Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘מקומות’ Category

אני לא יודעת אם זו אירופה, שמלאה בכל מני לונה פארקים ענקיים או שזו אני, שהלונה פארק הכי גדול שהייתי בו (פעמיים, בקיטנות למניהן), נמצא בגני התערוכה, תל אביב.   אני לא מסתדרת טוב במיוחד עם לונה פארקים.  אני עולה על מתקנים ומרגישה איך שהבטן מתהפכת לי.  גם אם מדובר במתקנים לילדים בני 5 . גם אם אני בסך הכל מלווה את המלכה למתקן.  אני עולה למעלה וכשהיא צורחת בפליאה אני מחזיקה אותה חזק חזק, כדי שאני לא אפול.  אחרי שאני יורדת מהמתקנים, אני צריכה לשבת עם הראש בין הרגליים ולהרגע.  זה לא בשבילי כל הפירוטכניקה הזו.

איכשהו אירופה מלאה בכל מני לונה פארקים שמסובבים לגויים את הראש. <פה צריכה לבוא בדיחה גזענית על איך שהם מטומטמים ואנחנו לא.  אבל אין לי אחת כזו…>. בהולנד, יש את אפטלינג החמוד והתיירותי ואת ווליבי האימתני.   הפשטות היחסית בבילוי יום שלם בלונה פארק כזה, שנמצא ליד הבית, הפך לאופציה מועדפת על הילדים ועל העילוי: אם משעמם בשבת או בראשון ולא עשינו תוכניות או טיול. לוקחים קצת אוכל, מים, חטיפים ונוסעים לכמה שעות טובות.  בביקור הראשון שלנו בווליבי, עשינוי מנוי שנתי לכל המשפחה באיזה 200 אירו.  החל מהביקור השני, המנוי מתחיל להיות משתלם.  אני מאוד מרוצה מהמנוי הזה.  בזמן שהעילוי לוקח את הילדים ללונה פארק אני הולכת להסתובב באמסטרדם או קוראת ספר בבית.  במקרה הגרוע ביותר, אם כולם מתעקשים שאני אבוא גם, אני לוקחת את הסריגה שלי.   ממילא אני רוב הזמן יושבת ושומרת על התיקים.

לפני שבוע, נסענו כמה משפחות ללונה פארק בנושא סרטים בגרמניה. Movie Park.  היה לי קשה להסכים. ראשית, מה לי ולגרמניה. שנית, מה לי וללונה פארק. שלישית איך אפשר לחבר בין גרמניה ולונה פארק.  היה לא קל להמשיך ולומר לא, לאור הלחץ המתמשך מצד החברים שלנו והילדים. חברים שלנו גם מצאו דיל מעולה של holiday inn בעיר essen שבו משלמים 300 אירו לחדר משפחה גדול והמחיר כולל גם כניסה של המשפחה לפארק ליומיים. המלון נמצא 15 דקות מהפארק ושעתיים וחצי (שלוש שעות בפועל) מהבית.   "זה דיל שחוסך בערך 100, 150 אירו" חישב לי העילוי.  נסענו שתי משפחות נוספות ואנחנו.  באמצע הדרך הGPS לא כל כך מצא את המקום ואני נכנסתי ללחץ שהגרמנים יראו לי את הדרך לאיזה מחנה ריכוז. אבל החששות הגרועים ביותר שלי לא התקיימו. העיר יפה, זולה.  מלאן חנויות עם בגדים מעוצבים ומחירי רצפה.  עושה חשק לחזור לשופינג מרוכז, רק חברות.   המלון נמצא במרכז העיר, החדר היה מקסים.  אפילו התקלחתי <בדיחת שואה?!?>.

בפארק עצמו, הילדים נהנו ללחוץ את היד לכל מני אנשים בתחפושות:  שרק, חיילים מ"מלחמת הכוכבים" ועוד דמויות שלא ממש זיהיתי.  הם התרוצצו בחבורות בפארק עם עיניים נוצצות.  אני הסתובבתי בעיקר עם המלכה החזקתי לה את היד חזק חזק.  לא היו הרבה אנשים ביום שבת אבל ביום ראשון המקום המה.  בין לבין ,עליתי לשני מתקנים, שהבהירו לי סופית שזה לא ממש בשבילי.  רוב הזמן השתדלתי לשבת  על הספסל ולסרוג..  נשים הנהנו לי בהבנה ואמרו משהו בגרמנית.  כנראה הן הזדהו עם הסבל.  אחרי יומיים בלונה פארק, חזרנו הביתה.

במבט לאחור, לאור מאורעות השבוע, איזה מזל שפליני הספיק להיות בלונה פארק הזה, לפני שהוא שבר את הרגל.  תיכף נכנס לעונה החורפית והלונה פארקים פה נכנסים להקפאה.

Read Full Post »

לפעמים אנחנו  משחקים משחק כזה, העילוי ואני – איפה אנחנו רוצים \מוכנים\ לא רוצים לגור בעולם.  "מה אתה אומר על שבדיה?", "מוכן.  אוסטרליה?" "רחוק.  לא רוצה.  יפן?", "אפשר , אבל בלי הילדים.  יוון?", "מוכנה.   תימן?" ככה עד שמגיעים למקומות אבסורדים כמו איזה אי קטן באוקייאנוס השקט, או מדינות שבחיים לא חשבנו על מגורים בהם.  לטביה.  פני כשבוע, קיבלנו הצעה אמיתית – מדינה במזרח אירופה.  תרשו לי רגע לא להגיד איזו.  תנאי ראשון במשא ומתן היה מימון מלא של בית הספר הבינלאומי הפרטי.  המשא ומתן עבר עליות ומורדות.  כל שעה בערך העילוי היה מתקשר אלי, או שאני הייתי מתקשרת אליו.  כל כמה שעות שיניתי את הדעה שלי מן הקצה אל הקצה.  מה יהיה איתי?  מה יהיה עם הילדים?  איך נסתדר?  האם זה משהו שאנחנו רוצים?

התפקיד שהוצע לעילוי – חלומי.  הסמכויות – רבות רבות, אפשרויות הקידום – ללא גבולות.  הכסף, לא היה השיקול המהותי במחשבה על המעבר.  בסופו של דבר, כשאנחנו מאבדים את השכר השנתי שאני מרוויחה היום, זה לא יוצא כל כך שווה מבחינה כלכלית.  מרכז הדיון ביני לבין העילוי, היה הילדים. האם נכון להעביר אותם שוב, אחרי שנתיים?  האם נכון למנוע מהם את המתנה הזו, של בית הספר הבינלאומי הפרטי?  האם המתנה הזו היא משהו שמתאים לילדים?  הרי רק לפני שנתיים (איך הזמן רץ כשנהנים) הוצאנו אותם ממערכת החינוך הישראלית והכנסנו אותם למערכת החינוך ההולנדית.  האם זה יהיה נכון להעביר אותם למערכת החינוך האמריקאית?
התייעצנו איתם.  המהממת, מיד אמרה שהיא נורא רוצה.  ממילא אין לה פה הרבה חברות ובית הספר הבינלאומי הפרטי הוא משהו שהיא תמיד חלמה עליו. פליני אמר שזה יהיה נחמד ללמוד הכל באנגלית אבל בשביל מה צריך לעבור בשביל זה. המלכה, לא כל כך הבינה מה זה אומר.  היא שאלה אם נמשיך לגור בבית הזה.

חצי מהזמן הייתי עסוקה בלהתלבט, מה הדבר הנכון לעשות.  בכלל לא דאגתי לעצמי ולהתפתחות האישית שלי.  ידעתי שתמיד אני אוכל לפתוח בלוג "משפחה ישראלית עוברת ".  חשבתי על הזמן שיתפנה לי לסרוג ולתפור ולעשות ספורט.  היום, אני עובדת בצורה מאוד אינטנסיבית.  דווקא מתאים לי הפסק זמן הזה.  לבטים.  באיזה רגע, כשהמו"מ נתקע, שמעתי את עצמי נאנחת, אנחת רווחה, כאילו אני לא צריכה להחליט, אני לא צריכה לעבור.  הנה, החליטו בשבילי – אנחנו נשארים בהולנד.  בדרך כלל אני מחליטה מאוד מהר.  ממילא רוב הזמן יש לי אג'נדה ברורה והעולם שלי בגוונים מאוד ברורים.  הפעם, היה לי מאוד קשה לקבל החלטה.  בעיקר, כי הרגשתי חורצת את גורל הילדים.

המו"מ המשיך והתקדם.  התקשרתי לפסיכולוג שאני מכירה.  "תגיד, מה אתה אומר?  יהיה נזק לילדים?"  הוא הקשיב.  אחר כך דיבר על החשיבות של היציבות. בעיקר בגיל ההתבגרות – בעיקר למהממממת.  לקטנים יותר, הוא אמר, זה פחות קריטי – כי הבית שלכם יציב.  יש ביניכם תקשורת תומכת, יש כללים ברורים.  זה בית חם ויציב ולכן המעבר, פחות קריטי עבורם.    שוב טלפון לעילוי.  סיפרתי לו שהפסיכולוג נתן אור ירוק.  "גם אני התייעצתי" , הוא אמר, "ודווקא קיבלתי דעה הפוכה.  בכל מקרה, אני חושב שכדאי שנפסיק להטריף את עצמנו.  הצעות טובות תמיד יבואו וכנראה, שאנחנו באמת עוד לא כל כך מוכנים לתזוזה".

globus

Read Full Post »

אנחנו לא ממש מכירים את רוטרדם.  היינו שם פעם אחת בקרנבל ביולי 2007 ופעם אחת הלכתי לראות שם מופע, אבל זה לא נקרא שאנחנו מכירים את העיר.  מה שמסקרן אותי, בנוגע לרוטרדם, זה המבנים מסביב.  רוטרדם הופצצה במלחמת העולם השניה ונמחקה כמעט כליל.  מספרים, שזה מה ששכנע את ההולנדים, לשתף פעולה בקלות יחסית עם הנאצים.  אני לא קונה את זה, כי גם את לונדון הפציצו והבריטים לא ממש שיתפו פעולה. 
בכל מקרה, רוטרדם נבנתה מחדש והיא מלאה בבניינים שמאוד מסקרנים אותי. כבר כמה חודשים, אני מנדנדת לעילוי ולילדים, שאני רוצה לסוע לרוטרדם.  יש להם פרצוף מזועזע – "מה איבדנו ברוטרדם, מה יש שם כבר לראות? לא עדיף לסוע לווליבי?"  ווליבי זה סוג של לונה פארק ענק שבו יש לנו מנוי.  איכשהו, אולי בגלל שיש לנו לי מכונית חדשה, הם הסכימו לעשות טיול, בכיוון שמעניין את אמא שלהם.  בשבוע שעבר תכננו לסוע קודם לדן-האח (העיר האג – בעגה לא מקומית), לטייל שם קצת ואחר כך לסוע לרוטרדם – גם ללון שם וגם לטייל יום שלם.
בשבוע שעבר, באמת התחלנו בדן-האח.  היינו במוזיאון אשר, ומאוד מאוד נהנינו.  יש משהו מאוד מדוייק, לטעמי, בצירוף של הרבה מאוד (או כל), היצירות של אדם אחד, במקרום אחד.  במשך שעתיים – שעתיים וחצי אפשר לראות את העולם, מבעד למשקפיים שלו.  אפשר לקרוא על החיים שלו, על ההשראה שלו ולהבין טוב יותר את האמן.  ככה זה גם היה במוזיאון של אשר, שנמצא בבנין מאוד מרשים, דרך אגב.  כצרוף מקרים, לא כל כך מקרי, קנינו לפני כמה חודשים לפליני, ספר על אשר והיצירות שלו.  בהתחלה פליני רק דפדף ואמר וואו.  אחר כך, הוא ניסה לצייר קצת, כהשראה שהוא קיבל מהספר ואחר כך, הוא ניתח את התמונות.   זה היה יפה לראות איך פליני מנתח את היצירות – הקשר בין הטוב והרע, השחור והלבן והמציאות. הוא היה הולך  אחרי, עם הספר ביד, ומספר לי מה הוא חושב על התמונות.  אחרי הביקור במוזיאון דיברנו גם על החיים של אשר ואיך הגיאומטריה משקפת ומשתקפת.   המוזיאון בהחלט מתאים לילדים.   המלכה, התרשמה מאוד מהנברשות, שהיו מקריסטלים מנצנצים בצורות שונות והתמונות באופן כללי. 
eshcer-palace.jpg

 היא רצה בין החדרים של המוזיאון סופגת הכל.  אני מעריכה שאם היא היתה קצת יותר בוגרת ההנאה שלה היתה אחרת.

זו תמונה שמאוד אהבתי.  היא יפייפיה בעיני.
המוזיאון נמצא באזור מקסים, עם הרבה מאוד  עצים, שגרירויות וארמונות.  אחרי המוזיאון, התלבטנו לאיזה כיוון כדאי להמשיך.  המלכה רצתה אופניים, המאממת ללכת לחברה ואיכשהו אנחנו חזרנו חזרה – לאמסטרדם.  אחרי הצהריים, הלכנו עם הילדים לסרט – לילה במוזיאון 2.  ניסיתי לנמנם, בעיני הסרט נורא משעמם, אבל המאממת היתה מוכרחה לשאול אותי שאלות על הדמויות וההסטוריה.
השבוע, התעקשתי שוב – אני רוצה לסוע לרוטרדם.  שוב פרצופיםמוכי גורל.  ביקשתי מהמאאמת למצוא שתיים שלוש אטרקציות שהיא מוכנה לראות.  בסופו של דבר היא הובילה אותנו לגן החיות של רוטרדם.  אין מה לומר, ההולנדים יודעים יודעים להשקיע באטרקציות.  זה לא זול, אבל שווה כל פרוטה.  90 אירו – חמישה איש +חניה. גן החיות ענקי.  ענקי.  הוא מכיל גם חיות, שבחיים שלי לא ידעתי שקיימות.  העולם שלנו מופלא.  את האטרקציה המרכזית, האושינריום, שמרנו לסוף.  אנחנו כל כך אוהבים לצפות בחיים התת מיימיים. 
תעלה באקוואריום בגן החיות של רוטרדם 
ברוטרדם, לצערי, עוד לא ממש ביקרנו.  כמו שצריך זאת אומרת.  חשבתי אולי לצרף עוד איזו משפחה או שתיים, לקחת מדריכת טיולים שתקח אותנו למקומות היפים וגם תסביר לנו מה רואים.  מזג האוויר המקסים מעודד אותנו לצאת לטיולים קצרים. 

Read Full Post »

איך שאני שומעת שקוראים לי love או מותק ישר אני נמסה, גם אם אני יודעת שזה לא באמת.  אולי זו הסיבה שאני כל כך אוהבת את אנגליה.  בכל מקום שמעתי love ו-dear.  חמישה ימים בלונדון בהחלט מחממים לי את הלב.   חזרתי הביתה כאילו הייתי בבית הבראה של מכבי, לפחות חודש.  יומיים הייתי בשכרון חושים ועוד שלושה בקורס, מטעם העבודה. קורס מעט משמים, אבל בלונדון.
יש משהו באנגליה, שמאוד מדבר אלי.  אם יגידו לי מחר שאיזו חברה בלונדון רוצה אותי, אבל הכסף ממש לא משהו, אני חושבת שאני אסכים מיד.

הספרות האנגלית מדברת אלי,  התוכן בטלוויזיה – בהחלט.   במלון, היה לי קשה לעזוב את החדר או להרדם, כי הטלוויזיה שם שידרה תוכניות מצויינות שאני לא מכירה.  מעניין אם הטלוויזיה פה משדרת גם את ITV .  (זה כל כך הזכיר לי את עבודת התזה שלי….), תענוג אנגליה.  הרוק האנגלי, האופנה…

אפרופו אופנה, הרגשתי במן מנהרת הזמן.  או ששנות השמונים או ש… שנות השמונים.  בכל מקום יש את נעלי דר' מרטנס.  (45-60 פאונד).מדדתי נעליים בצבע סגול מטאלי אבל זה היה לי לא נוח.  המון צבעוניות ברחוב.  כחול, צהוב, ורוד.  נורא עליז להם לאנגלים.  האנגליות הולכות עם חצאיות מיני, או סקיני ג'ינס בכל מני צבעים ונעלי סירה שטוחות שטוחות.  אני, שהתרגלתי לאופנה ההולנדית (מגפים גבוהות ומכנסים תחובות בתוכ ומעל שמלה או טוניקה) בהחלט נראיתי זרה.  אבל זה עזר לי לפחות לזהות הולנדים אחרים… אם כבר מדברים על זרים, אני חייבת לומר שיש בלונדון המון עולים חדשים.  המבטא הרוסי שולטטט.

לא הספקתי להיות במופעים או הצגות, למרות שמאוד רציתי ללכת לסרט.  הסרט הכי מאוחר מתחיל ב- 20:30, כך שאם באנו ב-20:45 לקולנוע, כבר פספסנו.  מישהו דיבר על עיר ללא הפסקה?
הלכתי המון ברחובות, חציתי גשרים, הוקסמתי מהאווירה.  נזכרתי בספרים שקראתי שהעלילה מתרחשת בלונדון והתרגשתי.  בין לבין, היה לי זמן גם לפגוש חבר, שהוא קצת בדכאון בתקופה האחרונה, אבל הוא הבטיח לא להתאבד בין שתיים לארבע בשבת, כי ידוע שאז אני בדיוק ישנה.

Read Full Post »

פריס

בפעם הראשונה שהיינו בפריס, זה היה לפני עשור.  בערך.  העילוי קידם איזה פרוייקט באופן מושלם והוא קיבל בונוס מהעבודה – זוג כרטיסי טיסת שכר לפריס ומלון לא נוראי במרכז העיר.
התרגשות גדולה.  נדמה לי שזה היה סוף שבוע ארוך.
היתה לנו אז ילדה בת שנה וחצי, לא רצינו לעזוב אותה לתקופה ארוכה. קיווינו ש- 4 ימים, לא יעשו איזשהו נזק הסטרי לנפש שלה.
השארנו אותה עם סבא שתי סבתות, דודה ודוד.  משפחה אוהבת לילדה מתוקה ואנחנו, טסים לפריס.  העילוי ואני.
לא היה לנו אז הרבה כסף לבזבוזים.  קיבלנו קצת דמי כיס מאמא של העילוי.  קצת נכנסנו למינוס, אבל פריס…
אני זוכרת, שלמדתי אז באוניברסיטה וניסיתי ללמוד בעל פה, מפות שונות שמצאתי באינטרנט.  לא היה אז גוגל רק yahoo ועוד כל מני מנועי חיפוש ששכחתי את שמם.  היה אז סתיו ולא ידענו מה ללבוש.  לקחנו מזוודות ענק עם מעילים ושלל סוודרים וצעיפים עבים.  אמנם ארבעה ימים אבל באירופה קר.
פעם ראשונה במטרו, אפילו לא ידענו איפה קונים כרטיסים ואיך בכלל מגיעים ממקום למקום.  מישהו מנומס ונחמד שראה זוג במצוקה עם מזוודות ענק, ניגש לעזור.  בין לבין העילוי הלך איתו למכונות שבהן אפשר לקנות כרטיסים למטרו.  תמימות מתוקה היתה לנו אז.  האיש הנחמד שאל את העילוי, לכמה זמן אתם רוצים את הכרטיסים, העילוי אמר שאנחנו צריכים כרטיסים לארבעה ימים.  אין בעיה אמר האיש הנחמד ומלמל משהו על כמה פריס יקרה.  הוא קנה את הכרטיסים בכרטיס האשראי שלו ולקח מהעילוי את הכסף.  את כל הכסף המזומן שהיה לנו.  אחר כך, מסתבר שהכרטיסים שההוא קנה לנו, לא שווים כלום.  אנחנו בפריס, פעם ראשונה, מזוודות ענק, בלי גרוש על התחת.  מזל שאת המלון שילמו לנו מראש.
נשאר לנו ממש כלום לבזבוזים ובמשך ארבעה ימים הלכנו ברגל בפריס והרגשנו שאנחנו שונאים את הצרפתים.  ממש שונאים.  בכלל לא התרגשנו מהעיר.  מהיופי.  מהפאר.  מהעבר.  מה שעניין אותנו זה איך פגעו לנו בתמימות.  והעצבים שטחנו בלי הפסקה.  היינו בטוחים שבישראל זה בחיים לא היה קורה.  מי היה עובד על תיירים בישראל?  אף אחד.  בטוח שאף אחד, כי אנחנו הישראלים, כאלו אנשים טובים.  

בחופשה האחרונה, היינו שוב, במסגרת הנדודים, בפריס.  הפעם, הילדה כבר כמעט נערה ואליה הצטרפו גם אח ואחות ואפילו אחת הסבתות.  את הניווט במטרו עשינו כאילו כל בוקר אנחנו בדרך לעבודה מחליפים איזה שבע קווים.  התפעלנו מהיופי, באמת.  מהפריחה באוויר, מזג האוויר המושלם, ההוד שבה העבר מדבר עם ההווה.  יש בה איזה קסם בעיר הזו.   אבל אנחנו לא נשבים בקלות בקסם של העיר, בזהירות אנחנו ניגשים אליה, לא מתמסרים בקלות.  אולי ניסע , כזוג, לתייר את העיר הזו שוב פעם.  אולי…..
פריס
מבט לכיוון האיפל, מכיכר הקונקורד. באדיבות המצלמה שלי.

Read Full Post »

כשהגענו הביתה, 1800 קילומטרים הראה המד, שאיפסנו לכבוד הטיול. שמונה ימים, ארבע ארצות . מדינות במערב אירופה.
בעצם ,  במפתיע, אני חושבת, דווקא המקומות שהגענו אליהם בטעות, חסרי ציפייה בכלל, דווקא אלו מצאו חן הכי.
בתכנון הטיול, המקורי, רצינו להיות בשלושה-ארבעה מקומות עיקריים:  Maastrict, Luxemburg, Reims, Paris רצינו שזמן הנסיעה בין מקום למקום לא יעלה על שעתיים.  מקסימום שעתיים וחצי.
ידענו שיותר מזה, הילדים לא יחזיקו מעמד והצרחות במכונית "תזוזי ממני" "אל תגעי בי" "תשתוק" "סתומה" יוציאו מאיתנו את המיטב.
עכשיו כשאני בבית והאיש של ההסקה הגיע (היתה בעיה עם ההסקה ולא היו מים חמים.  מטריף את הדעת),
אני חושבת שזה מאוד נחמד, וגם די נס, שאני עדיין שפוייה אוהבת את העילוי, הגמדים ואת חמותי שתחייה.

על מאסטריכט, שמעתי שהיא עיר מקסימה נקייה ויפה, לוקסמבורג היא נסיכות שרציתי לראות, ריימס היא באמצע הדרך, בין לוקסמבורג ופריס ויש שם קתדרלות נחמדות ופריס, היא פריס.
רצינו להגיע למאסטריכט כבר בפברואר.  יש שם פסטיבל רחוב ורצינו להיות שם.  אני לא זוכרת מה היה בסוף, אם זו אני שהייתי חולה, או שהילדים או שלא מצאנו חדר פנוי באף מלון.
בסופו של דבר, מאסטריכט היתה קצת סטרילית לטעם שלי.  היא יפה, מאוד, לבנה מאוד, קצת ריקה בעיני.  אולי באנו ביום לא טוב, לא יודעת.
אהבתי חנות ספרים אחת, שהוקמה בתוך כנסיה.
חנות הספרים בכנסיה - מאסטריכט
ואהבתי את גלריית הציורים בתוך המערות של מאסטריכט.
מפת המנהרות במאסטריכט


ואהבתי מאוד את נהר המאס הרחב שחוצה את העיר.
ממאסטריכט נסענו ללוקסמבורג.  מלבד הדלק המאוד זול בלוקסמבורג (זול מאוד בהשוואה להולנד), אני לא חושבת שהעיר חרתה בי את רישומה העמוק.
זו נראית לי עיר של בנקאים ורואי חשבון שמנהלים קונצרנים.  אולי אני טועה.
מה שאהבתי בעיר זה את הגבהים השונים בה, שמהווים ניגוד למה שאני רגילה לראות ביום יום באמסטרדם השטוחה.
לוקסמבורג
בלוקסמבורג, קיבלנו המלצה מהבחורה במלון, ליסוע לסדאן.  יש שם טירה גדולה וזה באמצע הדרך לריימס, היא אמרה.

סדאן נמצאת ממש על הגבול, בין צרפת ללוקסמבורג.
זו היתה המלצה נהדרת, כי סדאן התגלתה כעיר נחמדה, קצת עתיקה וישנה, בדיוק לטעם שלי.
בתים ישנים בסדאן
הטירה היתה מדהימה.
אמרו לנו שזו הטירה \ מבצר הכי גדול באירופה.
זו טירה בת כ- 200 שנה, שמהווה מבצר וטירה ביחד.  יש שם גם מוזיאון שמתאר את חיי היום יום בטירה.
חדר השומרים בטירה
הניגוד בין החדרים הטחובים של השומרים לחדרי הגבירות והאדונים מאוד בולט לעין.
עוד תמונות שצילמתי בסדאן , אפשר לראות כאן

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
(1) סביר להניח שיהיה עוד פוסט המשך, אבל בלי קשר, הכותרת היא של דר' סוס. הוא כבר כתב על זה ספר.

Read Full Post »

יצאנו מאמסטרדם לכיוון מאסטריכט.  חשבנו שהדבר הנכון ביותר יהיה לצאת מוקדם.  מוקדם יחסי, כי גם העילוי וגם אנוכי עבדנו באותו היום.  חשבנו שחמש, תהייה שעה טובה.  סה"כ את הרוב כבר ארזנו מראש, וסבתא של הגמדים אפילו הכינה ערמות של שניצלים טריים.  אבל, איכשהו, ברגע האחרון, הוספנו עוד משהו קטן ועוד משהו, פצפון וחיפשנו את המעילים והנעליים, בין לבין נפרדנו מהבת-דודה שבאה לשמור לשבוע על הבית. היא וחברה שלה, בזמן שאנחנו בטיול. 

img_0455.JPG
 

נכנסנו למכונית, אחרי שהעמסנו אותה כאילו מינימום אנחנו נוסעים לטיול בקוטב ואין שם אפילו חנות אחת.  הסבתא עוד הוסיפה שקית עם אוכל, לחמים ולחמניות וירקות וראש שלם של חסה. שיהיה.  אף אחד לא יהיה רעב, במשמרת של סבתא.  יצאנו..  השעה היתה שש וחצי.  אז נזכרתי, שאין לי מושג איפה הטלפון שלי.  חיפושים בכל הבית, תוך כדי שאנחנו מתקשרים – לא שומעים צלצול ואפחד לא עונה.
ברגע האחרון העילוי ברגע של חוכמת חיים, מתקשר למשרד שלי.  כן, הטלפון שם.  מזל שאנשים עוד עבדו.  חצי שעה למשרד, פקקים נוראיים, הטלפון מחכה לי בקבלה, עם פתק "טיול נעים ואל תאבדי כלום"… חהחה. 
שבע בערב יצאנו למאסטריכט.  טור מזדחל של מכוניות נסע לאיטו בין אוטרכט לרוטרדם ומרוטרדם לאינדהובן.  10 בלילה הגענו למאסטריכט.   לפחות יש במלון חניה.
מאסטריכט יפה יפה.  שווה מינימום של פוסט תמונות.
 

cimg2172.JPG
הנה רק אחת, בשביל הטעם הטוב, אבל זה לא הסיפור…  תוך כדי בילוי בעיר, בכל פעם שנכנסנו למכונית עננה ריחנית הציפה אותנו.  הסתבר שאת השניצלים, סבתא ציפתה בהרבה שום.  כי זה בריא. מאוד… אף אחד לא יהיה חולה במשמרת של סבתא. 
היינו במאסטריכט כמה שעות ומשם, יצאנו ללוקסמבורג.  העיר והנסיכות.  בלוקסמבורג, לא זכרתי בדיוק את הכתובת של המלון והסתבר שכל המידע בנוגע לטיול מצוי במייל ששלחתי במליון עותקים לי ולעילוי ולעבודה.  אבל עותק ממשי אין. בעיה.  לאן נוסעים?  במערכת הניווט במכונית, מצאנו את המלון, אבל כשהגענו אליו, התברר שזה לא המלון הנכון.  יש עוד מלון מאותה הרשת בדיוק שנמצא בקצה השני של העיר.  היינו די מבואסים אבל אז התברר שבמקרה
היו להם שני חדרים פנויים, בקושי התמקמנו ויצאנו לעיר.
 
cimg2199.JPG
לוקסמבורג יפה יפה.  נראה שכל האנשים שם, מאוד אלגנטים.  ישבנו באיזו מסעדה והרגשנו כמו חיקוי אמין של  "משפחת המלוכלכים".  גם לבושים בבגדי מסע מג'וייפים וגם נימוסי השולחן של הגמדים חייבים בליטוש הסטרי. היו בושות.  אני לא רוצה לדבר על זה.
 
בדרך מהמסעדה לחניה, מצאתי על המדרכה, ליד אחת המכוניות זוג עגילים.  כאלו בומבסטים, שזה לא נראה לי אמיתי.  אבל במבט מקרוב, יש חותמות והכל.  לא בדיוק לטעם שלי, אבל אולי אפשר לממן איתם את האוניברסיטה של אחד הילדים.
  
cimg2250.JPG
בערב, התמקמנו במלון ואז גילינו, שמזוודה אחת, עם הבגדים של הבנות.  נשכחה.  אנחנו לא יודעים איפה.  טלפונים בהולים לכל העולם ואישתו.  אף אחד לא מצא את המזוודה, לא יודעים איפה היא.   מחר נצטרך לבלות בקניית תחתונים חולצות וגרביים. אין ברירה. 

Read Full Post »

אפילו כשאני גרה בחו"ל בערך שנה וחצי, ביום יום, עדיין זה נדמה לי כשכונה רחוקה של ישראל – החברים, האוכל, הספרים, מגזינים בעברית בשירותים, עיתונות מקוונת, השיחות היומיומיות עם המשפחה.
כתושבת גוש דן, כל חיי כמעט, התחושה שלי את "חו"ל", ביום יום, כשאני מתזזת בין הבית לעבודה, לסופר, היא של איזו שכונה רחוקה, נניח דרומית מאילת איפשהו, צפונית מקרית שמונה. איפשהו רחוק עם זיקה למרכז. מצאנו אפילו שתי מסעדות שמגישות חומוס ופלאפלים קטנים/ זה פחות טעים מיפו, אבל עדיין – חומוס.
איכשהו, כל יציאה שלי לטיול של יום יומיים מחוץ להולנד, הוא התרגשות – חו"ל בחצי מחיר. הפרובינציאליות בשיאה. נסענו לבלגיה לפני שבוע, ביקרנו בברוז', ביקרנו באנטוורפן היה נורא קר ואני הרגשתי, איזה כיף שחו"ל, זה פה ממש ממול. נורא כיף לעלות על המכונית או על רכבת ולהגיע תוך שעות לארץ אחרת. אני עדיין מתרגשת מזה שאני יכולה להיות בחו"ל בזיל הזול. בישראל, איכשהו, בגלל החיים, בגלל הכסף, המקסימום שיצא לנו לטייל בחו"ל זה פעם בשנתיים והנה,פתאום, חול- זה פה ממש ממול.
אני בספרד עכשיו, בברצלונה. נסענו רק העילוי ואני, לסופשבוע ארוך. סבתא נשארה עם הילדים. טיסה של שעה וחצי, ואנחנו בספרד. ברצלונה יפה יפה. אנחנו מתפעמים מקצב החיים, מהאנשים ברחובות, מהארכיטקטורה הייחודית. עם זאת, איכשהו, הכל מהדהד ישראל – הבניה הרוויה, המרפסות, התריסים, המזגנים, הכביסה התלוייה, כמויות בלתי נדלות של עארסים, הביוב, הכל מזכיר לי את ישראל.
סימטה בברצלונה שמזכירה לי את חיפה התחתית או את יפו
כנראה, שאפשר להוציא את הבחורה מישראל, אבל אי אפשר להוציא את ישראל מהבחורה.

Read Full Post »

איזה כיף לעלות על הרכב, ליסוע שעתיים בערך ואז להיות תייריים. בסוף השבוע הזה, נסענו לאיינדהובן, שנמצאת בדרום הולנד. היתה לנו התלבטות גדולה. העילוי רצה אינדהובן, אני רציתי רוטרדם. איכשהו, מפאת חוסר תיכנון וידע מה אני בדיוק רוצה לעשות ברוטרדם, יצאנו לכיוון איינדהובן. אני לא מצטערת.
עשינו חופשה של סופשבוע קצר. גיחה. גיחונת. רק קצת לטעום מהעיר, לטעום ממשהו קצת אחר. בשבת בבוקר נסענו, בראשון בצהריים חזרנו.
מזג האוויר היה בעדנו. שמש בלי רוח. המלון שבחרנו, היה ממוקם ממש במרכז העיר, במרחק יריקה מהשוק וכיכר העיר. התכנון היה להסתובב קצת בעיר, לראות קצת בתים מעניינים, אולי להכנס לכנסיה או שתיים, כדי להתרשם. הדרום של הולנד נחשב לחלק בו הנצרות הקתולית דומיננטית וחשבנו לעצמנו שיהיה מעניין לראות איך זה בא לידי ביטוי בבנייני הכנסיות.

התמונה נלקחה מ- wikimedia commons זו כנסיה שהיתה ליד המלון שלנו. בלילה, הפנסים האירו את הדמות הקטנה בקצה המגדל והיא נראית כמרחפת באוויר. קצת הפחיד את הגמדים, בעיקר את פליני עם הדמיון המפותח.

בסופו של דבר, ראיתי רק את כנסיות זארה, H&M ועוד כל מני כנסיות קטנות של חנויות צעצועים. אני חושבת שאני והמהממת, מאוד דתיות, במובן של השופינג. שטחי. יס. אי נו. העילוי, לקח את הילדים לבריכה של המלון, בזמן שאני בדקתי מה המחירים ואת הסחורה של הכנסיות המקומיות ואחר כך נפגשנו בכיכר העיר לפיצה. הגוזלים סיפרו לי מזועזעים שבבריכה של המלון, שחה איש בלי בגד ים. הייתי מזועזעת יחד איתם – הוי הזוועה. העילוי הסביר, שככה זה בהולנד מקובל לשחות בעירום. אההה.. טוב לדעת.
רוב הזמן היינו במלון. בריכה, מסעדה, בר, לנוח. היה מצויין. הגמדים, התעסקו בהשוואת המלונות שהם היו בהם ובלהתקלח עם הסבונים הקטנים. מזל שיש מלון. בבית הם רבים כדי לא להתקלח.

הגמדים טענו שהיה להם כיף. אני נחתי וקראתי ועשיתי קצת שופינג. מהממת, הגדילה ואמרה, שמבחינתה אפשר לעלות לרגל לעיר הזו, פעם בכמה חודשים. סבבה.

Read Full Post »

80 קילומטרים דרום מזרחית מאמסטרדם, במרכז הולנד,נמצאת עיר חביבה – Apeldoorn. העיר, נמצאת באזור עתיר יערות וכפרים קטנים.
איכשהו, יצא לנו לבקר שם מספר פעמים בעקבות אטרקציות שילדים אוהבים שנמצאות בסביבתה: פארק הקופים ופארק העכברים. שמות יצירתיים משהו…
במרכז העיר יש מדרחוב עם חנויות שוות ובתי קפה וזו אטרקציה שהעילוי ואני אוהבים.
בילוי באזור Apeldoorn מתחיל עם האטרקציות של המבוגרים, שופינג לאמא ומסעדה לאבא. אחרי שאנחנו מסופקים, אין לנו שום בעיה לעשות מה שהילדים רוצים.

מדרחוב הקניות apeldoorn

cimg1277.JPG

פארק הקופים, מאפשר לטייל יום שלם כמעט בספארי של קופים מכל העולם. חלק מהקופים חופשים, ונגישים וחלק לא.
הפארק גדול מאוד ומכיל גם מצפה גבוה ממנו אפשר להשקיף על הפארק והייערות מסביב , אזור פיקניקים וגנים, בית קפה (לא משהו בכלל), פארק משחקים לילדים וכו'.
כשנכנסים לפארק מקבלים תיק ירוק שלתוכו מכניסים את התיק האישי ושאר דברי הערך, כדי שהקופים החופשיים לא יצליחו לפתוח את התיק ולקחת את המשקפיים או המצלמה.
מה שאהבנו בפארק זה העובדה שהוא באמת מאוד גדול והקופים חמודים ונגישים. 3 הגמדים נהנו מאוד ואף אחד לא אמר "אוף" ו"מתי הולכים".
פארק העכברים, או בשמו ההולנדי, julianatoren הוא לונה פרק חביב לילדים עד גיל 10.
כל האטרקציות בלונה פארק הזה תוכננו כדי להמריץ את האדרנלין מעט אבל לא באמת להפחיד.
הפארק, לא מאוד גדול, מבחינת השטח, וזה טוב כי אפשר לתת לילדים קצת להסתובב לבד. הכי טוב, אני חושבת, אם היינו יכולים להשאיר אותם שם וללכת לשופינג ולמסעדה….
בכל מקרה, יש שם גלגל ענק ורכבת הרים ורכבת שדים וצמרגפן מתוק ועוד כל מני מתקנים ואטרקציות. הגדולים היו פעמיים בגלגל הענק, המלכה בכתה בגלגל הענק.
אחרי שלוש שעות בערך גם הגמדים הסכימו שאפשר ללכת הביתה. כששאלנו אותם במכונית, בדרך הביתה אם היה כיף, אז למלכה שהיא כבר בת ארבע וחצי, היה הכי כיף שבעולם.
האחים שלה הכחישו כל קשר לכיף.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »