Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘פרגון’ Category

יש משפט כזה, שהוא קצת מן מוטו שלי – "יש מקום לכולם".  תלכו רגע ברחוב ביאליק ברמת גן – כל חנות שניה זה סמרטוטי דה לוקס ומה – לכולם יש פרנסה.  ובשכונת התקווה בין כל השווארמיות והמסעדות של האווזים אנשים לא מתפרנסים?  בטח שכן.
גם פה, באמסטרדם, יש שלוש תנועות נוער (יהודיות) ונראה לי שכולן מסתדרות.  לכאורה, לכל אחת יש קהל יעד מאוד מובחן.  יש את בני עקיבא, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אורינטציה דתית, יש את הבונים, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אוריינטציה לא דתית וישנם הצופים, שאליהם מגיעים ילדים דוברי עברית עם אוריינטציה לא דתית.  בני עקיבא זה בשבת, הצופים זה ביום ראשון והבונים?  וואלה.  לא יודעת.  יש מקום לכולם, אבל בפועל יש גם תחרות.  לא יודעת אם היא בריאה, לא יודעת אם היא מודעת לעצמה.

הלכנו לסופר מרקט, העילוי ואני באיזה יום בשבוע שעבר.  המבט שלי נדד לעבר הבניין של 'הבונים', שנמצא מול הסופר.  "את מקנאה", אמר לי העילוי.  "אני לא.  מה יש לי לקנא?" התממתי. אבל  הוא מכיר אותי ולא מאתמול.

מאז שהצופים באו לאמסטרדם, אני מאוד מעורבת.  שלושה גמדים יש לי שם.   אני רואה את העשייה של השבט הקטן הזה, את הפוטנציאל, את השינוי החברתי שכבר מתחולל לו לאט ומקנאה.  ירוקה מקנאה מ"הדשא הירוק שלהם".  ולי ? בראש שלי, החלקה זרועה אבנים. צריך לסקל אותן, צריך לטמון זרעים של דשא, להשקות, לזבל.
זה לוקח זמן, סבלנות.  אני יודעת.  לוקח זמן להקים שבט לתפארת עם משאבים ומבנה קבע. וחצר.
"יש מקום לכולם", אני מזכירה לעצמי.  זו רק ההתחלה.
אני מבינה.  אבל בכל זאת, כשיש תנועת נוער והילדים מתלהבים, אבל אין בנין קבע כמו של בני עקיבא או הבונים – אני מקנאה.
כשוועד ההורים של הצופים מתרוצץ כדי למצוא מקום לפעילות בעוד שבועיים, אני מקנאה.
כשצריך לשלם סכומי עתק כשכירות לאיזה מבנה, רק כדי שירשו לנו להשתמש בכיתות, אני מקנאה.
לא טובה הקנאה הזו ואני מזכירה לעצמי שיש מקום לכולם.
הדברים יסתדרו מאליהם.  הרי השבט הזה, פועל בקושי ארבעה חודשים וכבר, מעורר התפעלות גם בארץ וגם בעולם.  צוות המדריכים, מלאי התלהבות.   והילדים מתמידים ובאים.  מגיעים ילדים מקצוות הולנד, לפעולות בצופים של אמסטרדם.
זה לוקח זמן, להקים שבט ותיק לתפארת.  אני יודעת ומבינה ומקנאה.

בעולם האידיאלי שנמצא בראש שלי, כולם בסולידריות* אחת, סולידריות של תנועות נוער.  כולם משתפים משאבים, כולם תורמים רעיונות, כולם ביחד וכל אחד לחוד.  בעולם האידיאלי בראש שלי, יש מקום לכולם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

* שאני לא אשכח.  הסברתי לילדים השבוע, את המושג סולידריות וההסטוריה שלו בהקשר הפולני.  הם הבינו טוב מאוד.  כשמישהו חולה, כולם עוזרים לו וגם חולים.  בסולידריות.

Read Full Post »

הכל התחיל כשהמנצחת על המקהלה, הודיעה שמלכת הולנד או נסיכת הולנד (להלן ביאטריקס או מקסימה בהתאמה) תבוא להופעה של מקהלת בית הספר ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.

ביאטריקס המלכה (מתוך http://www.spitsnieuws.nl)

מקסימה הנסיכה המקסימה (מתוך http://www.attiyagamri.nl)

ההופעה המדוברת, היא ארוע הפתיחה החגיגי של  המרכז הסיעודי "בית שלום" (רשת בית האבות היהודי) באמסטלווין.  הבטיחו שהמלכה תבוא ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.
למען האמת, די שכחתי מזה. מהתאריך של המופע המדובר.   אנחנו קצת עסוקים לאחרונה.  בעבודה יש שינויים, בבית עושים שיפוצים (צביעה מאסיבית) וכאמור, באמת באמת – מופע מקהלה זעיר עניין אותנו כשלג דאשתקד.  אפילו אם המלכה לכאורה מגיעה.

מבט לתקרה - בית שלום אמסטלווין

לרגל השיפוצים, ביקש מאיתנו דרק הקבלן הפולני שלנו (סוג של צדק היסטורי?), שנשאיר לו את הבית לסוף השבוע – ככה הם יוכלו להספיק יותר. (בפועל – כשחזרנו הביתה, היתה אכזבה).

נסענו למלון האהוב עלינו באינדהובן. זו לא העיר הכי יפה בעולם, אינדהובן, סתם עיר תעשייתית בדרום הולנד… אבל,  המלון ממוקם במרכז העיר, מול בית הקולנוע ומרכז הקניות הגדול .  סופשבוע של ספרים וסרט עם הילדים, ואו שופינג ובריכה ושינה מתוקה,  בלי אדי צבע ואבק מצא  חן בעינינו.  באופן ספונטני יצאנו ביום שישי אחרי הצהריים, והתכוונו לחזור ביום ראשון אחרי הצהריים.

שעון קיר ופסיפס

שעון קיר ופסיפס בבית שלום. לא בדיוק משהו שהייתי שמה בסלון ביתי הצנוע.

בפועל הילדים נזכרו שיש צופים והכי חשוב, יש את המלכה שצריך לשיר לה וללחוץ לה את היד.  התרגשות!

לצופים, לא הספקנו להגיע בזמן.  הרגל היתה על דוושת הגז,  מהר מהר להגיע הביתה, למצוא את החולצה של המקהלה והיידה.  לבית שלום.  החדש.  באמסטלווין.  מזל, שאיזו אמא אמרה לי שהבניין הזה, נמצא ליד בית החולים היהודי.  מזל, שהיו בלונים בכניסה.  כחול ולבן.   היה  מאוד מרגש המופע שלהם.  מסודרות (הרבה בנות ושני בנים) בשורות על המדרגות של בית החולים, לבושות בחולצות לבנות עם כיתוב בכחול.  בקול מלאכי הן שרו , "ישמחו השמיים" "אדון עולם"ו"יעשה שלום".  היה מאוד מרגש.
למרות שבסוף המלכה לא הגיעה – היא היתה חולה.  אבל הגיע ראש העיר.  עם גלימה ושרשר.

אני לא יודעת איך קוראים לו לראש העיר, אבל תראו איזו נחת ואיזה שרשר!

היה מרגש.  גם אם לא הבנו את כל המילים של השירים.  "זו עברית עתיקה",  הסבירה לנו המלכה הפרטית, "אף אחד לא מבין".


Read Full Post »

לפני יומיים, ג'יימס מהעבודה שלי, שלח לי לינק לאודישן של ולנטינה חסן, לכוכב נולד הבולגרי.

מאז במשרד אנחנו צורחים בזיופים KEN LEEEEE.

קראתי עליה, על הגברת חסן.  היא למדה לשיר, מטייפ קאסטות שהיתה מנגנת.  כל כך רצתה לשיר.

התעוזה הנאיבית הזו, של הגברת הזו, לעלות ולשיר בשפה שהיא לא מבינה, מצחיקה ומרגשת אותי.
יש בנאיביות שלה משהו כל כך כובש שמזכיר לי שגם אני הייתי פעם כזו.  כשהייתי קטנה, עוד לפני שהייתי מודעת לעובדה שאני זייפנית עם קול צפרדע, הייתי עומדת מול המראה בחדר של ההורים שלי, ומנסה לשיר כמו ברדיו, שירים בשפה זרה.

TOLIBU DIBU DOUCHOO

יש עוד קטע, שבו היא שרה, אחרי שלקחה כמה שיעורים באנגלית.

האישה ששרה מהלב. שיקפצו לה כולם.   גם לזיופים יש מקום כנראה.

KEN LEE

Read Full Post »

כבר איזה שבוע הפוסט הזה מסתובב לי בראש, אבל לא מצאתי את הזמן לכתוב אותו.  הייתי נוסעת לעבודה ובמכונית, בין הגז לברקס,  מתכננת את המילים בקפידה, משפטי מחץ, קישור בין נושאים, פוסט קליל לכאורה עם נגיעות בנושאים יותר כבדים.  כבר שבוע, שרצף המחשבות מפזר את המילים שאספתי ואת האנקדוטות לרעיונות מעומעמים.  כל יום כמעט, אני מבטיחה לעצמי, למצוא את הזמן לכתוב אותו.
איזה בוקר, אפילו באתי מוקדם מאוד למשרד, עשיתי לי קפוצ'ינו עלוב בכוס פלסטיק, במכונת הקפה במטבחון, בדרך לשולחן שלי, מתכוונת לשבת בשקט של הבוקר ולכתוב את הפוסט שרץ לי בראש. אבל אז ברגע שפתחתי את האאוטלוק, רק כדי לבדוק מה אני צריכה לעשות היום, הוצפתי במיילים שקשורים לעבודה והכתיבה של הפוסט התאיידה.

היו ימים, שהייתי הולכת לישון מאוחר במיוחד (עשר בלילה זה בשבילי מאוחר במיוחד), או מתעוררת ב- 4 לפנות בוקר, רק כדי לקרוא עוד כמה פרקים.  אני שבויה בסיפור שמספר סטיג לרסון והגיבורים שלו.  אל הספר הראשון התוודעתי בעקבות הביקורת של פאר פרידמן.  ביקשתי מאמא של העילוי שתביא לי את הספר מישראל.  את הספר הראשון,"נערה עם קעקוע דרקון" קראתי תוך יומיים וחצי, תוך כדי שאני לא מתפקדת לחלוטין – כרעיה או כאם.  נשאבתי לתוך הסיפור, נהנית לקרוא את הסיפור ותוך כדי לנתח את הטכניקה של הסופר, את הכתיבה ואת הרעיונות המרכזיים של הספר.  הספר הזה העיר אצלי את הצורך לכתוב את הספר שמסתובב לי בראש.  מן קנאת סופרים שכזו.  את הספר השני, באנגלית, (The girl who played with fire) אני קוראת עכשיו. התחלתי בשבוע שעבר.  בדרך כלל, הקריאה באנגלית מאוד שוטפת  ומהירה , אני "מצלמת" פסקאות, מסננת את הטפל מהעיקר ומדלגת על מה שלא רלוונטי. אבל הפעם, בגלל שאני לא רוצה לפספס אף מילה,בגלל שאני רוצה להתעכב על הטכניקה ועל הדרך בה הוא מקשר בין הנושאים, אני קוראת יותר לאט.  מתענגת.   הקריאה, מחדדת לי את העובדה שהסיפור שמסתובב לי בראש, כבר כל כך הרבה זמן, ראוי שיכתב.  אני קוראת את הבלוג של רוני גלבפיש, על תהליך הכתיבה שלה ויודעת שאני רוצה גם.  אמא של העילוי, גם היא כותבת עכשיו.  ממש בשלבי סיום של הרומן הראשון שלה, רומן רב יריעה, על כמה דורות.  היא עושה הגהות אחרונות, על השולחן בפינת האוכל, ליד החלון שפונה לגינה ואני יודעת, שאני רוצה גם.

אין לי זמן להקדיש לכתיבה. 40 שעות בשבוע אני עובדת, בין לבין מתרוצצת – ילדים, בית, משפחה.
"זה מאוד פשוט", אמרה לי מרגית "את צריכה להוריד יום בשבוע ופשוט לכתוב".  כמי שהתחנכה על ברכי הקפיטליזם התעסוקתי, להתוודות בפני המנהל שלי שאני רוצה לעבוד ב-20 אחוז פחות, זו פעולה שדורשת אומץ רב מבחינתי.  יש לי מן פחד כזה שהדמות המיתולוגית של המעסיק הקפיטליסטי, השמן עם החליפה שלא נסגרת על הבטן שלו ועם הסיגר, יצחק לי צחוק משתעל בפנים ויגיד לי שאני צריכה לעבוד יותר, כי אחרת יפטרו אותי.  אני נהנית מהעבודה שלי, נהנית מהאתגר, נהנית מהחברה האנושית,  אבל אני רוצה לעשות גם דברים שהם נטו בשבילי.
"אין לך מה לדאוג", אמרה לי מרגית, והראתה לי אתר שבו יש הסבר על חוקי העבודה ההולנדית.  היא הקריאה לי והסבירה, שכל עובד יכול לבקש (בכתב), להפחית את שעות העבודה שלו.  המעסיק, חייב להשיב בחיוב. אלא, כמובן, אם העסק יגיע לפשיטת רגל, במידה והעובד יפחית את שעות העבודה שלו.   תוך 4 חודשים, המנהל מחוייב לתת לעובד תשובה, רצוי חיובית.  "איפה את חושבת שאת?" היא שואלת אותי.  "פה זה הולנד והסוציאליזם חוגג ".
ביום שישי, אמרתי לבוס שלי, בעל פה, שאני הייתי רוצה לעבוד יום בשבוע פחות.  ראיתי איך שהוא לרגע מחוויר ומפסיק לנשום.  גם אני הפסקתי קצת.  "Oh no. don't tell me that you want that.  not now".
שנינו מהר העברנו נושא. הטקטיקה שלי, עדיין פחדנית, אני עושה את זה לאט לאט. בתור התחלה, שתלתי את הרעיון שכן, גם אני, בתודעה של המנהל שלי.  צעדים קטנים.

לאט לאט.  בין לבין ,הרבה שמחה, על הדלת הזו שאני רוצה לפתוח.  אני צריכה לכתוב מכתב שבו אני מבקשת להפחית יום עבודה בשבוע החל מתאריך X. צעד קטנטן לאנושות, צעד ענק עבורי.

Read Full Post »

blog day 2008

חמישה בלוגים. חמש המלצות.
knit and tonic – בלוג על סריגה ומה שמסביב.   הכותבת היא בחורה קליפורנית שמספרת איך סרוגות בחיים שלה, היצירות שהיא עושה.  יש שם גם דוגמאות לעבודות והרבה השראה. השבוע שמעתי כבר שתי הערות נבזיות על זה שאני סורגת.  משהו שקשור לזה שזו מלאכה עתיקה ושאני קצת זקנה בורגנית…. <<תיחנקו מטומטמים… >> בכל מקרה, הבחורה הקליפורנית היא יפה, צעירה, תוססת וגם סורגת.  אחלה השראה אני מקבלת ממנה.  יש שם כמה דוגמאות של דברים שאני רוצה לעשות גם.  לדוגמא הברט הזה.
Ikea Hacker – בלוג סמי מסחרי ובו שולחים קוראים מכל העולם דוגמאות לשימוש יצירתי ואחר, שהם עשו, עם המוצרים של איקאה.  יש שם רעיונות יצירתיים לאנשים שיש להם יותר משתי ידיים שמאליות.  הנה דוגמא למנורה שהיא בעצם מסננת.
אורית קמיר – חוש הצדק הברור שלה, הכתיבה הבהירה והנושאים הלא פשוטים שהיא בוחרת לעסוק בהם גורמים לי לרצות לפתוח מועדון מעריצים.  אם היא לא היתה קיימת צריך היה להמציא אותה.
הרהורים של אבא – אני נהנית לקרוא ולהצטרף לחיפוש אחר הדרך לשנות את פני החברה שלנו.  התייחסות לנושאים אקטואליים, מזווית אישית, אנושית, סוציאל דמוקרטיים, עושים לי חשק לחזור לישראל ולהתעסק בעשייה חברתית.
שחרור שוטף –  היא מאוד חכמה ומתוסבכת ומדברת פולנית שוטפת.  אני אוהבת לקרוא את הפוסטים "הכבדים" של אתון עיוורת, לראות את הצילומים היפים שלה ולהנות מהאנושיות שפורצת מהכתוב.  היא לא כותבת הרבה לצערי, אבל מכל פוסט אני מאוד נהנית.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
יש עוד הרבה בלוגים שאני קוראת באופן קבוע. כמו קוף של שבת, חגיגית בתל אביב, הווטרינרית, דודה מלכה שהם בלוגים אישיים ומרגשים.  יש בקישורים, בצד שמאל רשימה של בלוגים נוספים שאני קוראת ונהנית מהם ושמחה להמליץ.  בכל מקרה, זו הרשימה הבלתי סגורה שלי לשנה זו. אני צריכה ללכת עכשיו, כולם רוצים חתיכה קטנה ממני.
בכל מקרה, האתר הרשמי, בעברית נמצא כאן

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

Read Full Post »

מאוד התרגשתי לקבל הזמנה לשחק במשחק הזה. באמצע יום עבודה, אני מרשה לעצמי הצצה חטופה בgrapes נכנסת לקרוא מה כתוב במילה, והופה. הזמנה. מה שיפה במשחק הזה, (שאת הקרדיט להמצאתו צריך לתת לליאור), הוא שזה משחק שמבקש מאיתנו להיות חיוביים וגם לחשוב. יותר מזה, מה צריך?
הנה הרשימה שלי:
1. אתרי האינטרנט שמקצרים לי את המרחק לבית ולתרבות הישראלים. אני מפרגנת בגדול לקשת שמעלה לנו את "ארץ נהדרת" כדי שנוכל לצחוק בעברית. אני מפרגנת גם לאפשרות לשמוע רדיו ישראלי באינטרנט, להיות בעבודה בהולנד ולשמוע גלגל"צ זה פינוק.
2. אני מפרגנת בענק למרקו, פה מהמכולת/ מאפייה ליד הבית שלי. מרקו, פתח את בונז'ור ומאפשר לי לקנות חלות לשבת ובורקסים עם גבינה בולגרית, לשבת לשתות תה עם נענע או לקנות לילדים פתיתים או ביסלי. מרקו הפך את המכולת/ מאפיה שלו למוקד חברתי שהופך את הישראלים שבאים לקהילה.
3. עמותות מפגש וצוותא פה בהולנד, גם הן צריכות לקבל פירגון, אלו הן שתי עמותות שמקדמות פעילות קהילתית של ישראלים ויהודים פה בהולנד כמו שיעורי עברית או הולנדית, מסיבות וחגיגות, שוק ספרים ואפילו קבוצות חשיבה ותמיכה. לדוגמא, קבוצת הנשים שאני חברה בה.
4. פירגון ענקי מגיע לבית הספר ראש פינה, שמאפשר לילדים יהודים וישראלים ללמוד ביחד במסגרת מפרגנת ומעודדת. פרגון ענק מגיע למבנה של בית הספר, לכיתות הקטנות, למנהלת האיכפתניקית, ללפרוייקטים המרובים. בלי קשר להולנד, זהו בית ספר ראוי ביותר. הלוואי ויהיו כאלו גם בישראל והרבה. לכל ילד ולכל ילדה מגיע ללמוד במסגרת שבה המורים מחבקים את הילדים ומשקיעים בהם באהבה רבה.
5. פרגון אחרון, מגיע לאתר הזה, שמאפשר לתכנן מסלולי טיול עם האופניים. אני עדיין לא רוכבת על האופניים לעבודה, אבל זו אחת השאיפות שלי. בינתיים אני מתאמנת.

שמתי לב, בקריאה שניה, שזה פוסט מאוד גלותי ואמסטרדמי משהו. אולי, אינשאללה, בעוד כמה שנים זה יהיה פוסט ישראלי מישראל.
בינתיים, אני מעבירה את שרביט הפירגון גם לבלוגרים אחרים בגלות: ווטרינרית המשוגעת, לאורי אורן הניויורקי, לגיגית הסינית, לחן באמריקה ולגוגי הסורגת.

Read Full Post »