Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘נשים’ Category

זה שהנרייטה סולד, נפטרה ב-ל' בשבט, לא מזיז לשאר העמים לקבוע את יום האם ל- 10 במאי. 
מודר-דח, כך קוראים לזה פה ורשתות השיווק נערכות במלא המרץ לענות על הצורך של הילדים והמשפחה לקנות משהו ליום האם.  בכל מקום היו פרסומות.  דיסקים עם שירי שמאלצ מיוחדים ליום האם, מערך סבונים, מערך תכשיטים, שמונצעס וכדומה.  
שבועות לפני יום האם (היום) כבר כרכרו סביבי הילדים, "מה את רוצה? ומה נקנה לך?" 
אמרתי להם שהם חמודים ולא צריך כלום, אבל הגדולה פינקה אותי בערכת סבונים וקרמים נפלאה של בודי שופ בריח מתקתק מאוד.  פליני שלא מקבל דמי כיס, פינק אותי בפרחים שהוא קטף מהגינה שלנו והמלכה עשתה לי עבודה בגן. 
כשהעילוי שאל אותי מה אני רוצה ליום האם, אמרתי לו שאני רוצה עגילים או טבעת.  אבל הוא רק אמר שאני ממש חמודה ושהוא אוהב את חוש ההומור והצניעות המיוחדים שלי.  "בגלל הצניעות הזו שלך התחתנתי איתך".  כדי שיהיה לו טוב על הלב, לעילוי, קניתי לו נדנדת גינה מצויינת, שיהיה לו איפה לישון עד שאני אקבל תכשיטים,  וכוס חרסינה מצויירת עם פרחים. עבודת יד מארץ המוצא הרוחני שלי (פולניה). 

הילדים פנקו אותנו במיוחד היום, ניקו וסידרו אחרי הארוחות ואפילו הכינו פיצה לארוחת ערב.  כמעט ולא נכנסנו למטבח כל היום אבל בערב, כשרצינו לשתות תה גילינו שהמדיח מלא בשאריות תרד.  הכלים הפוכים והרצפה מלאה בקמח. 

 יום אם שמח!

Read Full Post »

מאז שהתחלתי לעבוד מחוץ לבית (1. שנה בערך 2. גם בבית עבדתי – כביסות אוכל קניות נקיונות וכדומה. זה לא שכל הימים סרגתי מול הטלוויזיה), אנחנו כמעט ולא מארחים לארוחות שישי, שזה היה לי נורא חשוב.  למעשה, אם אני לגמרי כנה עם עצמי, המאמץ העיקרי מתמקד בקיום ארוחות שישי.  יום שישי הוא יום עבודה רגיל אצלי, כך שגם אם אני מסיימת הכל מוקדם, לא תמיד יש לי האנרגיה להרים ארוחת פאר ולארח.  בדרך כלל מה שאני רוצה זה רק לאכול, לשמוע את הילדים מדברים, לסרוג קצת מול הטלוויזיה ולנוח.  לפעמים, במקרים נדירים, העילוי ואני יוצאים, אחרי ארוחת הערב עם חברים, אבל זה באמת נדיר ואני בדרך כלל מאוד עייפה.
גיליתי את המתכון המופלא הזה ללזניה, כאמצעי להרים ארוחה ב- 10 דקות עבודה.  ארוחה חמה, מושקעת, שאם אני נותנת לילדים לעזור להכין אותה אז זו בכלל חגיגה.  זו לזניה חלבית, על בסיס תרד ורוטב עגבניות.  מה שמפתיע, זה שכל הגמדים, שבדרך כלל תמיד יש גמד או גמדה שלא רוצים לאכול את הדבר המגעיל הזה, כווולם אוהבים את הלזניה הזו.
מצרכים:
עלי לזניה שטוחים
חבילת עלי תרד שטופים
קוטג'
גבינות לבנות ישנות
עגבניות בשלות מדי או עגבניות מקולפות בקופסאת שימורים
רוטב פסטה מצנצנת זכוכית
מוצרלה או גבינה אחרת מגוררת
אפשר להוסיף גם זיתים ופטריות ופלפלים אדומים ועוד כל מני.  אבל זה הבסיס.
בתבנית פיירקס שוטחים את עלי הלזניה הלא מבושלים ועליהם בשכבות מוסיפים את התרד, הגבינות, העגבניות ורוטב העגבניות.  בין לבין מוסיפים גם את עלי הלזניה.
מכניסים לתנור לחום בינוני גבוה.  בערך חצי שעה. 
בזמן הזה, אנחנו מכינים סלט ומסדרים את השולחן.
אחרי הארוחה, תמיד נשארת חתיכת לזניה שאנחנו שומרים במקרר, למקרה שמישהו פתאום נורא רעב. 
בכל מקרה, רציתי לצלם את הלזניה שהכנתי אתמול אבל כבר לא נשאר כלום. 

Read Full Post »

זן פרסומת שמופיעה כמעט בכל מקבץ פרסומות בטלוויזיה.
אהבתי מאוד את הפרסומת, לא את הסוכריות…

Read Full Post »

כשקולגה ישראלי בעבודה שלי, הגיש לי כוס קפה, אמרתי לו בעברית "תודה מותק".
ההולנדים מסביבי, שכבר מתורגלים בעברית קלה, הבינו את ה"תודה", אבל לא את ה"מותק".
"מותק זה כמו sweetie" הסברתי.  ההולנדים מסביבי התחילו לגחך במבוכה.  "מה קרה?" שאלתי. <<המבוכה שלהם היתה מאוד ברורה…>>
הם הסבירו לי שזה עתה, הטרדתי מינית את העמית הישראלי שלי. יש לו עילה לתלונה, במשאבי אנוש…
מסתבר שזה ממש לא מקובל לקרוא לעמיתים באופן אינטימי מלא בחיבה, כמו שהם מתרגמים את sweetie.
יש מילה בהולנדית שמתארת מצב של משהו יקר וקרוב: "ליפי" ב-פ רפה.
"אולי יותר נכון לתרגם מותק כ- ליפי", אמרתי.  התגובה שקיבלתי היתה מזועזעת.  לא, זה לא מקובל…
הם הסבירו לי, שאין שום מילה מקובלת לחיבה בין עמיתים.  יש כמובן דרכים להראות חיבה בין חברים, בין בני משפחה, אבל בין עמיתים – זה לא.
כשביקשתי שהם יחשבו על זה, הרי לא יתכן לעבוד במקום בלי יחסי קרבה וחיבה <<אני צודקת? או שאני צודקת?>>, הם חשבו.
היה אפילו דיון והחלטה ברורה:  אין שום מצב לכינויי חיבה במקום עבודה.
כשחשבתי על זה, ביני לבינכם, נדמה לי שבאמת זה יראה מוזר אם הבוס שלי יקרא לי מותק.
אבל אם עמית שלי יקרא לי מותק, גם אם זה במקום העבודה, אני בטח אהיה מאוד מרוצה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אם עוד לא אמרתי לכם*, אז שתהייה שנה טובה, מותק.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

* ברור שאני אתקשר לפני ערב החג, גם לדודים.  אני מבטיחה.

Read Full Post »

אז ציפי ליבני ניצחה בפריימריז של המפלגה שלה. ההולנדים מסביב באו לברך אותי. מאוד התעניינו בציפי. האישה. לא האדם. אמרו שהיא קצת מכוערת וגם קצת גברית. היו שאמרו כל הכבוד ומעניין איך בישראל יצליחו להסתדר עם אישה בראש.
יכול להיות שהם היו מאוד שוביניסטיים בגלל שאני בדיוק ההיפך. יכול להיות שהם פשוט גברים. לא יאמן.
אז ציפי ליבני ניצחה בפריימריז של המפלגה שלה. אף אחד לא מדבר על הנסיון שלה ועל ההשכלה שלה ?
לא. גם על שרה פיילין, מדברים במונחים של הגרבונים, התסרוקת והמשקפיים.
עוד משהו קטן, אם בחברה הישראלית, מחמאה מקובלת לאישה, קשורה לגודל איבר המין שלה מה אני רוצה מההולנדים?

למעוטי היכולת להבין. כוסית זו לא מחמאה.
<< מכיוון שהתגובות כאן מתחילות להיות אישיות בעלות גוון לא נעים, כל תגובה נוספת תמחק.  >>

Read Full Post »

הסתיו התחיל פה מוקדם השנה. אנחנו בשבוע השני של אוגוסט והטמפרטורות צנחו ל- 16 מעלות וגשם.
זה כבר כמעט שבוע שבלילות יורד המון גשם. לפעמים, אפשר לראות ברקים, אבל כמעט ואין רעמים.
לפעמים, אני אוהבת לצאת מהמשרד באמצע היום ולעשות טיול "חילוץ עצמות". רבע שעה של הליכה ואוויר רענן וטרי רק עושים טוב.
בגלל שקצת קר בחוץ, הפסיקו את המזגנים (שזה טוב) והפסיקו לפתוח חלונות (שזה פחות טוב, במיוחד אם אנשים עושים פיקניק ליד השולחן במשרד – פרוסות לחם עבה, נקניק ריחני, ביצה קשה ריחנית וגבינה צהובה). האוויר במשרד מרגיש קצת דחוס לקראת שעות הצהריים… יש מן תופעה כזו, כבר התייחסתי אליה בעבר, שבה אנשים, לא יוצאים לאכול בקנטינה (ח.אוכל), המסובסדת מעט, שבה כאמור אין אוכל גורמה (ואני מפאת ענייני כשרות מסתפקת בלחמניה, סלט חסה, גבינה וכוס חלב).
בכל אופן, במקום לצאת לאכול בחדר האוכל, יושבים אנשים, לפעמים בעמדות בכירות ולפעמים לא, ליד השולחן שלהם ואוכלים את הסנדביץ \ פשטידה \ סלט ביצים \טונה \ מרק מתרמוס ליד השולחן.
מודעות לריחניות של האוכל שלהם ולאסטתיקה של הפרצוף הלועס שלהם, זה לא …
עכשיו כשהם גם לא פותחים חלון, זה הופך לתופעה מטרידה.
מכיוון שזו תופעה ולא אדם ספציפי, אין בדיוק עם מי לדבר.
ככה הם.
לפעמים במהלך העבודה שלי אני צריכה לראיין גורמים שונים בנוגע למערכות של מערך המידע. אני אוהבת לשבת עם אנשים ולראיין אותם. איך הם משתמשים במערכת, מה הצרכים שלהם כמשתמשים, מה פרופיל המשתמש שלהם ואיך הם רואים את התמונה הכוללת של מערכת המידע. מרתק. אבל, לשבת בחדר עם איזה מישהו שנושף את שאריות הנקניק והביצה שהוא אכל לפני חצי שעה (גם אם זה 10 בבוקר), זה כבר הופך להיות לא פשוט. איך נושמים רגיל, בלי להפעיל את חוש הריח ומנהלים תוך כדי שיחה? אין לי תשובות.
נשים דרך אגב, מקפידות מאוד על האסטתיקה הריחנית שלהן וזה תענוג.
אין לי דרך לצאת בקריאה נרגשת לגברים ההולנדים להפוך לאוכלי סלט חסה בקנטינה. אז אני אסבול לי בשקט.
747px-smell.jpg
Jan Miense Molenaar, Smell, 1637, oil on panel.אני יודעת שהתמונה לא הכי קשורה בעולם, אבל היא מצאה חן בעיני.
—–
אחרי שקראתי את הפוסט הזה, נזכרתי בחדר כושר ליד הבית שלי, שנכנסתי כדי לבדוק אפשרות להרשם. מרחק הליכה, זול מאוד (40 אירו לחודש כולל הכל). העניין הוא, שברגע שנכנסתי פנימה גל ריחני של זיעה אפף אותי. עשיתי "אחורה פנה".
אז אולי זה לא ההולנדים, אולי זו אני…

Read Full Post »

אני עובדת בחטיבת IT בחברת תקשורת הולנדית. רוב המסמכים בעבודה כתובים באנגלית אבל לפעמים, מציץ לו משהו בהולנדית ואז אני קלולס.
בהקשר של התקשורת הבינאישית, רוב הזמן מדברים הולנדית ולפעמים, אם יש משהו שנוגע לי או לאנשים ה"זרים", מדברים באנגלית.
את הישיבות הם מקפידים לנהל באנגלית, אבל הריכולים נעשים בהולנדית. מבחינה זו, יש לי ידע ארגוני פורמלי , אבל חסר לי המון ידע ארגוני לא פורמלי.
כל הריכולים הקטנים של המשרד, הסכינאות, התסכול, המידע על פרוייקטים חדשים, דעות על מוצרים, קיצורי הדרכים, נעשים בהולנדית. רוב הזמן אני נמצאת מחוץ למעגל הידע הזה.
מזל שיש לי כמה חברים שם.
יש כמה ישראלים, חלקם בכירים וחלקם, פחות בכירים, שאיתם אני יכולה לחלוק מידע ורכילות ולדעת שאני מדברת איתם וזה כמו משפחה.
לדוגמא, דוד – שהביא לי זייתים מישראל.
יש כמה חברים שהם הולנדים הולנדים, ובמקרה יושבים ליידי. איכשהו, ההומור שלי, (גם אם הוא באנגלית קלוקלת), גישר על פערי תרבות גיל ומעמד ונוצרה חברות.
בישיבות עם המון אנשים, אני בדרך כלל יושבת ועושה סטטיסטיקות, סתם, ככה, מן סוג של התבוננות. הנה סטטיסטיקה אחת, שעשיתי לאחרונה.
פגישה של אחד ממערכי התמיכה. זו באמת סטטיסטיקה בגרוש, אבל היא נותנת תמונת מצב:
hair-color.JPG eyes.JPG

hight.JPG origin.JPG

glasses.JPG gender.JPG

אם כבר מזכירים מגדר, הנה סיפור. חברה שלי, סילביה, היא מנהלת פרוייקטים בכירה מאוד. מדובר בבחורה חכמה וחדה במיוחד. היא עובדת לפי פרוייקטים ולפי חוזים כיועצת חיצונית.
בקיצור, היא יושבת באיזשהו מקום ב"open space", צמוד למשרדים של שני מנהלים.
סילביה, מעבר להיותה מנהלת פרוייקטים בכירה פקחית ובעלת נסיון, היא גם אישתו של בעל חוות פרחים. כל יום שני בבוקר, היא מגיעה עם פרחים רעננים ומניחה על שולחנה.
סילביה היא גם בלונדינית.
המסקנה, של בחור ישראלי שהגיע לביקור – סילביה היא הפקידה של המנהלים.
היא גם יושבת ליד החדרים של המנהלים, היא גם בלונדינית מושכת וגם יש לה פרחים על השולחן…<<אני כמעט בטוחה שהוא לא היה חושב את זה על גבר>>.
כשסיפרתי את זה לסילביה, היא אמרה שהיא רגילה לזה שבמבט ראשון ממעיטים מערכה, רק בגלל שהיא אישה. אבל זה לא משנה כל כך עכשיו, כי היא גובה אלף אירו ליום עבודה.

Read Full Post »

הקדמה
כבר כמה ימים אני מסתובבת עם תחושת קבס וחלחלה- זו המדינה שאני רוצה לחזור אליה? חברה אשר תגביל לי את האינטרנט, חברה בה שריפת ספרים ואלימות כלפי אחרים איננה גורמת למשטרה לפעול, חברה שכל חוק שאמור לסייע בקידום הנשים לשוויון חברתי מיוחל נתקל בקיטונות של רותחין, חברה שחוקים גזעניים מונחים על שולחן הכנסת ולא מושלחים לפח.
לשם אני אחזור? אל חברה דתית לא שוויונית של דגלה חרוט אני ואפסי עוד. אל חברה שעסקנים דתיים ואו עסקנים גזעניים ואו עסקנים מושחתים מנהלים?
הדיון על החינוך, התחיל כתוצאה מתחושה של "אז מה עושים". תקציר אפשר לקבל בבלוגדיבייט של נדב פרץ.

חינוך, זה לא רק בבית הספר
לפני כ- 10 שנים, לאחר 20 שנים ויותר, של פעילות חברתית, הצליחה שדולת הנשים להעביר בכנסת את חוק מניעת הטרדה מינית במקומות עבודה.
חינוך חברתי, על ידי חקיקה, חינוך ארגוני, על ידי סדנאות במקום העבודה, חינוך בבתי הספר, עושים את שלהם. תופעת ההטרדות המיניות במקומות עבודה, הופכת לתופעה לא לגיטימית, שאותה אנחנו עוקרים מהשורש. 10 שנים אחרי, אנחנו מתחילים לראות שינוי קטן בחברה. יש הסכמה, שהטרדה מינית אינה דבר של מה בכך.

לפני כ- 20 שנה, ארגוני הבריאות בארץ ובעולם החלו לפרסם מחקרים בנוגע לנזק שגורמות הסיגריות. היו פרסומות על הסיגריות וכמה הן מגעילות, היו פרסומות על הנזק שלהן,
על כל פרסומת לסיגריה הוסיפו אזהרה, על כל חפיסה הוסיפו אזהרה. לפני כמה שנים (אין לי מושג כמה), אפילו חוקקו את החוק למניעת עישון במקומות עבודה. עכשיו יש גם את החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים.
אני מזכירה לכם, שבשנות ה- 70, זה בכלל לא היה נדיר להכנס למשרד אפוף עשן.
אני מזכירה לכם, שבשנות ה- 70 זה בכלל לא היה נדיר לראות נשים בהריון עם סיגריה בפה. החינוך החברתי, עשה את שלו.

חגורת בטיחות, גם במושבים האחוריים במכונית, היא תהליך של חינוך ציבורי שהחל עוד בשנות ה-90. בכל מקבץ פרסומות התייחסו לצורך לחגור גם מאחור.
הקנסות על אי חגירה היו גבוהים ולא השתלמו.
איכשהו, המגזר היהודי עבר תהליך חינוך מחדש בנוגע להרגלי הבטיחות. המגזר היהודי, ולא המגזר הערבי.
שימו לב, שבתאונות דרכים במגזר הערבי, מספר הנפגעים גדול יותר. מתוכם, גם ילדים.
הסיבות ברוב המקרים לרמת הפגיעה החמורה יותר במגזר הערבי, היא אי חגירה. מה זה אומר?

במענה למודי , לגיא ולדובי, שמתמקדים במערכת החינוך, אני רוצה להעיר: חינוך, לא חייב להעשות רק בבית הספר, ולמעשה, אנחנו יודעים גם שתהליך הלמידה לא נפסק בגיל 18. חינוך, בעיניי, הוא תהליך שלם שמערב אנשים בנורמות שהחברה מכתיבה. מכאן, שאין טעם להתמקד רק בקבוצת k12 שהיא קבוצת הגיל מגן ועד י"ב. מכיוון שאנחנו רוצים לשנות את החברה, החינוך הוא תהליך שכולל את כולה ולא רק את אלו שמחוייבים להיות בשעה 8 בכיתה.

מערכת החינוך
אני מסכימה שמערכת החינוך הישראלית במשבר עמוק. אני מסכימה שרמת ההישגים הלימודיים של הילדים בישראל נופלת מרמת ההישגים של ילדים במקומות אחרים בעולם (יש מבחנים שמעידים על כך ומחקרים שמודדים זאת – בית הספר לחינוך, אוניברסיטת תל-אביב). אני חושבת שכרגע מוטב לנו לשנות את הפוקוס מעט מההשגים הלימודיים, מצב שחיקת המורים, השכר, הכיתות, המבנים ולהתמקד בערך אחד. ערך אחד שאותו אנחנו רוצים לחזק, ערך אחד שיקבל הדהוד בתוך מערכת החינוך ומחוצה לה.

מה זה אנחנו? מה רוצים לשנות?
זה לא ממש משנה, מיהם הפרטים המרכיבים את הגל הזה שרוצה לשנות את מתאר החוף הקיים. מה שחשוב, זה שנוצר גל כזה. עכשיו הוא עדיין קטן, אבל עם רוח גבית מספקת, הגל הזה, יצבור תאוצה.
אני חושבת שאנחנו (אני חלק מהגל הזה) רוצים לשנות את הנורמות בחברה שלנו. אני מציעה להתחיל עם עקרון השיוויון. עיקרון השיוויון מכיל בתוכו הרבה מאוד נקודות השקה גם עקרונות חברתיים אחרים – סובלנות לאחר, אי-כפייה, זכויות חברתיות וכדומה.

סיכום
כשאני מקשיבה עכשיו, דרך האינטרנט לגלגל"צ, אני שומעת על תהליך חינוך חדש שהחברה שלנו עוברת – אסור להרביץ לזקנים. (נדב כבר הגיב על הפרסומת הזו והמסרים הסמויים שלה). כל הזמן אנחנו כחברה עוברים תהליכים לימודיים וחינוכיים. אני אומרת, בואו נתחיל להשפיע עליהם. הדיונים במרחב הבלוגים שאני קוראת, על החינוך והשלכותיו כדרך לשינוי פני החברה כיום, נותנים לי תקווה. כמו אבן שנופלת למיים, מתחילה להווצר אדווה וגלים קטנים מסביבה.

Read Full Post »

לכבוד זה שאני הולכת להסתפר, אני רוצה להזכיר לעולם – זה שאני בלונדינית*, לא אומר שאני טיפשה.

דולי פרטון בשיר שאני אוהבת מאוד.

נכון שהיא דומה פה לאנג'לינה ג'ולי? מדהים אותי, עם איזה קונסטרוקציות אנשים הסתובבו פעם על הראש.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בלונדינית = ברונטית / פולניה / מרוקאית / ערבייה / אישה / מהגרת / רזה / שמנה / גבוהה / נמוכה / משקפיים / שיניים בולטות / יפה

Read Full Post »

אחרי ששיתפתי אתכן (ואתכם) במכתב של המורה לפסנתר*, חשבתי על זה שאני רוצה לכתוב פוסט על תוקפנות ואיך היא באה לידי ביטוי בחיים שלנו.
אני מנסה לכתוב פוסט, בלי להשמע צדקנית או מתנשאת או צדיקה תמימה. מחשבות על אלימות ותוקפנות.
בכוונה, לא חזרתי למקורות הרבים באינטרנט. לא עשיתי כאן עבודת מחקר על אלימות ותוקפנות, אלא ניסיתי להבין, עין בעין, מה זה אומר.

כשילד, מרביץ לילד אחר בגן", ככה הסבירה לי בזמנו, הגננת רחל, "זה לא כי הילד אלים. זה לא כי בבית יש אלימות. לא. הילד מרביץ כי הוא מתוסכל והוא לא יודע איך להביע את התסכול שלו."
אז אלימות ותוקפנות זה בכלל עדות לתסכול ? אולי.
אחת הבנות של חברה שלי, הרביצה, אצלי בבית, לבת שלי. "היא התחילה", היא אמרה, "ואבא שלי לימד אותי להחזיר. תמיד."
אצלנו בבית, העילוי אומר – להחזיר. אני אומרת – לכו למורה, תספרו על הרגשות שלכם. תתעמתו במילים.
המסר שמועבר, לא מכיל קול אחד חד וברור. אבל, יש כל מני דרכים להתמודד עם בעיה, אנחנו מסבירים לילדים. הדרך של אמא והדרך של אבא.
יעקב כהן, אמר פעם במערכון שלו "ילדים – תסתדרו".
מה שבטוח, זה שלא פשוט להם לספר על הרגשות שלכם כשהם חוטפים בעיטה או כשמישהו דוחף אותם במדרגות. גם אם זו האחות הקטנה שלהם.

אבא שלי אמר, שתוקפנות נובעת ממאבק על משאבים. משאבי מים, משאבי מקום, משאבי נפט, משאבי תשומת לב.
שמים עכברים בכלוב צפוף והם מתחילים להיות אלימים. מרחיבים מאוד את הכלוב וכל האלימות נעלמת.
אולי זו הסיבה לאלימות בבתי הספר בישראל. צפוף לילדים בכיתות ויש מאבק על משאבי מקום ותשומת לב, של המורה. אולי.
גם קין הרג את הבל, במאבק על משאבים (תשומת הלב של אלוהים).

תוקפנות, היא גם סוג של צורך בשליטה. שימוש בכוח, נובע מצורך בשליטה. את זה למדתי כשהתנדבתי במרכז הסיוע. מקרים של תקיפה מינית, גם אם היא מילולית בלבד, נובעים מצורך לשלוט ולהשפיל, של התוקף.
כשנערים דוקרים נערים אחרים בכניסה למועדון, זה לא על רקע, תסכול (יוצאים לבלות, כמה מתסכל זה יכול להיות), או על רקע מאבק על משאבים (איזה משאבים בדיוק?), אלא צורך ב"לצאת גבר", צורך בכבוד, בשליטה. "חכה, חכה אני אראה לך מה זה…". במאמר מוסגר, אני חייבת לומר שהצורך בשליטה, בכבוד, בא לידי ביטוי גם בכל התרבויות המבוססות על דת פטריאכלית. תספרו כמה מקרי רצח נשים על רקע כבוד המשפחה קיימים. אפילו, הרצח של ההולנדי תיאו ואן גוך, היה על רקע כבוד. גם אצל היהודים, בחברה הדתית, ישנה אלימות הנובעת מכבוד. תראו כמה אלימות הופנתה כלפי הצועדים במצעד הגאווה בירושלים. בסך הכל, צועדים. בסך הכל, גאווה.

אז, איך אנחנו כחברה, כמבוגרים, נאבקים באלימות? מהו הקו בין תוקפנות להגנה? איפה הגבולות? צריך בכלל לשים גבולות וקווים אדומים?
אני לא בטוחה שאני יודעת. אני עדיין חושבת על זה.

ועוד משהו, סתם עוד אנקדוטות…

  • עמוס עוז, אמר בראיון שעשו איתו, אשר שודר בטלוויזיה ההולנדית, שהוא מוכן לצאת למלחמה, כאשר תוקפים את הבית שלו. הוא מוכן לשבת בכלא, כשהוא נדרש ללכת לצבא כדי להוסיף למדינה עוד חדר, או מרפסת.
  • במעון לנשים מוכות, מישהי פעם אמרה, שהיא היתה צריכה להבין לאיזה כיוון הדברים מתפתחים, כבר אחרי הסטירה הראשונה, אבל אז בדיוק הוא בא עם פרחים וביקש סליחה.
  • הבוקר, שרפו ספרים באור יהודה, אנשים שמזוהים עם השלטון שם. הסיבה לשריפה – הספרים לא עלו בקנה אחד עם האמונות שלהם.
  • מבקר המדינה, טוען שהמדינה לא עושה מספיק בנוגע לאלימות בבתי הספר

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
* מה שבטוח, זה שהמורה לפסנתר, בכללל לא קשורה בנושא. הארוע איתה היה רק טריגר.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »