Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘קפה’ Category

לא בכל יום מתאפשר לי להבין משהו חדש שמערער את התפיסות הקודמות שהיו לי.  כשזה קורה, אני מתמלאת פליאה על העיוורון שלי ועל האמת הפשוטה שהתגלתה. זה לא כל כך דרמטי כמו שזה נשמע, אבל כבר כמה ימים, אני חושבת על השיחה שהיתה לי עם קריסטל, בדרך הביתה מהעבודה.  את מה שהיא ספרה לי, בדקתי גם בוויקיפדיה וגם שאלתי אנשים אחרים מסביבי.  הם אישרו.  ככה זה באמת: יש דבר כזה שנקרא אנשי האינדו בחברה ההולנדית והם גאים להשתייך. 

מהתחלה. 

חזרתי מישראל למשרד.  עמוסת מתנות קטנות של תשומת לב, לחברות שלי.  בין לבין, קיבלתי גם אני מתנות קטנות של תשומת לב:  כי חזרתי, כי התחלתי תפקיד חדש.  משהו צנוע כמו בקבוק לאק, צמיד מפלסטיק, פרחים.   סוזאן, שחולקת איתי את המשרד, שאלה אותי לפשר המתנות.  חשבתי, שזה בגלל שעד עכשיו היא עבדה עם גברים בעיקר.  (אם גבר יקנה לקולגה שלו את הלאק החדש של שאנל, זה יראה רע, נכון?).    בריכול קפה קטן, סיפרתי לקריסטל וסינדי על ההערה של סוזאן.  שתיהן הגיבו באופן דומה "היא הולנדית".  "גם אתן".  "אני בחיים לא אהיה הולנדית" אמרה סינדי. "אני מהאנטילים.  אני רק גרה פה".  קריסטל הסכימה.  "אני נולדתי פה, אבל אני אינדו".  איכשהו חשבתי שלא שמעתי טוב והקפה המגעיל של המשרד התחיל להשפיע לי על המוח.

בדרך הביתה, נתתי טרמפ לקריסטל, עד לתחנת הרכבת של ה- RAI.  זו נסיעה לא ארוכה, אבל בסביבות חמש בערב, כביש A10 תמיד פקוק. 
קריסטל סיפרה לי על הקליק שהיה לה עם בחורה חדשה במשרד.  "טוב, זה ברור, גם היא אינדו". "מה זה?" "מה?" "אינדו" "את באמת לא יודעת?"  קריסטל, היתה מופתעת אבל הסבירה לי בסבלנות. 

אינדו זה השם הכולל של קבוצת האנשים שמוצאם באסיה ואינדונזיה.  לאחר שאינדוניזיה קיבלה \ הכריזה עצמאות בחצי השני של שנות ה-40 החלו  כמה גלי הגירה, של משפחות מעורבות (הולנדים ואינדונזים)  להולנד.  בניגוד לשאר התושבים באינדונזיה, למשפחות האלו, היו דרכונים הולנדים, כתוצאה מקשרי נישואין של מקומיות אינדונזיות וכובשים הולנדים.  איכשהו אחרי הכרזת העצמאות, כל אותם בעלי "דם מעורב", החלו לחוש מאויימים על ידי המקומיים וללא ההגנה ההולנדית, היתה סכנה מוחשית לחייהם.  ההגירה להולנד היתה בכמה גלי הגירה.  כטבעם של מהגרים, הם  בחרו לגור בשכנות ולשמור על משהו מאורח חייהם הישן.  המשפחות נקשרו מחדש בקשרי נישואין וחברות.   "בניגוד לסינים, אנחנו באמת נטמענו בחברה ההולנדית".  קריסטל הוסיפה בגאווה.  "אנחנו מעורבים בחברה, מתחתנים עם ההולנדים ולא מתבדלים.  הסינים לעומת זאת, יש להם את בתי הספר שלהם, הם שומרים בקנאות על השפה שלהם, יש להם את החגים שלהם, את המאכלים שלהם והם לא יתחתנו עם ההולנדים".  "נשמע שהסינים הם כמו היהודים"   הפתעתי אותה.  היא לא חשבה על זה.  "כן.  אבל בניגוד אליכם אנחנו כן נטמענו. מה שנשאר זה הקשרים בין המשפחות והמאפיינים של האופי".  היא ציינה כמה מאפייני אופי של אנשי האינדו כך שאני אוכל להבין אותם טוב יותר. 

קחו את כל המאפיינים (החיוביים בלבד בבקשה) של האתיופים, התימנים והמרוקאים והנה לכם המאפיינים האישיותיים של אנשי האינדו.  אנשים חמים ופתוחים צנועים ונדיבים, אנשים שקטים,  גמישים באופיים, חרוצים, אנשים שמכבדים סמכות וכדומה וכדומה.  מה שהפתיע אותי בשיחה הזו ,היא ההבנה שהחברה ההולנדית, כפי שהיתה לי באידאה פיקס , היא לא.  חשבתי, שזוהי חברה הומוגנית ובלונדינית בעיקר.  מסתבר, שגם אצלם יש  "אשכנזים וספרדים".  גם אצלם יש גלי הגירה וקבוצות חברתיות שמתערות או שלא מתערות בחברה הכללית. 

בדיוק כמו בישראל.

Read Full Post »

מרגית, שהיא החברה ההולדית החדשה שלי, הזמינה אותי למסיבת הרווקות שלה.  חודשיים לפני היום המיועד, קיבלתי מייל מחברה שלה, שאומר שמרגית מזמינה אותי למסיבת הרווקות שתערך ב- 22 באוגוסט.  מסתבר שהכל מסודר אצל החברות ההולנדיות של מרגית.  חודש לפני הארוע התקבלה תזכורת נוספת.  שבועיים לפני הארוע קיבלתי מייל עם מספר חשבון בנק, אליו יש להעביר את סכום הכסף שנאסף לכבוד מסיבת הרווקות של מרגית.  110 אירו.  צורפה גם תוכנית מדוייקת, ברמת השעות והכתובות המדוייקות של כל הפעילות (בין 12-13 שותים קפה ואחר כך צועדים כ- 10 דקות לפעילות הבאה שתהייה בין 13-16 וכדומה…).   כשבוע לפני הארוע קיבלתי מייל אישי, ששואל איך זה שלא העברתי כסף לחשבון בנק ואם אני מתכוונת להגיע.  כתבתי בחזרה שאני אשמח להגיע ואני אשמח עוד יותר לתת את הכסף לבחורה שארגנה, ביום הארוע.  במזומן.  אחרי יומיים קיבלתי אישור.  זה בסדר.

בשישי בערב פתחתי שוב את המייל וקראתי את הפרטים הקטנים בתוכנית.  הנה פדיחה בהתהוות.  אבוי.  אנחנו מתבקשות לקנות מתנה קטנה למרגית, אותה היא אמורה לפתוח ליד כולם ולנחש מי החברה שנתנה את המתנה.  שוב פעם אני וחוסר התכנון שלי.  במזל מצאתי צמר חדש ומסרגות במבוק באריזה שעוד לא פתחתי, שאתם התכוונתי לסרוג גרביים.  במזל מצאתי נייר עטיפה.  מזל שמרגית חובבת סריגה כמוני. מזל שהיה כתוב מתנה קטנה.

הכל מסודר מאוד, בחתונה של מרגית, שתהייה בעוד חודש בערך.    את ההזמנה לחתונה, לדוגמא, קיבלנו בצרוף דף מידע, שעונה על כל מה שהתביישנו לשאול: איך אנחנו אמורים להתלבש (איך שרוצים), איזה מתנה להביא (כסף, מצ"ב מספר חשבון להפקדה) ומה לעשות עם הילדים (לא להביא אותם).  יצחק לבנון והספר שלו יכולים ללמוד מדף המידע הזה.

ב- 12 נפגשנו בבית קפה באמסטרדם.  היו שם עוד שתיים שלא דברו הולנדית והשיחה זרמה גם באנגלית.  אחר כך הלכנו ביחד לשיעור ריקוד פלמנקו משם לעוד בית קפה ועוד מסעדה. בין לבין, קצת הצלחתי בשיחות קצרות להכיר את החברות של מרגית. היו שם כ- 15 נשים בשנות השלושים המאוחרות של חייהן.  חלקן  בזוגיות, רובן בלי ילדים. זה היה לי מאוד מעניין לראות שהרוב היו ללא ילדים.  בישראל, נשים בשנות השלושים המאוחרות של חייהן הן על פי רוב, אמהות לשני ילדים. לפחות. בין הנשים ההולנדיות, אני שיש לי שלושה ילדים נחשבת לאחת עם הרבה ילדים.  הם שאלו איך אני מסתדרת ואם אני עובדת רק 10 שעות בשבוע.  חה חה.  בכל אופן, נדמה לי, שבישראל לרוב הנשים בגילאי ה- 30 פלוס יש לפחות שני ילדים.  והנה שם, הרוב, בכלל ללא ילדים.  אולי ילד אחד, קטן, תינוק…  משהו קטן וצנוע…  אולי אלו רק החברות של מרגית וזה בכלל לא מייצג, אבל יש לי הרושם שזו תופעה חברתית תרבותית רוווחת.  לא סתם אומרים שאירופה מזדקנת….
=======================================================

ב- 22 באוגוסט, בשנת 1994, העילוי ואני התחתנו באוניברסיטת בר אילן, בחדר אוכל.  חתונה מג'אייפית, שמחה, אבל בלי הרבה ארגונים וחנטריש. נראה לי מוזר להכנס לחובות כלכליים בשביל ערב של 5- 6 שעות גג.  אולי בגלל זה, אני מאוד מתפעלת מכל הפעילות המסודרת הזו.  יש משהו מאוד יפה בסדר ובתכנונים המקודמים, למרות שזה מנוגד לדרך שבה אני חוגגת.  כאמור, אני, אין לי צורך בטררראם שכזה.  חגגנו 15 שנה עם הילדים.  הוא קנה לי טבעת ואני נתתי לו Good Time:
Seiko Sportura

Read Full Post »

כששאלתי בבוקר, את אחד האנשים בקבוצה שלי "וויל יאו קופי דרינקן" (רוצה לשתות קפה?), הוא היה מבסוט מאוד מהמבטא שלי ומהולנדית הגבוהה בה אני משתמשת.  << ביננו, זה רק משפט אחד שהתאמנתי עליו המון, אבל העיקר שיש לי רוח גבית.  לא ככה? >>.  בכלל, האנשים בעבודה שלי מאוד מעודדים אותי ללמוד הולנדית.  "זה קל, ההולנדית מורכבת מהמון מילים בעברית".  לדוגמא: כלא = באיס (בית, במבטא אידישאי כבד),   גונף זה גנב, מוזל זה מזל וטוף זה טוב.  אחרי שקצת חקרתי בנושא, התברר, שזה לא שההולנדית מורכבת מהמון מילים בעברית, כמו שהעגה האמסטרדמית, בעיקר השפה הנמוכה, שפת הרחוב, מורכבת מהמון מילים בעברית אידישאית.  אף אחד מפריזלנד, שנמצאת בצפון הולנד, לא יבין למה הכוונה כשאמסטרדמי אומר שהוא הולך למוקום.  מוקום = המקום, מרכז העיר.
בין לבין, תוך שהם מתלהבים מלגלות מילים בעברית אמסטרדמית דיברנו על יהדות אמסטרדם ואיך שהיא נכחדה. מישהו אמר שהוא הכי מתבייש מנושא הבירוקרטיה שליוותה את היהודים הניצולים.  חזרו הניצולים מאושוויץ, פנו לעירייה וביקשו לקבל חזרה את החזקה על דירתם שעוקלה.  "אבוי", טענו בעיריה, "נאלצנו לקחת את הדירה, מאחר ולא שילמתם ארנונה בשנים האחרונות".  "אבל היינו באושוויץ", אמרו הניצולים.  "חבל", ענו להם בעירייה.  "חוק זה חוק".
כשראה הבחור שאני לא מתרגשת מזוטות בירוקרטיות אלו, הוא נדהם.  הסברתי לו שהרכוש, כמובן שחשוב.  עם זאת, בעיני,  מה שחשוב יותר, זה שיתוף הפעולה המלא התלהבות שהיה פה, ביבשת שלמה, לחסל עם.  זה לא כמו איזה מאבק קטן בין שתי מדינות.  המשמעות של יבשת שלמה ומדינות רבות בתוך היבשת אשר מתארגנות יחד ומחלקות את העבודה בינהן, ביעילות, כדי לחסל עם שלם, היא המזעזעת.  הבירוקרטיה, רק משלימה את הקבס.  אחר כך כדי להעביר נושא דיברנו על הקיבוץ שהקמתי לנו בין שולחן לשולחן – יש לנו מסטיק משותפים וסוכר משותף וגם כפיות משותפת.  זה נשמע אידיוטי במונחים ישראלים, אבל עד שהגעתי, לכל אחד היה הסטוק שלו.  ככה זה.  הקיבוץ שהקמתי הוא מהפכה מחשבתית, רגשית מעט, שהם עוברים.  כשאני מקלפת קלמנטינה, לדוגמא, אין מצב שאני לא אציע להם חצי או רק פלח אחד, אם אני מאוד רעבה.  פעם ביקשתי ממשהו חצי קלמנטינה אבל הוא כמעט קיבל התקף לב מהזעזוע.  "מה ששלי – שלי…", אני עובדת על השיתופיות דרך דוגמא אישית, אבל אני מוכרחה לומר שהדרך עוד מאוד מאוד ארוכה.  בכל מקרה, הם רצו לשמוע עוד על הקיבוצים בישראל וסיפרתי קצת. אבל אז הבוס הלחוץ הגיע וכולם עשו את עצמם מאוד מרוכזים.

Read Full Post »

כשקולגה ישראלי בעבודה שלי, הגיש לי כוס קפה, אמרתי לו בעברית "תודה מותק".
ההולנדים מסביבי, שכבר מתורגלים בעברית קלה, הבינו את ה"תודה", אבל לא את ה"מותק".
"מותק זה כמו sweetie" הסברתי.  ההולנדים מסביבי התחילו לגחך במבוכה.  "מה קרה?" שאלתי. <<המבוכה שלהם היתה מאוד ברורה…>>
הם הסבירו לי שזה עתה, הטרדתי מינית את העמית הישראלי שלי. יש לו עילה לתלונה, במשאבי אנוש…
מסתבר שזה ממש לא מקובל לקרוא לעמיתים באופן אינטימי מלא בחיבה, כמו שהם מתרגמים את sweetie.
יש מילה בהולנדית שמתארת מצב של משהו יקר וקרוב: "ליפי" ב-פ רפה.
"אולי יותר נכון לתרגם מותק כ- ליפי", אמרתי.  התגובה שקיבלתי היתה מזועזעת.  לא, זה לא מקובל…
הם הסבירו לי, שאין שום מילה מקובלת לחיבה בין עמיתים.  יש כמובן דרכים להראות חיבה בין חברים, בין בני משפחה, אבל בין עמיתים – זה לא.
כשביקשתי שהם יחשבו על זה, הרי לא יתכן לעבוד במקום בלי יחסי קרבה וחיבה <<אני צודקת? או שאני צודקת?>>, הם חשבו.
היה אפילו דיון והחלטה ברורה:  אין שום מצב לכינויי חיבה במקום עבודה.
כשחשבתי על זה, ביני לבינכם, נדמה לי שבאמת זה יראה מוזר אם הבוס שלי יקרא לי מותק.
אבל אם עמית שלי יקרא לי מותק, גם אם זה במקום העבודה, אני בטח אהיה מאוד מרוצה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אם עוד לא אמרתי לכם*, אז שתהייה שנה טובה, מותק.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

* ברור שאני אתקשר לפני ערב החג, גם לדודים.  אני מבטיחה.

Read Full Post »

אחרי ששתיתי המון קפה החלטנו להכנס לעיר, עם הילדים לטיול ברגל.
השבת הזו, סיכמה שבוע עם מזג אוויר בהיר ונעים.
יש לי תחושה שזה השקט שלפני הסערה.  כמה ימים של חסד לפני האפור הגדול.

טראם מס' 5 מכניס אותנו לתוך העיר.  ליד התחנה ראינו זוג עם התינוק המקסים והמגודל הזה.

כלב בעגלה, אמסטרדם 2008
כנראה שזה הטרנד החדש בטיפול בכלבים.  אין לי מושג.
הסתובבנו באזור ה- Spui באמסטרדם.
סתם אופניים, ליד חנות פרחים.  אמסטרדם 2008 איש מנגן ליד הבחינהוףבית קפה, שאנחנו מאוד אוהבים, לא רחוק מאזור כיכר הדאם.

היה יום מקסים של שמש, ומינון נכון בין בית קפה, שופינג קליל וחנות הספרים האמריקאית שאני מאוד אוהבת.
כמעט ממול החנות האמריקאית, מצאנו חנות לספרי ילדים בהולנדית.  הילדים שלנו ביקשו וקיבלו ספרים חדשים.
אנחנו מעודדים את הקריאה בכל שפה. למרות שהיינו מעדיפים לדעת מה כתוב שם…

spui
מבחינתי, אני צריכה רק עוד סופשבוע כזה יפה.  בלי נדר, אם יהיה יפה, ניקח את הילדים לווליבי וננצל את המנוי שעשינו שם.
אחר כך, החורף יכול לחזור.  בענק.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עוד תמונות, אתם יכולים למצוא בפליקר.  איכשהו לא הצלחתי לחבר בין הבלוג לפליקר.  אולי בפעם הבאה 🙂

Read Full Post »

הדבר הראשון שאני עושה כל בוקר, אחרי שהעברתי את הכביסה למייבש ועשיתי קפה, זה לפתוח את האינטרנט להכנס ולראות אם יש לי עוד מדינה.
לכו תדעו, אולי הפציצו את ישראל באמצע הלילה ויש מלחמה.
דרך אגב, גם בישראל הייתי עושה את זה  (בצירוף קריאה מדוקדקת במודעות האבל).

דיברנו פעם, בעבודה, כמה הולנדים, אנגלי אחד, אוסטרלי אחד ואני על תחושות חרדה.
הם שאלו אם הייתי בצבא ואם יריתי. אמרתי להם שהייתי במטווח כל שלושה חודשים ויריתי בעיניים עצומות.
האוסטרלי סיפר שפעם הוא היה בטיול בויאטנם, ונתנו לו לירות ב-m16 , איזה מפחיד היה הרעש, הוא סיפר.
חהחהחה, אמרתי לו, כל ילד אצלנו יודע איך נשמע רעש של רובה.
סיפרתי להם על תחושת החרדה שלי, שאנחנו כל הזמן במלחמה על הבית.
סיפרתי להם שכל בוקר אני בודקת אם יש לי עוד מדינה והם הסכימו בנימוס אירופאי שאני פסיכית.
בזמן  שהאדיוט התורני, הפעיל אתמול את האזעקה בקומה שבה אני עובדת, המחשבה הראשונה שעלתה לי, היא שאני צריכה למצוא את הטלפון הנייד והמפתחות ולברוח.
מן מחשבה כזו, שהנה התחילה מלחמה וכדאי מאוד שאני לא אהיה פה.
אני מסתובבת באופן קבוע עם הדרכון הישראלי.  מה שבטוח.
חברה שלי, ציידה את הילדים בסלולרי לבית הספר.  זה מאוד לא מקובל פה,  הם הילדים היחידים בשכבה שלהם עם סלולרי.
הם נוסעים באופניים לתיכון.  חשוב לה להיות בקונטרול, עם היד על הדופק.  בכל מקרה, הילדים יודעים – ליד אוטובוסים, לא נוסעים.
(כבר בישראל הם נסעו ליד אוטובוסים שהתפוצצו).
הילדים פה, הם חסרי סלולרי.  אבל שמתי לב שהרבה ילדים ישראלים מצויידים בסלולרי.  מה שבטוח.
אני מנסה להשיג לעצמי בימים אלו, דרכון פולני.
שאל אותי איזה חבר, בשביל מה את צריכה הוכחה כתובה שאת פולניה?
אבל אני, מה שחשבתי עליו – אם תהייה מלחמה, יהיה לי לאן לברוח. לא משנה לאן….
יכול להיות שיגידו שזה קצת פחדני – אם יש מלחמה, נלחמים, לא בורחים.
אבל אני לוקחת את הילדים ומסתלקת מהאזור הנלחם….
את באירופה, המאה ה- 21, על איזו מלחמה את חושבת? זה הזוי, זה פסיכי, זה חרדתי ולא נורמלי.
אני יודעת.מן מנגנון השרדותי, שאין לי מושג איך התפתח….כי בסופו של דבר גדלתי בגוש דן ולא בקרית שמונה או שדרות.
חברות שלי, נרשמו מזמן כבר בשגרירות. עדיין לא עשיתי את זה והן מנדנדות, לכי להרשם בשגרירות.
שאלתי, בשביל מה זה טוב?  הן אמרו, שאם תהייה מלחמה או אסון או פיגוע, שמדינת ישראל תדע איפה אנחנו.
אה, עכשיו אני רגועה.

Read Full Post »

הבית, מאוד מעסיק אותי בזמן האחרון. זה לא רק הבית הפיסי שלנו – נקנה או לא נקנה, או הבית בישראל – נשכיר או לא נשכיר. זה גם הבית של הבלוג שלי (לעבור, לעבור) וגם הבית הרוחני שלי – איפה אני מרגישה בבית. איך אני מרגישה בעבודה ובכלל, מתי אני כבר אחזור לישראל.
אתמול בבוקר, נכנסתי למשרד וכל מה שחשבתי עליו, כל הזמן, זה ימי שישי בישראל. יום שישי בבוקר, הילדים הולכים לבית הספר ואנחנו הולכים לנגב חומוס ביפו ואחר כך מסתובבים קצת, בשוק הפשפשים. שמש מלטפת, ריחות שונים באוויר, אווירה של יום שישי.
כל הבוקר, הסתובבתי במשרד, עם צורך עז בחומוס, פול, חריף, זייתים ופיתות. כבר היה לי בפה מן ריר עבה כזה. הפה כבר היה מוכן לתת ביס בפיתה רכה עם חומוס וחריף.
מה לעשות, אני פה , עם ההולנדים. שהכי חריף שהם מכירים זה תפוחי אדמה עם מיונז. יש במשרד שלי, בחור מישראל שעושה שם איזשהו פרוייקט. הוא הרבה על הקו בין אמסטרדם לתל אביב. "תעשה לי טובה", ביקשתי ממנו, "תביא לי זייתים חריפים משוק הכרמל". אבל הוא שכח.
אתמול בערב, לקחנו את הילדים למסעדה ישראלית. Rooz קוראים לה. יש שם המון שלטים בעברית ומלצרים שהם בני דודים, אבל יודעים להגיד כמה מילים בעברית. העילוי נורא נהנה מהאוכל, אני הרבה פחות.
אם מישהו ירים את הכפפה ויפתח פה את "לחם ארז", נראה לי שהוא יצליח בענק…

יש לי מן תחושה של התקרבות לצומת דרכים. הנה, עוד רגע אנחנו כבר שנה פה, יש צורך בחשבון נפש. לאיזה כיוון פונים. הבית הפיסי שבו אנחנו גרים הוא מקסים, אבל קטן לנו בחדר אחד. נכנסנו למשא ומתן בנוגע לבית אחר שמעניין אותנו. הבעיה היא בלוחות הזמנים. הם, מתכוונים לפנות את הבית רק באזור נובמבר- דצמבר. אני רוצה להכנס אליו בעוד חודשיים. המשא ומתן שלי מתמקד בלוחות הזמנים ובכסף. על כל חודש שהם יפנו מאוחר יותר אני רוצה להוריד לפחות 1000 אירו, מהסכום שהם מבקשים. עם יד על הלב, יש לי הרושם שאני לא אצליח במשא ומתן. אני לא בטוחה שחבל, ואני לא מצטערת יותר מדי.

על אף כל הקשיים שהיו לי בעבודה בחודש וחצי הראשונים, אני מתחילה להרגיש שם ממש בבית. אני מסכימה שיכינו לי קפה, מכינה קפה לאחרים, יש לי כבר חברות חדשות שאיתן אני אפילו אעשה "ערב סושי", השבוע. ואפילו, כן כן… הצלחתי לשנות את הגדרת התפקיד שלי ולעשות משהו שאני מאוד אוהבת – ניהול ידע. אני מוצאת את עצמי אפילו, באמצע יום העבודה, מול המחשב והלב שלי נותן מן קפיצה קטנה כזו של אושר. אני עושה מה שאני מתעניינת בו, בעבודה נוחה וטובה.

מזג האוויר האביבי של הימים האחרונים התחלף לו בטפטפופי גשמים ובטמפרטורות נמוכות. פליני, שכבר התרגל ללכת עם כפכפים ומכנסים קצרות שאל אותי בבהלה, אם הימים הקרים שוב חוזרים.
אולי, אמרתי לו, אבל נראה לי שתיכף יתחמם.

Read Full Post »

אני עובדת ב open space ויש הרבה מאוד מגשים, כאלו כמו בחדר האוכל בקיבוץ, על כל שנים שלושה שולחנות. מגשים אפורים, מפלסטיק.
מוזר, חשבתי לעצמי. בטח עשו פה מסיבה או משהו ושכחו לקחת את המגשים.
במשך השבוע האחרון, הבנתי. כשמישהו רוצה קפה, או תה, הוא קם, לוקח מגש ומתחיל להסתובב בחלל.
רוצה קפה? רוצה לשתות משהו? קפה? רוצה? תה?
בפעם הראשונה ששאלו אותי אם אני רוצה קפה, אמרתי כן והצטרפתי לבחור במטבחון. "את לא צריכה לבוא", הסביר לי, "תורי להכין לכולם".
ככה, כל פעם מישהו אחר מכין איזה 10 כוסות קפה* ומחלק לכולם.
אני בכל מקרה אוהבת להכין לבד את השתיה שלי**.
בישראל, אני זוכרת שהמימד החברתי בעבודה התבטא בזה שכולם נפגשו במטבח, להפסקת ריכולים וקפה. מכינים ביחד, מפטפטים.
כאן, אחד מכין לכולם קפה, אין יותר מדי פטפוטים.
יכול להיות שפשוט הם לא הרימו אף פעם קנקן מיץ, בחדר אוכל בצבא – "תעשי טובה, נשמה, תמזגי גם לי", "וגם לי", "וגם לי", "וגם לי" ומפה הצורך שלהם להיות כאלו חברותיים…
אולי. ואולי לא. מבולבלים? גם אנחנו…

coffee_rules.jpg

From LIFE Magazine, March 24, 1941

* זה לא באמת קפה, אלא רק מים רותחים דלוחים בצבע חום בכוסות חד פעמיות מפלסטיק דק ולבן ומכונה שמוזגת כמות מדודה
** תמיד הייתי סוציומטית

Read Full Post »

בעידן שלנו, שבו החברות הן גלובליות, ישנה תופעה מוכרת כזו, שאני חלק ממנה, שנקראת רילוקיישן.
אני יוצאת מתוך נקודת הנחה, שבדרך כלל תהליך הרילוקיישן דומיננטי אצל הגברים, כאשר הנשים – מצטרפות אל…
בסביבה הקרובה לי, אני מכירה רק זוג אחד, שנסע בעקבות האישה, ללימודים ועבודה בחו"ל.  אצל שאר הזוגות המצב הוא כזה שבו הגברים קיבלו הצעת עבודה בארץ אחרת והנשים והמשפחה מצטרפים אליהם.
מעניין אותי מה קורה כאן בתהליך, מזווית ראייה נשית.  איפה הנשים, מה הן עושות.  איך הן מארגנות את כל החיים והמשפחה, סביב המעבר, ממדינה למדינה.  האם הן לומדות את השפה המקומית?  האם הן עובדות?  מה קורה למעגלים החברתיים, למעגלים המשפחתיים שלהן?

"המעבר למדינה אחרת", אמר חבר של העילוי, בזמן שהתלבטנו האם לעבור לגור בהולנד, "הוא כמו מעבר לעבודה אחרת.  אתה – אין לך בעיה.  בסך הכל, כאילו אתה עובר ארגון.  אז לומדים מחדש.  אבל הבעייה הגדולה, זה לאשתך…  היא זו שבאמת עוברת למדינה אחרת.  והיא זו שתחליט אם יהיה לכם טוב או רע"…
מה שהחבר הזה אמר בזמנו,  מאוד נכון.  יום יום, בזמן רכיבת האופניים היומית שלי עם הילדים, אני מנסה למצוא את נקודות החוזק והטוב במקום הזה.  יש כאן בדידות גדולה, נוף מדהים, מזג אוויר נפלא.  אבל לבד.  אני יודעת שיקח לי זמן למצוא את המעגלים החברתיים שיעשו לי טוב.  אני יודעת שזה לוקח זמן למצוא עבודה, לימודים.  כל זה ברור וידוע מראש.

נשים אחרות, שעשו רילוקיישן מתארות חוויות דומות.  כששאלתי משהי, מה היא עושה כל היום, היא אמרה שזה נראה כאילו היא חוגגת עם חברות בחדר כושר ובבתי קפה, אבל בפועל היא מנהלת מרחוק פה את החיי קהילה.   מכרה אחרת, מצאה עבודה, אחרי שחיפשה כמעט קרוב לשנה בה היתה מתוסכלת.  נשים מסביב שעשו רילוקיישן, בעקבות בן זוגן, עובדות קשה, כדי למצוא את עצמן ולעזור למשפחה להקלט.  אף לא אחת מהנשים שאני מכירה מסביב, לא טרחה ללמוד את השפה המקומית כמו שצריך.  הן יודעות כמה מילים פה ושם, אבל זה לא זה.  אין באמת כניסה לחברה החדשה, אלא רק בכאילו.  בפועל המעגל החברתי, מצטמצם לישראלים שכמונו, נמצאים ב"גולה הדוויה".
אני חושבת שיש כאן משהו שמעבר לכך, בהקשר הפמיניסטי – אף לא אחת, (מהנשים שאני מכירה שעשו רילוקיישן), הופכת לעצמאית באמת בארץ החדשה אליה היא מהגרת.  לא מבחינה חברתית, לא מבחינה תעסוקתית, לא מבחינת מימוש עצמי.  יש כאלו שמוצאות עבודה במקצוע שלהן , אבל זה באמת נדיר.  כל השאר הן במן תהליך של פשרה, לבינתיים. נכון שיש כאלו שלומדות ומתפתחות אבל זה לא בא לידי ביטוי כמקצוע, כאמצעי קיום, אלא כתחביב זמני נוסף, עד שחוזרים לארץ.  נראה לי שכל התהליך הזה, ממש לא מוצלח עבור הפמיניסטיות.  זה תהליך מתסכל בו אנחנו שמות את עצמנו רגע ב HOLD ומוצאות משהו לעשות, בינתיים…
זו מן עבודה נשית, של העידן החדש – לדאוג שהמסגרת הביתית והילדים יתפקדו.  גיסתי, כבר 16 שנה ברילוקיישן אחד גדול.  כל שנתים בערך, היא עוברת אחרי בן זוגה, עם הילדים למדינה אחרת, שפה ותרבות.  כל פעם ללמוד מחדש להתמצא, ללמוד מילה חדשה, למצוא חברים, לדעת איפה מה כמה ואיך, למצוא את עצמך… ואז לעבור למדינה הבאה.  סוג של הרפתקאה, אבל זו עבודה מאוד קשה.  עבודה נשית, של העידן החדש.  עוד עבודה מיני רבות שלא ממש מתוגמלת.  בינתיים, מה שרואים, זה את הנשים, יושבות באמצע היום ושותות קפה בבית קפה…

יושבות ושותות קפה

<< תמונה של Arieh Azene , מתוך Art-107>>

Read Full Post »