Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מזג אוויר’ Category

כבר יותר משנה לא עדכנתי.  בהתחלה, התבאסתי מהילדים שהתחילו לצנזר אותי.  הם טענו שאני עושה להם בושות ואנשים התחילו להכיר אותי וזה ממש לא נעים שכולם בקהילה הישראלית יודעים מה קורה אצלנו בבית.  אחר כך הרגשתי שמכיוון שהחיים בהולנד נכנסו למן שגרה, כבר אין לי מה לספר ולחדש:  קמתי, התלבשתי, הלכתי לעבודה ואחר כך עשיתי סופר…

גם כשהיה לי מה לספר והילדים ביקשו שאכתוב, פחדתי שאיבדתי את הקלילות של הכתיבה וחשבתי שאני אשעמם למוות את מי שקורא ועדיף כבר לא לכתוב. תרוצים שכאלו… לפעמים הייתי נכנסת לבדוק את הסטטיסיטיקה של הבלוג ומתפלאת שאנשים נכנסים וקוראים ומגיבים.  לפני חצי שנה, פגשתי באיזו ארוחה אצל חברים אנשים חדשים שבאו לאמסטרדם והם דיברו על הבלוג שלי בלי לדעת שהכותבת יושבת מולם… חוצמיזה – הבלוג באמת די גסס.

הפוסט הזה, הוא פוסט סיום.  אנחנו עברנו לגור בפורטו ריקו ואת קורותינו שם אני מספרת בבלוג "ובינתיים בקריביים".  אבל לפני שאומר שלום, הנה עוד קצת על מה שקרה בינתיים.

לפני שנה בערך, התאגיד ביקש מהעילוי שישקול מעבר לפורטו ריקו.  זו היתה מסיבה והבוס של הבוס בתוספת של כמה משקאות אלכוהולים סיפר על הקשיים של הקבוצה בפורטו ריקו ושאל אם נסכים לעבור.  העילוי שהיה באותה תקופה צמא להרפתקאות אמר קודם כל בטח. אחר כך הוא אמר שהוא ישאל את אשתו.  "היא הבוס" .

בכלל לא היתה לנו ויזה לארצות הברית וליתר דיוק – מעולם לא ביקרנו בארצות הברית.  לא היה לנו רע באירופה ובאמסטרדם .  אני עבדתי במקום סביר (אני מבינה שמשרד הוא לא הסביבה הטבעית שלי…), הילדים למדו בבית הספר הבינלאומי (שלטענת המאאמממת ופליני היה בית ספר גרוע, אבל זה כבר סיפור אחר), היו לנו את החברים שלנו (שני זוגות ישראלים ועוד זוג וחצי הולנדים) , השכנים מדי פעם אמרו לנו שלום, מצאתי מורה ליוגה וגם מורה לצורפות.  שגרה ברוכה בבית משופץ בסביבה ירוקה.  לא רע.  ובכל זאת, התאגיד  חיפש בנרות מישהו שיעזור להתניע את המערך בפורטו ריקו, העילוי היה צמא להרפתקאות ולי די נשבר מהעבודה היומיומית במשרד.

התאגיד, הציע שנבוא לביקור קצר באי ונתרשם.  העילוי ואני התלחשנו בנושא כמה שבועות.  מתלבטים.  שקלנו את המשמעות של המעבר הנוסף.  בעיקר בגלל הילדים.  המאאאמממממת עם האוזניים החדות, קלטה שיש רוחות של שינוי באוויר ובסערה הודיעה לנו, שהיא כבר בדקה את הנושא ושבדורדו, יש בית ספר מצויין ושם היא רוצה ללמוד.  מפה לשם התחלנו לקרוא ולחפש מידע על פורטו ריקו.  במקביל, מהמשפחה והחברים שמענו דברים מזעזעים על  סמים ואלימות ופשע ברחובות וגם על הוריקנים טורנדו ושאר אסונות.   אופטימיות.

לקח לנו זמן להגיד כן לביקור באי.  לקח לנו זמן לארגן ויזת תייר.  לא מיהרנו.  באוקטובר 2012 היה הביקור הראשון שלנו (רק שלי ושל העילוי) באי, להתרשמות בלבד.  הילדים נשארו עם סבתא דליה ואנחנו נסענו לשבוע, לבדוק.  אני מוכרחה להודות שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם שעשינו כמה טעויות של מתחילים.  נסענו, לדורדו שהיא עיר קטנה ומקסימה על החוף.  משהו כמו 40 קילומטרים מהבירה – סאן חואן.  כשכתבתי עיר מקסימה התכוונתי לחור שמתאים לפנסיונרים עשירים שאוהבים ברביקיו וגולף ולאמריקאיות שאוהבות להסיע את הילדים לכל מקום ולעשות ברביקיו וציפורניים.  וגם גולף.  העיירה החמודה הזו בנויה כאשכולות של מושבים \ שכונות סגורות עם גדרות ובטון וגם שומר בכניסה ועוד שומר שנוסע לאורך הגדר ומפטרל.  אבטחה זה דבר חשוב במיוחד אם את אמריקאית שלא מעוניינת בשום קשר עם הפורטוריקנים שגרים במרכז העיר (אלא אם כן הם מנקים לך את הבית).  טסיס הוא בית הספר שראינו בדורדו והוא באמת בנוי בצורה מרשימה ונראה מקסים. יש כאן ילדים מכל העולם אמרה לי מנהלת הרישום.  אפילו מפלסטין.

ביומיים הראשונים הרגשתי תחת התקפה \ הצפה של כל החושים שלי:  החום והלחות, האור המסנוור, הצבעים העזים בכל מקום, הטעמים השונים, הצעקנות מסביב.  יכולתי להסביר באופן רהוט במיוחד למה פורטו ריקו היא לא בשבילי.  יש פה תערובת של אור יהודה בשנות השבעים ואור עקיבא בשנות השמונים.  התשתיות מחורבנות, הנהגים מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד, יש לחות מטורפת… ובכלל – איך אפשר לגור במקום שאין בו אפילו חנות ספרים אחת ?  בישראל בכל קניון יש לפחות שתי חנויות ספרים ופה – בכל האי, לא מצאתי אפילו אחת.

אבל, הכל גם מאוד אסטתי ונקי.  נכון שרוב המקומיים הם לא אנשים עם כסף.  אבל הבתים, תמיד צבועים בצבעים עליזים ואין לכלוך ברחובות ובחופים.  גם לא פחית בירה, או שקית ניילון.

Old San Juan. From the Guardian.

והאנשים….נראים לי נחמדים וחמים ונשמות טובות, בדיוק כמו בישראל.  באיזשהו ערב, העילוי ואני החלטנו ללכת לסרט, באיזה בית קולנוע מקומי.  לידנו בתור, עמדו כמה בריונים עם קעקועים ושרירים וקרחת.  "צריך להזהר מאלו" לחש לי העילוי והעלה את רמת הכוננות שלנו.  הבריונים לידנו, עמדו בטור ישר, אחד אחרי השני ודיברו בקול רך ושקט בינהם.  לא היו צעקות וצחוקים ובלאגן.  מפתיע.  נכנסנו לאולם.  הם נכנסו אחרינו.  "הלך הסרט" האופטימי לחש לי.  הם ישבו מאחורינו עם השתיה שלהם והפופקורן ואנחנו ציפינו לבאלגנים.  שקט מופתי.  הם אפילו צחקו במקומות הנכונים ונאנחו כשהגיבור נפל.  בסוף הסרט, הם נשארו לשבת ומחאו כפיים.  כאילו ראו עכשיו הצגה בקאמרי…

באיזה שהוא יום, הלכנו לטייל לאורך איזשהו חוף עלום ואמרתי לעילוי, שאני לא בטוחה, אבל אולי אפשר יהיה לחיות פה קצת. ההליכה על החוף הנקי הזה, הצבע הירקרק שקוף של המיים, השחפים והשקט גרמו לי לדמיין את עצמי מגיעה אל החוף ועושה הליכה של בוקר עם מיצי (הרוטווילר שאין לי).

204721_10151214873506847_909653168_o

מפה לשם, התחלנו את המו"מ עם התאגיד.  לקרוא לזה מו"מ זו הגזמה דרך אגב.  זה היה מסוג הדברים – ביקשת קיבלת. אני יכולה רק להצטער שלא ביקשנו יותר, אבל גם לחזירות יש סוף.  אני חושבת…

בסופו של דבר, אנחנו כבר פה – בפורטו ריקו, סאן חואן לייתר דיוק.  גרים בעיר, בשכונה מעורבת – מקומיים ואמריקאים.    מתחילים את ההרפתקאה הקריבית שלנו . בדרך לפה עברנו תקופה לא קלה  – העילוי התחיל לגור בפורטו ריקו ואני נשארתי עם הילדים במשך חצי שנה בהולנד. הילדים ביקשו לסיים את שנת הלימודים בהולנד ואנחנו רצינו לכבד את בקשתם.  בין לבין, הוא היה מספר לי על הרוח והים ואני הייתי מספרת על הכפור שהייתי צריכה לגרד מהמכונית כדי להצליח לפתוח את הדלת.  נפגשנו פעם בחודש – חודש וחצי. לא היה קל… היה אפילו זוועה.  היו ימים שהייתי הולכת ב"יער ג'ורג" האהוב שלי, מצלמת ושואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה.

יער ג'ורג'

אחת התעלות ביער ג'ורג'

היו המון רגעים של דאגה וחרדה, בנוגע להשפעה של המעבר הנוסף על הילדים, בנוגע לבית שלנו באמסטרדם שהוא עדיין לא מושכר (פרטים על הבית אפשר למצוא כאן וכאן) ובנוגע ליכולת שלנו להתחיל מחדש במקום חדש.

אבל עכשיו, כשאני כותבת וצופה על הים בבוקר, זה נראה לי שווה.  אני מקווה שהכל יסתדר במהרה, אנחנו נשכיר את הבית, נלמד ספרדית, נטייל ונתגבש מחדש כמשפחה אחרי שחצי שנה חיינו בנפרד.  בכל מקרה – הנה אנחנו מתחילים…ההמשך בבלוג השני:  "ובינתיים בקריביים"

Read Full Post »

כשהייתי קטנה, ראיתי פעם סרט מדע בדיוני, נדמה לי של ה-BBC, שאני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל הוא נחרט לי בראש.  תדמיינו לכם כוכב לכת מרוחק, שהשמש זורחת בו, לדקות מועטות, רק פעם בשלוש שנים.  במשך שאר הזמן, כולם נמצאים בצפיה לשמש, ובמן אפרוריות אפלה.  יום אחד, ביום שהשמש צריכה לפצוע, חבורה של ילדים משחקת.  אולי מחבואים, אני לא זוכרת.  בכל אופן, במהלך המשחק, הם תופסים את אחד הילדים, ומכניסים אותו לאיזה חדר וסוגרים את הדלת.  המשחק נמשך.  כשהשמש מפציעה, כולם נהנים מהאור הקורן שלה ומהצבעים החדשים שהעולם נצבע בהם.  אחר כך העולם שוב, חוזר לאפלה והם נזכרים, שהילד הקטן, עדיין סגור בחדר והוא הפסיד את השמש.

נזכרתי בסיפור של הסרט, בגלל מזג האויר ששורר פה לאחרונה. ימים ארוכים של גשם ושמיים אפורים.  לפעמים, מבול משמיים, לפעמים סתם זרזיפים, אבל רוח קרירה ושמיים עטופים עננים.  לפעמים, יש רגעים בודדים, חצי שעה מקסימום, שהשמיים מתבהרים והשמש זורחת. מישהו מהעבודה שלי,  לקח חופש במיוחד באיזה יום שהבטיחו שמש.  היא הופיעה, למשך שעתיים.  במשרד, אני יושבת ליד החלון ורואה איך שהגשם לא חדל לרדת.  היום, במשך 8 שעות הגשם לא פסק ולמען האמת כבר התחלתי להרגיש מחאה מתמרמרת.  רבאק.  זה אמצע יולי.

כשרוב הזמן 14 מעלות, אני עטופה בג'קט או קרדיגן וצעיף.  קריר לי ללבוש שמלות קייציות או חולצות עם שרוול קצר.  בחורות אחרות היו בטח כבר נכנסות לדכדכת קלה.
אבל לא אני.  ברגעים קשים כאלו, אני חושבת על הים של תל אביב ואיך אבא שלי היה לוקח אותנו בשבת, לפני שהינו הולכים לארוחת צהריים אצל סבא שלי.   שמש וים ושמיים תכולים ומים בהירים.  הנה, הכל מתרכז לו בצורה מופלאה ברשימת הקניות הבאה, גם אם היא דמיונית לחלוטין (אני לא באמת מתכוונת לקנות, רק לשטוף את העיניים).

אוסף קיץ

חשבתי לצרף פה גם איזה שיר קיץ קליל, אבל כל מה שמתנגן לי בראש זה השיר של גידי גוב "חורף וקר", אז אני אחסוך זאת מכם.

Read Full Post »

בלילה, חלמתי שהמוכרת עם השיער האדום בחנות הצמר, מדברת אלי.  "חכי, יש לי משהו בשבילך".  אחר כך התעוררתי וניסיתי שוב לחזור לחלום. היא תמיד עסוקה המוכרת הזו.  תמיד חמוצה.  אחרי שלוש ומשהו שנים שאני קונה אצלה, באופן קבוע, השפתיים שלה התחילו להתעקל קצת למעלה כשהיא רואה אותי ואוטומטית היא עוברת לאנגלית.  היא יודעת שאני קודם מסתכלת.  כמעט חצי שעה נוגעת ומלטפת את הצמרים ואחר כך לוקחת כמה הביתה.  לארועים מיוחדים, כמו ימי הולדת של חברות סורגות, אני קונה להן כמה כדורים יקרים במיוחד ומסגרות עגולות מבמבוק.  אני רוצה לדעת מה יש לה עבורי, למוכרת, אבל החלום מתרחק.  אני חושבת על צמר ומגלה, שבזמן האחרון, הפסקתי לקרוא.  מתחילה ספרים ואפילו עוברת את האמצע, אבל אחר כך מאבדת עניין.   כלום לא מחזיק אותי, אפילו לא ספרי מתח קלילים.  אפילו לא האחרון של סטיג לארסון.  על ספרי הגות, אני בכלל לא מדברת.  כבר  לא קונה יותר ספרי קריאה פיסיים.  רוכשת ספרים כקובץ ומעבירה אותם לרידר שלי.  הספרים היחידים שאני קונה הם ספרים עם דוגמאות לסריגה.  לאט לאט אני הופכת לאדם רדוד וחושבת בעיקר על צמר.  לפני השינה, אני מתלבטת ביני לבין עצמי על פרוייקט הסריגה הבא.  אולי זו מן תקופה כזו, שאני צריכה להניח לה להתקיים ובינתיים להנות מהתוצרים:  כובעים וצעיפים וגרביים מצמר רך וצבעוני עם כל מני דוגמאות שאני לומדת לסרוג דרך האינטנרט.  זו בטח מן תקופה כזו, שאחריה תבוא תקופה של קריאה אובססיבית או של כתיבה אובססיבית.  אני מכירה את עצמי, הכל מחזורי.

החורף הזה, הגיע מאוד במפתיע.  בסוף נובמבר היה כבר כפור ושלג ורחובות לבנים.  בשבוע השלישי של נובמבר זה התחיל, בבת אחת כמעט גלשנו מהסתיו היבש שהיה לנו (מעט מאוד גשם ובעיקר שלכת ו- 7 מעלות) לאמצע החורף.  כל כך קר היה בחוץ, אפשר היה להרגיש את החניכיים קופאות מבפנים אם רק מתעטשים בפה פתוח.  כל כך קר, שאת רוצה להתלבש חם ואין שום משמעות לאיך את נראית, עם הכובע ושני הצעיפים כשאחד מהם כרוך לך סביב הפנים.  הגענו עד למינוס שבע או שמונה והחזאים פה סביב דברו על שיתכן והחורף הזה יהיה הכי קשה, מאז שהתחילו למדוד את הטמפרטורות.   החברים בעבודה סיפרו שהם החליפו את הצמיגים של המכונית לצמיגי שלג והכינו ערכת חרום במכונית עם שמיכות, שקיות חום ומשהו שאפשר יהיה לאכול.  בשיחה שהיתה לי עם הילקה, מנהל פרוייקט בן 50, הוא אומר שהוא זוכר חורפים קרים כאלו מהילדות שלו ובעצם, הכל מחזורי ואין חדש תחת השמש.  היה משהו הזוי להסתכל דרך חלון המטבח אל החצר העטופה שמיכה לבנה וברקע לשמוע ברדיו אינטרנט על התופת בכרמל.  שירים עצובים ברקע וארץ שלמה אבלה.  זה לא היה עוד איזה פיגוע שאפשר להאשים את "ההם", אלא באמת מקרה שבו מעורב המזל והכח העליון.   ביננו לבין עצמנו, דיברנו על הטבע ועל הכוחות שלו להתחדש, על הזרעים שנטמנו באדמה וילבלבו אחר כך, עם בוא הזמן. אולי אנחנו כבר לא נהייה פה, זה בטח יקח עשרות שנים, אבל הכל מחזורי ויתקיים גם ללא התערבות בני האדם.   אנחנו רק יכולים להתבונן במעשים שלנו ובדרך בה ההחלטות שלנו משפיעות על החיים מסביבנו.  קצת ענווה, אני חושבת, זה מה שאנחנו צריכים ללמוד.
בפרוייקט ביולוגיה של המאמאאממת, היא היתה צריכה להכין, יחד עם חברה מהכיתה, ארוחת ערב בת כמה מנות.  הן היו צריכות לספר על המרכיבים ועל החשיבות של המרכיבים לתזונה שלנו.  המורה יצרה צוותים וחיברה בין הילדים, לאו דווקא על פי איזשהו מכנה משותף.  בשישי האחרון הן בישלו אצלנו בבית.  ארוחה בת שלוש מנות, עם קינוח קליל.  לא משהו טעים במיוחד (סליחה מותק), אבל אנחנו ואבא של אותה ילדה, שהצטרף אל הארוחה, היינו מלאים בפרגון.  בהתחלה, לא הרגשתי כל כך נוח עם הסיטואציה הזו של ילדה (שהמאאממת טרחה לומר שהן לא חברות) ואבא שלה ההולנדי,  שאנחנו כלל לא מכירים, מגיעים לארוחת ערב, שאני לא הכנתי.  נלחצתי קלות, פחדתי שלא יהיה על מה לדבר ולי יהיה מאוד קשה לארח.  בפועל,  היה מקסים.  אבא של הילדה הזו, התגלה כאיש נעים שכותב ויוצר והשיחה זרמה והיתה מעניינת. תוך כדי, התייחסנו לישראל ולמצב בה.  אבא של הילדה סיפר שהוא מתפלא שלא היה לנו בכלל חומרי כיבוי.  אנחנו, דיברנו על הפרספקטיבה ועל כמה שהמדינה הזו צעירה ולומדת להפסיק להיות עקשנית ולחשוב שהיא הכי חכמה בעולם.  זה לוקח זמן הגדילה הזו.  בינתיים, יהיו אנשים שיפגעו וכאלו שיהפכו לגיבורים.  יקח זמן לארץ הזו מצוא את נקודת האיזון הענווה.  אני לא יודעת מתי היתה קיימת נקודת איזון כזו בעם שלנו, בארץ הזו. אולי באיזשהו שלב במאה ה- 16 וה-17.  אולי כשהיינו בין העמים, בנפרד.  בינתיים, צריך להסתכל ולראות איך אנחנו גדלים ולוקחים אחריות, גם על הגרים בתוכנו וגם על הטבע.

Read Full Post »

אני חייבת לציין, שאני בטטת כורסא רצינית.  זה יותר state of mind מאשר מראה.  כמו ש"פולניה", זה לא בהכרח מוצא גיאוגרפי.  כשמגיע הסופשבוע, מבחינתי שני דברים צריכים לקרות:

  1. שיהיה לי זמן לישון צהריים
  2. שיהיה לי זמן לשתות קפה בלי שאף אחד ידבר איתי.  אחרי הצהריים.

בין לבין, אני מעדיפה להסתובב בין המטבח וחדר השינה.   מקסימום אני יוצאת לגינה או למרפסת.  קשה לגרור אותי לטיולים.  אם חייבים, עדיפות למקומות עם חנויות.  בגדים ואקססוריז, כן?  לא איטליזים וחנויות לכלי בית, חלילה.

אצל העילוי זה ההיפך.  מגיע הסופשבוע והוא ממשיך עם רמות אנרגיה מטורפות – לשוק, לקחת את הילדים לבריכה, מסעות אופניים וכו'.  אם אפשר, בדרך הוא מציע שנטייל ונסתובב וננצל את היום היפה הזה.

מזג האוויר היום, נראה לנו כאחד הבודדים שיהיו בתקופה הקרובה – שמים תכולים ושמש בהירה.  יום נעים וחמים.  אנחנו יודעים שלא לעולם חוסן ותיכף יתחיל סתיו עם רוח קרה וגשם שלא מפסיק לרדת במשך ימים.  העילוי הציע שנסע עם הילדים לטיול ושלא כהרגלי לא התנגדתי.   אחרי התלבטות קלה, החלטנו שניסע לעיירה קטנה, שנמצאת כ- 30 קילומטרים מאמסטרדם – Edam.

אחד הרחובות באדם

היינו פעם בעיר, כל אחד בנפרד. לחברה שלנו יש שם מרפאת שיניים ואנחנו נתנו לה את העונג לעשות לנו סתימה.  התפעלנו מאוד.  גם מהמיומנות של חברה שלנו, כן  -אבל בעיקר מהיופי של המקום הקטן הזה.  יופי שליו ועוצר נשימה.

באחת מהתעלות

בית ממכר עתיקות

יש קסם בטיול קצר, בעיירות עתיקות. הסתובבתי עם המצלמה, התרגשתי להיות תיירת.

חלונות מעניינים

התפעלתי מהבתים העתיקים, מהתעלות ומהסמטאות הצרות.  חצי יום טיול בעיר עתיקה ואחר כך הביתה, לאכול צהריים ולנוח.

~~~~

אם חייבים להיות פרקטים ואתם בביקור קצר בהולנד, אל תטרחו.  אבל אם אתם בסביבה ויש לכם קצת זמן ומכונית או אולי אופנים, אל תפספו.  תביאו מצלמה טובה.

עוד תמונות, אפשר לראות בפליקר שלי.

Read Full Post »

בסופשבוע אחד בברלין, שישי עד שני, קשה מאוד לראות את הכל.   במיוחד כשמסתובבים ביחד כמשפחה.  נסענו עם הרכב (יש גם טיסות ורכבות ישירות מאמסטרדם), 600 ומשהו קילומטרים, בערך 7 שעות נסיעה, עם המון המון עצירות בדרך.  ביום שישי בבוקר יצאנו את אמסטרדם, ביום שני בבוקר יצאנו את ברלין.  בעיר הסתובבנו באוטובוס תיירים.  העלות לאדם היא 10 אירו.  ילדים, בהתאם לגיל, משלמים פחות.  עלינו, ירדנו, עלינו ירדנו.  הסתובבנו, אבל הרגשנו שלא מיצינו את העיר.   רק טעמנו קצת. באוטובוס היו גם מדריכי תיירים, שנתנו רקע על מה שרואים מסביב. חבל רק שהם דיברו במבטא גרמני כל כך כבד, שלא הצלחנו להבין כמעט כלום.

העיר הזו היא מאוד מאוד גדולה במושגים שאנחנו מכירים – תל אביב ואמסטרדם.  מאוד אהבתי את גני ה- Tiergarten, ואת הארכיטקורה בעיר, שהיא מאוד רב גונית.  כל בנין, בנוי בסגנון אחר, מחומרים אחרים.  בהתחלה, השונות בסגנון הפריעה לי, אבל במחשבה לאחור, זה חלק מהקסם בעיר.

יש משהו מלא בקסם, בההליכה בגני ה-Tiergarten. הפארק הענק הזה, הוא בן כ- 150 שנה. הצמחיה העשירה והגודל העצום של העצים מרשימים במיוחד. אחרי הצהריים, כשהטמפרטורה האמירה אל גבול ה- 35 מעלות, ההליכה בשבילים המפותלים של הפארק, תחת הצל הכבד והרוח הנעימה שבאה מהנחלים שחוצים את הפארק, היו לנו להצלה.  באחר צהריים אחד, הלכנו בפארק וראינו במרחק כמה מטרים מאיתנו שני גברים יושבים, על שמיכת פיקניק וקוראים ספר.  הם לבשו כלום.

ממעוף ציפור, פארק ה TIERGARTEN

העילוי ואני, התרגשנו לראות את השאריות של חומת ברלין (למרות שהאזור תיירותי להחריד).  בזכרון שלי, (אולי בעקבות כל מני ספרי בלשים וריגול שקראתי), החומה בעיקר מהצד המזרחי, היתה מקום חסר תקווה ואפל מאוד.  במציאות, ביקרנו שם ביום חם מאוד ובהיר במיוחד.  בכל מני חנויות מזכרות שפזורות סביב check point charlie אפשר לקנות בכמה אירו חתיכות אבן.  לכאורה מהחומה, פתי.
בכל רחוב מסביב, אפשר למצוא רשתות מזון אמריקאיות בכללם סטארבקס, ברגרקינג, הגננדס וכדומה.  ההשפעה של שנים של "כיבוש" אמריקאי, ניכרים.  גם בצד המזרחי של ברלין.  להבדיל, לא מצאתי איזו רשת מזון רוסית אבל כנראה זה לטובה.

היינו בשוק הפשפשים, בשוק האומנים , היינו במגדל הטלוויזיה וראינו את העיר ממרומי 300 ומשהו מטרים.     יש כל כך הרבה מה לראות בעיר הזו ואפילו לא הספקנו לבקר במוזיאון או גלריה אחת.

ההסטוריה של היהודים והקשר שלהם למקום, עניינו אותי במיוחד.  הביקור באנדרטת ליהודים שנרצחו בשואה ובית הכנסת החדש בעיר נגעו בי מאוד, אבל על כך בפוסט נפרד.

Read Full Post »

חם

כל כך חם עכשיו.  יש 34 או 35 מעלות.  כל החלונות פתוחים, אבל בבית שתוכנן לאגור חום, החלונות הפתוחים לא מצליחים לסייע לקרר את הבית.  הרוח בחוץ לא נושבת, השמש בחוץ מאירה באור בהיר ומסנוור.  יש לנו המון חלונות גדולים והוילונות הבהירים לא מצליחים להצל את הפנים.  הקטנה אומרת לי, באנחה, שהיה לנו חורף קשה (3 חודשי שלג ומינוס חמש) ועכשיו מתחיל קיץ קשה.  אני נוהמת סוג של תגובה.  קשה לי לדבר, חם לי מדי.  בלילה, הילדים ישנו בחוץ על המרפסת עם מזרונים וקמו עקוצים. הם מתמרחים כל הזמן בפניסטיל ג'ל.  אם הפניסטיל לא נמצא בהישג יד, אני אומרת להם למרוח רוק.

אני צריכה להזכיר להם לשתות מים, אני צריכה להזכיר גם לעצמי.  אף אחד לא רעב במיוחד, אבל אנחנו מחסלים את מלאי הגלידות והארטיקים.   שתי אורחות מישראל מתארחות אצלנו.  הן נמלטו מחום יולי אל אירופה המהבילה.  אין לנו מזגן ואני משתתפת בצערן.  לא כל כך נעים להסתובב ברחובות ובבית חם.  מכרה  ישראלית, אמרה שהיא מתביישת לקטר על החום בפני המשפחה שלה בישראל.  אני חושבת שבניגוד להולנד, בישראל כולם כמעט, נערכו להתמודד עם החום.  במיוחד כשיש מזגנים בכל מקום.  אני צריכה לקנות מאווררים, אבל אני עצלה לרדת מהמיטה, להתלבש, להכנס למכונית הרותחת ולסוע לחנות דברי החשמל.

אתמול סיפרה לי חברה, על חווית קניות בחנויות לא ממוזגות.  היא והמוכרים הזיעו ביחד.   אני לא בטוחה שההולנדים משתמשים בדיאודורנטים באופן סדיר.  אני גם לא בטוחה שהם משתמשים בסבון.  כשמסתובבים בקניון, גם אם הוא ממוזג למחצה, הריחות של האנשים מסביבי תוקפים את החושים שלי ומעלי ם לי את רמת התוקפנות.     החום הזה הופך אותי לקוטרית ולעצבנית.  תעשו לי טובה, אל תתקשרו כשחם לי.  בקושי יש לי סבלנות לדבר עם הילדים שלי.   אני חושבת לקחת אותם לסרט אחרי הצהריים.  יש מזגן בקולנוע. וזו הזדמנות לעשות משהו שלא מצריך אותי לדבר.   אני מתלבטת עכשיו אם לקחת כדור נגד כאב ראש, אני מרגישה איך שכאב הראש מזדחל מאזור הרקות, לאט לאט במגרנה פועמת.

~`~`~`~`~`
0-1 לישראל שבכל בית יש לפחות מזגן אחד ומאוור אחד. 
0-1 לישראל על תרבות השימוש בסבון ודיאודורנט.

Read Full Post »

ימים של שמש, רוח מלטפת, 25 מעלות נדירים במחוזותינו.  עשרה, אולי חמישה עשר, בשנה טובה.  לרוב הם גם באים במקבצים קצרים של יום, יומיים ואחר כך איזה חמישה של שמיים מעוננים חלקית ורוח ים קרירה. לפעמים אפילו שעה או שעתיים של זרזיפי גשם.  או מבול.    אם במקרה, היום היפה הזה, יוצא באמצע השבוע, זה נראה לנו בזבוז משווע – הילדים רוב היום בבית הספר ואנחנו במשרד מסתכלים בעיניים כלות, החוצה אל החלון.
כשמתמזל מזלנו, והיום היפה הזה מפציע בסוף השבוע, זו התרגשות גדולה.  בסופי שבוע כאלו, יש לי תחושה שאני נמצאת בחופשה משפחתית.  זו תחושה מצחיקה, להיות בצימר, שהוא במקרה שלי.  להרגיש בחופשה, למרות שזה החיים האמיתיים. הילדים והעילוי הולכים לבריכה, אני משתזפת במרפסת עם ספר, אוכלים  בגינה, מנמנמים בצהריים.

אתמול היה אחד מהימים המושלמים האלו (היום, כבר קר ומבול) .  חברים הציעו שנצא ביחד לפיקניק, כמה משפחות, לא איזה פיקניק המוני שמבריח אותי.  אינטימיות של שלוש ארבע משפחות, אנחנו מכירים את כולם.  תחושה נעימה של ביחד, כמעט כמו מפגש משפחתי עם בני דודים או חברים שמזמן לא ראינו.      המכונית שלפנינו, הובילה אותנו אלאיזה אגם קטן – לא רחוק מהבית ואנחנו במכונית נזכרנו איך אבא שלי תמיד מוצא כל מני דרכים צדדיות, שבילי עפר לגלות ארץ לא נודעת. 
"כמו בכינרת", אמרה איזו חברה.  כמעט.   היו כמה משפחות הולנדיות וגם לא מעט משפחות מוסלמיות. כיסויי הראש והבבגדים הצנועים במיוחד, הסגירו את ההשתייכות הדתית שלהם.  הילדים, שיחקו במים שהגיעו להם לברכיים, אספו צדפים ושיחקו מטקות על הדשא.  אנחנו ישבנו ודיברנו, קצת על המצב עם הטורקים, קצת על החיים ועל איך דפקו אותנו בשיפוץ אבל הם לא יתנו לנו ליפול עם ההוצאות על הגינה.  כמו תמיד, הנשים והגברים שוחחו בינם לבין עצמם תוך כדי קריאות לילדים לבוא לאכול משהו. כדי לא לסבך אף אחד בנושא כשרות החלטנו על תפריט חלבי, פשטידות, ירקות, סלטים.  על גבעות הדשא מסביב, היו כאלו שמינגלו.

כמעט כמו בכינרת.  אפילו היה גזלן, שמכר ארטיקרח, באירו וחצי. רק השלטים, היו בהולנדית ואתם, לא הייתם איתנו.

Read Full Post »

Older Posts »