ולא שיכורה, היא בטח מתאימה.  

תהייו נחמדים, תפיצו לעולם.  דרושה מטפלת בדחיפות.  

אפשר גם לפנות אלי במייל:  efyska@gmail.com 

Read Full Post »

שדה תעופה

יש משהו בשדות תעופה, שאני מאוד אוהבת.  אין ספור יעדים.  אין ספור אפשרויות.  הכל במקום אחד שאני צועדת בו, יחד עם המוני סיפורי חיים אחרים. מגוון של אנשים, תרבויות, מגוון של שפות, עדות, דתות, אמונות.  גזעים שונים, צבעים שונים –  כולם במקום אחד, מחכים להגיע אל יעד אחר.
שדה התעופה הוא תחנת מעבר ענקית שבה אפשר בתור לכל מקום לפגוש ילדות יפניות משקפים ותיק ורוד של פוקה, חבורת נשים מכוסות ברעלות, כומר צעיר עם נגן מוסיקה עומד ליד אברך עב משקף שמדפדף באיזה ספר, אישה הודי לבושה בסארי כתום-ורוד מרהיב, גבר שחור עם שיני זהב וחליפה לבנה.

יש משהו בשדות תעופה שנותן לי תחושה של תקווה.  כל הביחד הזה, גם אם הוא זמני.  המבטים בין האנשים, החיוכים הקלים, המחוות, גם אם הן מאוד מרוחקות.  אנשים ונשים מכל העולם, חולקים זמן ומקום ואין מלחמה ואין מאבקים.  אינטראקציות קלות פותחות מקום לשיחה על החיים מזוויות שונות.  בסוף, כולנו אנשים.  כולנו רוצים משפחה, בטחון, אהבה.  כולנו מאמינים במשהו.   שדה תעופה, הוא מקום טוב להרגע לראות את החיים ממבט על של הגזע האנושי.

בטיסות אני משתדלת לשבת ליד החלון אם זה אפשרי.  אני אוהבת לראות איך הבתים, הכבישים, השדות, משתנים, כשזווית הראייה שלי משתנה.  בסוף, אם אין עננים, אפשר לראות יצירת אומנות מודרנית עם גווני חום וירוק וכסף.  
מנסה לנחש, איפה אנחנו נמצאים עכשיו.  מעל איזו עיר, מעל איזו מדינה.  בהתאם לנוף שמתחלף אני מנחשת, אולי זו איטליה.  זה היה נחמד מאוד אם אפשר היה לקבל מעין מסך נוסף, עם כתוביות על המקומות שאנחנו חולפים מעליהם.  מלמעלה, אין גבולות.  רק מרחבים בצבע ירוק וחום.  עננים לבנים שטים מתחתינו ואני נהנית לראות איך הרוח פורעת אותם ואיך הפרספקטיבה שלי משתנה. 
כשמתחיל להמאס לי, מהאוויר הדחוס, מהישיבה הצפופה, ישנה הודעה שבעוד 45 דקות נגיע.  הביטוי הזה "נגיע", לא משנה לאן, יש בו משהו מלא בתקווה באופטימיות.  אנחנו נגיע.  זה מזכיר לי סיפור על יצירה של יוקו אונו – באיזו גלריה בלונדון היא הציגה סולם, שהיה צריך לטפס עליו בשביל לגלות שכתוב שם למעלה משהו – מילה אחת בודדת: YES.

כשאני יוצאת מנמל התעופה, לא משנה איפה, השניה הראשונה אחרי שהדלתות נסגרות מאחורי, אני נושמת עמוק ומרגישה מן תחושה ענקית של ווואווו!!! זה קצת יותר מחמצן טרי.  זו התחושה הזו, שהכל אפשרי ואופטימי ולא משנה איפה, אני כבר שם.  הגעתי.

 

Read Full Post »

לפעמים אנחנו  משחקים משחק כזה, העילוי ואני – איפה אנחנו רוצים \מוכנים\ לא רוצים לגור בעולם.  "מה אתה אומר על שבדיה?", "מוכן.  אוסטרליה?" "רחוק.  לא רוצה.  יפן?", "אפשר , אבל בלי הילדים.  יוון?", "מוכנה.   תימן?" ככה עד שמגיעים למקומות אבסורדים כמו איזה אי קטן באוקייאנוס השקט, או מדינות שבחיים לא חשבנו על מגורים בהם.  לטביה.  פני כשבוע, קיבלנו הצעה אמיתית – מדינה במזרח אירופה.  תרשו לי רגע לא להגיד איזו.  תנאי ראשון במשא ומתן היה מימון מלא של בית הספר הבינלאומי הפרטי.  המשא ומתן עבר עליות ומורדות.  כל שעה בערך העילוי היה מתקשר אלי, או שאני הייתי מתקשרת אליו.  כל כמה שעות שיניתי את הדעה שלי מן הקצה אל הקצה.  מה יהיה איתי?  מה יהיה עם הילדים?  איך נסתדר?  האם זה משהו שאנחנו רוצים?

התפקיד שהוצע לעילוי – חלומי.  הסמכויות – רבות רבות, אפשרויות הקידום – ללא גבולות.  הכסף, לא היה השיקול המהותי במחשבה על המעבר.  בסופו של דבר, כשאנחנו מאבדים את השכר השנתי שאני מרוויחה היום, זה לא יוצא כל כך שווה מבחינה כלכלית.  מרכז הדיון ביני לבין העילוי, היה הילדים. האם נכון להעביר אותם שוב, אחרי שנתיים?  האם נכון למנוע מהם את המתנה הזו, של בית הספר הבינלאומי הפרטי?  האם המתנה הזו היא משהו שמתאים לילדים?  הרי רק לפני שנתיים (איך הזמן רץ כשנהנים) הוצאנו אותם ממערכת החינוך הישראלית והכנסנו אותם למערכת החינוך ההולנדית.  האם זה יהיה נכון להעביר אותם למערכת החינוך האמריקאית?
התייעצנו איתם.  המהממת, מיד אמרה שהיא נורא רוצה.  ממילא אין לה פה הרבה חברות ובית הספר הבינלאומי הפרטי הוא משהו שהיא תמיד חלמה עליו. פליני אמר שזה יהיה נחמד ללמוד הכל באנגלית אבל בשביל מה צריך לעבור בשביל זה. המלכה, לא כל כך הבינה מה זה אומר.  היא שאלה אם נמשיך לגור בבית הזה.

חצי מהזמן הייתי עסוקה בלהתלבט, מה הדבר הנכון לעשות.  בכלל לא דאגתי לעצמי ולהתפתחות האישית שלי.  ידעתי שתמיד אני אוכל לפתוח בלוג "משפחה ישראלית עוברת ".  חשבתי על הזמן שיתפנה לי לסרוג ולתפור ולעשות ספורט.  היום, אני עובדת בצורה מאוד אינטנסיבית.  דווקא מתאים לי הפסק זמן הזה.  לבטים.  באיזה רגע, כשהמו"מ נתקע, שמעתי את עצמי נאנחת, אנחת רווחה, כאילו אני לא צריכה להחליט, אני לא צריכה לעבור.  הנה, החליטו בשבילי – אנחנו נשארים בהולנד.  בדרך כלל אני מחליטה מאוד מהר.  ממילא רוב הזמן יש לי אג'נדה ברורה והעולם שלי בגוונים מאוד ברורים.  הפעם, היה לי מאוד קשה לקבל החלטה.  בעיקר, כי הרגשתי חורצת את גורל הילדים.

המו"מ המשיך והתקדם.  התקשרתי לפסיכולוג שאני מכירה.  "תגיד, מה אתה אומר?  יהיה נזק לילדים?"  הוא הקשיב.  אחר כך דיבר על החשיבות של היציבות. בעיקר בגיל ההתבגרות – בעיקר למהממממת.  לקטנים יותר, הוא אמר, זה פחות קריטי – כי הבית שלכם יציב.  יש ביניכם תקשורת תומכת, יש כללים ברורים.  זה בית חם ויציב ולכן המעבר, פחות קריטי עבורם.    שוב טלפון לעילוי.  סיפרתי לו שהפסיכולוג נתן אור ירוק.  "גם אני התייעצתי" , הוא אמר, "ודווקא קיבלתי דעה הפוכה.  בכל מקרה, אני חושב שכדאי שנפסיק להטריף את עצמנו.  הצעות טובות תמיד יבואו וכנראה, שאנחנו באמת עוד לא כל כך מוכנים לתזוזה".

globus

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »