Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘מקומות’ Category

כבר יותר משנה לא עדכנתי.  בהתחלה, התבאסתי מהילדים שהתחילו לצנזר אותי.  הם טענו שאני עושה להם בושות ואנשים התחילו להכיר אותי וזה ממש לא נעים שכולם בקהילה הישראלית יודעים מה קורה אצלנו בבית.  אחר כך הרגשתי שמכיוון שהחיים בהולנד נכנסו למן שגרה, כבר אין לי מה לספר ולחדש:  קמתי, התלבשתי, הלכתי לעבודה ואחר כך עשיתי סופר…

גם כשהיה לי מה לספר והילדים ביקשו שאכתוב, פחדתי שאיבדתי את הקלילות של הכתיבה וחשבתי שאני אשעמם למוות את מי שקורא ועדיף כבר לא לכתוב. תרוצים שכאלו… לפעמים הייתי נכנסת לבדוק את הסטטיסיטיקה של הבלוג ומתפלאת שאנשים נכנסים וקוראים ומגיבים.  לפני חצי שנה, פגשתי באיזו ארוחה אצל חברים אנשים חדשים שבאו לאמסטרדם והם דיברו על הבלוג שלי בלי לדעת שהכותבת יושבת מולם… חוצמיזה – הבלוג באמת די גסס.

הפוסט הזה, הוא פוסט סיום.  אנחנו עברנו לגור בפורטו ריקו ואת קורותינו שם אני מספרת בבלוג "ובינתיים בקריביים".  אבל לפני שאומר שלום, הנה עוד קצת על מה שקרה בינתיים.

לפני שנה בערך, התאגיד ביקש מהעילוי שישקול מעבר לפורטו ריקו.  זו היתה מסיבה והבוס של הבוס בתוספת של כמה משקאות אלכוהולים סיפר על הקשיים של הקבוצה בפורטו ריקו ושאל אם נסכים לעבור.  העילוי שהיה באותה תקופה צמא להרפתקאות אמר קודם כל בטח. אחר כך הוא אמר שהוא ישאל את אשתו.  "היא הבוס" .

בכלל לא היתה לנו ויזה לארצות הברית וליתר דיוק – מעולם לא ביקרנו בארצות הברית.  לא היה לנו רע באירופה ובאמסטרדם .  אני עבדתי במקום סביר (אני מבינה שמשרד הוא לא הסביבה הטבעית שלי…), הילדים למדו בבית הספר הבינלאומי (שלטענת המאאמממת ופליני היה בית ספר גרוע, אבל זה כבר סיפור אחר), היו לנו את החברים שלנו (שני זוגות ישראלים ועוד זוג וחצי הולנדים) , השכנים מדי פעם אמרו לנו שלום, מצאתי מורה ליוגה וגם מורה לצורפות.  שגרה ברוכה בבית משופץ בסביבה ירוקה.  לא רע.  ובכל זאת, התאגיד  חיפש בנרות מישהו שיעזור להתניע את המערך בפורטו ריקו, העילוי היה צמא להרפתקאות ולי די נשבר מהעבודה היומיומית במשרד.

התאגיד, הציע שנבוא לביקור קצר באי ונתרשם.  העילוי ואני התלחשנו בנושא כמה שבועות.  מתלבטים.  שקלנו את המשמעות של המעבר הנוסף.  בעיקר בגלל הילדים.  המאאאמממממת עם האוזניים החדות, קלטה שיש רוחות של שינוי באוויר ובסערה הודיעה לנו, שהיא כבר בדקה את הנושא ושבדורדו, יש בית ספר מצויין ושם היא רוצה ללמוד.  מפה לשם התחלנו לקרוא ולחפש מידע על פורטו ריקו.  במקביל, מהמשפחה והחברים שמענו דברים מזעזעים על  סמים ואלימות ופשע ברחובות וגם על הוריקנים טורנדו ושאר אסונות.   אופטימיות.

לקח לנו זמן להגיד כן לביקור באי.  לקח לנו זמן לארגן ויזת תייר.  לא מיהרנו.  באוקטובר 2012 היה הביקור הראשון שלנו (רק שלי ושל העילוי) באי, להתרשמות בלבד.  הילדים נשארו עם סבתא דליה ואנחנו נסענו לשבוע, לבדוק.  אני מוכרחה להודות שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם שעשינו כמה טעויות של מתחילים.  נסענו, לדורדו שהיא עיר קטנה ומקסימה על החוף.  משהו כמו 40 קילומטרים מהבירה – סאן חואן.  כשכתבתי עיר מקסימה התכוונתי לחור שמתאים לפנסיונרים עשירים שאוהבים ברביקיו וגולף ולאמריקאיות שאוהבות להסיע את הילדים לכל מקום ולעשות ברביקיו וציפורניים.  וגם גולף.  העיירה החמודה הזו בנויה כאשכולות של מושבים \ שכונות סגורות עם גדרות ובטון וגם שומר בכניסה ועוד שומר שנוסע לאורך הגדר ומפטרל.  אבטחה זה דבר חשוב במיוחד אם את אמריקאית שלא מעוניינת בשום קשר עם הפורטוריקנים שגרים במרכז העיר (אלא אם כן הם מנקים לך את הבית).  טסיס הוא בית הספר שראינו בדורדו והוא באמת בנוי בצורה מרשימה ונראה מקסים. יש כאן ילדים מכל העולם אמרה לי מנהלת הרישום.  אפילו מפלסטין.

ביומיים הראשונים הרגשתי תחת התקפה \ הצפה של כל החושים שלי:  החום והלחות, האור המסנוור, הצבעים העזים בכל מקום, הטעמים השונים, הצעקנות מסביב.  יכולתי להסביר באופן רהוט במיוחד למה פורטו ריקו היא לא בשבילי.  יש פה תערובת של אור יהודה בשנות השבעים ואור עקיבא בשנות השמונים.  התשתיות מחורבנות, הנהגים מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד, יש לחות מטורפת… ובכלל – איך אפשר לגור במקום שאין בו אפילו חנות ספרים אחת ?  בישראל בכל קניון יש לפחות שתי חנויות ספרים ופה – בכל האי, לא מצאתי אפילו אחת.

אבל, הכל גם מאוד אסטתי ונקי.  נכון שרוב המקומיים הם לא אנשים עם כסף.  אבל הבתים, תמיד צבועים בצבעים עליזים ואין לכלוך ברחובות ובחופים.  גם לא פחית בירה, או שקית ניילון.

Old San Juan. From the Guardian.

והאנשים….נראים לי נחמדים וחמים ונשמות טובות, בדיוק כמו בישראל.  באיזשהו ערב, העילוי ואני החלטנו ללכת לסרט, באיזה בית קולנוע מקומי.  לידנו בתור, עמדו כמה בריונים עם קעקועים ושרירים וקרחת.  "צריך להזהר מאלו" לחש לי העילוי והעלה את רמת הכוננות שלנו.  הבריונים לידנו, עמדו בטור ישר, אחד אחרי השני ודיברו בקול רך ושקט בינהם.  לא היו צעקות וצחוקים ובלאגן.  מפתיע.  נכנסנו לאולם.  הם נכנסו אחרינו.  "הלך הסרט" האופטימי לחש לי.  הם ישבו מאחורינו עם השתיה שלהם והפופקורן ואנחנו ציפינו לבאלגנים.  שקט מופתי.  הם אפילו צחקו במקומות הנכונים ונאנחו כשהגיבור נפל.  בסוף הסרט, הם נשארו לשבת ומחאו כפיים.  כאילו ראו עכשיו הצגה בקאמרי…

באיזה שהוא יום, הלכנו לטייל לאורך איזשהו חוף עלום ואמרתי לעילוי, שאני לא בטוחה, אבל אולי אפשר יהיה לחיות פה קצת. ההליכה על החוף הנקי הזה, הצבע הירקרק שקוף של המיים, השחפים והשקט גרמו לי לדמיין את עצמי מגיעה אל החוף ועושה הליכה של בוקר עם מיצי (הרוטווילר שאין לי).

204721_10151214873506847_909653168_o

מפה לשם, התחלנו את המו"מ עם התאגיד.  לקרוא לזה מו"מ זו הגזמה דרך אגב.  זה היה מסוג הדברים – ביקשת קיבלת. אני יכולה רק להצטער שלא ביקשנו יותר, אבל גם לחזירות יש סוף.  אני חושבת…

בסופו של דבר, אנחנו כבר פה – בפורטו ריקו, סאן חואן לייתר דיוק.  גרים בעיר, בשכונה מעורבת – מקומיים ואמריקאים.    מתחילים את ההרפתקאה הקריבית שלנו . בדרך לפה עברנו תקופה לא קלה  – העילוי התחיל לגור בפורטו ריקו ואני נשארתי עם הילדים במשך חצי שנה בהולנד. הילדים ביקשו לסיים את שנת הלימודים בהולנד ואנחנו רצינו לכבד את בקשתם.  בין לבין, הוא היה מספר לי על הרוח והים ואני הייתי מספרת על הכפור שהייתי צריכה לגרד מהמכונית כדי להצליח לפתוח את הדלת.  נפגשנו פעם בחודש – חודש וחצי. לא היה קל… היה אפילו זוועה.  היו ימים שהייתי הולכת ב"יער ג'ורג" האהוב שלי, מצלמת ושואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה.

יער ג'ורג'

אחת התעלות ביער ג'ורג'

היו המון רגעים של דאגה וחרדה, בנוגע להשפעה של המעבר הנוסף על הילדים, בנוגע לבית שלנו באמסטרדם שהוא עדיין לא מושכר (פרטים על הבית אפשר למצוא כאן וכאן) ובנוגע ליכולת שלנו להתחיל מחדש במקום חדש.

אבל עכשיו, כשאני כותבת וצופה על הים בבוקר, זה נראה לי שווה.  אני מקווה שהכל יסתדר במהרה, אנחנו נשכיר את הבית, נלמד ספרדית, נטייל ונתגבש מחדש כמשפחה אחרי שחצי שנה חיינו בנפרד.  בכל מקרה – הנה אנחנו מתחילים…ההמשך בבלוג השני:  "ובינתיים בקריביים"

Read Full Post »

האמת, שהילדים כבר הגיעו לפת לחם.  לא באוכל, אלא בלבוש.  לפני כחודש וחצי בערך, סידרתי עם כל ילד (חוץ מהמהממת – שהיא כבר גדולה ולא נותנת לי לחטט), את ארון הבגדים.  הוצאנו ערמות של בגדים שכבר קטנים עליהם, בלויים, קיפלתי יפה והעברתי להומנה.  על הפחים הגדולים של הומנה, כתוב שהם שולחים את הבגדים למקומות שבהם יש בהם צורך, כמו מזרח אירופה ואפריקה.  בכל אופן, הילדים, הגיעו לפת לחם.  היה להם ג'ינס אחד בקושי, סווטשירט אחד  ואולי שתי חולצות ארוכות שלא קצרות עליהם בשרוולים ובבטן.  כל יום הייתי מפשיטה אותם, שולחת אותם ללבוש פיג'מה ומכבסת בלחץ את הבגדים, שיהיו להם למחר. איכשהו העברנו ככה תקופה של כמה שבועות.  זרמנו.
אולי הייתי צריכה לצאת למסע קניות עם כל ילד בנפרד, להקדיש איזה שעתיים ולגמור עניין, אבל לא היה לי זמן והם הפכו לבררנים.  הם צריכים למדוד וצריכים את הזמן שלהם ורוצים לראות מה יש בעוד חנויות.  אצל ההולנדים, במשך השבוע החנויות נסגרות בשש בערב ולא היה לי סיכוי להצליח לקנות להם משהו.  בסופי השבוע בדרך כלל, תמיד היה משהו ואיכשהו השופינג עבור הילדים התמוסס.

כשקיטרתי לעילוי, הוא פתר את הסוגיה בהזמנת חדרים במלון בקרפלד, גרמניה, שנמצא חצי שעה מסנטרו – הקניון הכי גדול באירופה.  סופשבוע של שופינג והשתכשכות בבריכה הפנימית במלון.  כל הקונספט הזה, של לקנות את רוב מהשצריך במקום אחד מתאים לי.  אני תמיד יכולה להשלים עוד בגדים תחתונים במקום שהגמדים לא מתעקשים לבחור את הסחורה.  נסענו, בשישי אחרי הצהריים.  ירד גשם כבד, וסביב אוטרכט, כמו תמיד, היו פקקים איומים.  המרחק לקרפלד בקילומטרים הוא בערך 220 קילומטרים שזה בערך שעתיים וחצי נסיעה.  בפועל נסענו קצת יותר.   אבל, הילדים כמעט לא רבו אז אפשר להגיד שהנסיעה היתה נעימה.  זרמנו.

סנטרו.  המקום הזה מדהים בגודל שלו.  הייתי אומרת שזה בערך פעמיים עזריאלי, אולי שלוש פעמים.  ענק.  שש שעות הסתובבנו שם.  בשלב מסויים, התפצלנו והעילוי לקח את המלכה ופליני לבריכה של המלון והמאממת ואני נשארנו לדגום עוד חנויות.  שש שעות ועדיין לא נכנסנו לרוב החנויות.  מצחיק, שאת הקניות, עשינו בחנויות שיש גם פה במרחק יריקה – זארה, H&M וכאלו.  ברוב המקרים לא היו מציאות משמעותיות אבל אני חושבת, שבעיקר למהממת, היה חשוב להרגיש שיש לה האפשרות לבחור.  היא בחרה ואני זרמתי.

בזמן שאנחנו נכנסו לעוד חנות ועוד אחת, העילוי עזר לילדים ללבוש בגד ים ולקח אותם לבריכה של המלון.  באתר האינטרנט, היו תמונות של ספא ובריכה מחוממת מעוצבת בצורה של עלה גדול עם מזרקה באמצע.  הם לא שכחו גם רובי מיים וכל מה שצריך בשביל יום בבריכה.  כשירדו לקומה של הספא, גילו שיש כנס נודיסטים.
המלכה התחילה לצעוק שהיא לא מוכנה לשחות עם כל הערומים האלו.  פליני בהה בזקנות וצחקק והעילוי ניסה לשכנע אותם להכנס למים.  "אתם לא חייבים להתפשט גם" הוא אמר.  אבל הם סרבו.  "אין כאן שום דבר שלא ראיתם בבית, ערום זה טבעי.  תזרמו"  הם סרבו ואחרי שעלו לחדר בתסכול, התחלתי לקבל טלפון כל חצי שעה שמשעממם להם.  זו הבעיה בגרמניה.  אני לא יכולה לשלוח אותם לקולנוע או להצמיד אותם לטלוויזיה.  הכל מדובב לגרמנית. מה שכן, אמרתי להם לקרוא וללמוד למבחן…בשלב מסויים הם באו לקחת אותי ואת ההמהממת.

בדרך למלון, העילוי סיפר על החוויות שלהם ואיך נורא בא לו להצטרף לערומים בבריכה.  "תבואי איתי"?  הוא הבטיח שהתאורה מעומעמת ויש המון נשים.  "אף אחד לא יראה שלא הורדת שיערות ברגליים" הוא הבטיח לי.  זרמתי.  במלון התעטפתי בחלוק מגבת, נשמתי עמוק וירדתי אתו לקומת הספא.  איזה מעוממת ואיזה נעלים.  ספוטים חזקים בכל מקום, הבריכה מלאה בגברים ערומים בגיל העמידה שצמודים לדפנות ואני, שעומדת אחוזת פלצה ומהדקת היטב את החלוק.  אין אפילו אישה אחת באופק.  "זה לא נראה לי, כל הקטע הזה".  הוא הציע שנתחיל בסאונה.  אבל, בשביל להכנס צריך להתפשט, ולא ניתן לנעול את הדלת.  "את לא זורמת", "תזרום אתה עם הערומים אני עולה לחדר."  הוא הבטיח שהוא תיכף עולה לחדר.  חזר אחרי שעה.
"בפעם הבאה, תביאי בגד ים, זה יעזור לך לזרום".
בסדר.
דרך אגב, השאלה, "אבא שך' ערומקו", רלוונטית.

Read Full Post »

לפני שנסעתי, אמר לי הבוס שהוא חושב שקוראים לה "פריז של מזרח אירופה".  בודפסט, הונגריה.  נסעתי לסופשבוע קצר.  חמישי בערב, עד ראשון בבוקר.  לבקר את סוזאן חברה שלי וגם קצת להסתובב בעיר.  ספונטניות מסויימת.  שבוע וחצי לפני הטיסה סוזאן ואני דיברנו ומיד אחר כך קניתי כרטיסים.  לא הספקתי לקרוא על העיר, לא הספקתי לסמן לעצמי מקומות שאני רוצה לראות, רק דיברתי עם אנשים מסביב.  אח שלי, אמר לי שזו עיר מאוד עצובה, מאוד עניה.  היתה תקופה שהוא נסע לא מעט לעיר, ענייני עבודה – ובכל פעם נתקל בילדות בנות עשרה, שמציעות לו הנאות גוף בתמורה לארוחה חמה וקורת גג.

בנין הפרלמנט מציץ מאיזו סמטה

זו עיר יפה ועצובה ופראית בודפסט.  פאר האמפריה האוסטרו-הונגרית ניכר בה, כמו גם סימני הזמן.

הטיח מתקלף, הקירות מתפוררים והאנשים, עצובים ומרירים.
יש משהו, בטיול לבד שמאפשר לאחרים להפתח אליך, לספר לך את הסיפור שלהם.  את עוצרת מישהו ברחוב, לשאול שאלה, את נכנסת לחנות, לחצר, לסמטה ותמיד יהיה מישהו שרוצה לשתף, לתאר, להעביר איזשהו סיפור, איזה מסר.

בעל החנות, באזור הארמון. בודה.

נכנסתי לאיזו חצר, נכנס האדון הזה אחרי.  "מאיפה את?" שאל אותי.  "אמסטרדם" עניתי, תשובה פושרת.  אני לא בטוחה שההונגרים ידועים בעולם באהבתם לעם היהודי.
"לא, את לא נראית הולנדית.  את נראית כאילו באת מהמזרח התיכון".
"זה נכון," אמרתי לו.  "כי אני במקור יהודיה מישראל,  שגרה באמסטרדם".  יכולתי לראות את הגאווה בעינים שלו.  הנה, הוא יכול עדיין לזהות יהודים.
"ברחוב, איפה שגדלתי, היו כמה יהודים.  חזרו מאושוויץ"  הוא סיפר שהמצב עכשיו, לעומת התקופה הקומוניסטית מאוד התדרדר.  "כבר אין אהבה בין אנשים.  אין כבוד, אין ערכים.  אין משפחה.  כולם כל הזמן עובדים ונאבקים, אחד בשני כדי להצליח לשרוד.  זה לא כמו אצלכם, היהודים, שגם בתקופות הכי קשות המשפחה היתה מעל לכל".  הדברים שהוא סיפר לי, היו הדהוד לסיפורים של סוזאן.  ברגע שהמדינה פסקה מלהיות קומוניסטית, היא פנתה פניה חדה, חדה מדי, אל עבר הקפיטליזם, ללא הנחת תשתית למדינה וחברה סוציאליסטית.  אין תמיכה בחלשים, אין קצבאות, מקלטים לחסרי דיור.  אנשים צריכים להסתדר לבד, בכוחות עצמם. בעל החנות סיפר לי שהוא בן 75 ונאלץ לעבוד כל יום, 7 ימים בשבוע, למעלה מ-10 שעות ביום.  אין לו פנסיה.  הוא לא יכול להרשות לעצמו לנוח בימי ראשון או בחגים.  סוזאן מספרת, שהחנויות שם פתוחות כל יום, מצאת החמה ועד לשעות הקטנות של הלילה. אין סחורה בחנות, אבל החנות פתוחה.  השכר החודשי הממוצע שם הוא כ-400 אירו לחודש.  אין אבטחת הכנסה.

יפה בודפסט, יפה ועצובה ופראית.  בכל מקום מקבצי נדבות, נשים שחיות על ספסלים, הומלסים.  יש ניגוד חד בין הבתים המרשימים מהעבר למציאות הקשה בהווה.

בשיטוטים שלי בעיר, השתדלתי לצאת מהרחובות הראשיים לעבר סמטאות קטנות.

הצצתי לחדרי מדרגות, נכנסתי לחצרות פנימיות.  ניסיתי לראות, איך חיים האנשים הרגילים, אלו שראיתי ברחוב, עם פנים קשות ושפתים קמוצות.  כשעצרתי אותם, לשאול משהו – הם היו מנומסים להפליא, במאור פנים הפנו אותי למחוז חפצי, הציעו עזרה.  האנשים הרגילים שם, חיים חיים קשים, לא מפנקים. הזקן מהחנות, אמר לי, כשהבעתי צער על המצב שלו: "אל תרחמי עלי.  יש לי עדיין את החנות שלי, יש לי דירה לחזור אליה בערב.  אני קורא ספרים וגם מצייר. יש אנשים בגילי במצב הרבה יותר גרוע.  להם, אין אפילו תקווה."

הכביסה של האנשים הרגילים

~~~~~~~~~
עוד תמונות, אפשר למצוא בפליקר שלי.

Read Full Post »

אני חייבת לציין, שאני בטטת כורסא רצינית.  זה יותר state of mind מאשר מראה.  כמו ש"פולניה", זה לא בהכרח מוצא גיאוגרפי.  כשמגיע הסופשבוע, מבחינתי שני דברים צריכים לקרות:

  1. שיהיה לי זמן לישון צהריים
  2. שיהיה לי זמן לשתות קפה בלי שאף אחד ידבר איתי.  אחרי הצהריים.

בין לבין, אני מעדיפה להסתובב בין המטבח וחדר השינה.   מקסימום אני יוצאת לגינה או למרפסת.  קשה לגרור אותי לטיולים.  אם חייבים, עדיפות למקומות עם חנויות.  בגדים ואקססוריז, כן?  לא איטליזים וחנויות לכלי בית, חלילה.

אצל העילוי זה ההיפך.  מגיע הסופשבוע והוא ממשיך עם רמות אנרגיה מטורפות – לשוק, לקחת את הילדים לבריכה, מסעות אופניים וכו'.  אם אפשר, בדרך הוא מציע שנטייל ונסתובב וננצל את היום היפה הזה.

מזג האוויר היום, נראה לנו כאחד הבודדים שיהיו בתקופה הקרובה – שמים תכולים ושמש בהירה.  יום נעים וחמים.  אנחנו יודעים שלא לעולם חוסן ותיכף יתחיל סתיו עם רוח קרה וגשם שלא מפסיק לרדת במשך ימים.  העילוי הציע שנסע עם הילדים לטיול ושלא כהרגלי לא התנגדתי.   אחרי התלבטות קלה, החלטנו שניסע לעיירה קטנה, שנמצאת כ- 30 קילומטרים מאמסטרדם – Edam.

אחד הרחובות באדם

היינו פעם בעיר, כל אחד בנפרד. לחברה שלנו יש שם מרפאת שיניים ואנחנו נתנו לה את העונג לעשות לנו סתימה.  התפעלנו מאוד.  גם מהמיומנות של חברה שלנו, כן  -אבל בעיקר מהיופי של המקום הקטן הזה.  יופי שליו ועוצר נשימה.

באחת מהתעלות

בית ממכר עתיקות

יש קסם בטיול קצר, בעיירות עתיקות. הסתובבתי עם המצלמה, התרגשתי להיות תיירת.

חלונות מעניינים

התפעלתי מהבתים העתיקים, מהתעלות ומהסמטאות הצרות.  חצי יום טיול בעיר עתיקה ואחר כך הביתה, לאכול צהריים ולנוח.

~~~~

אם חייבים להיות פרקטים ואתם בביקור קצר בהולנד, אל תטרחו.  אבל אם אתם בסביבה ויש לכם קצת זמן ומכונית או אולי אופנים, אל תפספו.  תביאו מצלמה טובה.

עוד תמונות, אפשר לראות בפליקר שלי.

Read Full Post »

לפני שמונה שנים, ביקרנו לראשונה באיטליה.  העילוי ואני, בטיול בן עשרה ימים של נדודים לא מתוכננים בין מקומות שלא הכרנו, ערים וכפרים.  מכונית שכורה, טיפים מחברים בישראל, מפת כבישים מנייר וחוש הרפתקנות בסיסי.  כשחזרנו מהטיול, העילוי התחיל ללמוד איטלקית במתנ"ס ואני קניתי ספרי בישול וארכיטקטורה בסגנון איטלקי.  נשבענו שנחזור לבקר במקום המופלא הזה.

טוסקנה - נוף טיפוסי

אנחנו אוהבים את איטליה. יש משהו מאוד מוכר באיטלקים, הדיבור עם הידיים, הצעקנות, השימוש בעגבניות בכל תבשיל ותבשיל…
הנהיגה הפרועה שלהם, לא היוותה אתגר עבורנו.  התמרורים הם רק המלצות, גם בישראל.   העילוי, נהג לומר על המשפחה שלי והארוחות השבועיות בה, שהיא מזכירה לו משפחות איטלקיות.  יש משהו בכבוד שלהם למשפחתיות,  שמכבד משפחות מטיילות עם ילדים וזה התאים לנו.

כביסה בסמטה איטלקית.

שמונה שנים אחרי ואנחנו חוזרים לאיטליה לטיול של שבוע וחצי, עם שלושה ילדים וסבתא.  נסענו במכונית מאמסטרדם.  נסיעה של יומיים  עד מילנו.  כשבדרך לנו בעיר בון בגרמניה וחצינו את שוויץ.

הדרך לאיטליה

בתכנון המקורי, בכלל רצינו לשכור איזה בית בהרים ולהנות מחופשה של בטן גב באיזה כפר עם עצים מסביב.  כבר באפריל, חיפשנו ומצאנו כמה בתים פוטנציאלים (בעיקר באתר הזה).  אבל, כתוצאה מעצלנות, דחיינות וחוסר היכולת לקבל החלטות בנוגע לחופשת הקיץ ולתאריכים שלה, לא הזמנו את הבית שרצינו. בסופו של דבר, לא נשארו לנו בתים והיינו צריכים לשנות את התוכניות.  העילוי מצא איזה מבצע ברשת Accor והחלטנו על טיול מתגלגל, קצת בכל מני מקומות וגם הרבה טוסקנה.  מלונות.    חשבתי שיהיה נורא, אבל היה נורא כיף.

בעיקר טוסקנה, אבל לא רק

טיול עם ילדים בגילאים שונים (13,10 ו-6 וחצי) מכתיב קצב מסויים וביקור במקומות שמעניינים בעיקר אותם.  על המאממת ופיליני, הטלנו את מלאכת התכנון.  היא תכננה והוא עודד אותה מהספה.   בדרך, מצאנו את האיזון בין מה שכל אחד רצה מהטיול.  טיילנו בפיזה, פירנצה, סן ג'ימיניאני, לוקה, מילאנו.  מכל מקום התפעלנו ונשארנו עם טעם של עוד.
קצת מוזיאונים, קצת היסטוריה, קצת טבע, קצת מסעדות, קצת שופינג.  השתדלנו לא להעיק על הילדים, למרות שבסוף הילדים כבר לא רצו להכנס יותר לגלריות או לכנסיות עתיקות.  "עוד פעם מדונה בכחול עם תינוקות ערומים ורקע ירוק?", "עוד פעם כנסיה חשוכה עם חלונות צבעוניים, נישבר לי מכל הדאומואים האלו"  …

הדואומו בפירנצה

תמונות נוספות אפשר לראות בפליקר שלי.

אלו ההמלצות שלנו, אם אתם מטיילים עם ילדים (אבל גם אם אתם לבד):

  • במילאנו אל תפספסו את מוזיאון המדע והטכנולוגיה של דה וינצ'י.  המוזיאון נמצא במרחק הליכה מהכנסיה המרכזית והוא מרשים במיוחד בסקירת התפתחות הטכנולוגיה בתחומים שונים.  יש מוצגים שמאפשרים לילדים לגעת ולהתנסות.
  • בפירנצה את מוזיאון המדע של גלילאו. המוזיאון נמצא מאחורי גלריית אופיצי.  הוא מציג מכשור מדעי שונה.  הילדים היו זקוקים להסברים ואסור לגעת בכלום, אבל למרות זאת האוסף וארגון הפריטים מרשימים במיוחד.
  • אל תפספסו את העיירות סאן ג'ימינאני ולוקה. הן עיירות קטנות ועתיקות עם סמטאות צרות ובתים ישנים שמכניסים לאווירה מיוחדת.
  • אל תכנסו למסעדות תיירותיות.  אם תצעדו קצת מחוץ לאזור המתוייר, תמצאו מסעדות מקומיות מצויינות.  קשה מאוד ליפול עם האוכל האיטלקי.  כל ארוחה, הוציאה מאתנו אנחות תענוג ומצמוצים לא מנומסים.
  • המלצה חד משמעית – בפירנצה , כנסו למסעדה בשם vini e vecchi sapori , קטנטנה, מופלאה, מטר וחצי מפיאצה דה לה סיניוריה.  התענגנו בה לפני שמונה שנים, חזרנו שוב. ושוב חזר הניגון….

Read Full Post »

בסופשבוע אחד בברלין, שישי עד שני, קשה מאוד לראות את הכל.   במיוחד כשמסתובבים ביחד כמשפחה.  נסענו עם הרכב (יש גם טיסות ורכבות ישירות מאמסטרדם), 600 ומשהו קילומטרים, בערך 7 שעות נסיעה, עם המון המון עצירות בדרך.  ביום שישי בבוקר יצאנו את אמסטרדם, ביום שני בבוקר יצאנו את ברלין.  בעיר הסתובבנו באוטובוס תיירים.  העלות לאדם היא 10 אירו.  ילדים, בהתאם לגיל, משלמים פחות.  עלינו, ירדנו, עלינו ירדנו.  הסתובבנו, אבל הרגשנו שלא מיצינו את העיר.   רק טעמנו קצת. באוטובוס היו גם מדריכי תיירים, שנתנו רקע על מה שרואים מסביב. חבל רק שהם דיברו במבטא גרמני כל כך כבד, שלא הצלחנו להבין כמעט כלום.

העיר הזו היא מאוד מאוד גדולה במושגים שאנחנו מכירים – תל אביב ואמסטרדם.  מאוד אהבתי את גני ה- Tiergarten, ואת הארכיטקורה בעיר, שהיא מאוד רב גונית.  כל בנין, בנוי בסגנון אחר, מחומרים אחרים.  בהתחלה, השונות בסגנון הפריעה לי, אבל במחשבה לאחור, זה חלק מהקסם בעיר.

יש משהו מלא בקסם, בההליכה בגני ה-Tiergarten. הפארק הענק הזה, הוא בן כ- 150 שנה. הצמחיה העשירה והגודל העצום של העצים מרשימים במיוחד. אחרי הצהריים, כשהטמפרטורה האמירה אל גבול ה- 35 מעלות, ההליכה בשבילים המפותלים של הפארק, תחת הצל הכבד והרוח הנעימה שבאה מהנחלים שחוצים את הפארק, היו לנו להצלה.  באחר צהריים אחד, הלכנו בפארק וראינו במרחק כמה מטרים מאיתנו שני גברים יושבים, על שמיכת פיקניק וקוראים ספר.  הם לבשו כלום.

ממעוף ציפור, פארק ה TIERGARTEN

העילוי ואני, התרגשנו לראות את השאריות של חומת ברלין (למרות שהאזור תיירותי להחריד).  בזכרון שלי, (אולי בעקבות כל מני ספרי בלשים וריגול שקראתי), החומה בעיקר מהצד המזרחי, היתה מקום חסר תקווה ואפל מאוד.  במציאות, ביקרנו שם ביום חם מאוד ובהיר במיוחד.  בכל מני חנויות מזכרות שפזורות סביב check point charlie אפשר לקנות בכמה אירו חתיכות אבן.  לכאורה מהחומה, פתי.
בכל רחוב מסביב, אפשר למצוא רשתות מזון אמריקאיות בכללם סטארבקס, ברגרקינג, הגננדס וכדומה.  ההשפעה של שנים של "כיבוש" אמריקאי, ניכרים.  גם בצד המזרחי של ברלין.  להבדיל, לא מצאתי איזו רשת מזון רוסית אבל כנראה זה לטובה.

היינו בשוק הפשפשים, בשוק האומנים , היינו במגדל הטלוויזיה וראינו את העיר ממרומי 300 ומשהו מטרים.     יש כל כך הרבה מה לראות בעיר הזו ואפילו לא הספקנו לבקר במוזיאון או גלריה אחת.

ההסטוריה של היהודים והקשר שלהם למקום, עניינו אותי במיוחד.  הביקור באנדרטת ליהודים שנרצחו בשואה ובית הכנסת החדש בעיר נגעו בי מאוד, אבל על כך בפוסט נפרד.

Read Full Post »

ביום שישי, אחרי העבודה, מרגית ואני עלינו על הרכבת לדיסלדורף.  כמה ימים קודם לכן, הזמנו כרטיסי רכבת ומקום לינה.  התכנון המקורי היה סופשבוע ארוך בקופנהאגן כולל גם שופינג, מוזיאונים ותיור בעיר.  כתוצאה מאילוצים שונים, קיצרנו את התכנון ל- 24 שעות דחוסות של שופינג בדיסלדורף.   למרות שאנחנו עובדות יחד ומחבבות אחת את השניה מאוד מאוד, לא יוצא לנו הרבה להנות מ"זמן איכות" משותף.  אנחנו עובדות בפרוייקטים שונים, בסביבה שונה, לחצי זמן שונים וכו.
דיסלדורף. פעם ראשונה שלי  בעיר.  פעם ראשונה שלי ברכבת מהירה בתוך אירופה.  לפני שנסענו עברו לי בראש מחשבות על רכבות אחרות שנסעו מזרחה לפני שבעים שנה.

הרכבת שבה אנחנו נסענו היתה נוחה להפליא.  פעם בחצי שעה הגיע דייל והציע לנו באדיבות מרובה, לרכוש כריכים או שתיה.  שעתיים וחצי, והנה אנחנו בעיר אחרת, במדינה אחרת.  זה מאוד נעים להסתובב עם מרגית שדוברת באופן רהוט 5 שפות לפחות, בינהן גם גרמנית.  בקלילות, היא שאלה מישהו מקומי איך להגיע למלון והנה אנחנו שם.  המלון שלנו היה ממוקם במרחק 500 מטרים מתחנת הרכבת המרכזית של דיסלדורף ו- 15 דקות הליכה ממרכז העיר.  70 אירו לחדר + ארוחת בוקר.
בערב שישי, הלכנו קצת לטייל ברגל בעיר, החנויות כבר עמדו לפני סגירה ואנחנו הלכנו בעיר כדי להתרשם, לסמן מקומות לצייד, להכיר את הטריטוריה.

עיר נחמדה דיסלדורף, לא יותר מזה.

החלק העתיק של העיר, קצת יותר מעניין.  כל השאר – בניינים ושדרות רחבות. מאוד נקי שם, אבל זה באמת משהו שכולם אומרים כשהם חוזרים מגרמניה, לא?

בבוקר, לפני שיצאנו מהמלון, ראינו שתי נערות יפניות לבושות באופן כל כך אבסורדי שזה היה מקסים.

ביקשתי רשות לצלם אותן ושאלתי בנימוס ישראלי, אם ככה הן תמיד מתלבשות.  צחקוקים יפנים.  כן.  מרגית ואני התרשמנו מאוד.  דמיינו את הקולגות הגברים שלנו מתייחסים אלנו ברצינות תהומית כשאנחנו מתלבשות ככה.
מסתבר, שזה היה יום של כבוד ליפן ולתרבות היפנית בדיסלדורף פסטיבל כל מה שקשור ליפן.   הנוער המקומי, טיפונת נסחף בפרשנות שלו לתרבות יפן ואנחנו במהלך השוטטות בעיר, הגענו לפסטיבל המוזרים.


זה נראה כמו קנבל תחפושות, בעיקר של בני נוער.  נראה לי שההשפעה המרכזית היתה סרטים מצויירים יפנים.  החגיגה הגדולה של הלו קיטי. הנערות בשמלות בובתיות קצרות, מחבקות איזו בובה, הנערים בפאות  משוננות ואו המון ג'ל.

אחרי שנחשפנו לכל כך הרבה מוזרים, גם אנשים "רגילים", פתאום נראו לנו מאוד מעניינים.  כנראה שזה עניין של זווית ראייה והלך רוח.

לא עשינו רכישות מדהימות במיוחד, כמה חולצות, איזה זוג נעלים.  המחירים היו נמוכים מאמסטרדם, אבל לא באופן משמעותי.
בפעם הבאה, אני חושבת שיהיה לי נחמד לבלות את דבלין.
~~~~
תמונות נוספות, נמצאות בפליקר שלי

Read Full Post »

Older Posts »