Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שופינג’ Category

כבר הרבה זמן, אני חושבת יודעת שאני צריכה עוד נעליים.  ההתלבטות היא בין מגף גבוה, מגפון שמגיע לקרסול או מגף חורפי עם פרוות כבשים שתחמם לי את הרגליים בחורף.  אני יודעת אפילו את הצבע (שחור) ואת המידה  (36).

לצערי לא אוכל לרכוש אותם כי הם בחום ורוב ארון הנעלים שלי בחום

מגפי גומי מטופשות ונחמדות

איכשהו,למרות שאני מתכננת לצאת לקניות, למרות שיש לי יום חופשי להסתובב בעיר, עדיין, איך אומרים… טרם הספיקותי.     יכול להיות שזו הסיבה שבטלוויזיה משדרים עכשיו את הפרסומת המצחיקה והמקסימה על Zalando.  הגרסא שמצאתי ביוטיוב, היא הגרסא באנגלית, לחנות בגרמניה.  אבל האמינו לי, הגרסא ההולנדית, היא אותה הגרסא, רק בהולנדית, לחנות מקוונת בהולנד.

כשאני עוצרת במקרה ליד חנות נעליים, הילדים שלי מקטרים וטוענים שזו סטייה. אבל זר לא יבין זאת. אתמול דיברתי עם מרגית.  סיפרתי לה שכבר שנה לא קניתי נעליים חדשות.  היא שאלה על הנעליים הכתומות (אפריל) והחומות (אוגוסט).  חבל שיש לה זכרון מצויין למרגית זו, כשהיא הזכירה לי את הרכישות האחרונות, חשבתי על כל הארגונים הנפלאים שיכולים להתרם מהכסף הזה (לדוגמא,  רוח נשית, או מחלקת חינוך של מרכז הסיוע תל אביב).

המצפון שלי החל לעבוד שעות נוספות.

בכל מקרה, אני עדיין מתלבטת בנוגע לרכישת הנעליים הבאה שלי.   התקציב שלי מוגבל באופן מדכא.  אני מגבילה אותו בכוונה.  ככה יש לי תחושה שאני שולטת בהתמכרות שלי.

בינתיים, רק כדי שנהייה מסונכרנים… גם אתם כאלו?

Read Full Post »

האמת, שהילדים כבר הגיעו לפת לחם.  לא באוכל, אלא בלבוש.  לפני כחודש וחצי בערך, סידרתי עם כל ילד (חוץ מהמהממת – שהיא כבר גדולה ולא נותנת לי לחטט), את ארון הבגדים.  הוצאנו ערמות של בגדים שכבר קטנים עליהם, בלויים, קיפלתי יפה והעברתי להומנה.  על הפחים הגדולים של הומנה, כתוב שהם שולחים את הבגדים למקומות שבהם יש בהם צורך, כמו מזרח אירופה ואפריקה.  בכל אופן, הילדים, הגיעו לפת לחם.  היה להם ג'ינס אחד בקושי, סווטשירט אחד  ואולי שתי חולצות ארוכות שלא קצרות עליהם בשרוולים ובבטן.  כל יום הייתי מפשיטה אותם, שולחת אותם ללבוש פיג'מה ומכבסת בלחץ את הבגדים, שיהיו להם למחר. איכשהו העברנו ככה תקופה של כמה שבועות.  זרמנו.
אולי הייתי צריכה לצאת למסע קניות עם כל ילד בנפרד, להקדיש איזה שעתיים ולגמור עניין, אבל לא היה לי זמן והם הפכו לבררנים.  הם צריכים למדוד וצריכים את הזמן שלהם ורוצים לראות מה יש בעוד חנויות.  אצל ההולנדים, במשך השבוע החנויות נסגרות בשש בערב ולא היה לי סיכוי להצליח לקנות להם משהו.  בסופי השבוע בדרך כלל, תמיד היה משהו ואיכשהו השופינג עבור הילדים התמוסס.

כשקיטרתי לעילוי, הוא פתר את הסוגיה בהזמנת חדרים במלון בקרפלד, גרמניה, שנמצא חצי שעה מסנטרו – הקניון הכי גדול באירופה.  סופשבוע של שופינג והשתכשכות בבריכה הפנימית במלון.  כל הקונספט הזה, של לקנות את רוב מהשצריך במקום אחד מתאים לי.  אני תמיד יכולה להשלים עוד בגדים תחתונים במקום שהגמדים לא מתעקשים לבחור את הסחורה.  נסענו, בשישי אחרי הצהריים.  ירד גשם כבד, וסביב אוטרכט, כמו תמיד, היו פקקים איומים.  המרחק לקרפלד בקילומטרים הוא בערך 220 קילומטרים שזה בערך שעתיים וחצי נסיעה.  בפועל נסענו קצת יותר.   אבל, הילדים כמעט לא רבו אז אפשר להגיד שהנסיעה היתה נעימה.  זרמנו.

סנטרו.  המקום הזה מדהים בגודל שלו.  הייתי אומרת שזה בערך פעמיים עזריאלי, אולי שלוש פעמים.  ענק.  שש שעות הסתובבנו שם.  בשלב מסויים, התפצלנו והעילוי לקח את המלכה ופליני לבריכה של המלון והמאממת ואני נשארנו לדגום עוד חנויות.  שש שעות ועדיין לא נכנסנו לרוב החנויות.  מצחיק, שאת הקניות, עשינו בחנויות שיש גם פה במרחק יריקה – זארה, H&M וכאלו.  ברוב המקרים לא היו מציאות משמעותיות אבל אני חושבת, שבעיקר למהממת, היה חשוב להרגיש שיש לה האפשרות לבחור.  היא בחרה ואני זרמתי.

בזמן שאנחנו נכנסו לעוד חנות ועוד אחת, העילוי עזר לילדים ללבוש בגד ים ולקח אותם לבריכה של המלון.  באתר האינטרנט, היו תמונות של ספא ובריכה מחוממת מעוצבת בצורה של עלה גדול עם מזרקה באמצע.  הם לא שכחו גם רובי מיים וכל מה שצריך בשביל יום בבריכה.  כשירדו לקומה של הספא, גילו שיש כנס נודיסטים.
המלכה התחילה לצעוק שהיא לא מוכנה לשחות עם כל הערומים האלו.  פליני בהה בזקנות וצחקק והעילוי ניסה לשכנע אותם להכנס למים.  "אתם לא חייבים להתפשט גם" הוא אמר.  אבל הם סרבו.  "אין כאן שום דבר שלא ראיתם בבית, ערום זה טבעי.  תזרמו"  הם סרבו ואחרי שעלו לחדר בתסכול, התחלתי לקבל טלפון כל חצי שעה שמשעממם להם.  זו הבעיה בגרמניה.  אני לא יכולה לשלוח אותם לקולנוע או להצמיד אותם לטלוויזיה.  הכל מדובב לגרמנית. מה שכן, אמרתי להם לקרוא וללמוד למבחן…בשלב מסויים הם באו לקחת אותי ואת ההמהממת.

בדרך למלון, העילוי סיפר על החוויות שלהם ואיך נורא בא לו להצטרף לערומים בבריכה.  "תבואי איתי"?  הוא הבטיח שהתאורה מעומעמת ויש המון נשים.  "אף אחד לא יראה שלא הורדת שיערות ברגליים" הוא הבטיח לי.  זרמתי.  במלון התעטפתי בחלוק מגבת, נשמתי עמוק וירדתי אתו לקומת הספא.  איזה מעוממת ואיזה נעלים.  ספוטים חזקים בכל מקום, הבריכה מלאה בגברים ערומים בגיל העמידה שצמודים לדפנות ואני, שעומדת אחוזת פלצה ומהדקת היטב את החלוק.  אין אפילו אישה אחת באופק.  "זה לא נראה לי, כל הקטע הזה".  הוא הציע שנתחיל בסאונה.  אבל, בשביל להכנס צריך להתפשט, ולא ניתן לנעול את הדלת.  "את לא זורמת", "תזרום אתה עם הערומים אני עולה לחדר."  הוא הבטיח שהוא תיכף עולה לחדר.  חזר אחרי שעה.
"בפעם הבאה, תביאי בגד ים, זה יעזור לך לזרום".
בסדר.
דרך אגב, השאלה, "אבא שך' ערומקו", רלוונטית.

Read Full Post »

כשג'ימס, מהעבודה שלי, החמיא לי על איזה סמרטוט שלבשתי, שאלתי אותו ברצינות מה קרה.  "קראתי בעיתון של אישתי, שנשים כל הזמן עסוקות בלתת אחת לשניה מחמאות, אפילו על שטויות.  זו כנראה דרך התקשורת שלכן ואני מתאמן".  פטריק, ששמע את השיחה, החמיא לג'יימס וציין שהחולצה שלו, כל כך מבליטה לו את הורידים בצוואר וזה ממש חינני.  אחר כך, הם המשיכו להתאמן בדרך התקשורת החדשה הזו ולהחמיא אחד לשני על הגרביים והנעליים ועל האצבעות ועל הצניעות ההדדית שלהם.  תוך כדי שאני מקשיבה, נזכרתי  במאמר שקראתי, באיזה עיתון נשים.  היה כתוב שם, שנשים, לא מתלבשות כדי למצוא חן בעיני הסביבה הגברית שלהם. להפך,  הן מתלבשות, כדי לקבל מחמאות מהסביבה הנשית שלהן.  שמתי לב, שאני מחלקת מחמאות כנות בקלות יתרה, לגברים ולנשים גם יחד.  כמעט מפלרטטת, בלי שום כוונה מזיקה.   שמתי לב, שהחברות בעבודה שלי, נוהגות גם כן להחמיא אחת לשניה ולגברים מסביב.  פה מילה טובה, שם התפעלות. כאילו, חלק מיום העבודה שלנו, חלק מהחיים שלנו, כנשים, משמעו לגרום לסובבות ולסובבים אותנו הרגשה טובה.

בערב, כשהעלתי את הכביסה לארון, הסתכלתי מסביב והגעתי למסקנה שזה הזמן לשדרג את המלתחה שלי.  לא בשבילי, אלא באמת, בשביל שלחברות שלי יהייה על מה להחמיא לי.  זה הזמן, לצאת ולצוד.  בכוונה משתמשת במונח "לצוד" ולא "ללקט".  יש עונה של סיילים עכשיו, בכל החנויות מסביב אפשר למצוא הנחות שמגיעות גם עד ל- 70 אחוזים.  למרות ההיצע לכאורה וההנחות, אני חייבת לשמור על חושים עירניים, להיות חדה.  יותר מדי אפור יש עכשיו.  זה צבע, שחגג בארון שלי בשנה שעברה ואני מרגישה שהוא משעמם אותי.  יש עכשיו מן אופנה כזו, ללכת עם טייץ לבנים, מתחת לכל טוניקה או חצאית.  אני נזהרת מהשטאנץ החדש הזה ומחפשת את השילוב הבלתי אפשרי.  בגד בייסיק, אבל שיהיה בו משהו מעניין במיוחד.  שיהיה במידה שלי.  שיראה איכותי ושיהיה בהנחה.    המון חנויות, אבל בפועל – מעט היצע במידות שלי.   מה שמבאס, הוא שאיבדתי את האמון במערכת המידות ההולנדית.  נכון שכתוב שזו מידה 36 או 34, אבל בפועל, רק אחרי שאני מודדת – מתגלה האמת המבהילה.  הבגד גדול ותלוי עלי, כמו קיבלתי אותו במתנה מאיזו אגודת צדקה.   באמצע מסע הצייד,  עשיתי חשבון וגיליתי שהתפשטתי והתלבשתי אולי איזה 60 פעם.  הרגליים שלי כבר התנפחו קלות בתוך הנעליים הקוקטיות עם העקבים והתיק משך לי את כתף ימין למטה.  באיזו חנות התחלתי כבר לקלל.  אמנם בלב, אבל קיללתי את הזונה הזו שבדיוק לקחה את הג'קט הירוק והוא במידה שאני צריכה.   העצבים שלי התחילו להיות מעורערים במיוחד, כשלחנות נעליים נכנסו חבורת נשים ונעמדו מול הטרף שלי: חמישה מדפים במידה 36 כשכל הנעליים במחיר מצחיק במיוחד.   כשהן התחילו לדבר פולנית, ירד לי האסימון.  כבר לא כיף לי במסע הציד הזה.  אני צריכה בוטיקים קטנים עם בגדים במידה שלי ומוכרות שמכרכרות סביבי ומסבירות לי למה האחוריים שלי לא ענקיים בכלל.

כשהגעתי הביתה, הייתי סחוטה, רעבה ומאוכזבת.  צייד קשה ומצומצם.  ג'קט אחד במחיר לא כל כך מצחיק.  העניין הוא, שאני לא אוכל ממש להנות ממנו, המאממת כנראה רוצה אותו והוא כל כך מתאים לה.
אני צריכה למצוא שדות ציד חדשים.  אני צריכה גם זמן.  אני גם צריכה מישהו שיחזיק לי את התיק ואת השקיות כשאני מסתובבת.  מעייף הציד הזה.

Read Full Post »

העילוי שלח לי קישור לוידאו הזה: סטנד אפ בנוגע להרגלי הקנייה של ההולנדים.  ישבתי בעבודה, בשקט, הרכבתי אוזניות כדי לא להפריע לקולגות החרוצים שלי  וצרחתי מצחוק.  בשלב מסויים התחילו הדמעות.  מי שעבר לידי, שאל למה אני בוכה.  בכיתי מצחוק.  יש בוידאו הזה כל כך הרבה בדיחות קטנות על ההולנדים ועל הרגלי הקניות שלהם, שזה פשוט מעולה. אחר כך, שלחתי את הלינק לכל המודאגים שראו אותי דומעת.   הזרים בינהם, צחקו נורא.  המקומיים, לא כל כך הבינו את הבדיחות ואפילו נעלבו שאני ככה צוחקת.  כנראה שהגמל לא רואה את הדבשת על הגב שלו.

~~~~~~~~~~~~~
למי שלא יודע, אלברט היין היא רשת סופרמרקטים הולנדית.

Read Full Post »

ביום שישי, אחרי העבודה, מרגית ואני עלינו על הרכבת לדיסלדורף.  כמה ימים קודם לכן, הזמנו כרטיסי רכבת ומקום לינה.  התכנון המקורי היה סופשבוע ארוך בקופנהאגן כולל גם שופינג, מוזיאונים ותיור בעיר.  כתוצאה מאילוצים שונים, קיצרנו את התכנון ל- 24 שעות דחוסות של שופינג בדיסלדורף.   למרות שאנחנו עובדות יחד ומחבבות אחת את השניה מאוד מאוד, לא יוצא לנו הרבה להנות מ"זמן איכות" משותף.  אנחנו עובדות בפרוייקטים שונים, בסביבה שונה, לחצי זמן שונים וכו.
דיסלדורף. פעם ראשונה שלי  בעיר.  פעם ראשונה שלי ברכבת מהירה בתוך אירופה.  לפני שנסענו עברו לי בראש מחשבות על רכבות אחרות שנסעו מזרחה לפני שבעים שנה.

הרכבת שבה אנחנו נסענו היתה נוחה להפליא.  פעם בחצי שעה הגיע דייל והציע לנו באדיבות מרובה, לרכוש כריכים או שתיה.  שעתיים וחצי, והנה אנחנו בעיר אחרת, במדינה אחרת.  זה מאוד נעים להסתובב עם מרגית שדוברת באופן רהוט 5 שפות לפחות, בינהן גם גרמנית.  בקלילות, היא שאלה מישהו מקומי איך להגיע למלון והנה אנחנו שם.  המלון שלנו היה ממוקם במרחק 500 מטרים מתחנת הרכבת המרכזית של דיסלדורף ו- 15 דקות הליכה ממרכז העיר.  70 אירו לחדר + ארוחת בוקר.
בערב שישי, הלכנו קצת לטייל ברגל בעיר, החנויות כבר עמדו לפני סגירה ואנחנו הלכנו בעיר כדי להתרשם, לסמן מקומות לצייד, להכיר את הטריטוריה.

עיר נחמדה דיסלדורף, לא יותר מזה.

החלק העתיק של העיר, קצת יותר מעניין.  כל השאר – בניינים ושדרות רחבות. מאוד נקי שם, אבל זה באמת משהו שכולם אומרים כשהם חוזרים מגרמניה, לא?

בבוקר, לפני שיצאנו מהמלון, ראינו שתי נערות יפניות לבושות באופן כל כך אבסורדי שזה היה מקסים.

ביקשתי רשות לצלם אותן ושאלתי בנימוס ישראלי, אם ככה הן תמיד מתלבשות.  צחקוקים יפנים.  כן.  מרגית ואני התרשמנו מאוד.  דמיינו את הקולגות הגברים שלנו מתייחסים אלנו ברצינות תהומית כשאנחנו מתלבשות ככה.
מסתבר, שזה היה יום של כבוד ליפן ולתרבות היפנית בדיסלדורף פסטיבל כל מה שקשור ליפן.   הנוער המקומי, טיפונת נסחף בפרשנות שלו לתרבות יפן ואנחנו במהלך השוטטות בעיר, הגענו לפסטיבל המוזרים.


זה נראה כמו קנבל תחפושות, בעיקר של בני נוער.  נראה לי שההשפעה המרכזית היתה סרטים מצויירים יפנים.  החגיגה הגדולה של הלו קיטי. הנערות בשמלות בובתיות קצרות, מחבקות איזו בובה, הנערים בפאות  משוננות ואו המון ג'ל.

אחרי שנחשפנו לכל כך הרבה מוזרים, גם אנשים "רגילים", פתאום נראו לנו מאוד מעניינים.  כנראה שזה עניין של זווית ראייה והלך רוח.

לא עשינו רכישות מדהימות במיוחד, כמה חולצות, איזה זוג נעלים.  המחירים היו נמוכים מאמסטרדם, אבל לא באופן משמעותי.
בפעם הבאה, אני חושבת שיהיה לי נחמד לבלות את דבלין.
~~~~
תמונות נוספות, נמצאות בפליקר שלי

Read Full Post »

זה שהנרייטה סולד, נפטרה ב-ל' בשבט, לא מזיז לשאר העמים לקבוע את יום האם ל- 10 במאי. 
מודר-דח, כך קוראים לזה פה ורשתות השיווק נערכות במלא המרץ לענות על הצורך של הילדים והמשפחה לקנות משהו ליום האם.  בכל מקום היו פרסומות.  דיסקים עם שירי שמאלצ מיוחדים ליום האם, מערך סבונים, מערך תכשיטים, שמונצעס וכדומה.  
שבועות לפני יום האם (היום) כבר כרכרו סביבי הילדים, "מה את רוצה? ומה נקנה לך?" 
אמרתי להם שהם חמודים ולא צריך כלום, אבל הגדולה פינקה אותי בערכת סבונים וקרמים נפלאה של בודי שופ בריח מתקתק מאוד.  פליני שלא מקבל דמי כיס, פינק אותי בפרחים שהוא קטף מהגינה שלנו והמלכה עשתה לי עבודה בגן. 
כשהעילוי שאל אותי מה אני רוצה ליום האם, אמרתי לו שאני רוצה עגילים או טבעת.  אבל הוא רק אמר שאני ממש חמודה ושהוא אוהב את חוש ההומור והצניעות המיוחדים שלי.  "בגלל הצניעות הזו שלך התחתנתי איתך".  כדי שיהיה לו טוב על הלב, לעילוי, קניתי לו נדנדת גינה מצויינת, שיהיה לו איפה לישון עד שאני אקבל תכשיטים,  וכוס חרסינה מצויירת עם פרחים. עבודת יד מארץ המוצא הרוחני שלי (פולניה). 

הילדים פנקו אותנו במיוחד היום, ניקו וסידרו אחרי הארוחות ואפילו הכינו פיצה לארוחת ערב.  כמעט ולא נכנסנו למטבח כל היום אבל בערב, כשרצינו לשתות תה גילינו שהמדיח מלא בשאריות תרד.  הכלים הפוכים והרצפה מלאה בקמח. 

 יום אם שמח!

Read Full Post »

אחד הדברים שהכי חסרים לי פה (מעבר למשפחה והחברות), זו חנות ספרים בעברית או מינימום ספריה.  בשנה שעברה, פעם בחודש היינו מזמינים חבילה של ספרים מישראל, עם 5-6 ספרים שיחזיקו אותנו עד לחבילה הבאה.  אחרי שכמה פעמים קיבלנו עותקים פגומים בהם הדפים חתוכים או חסרים, התבאסנו והפסקנו להזמין מהאינטרנט.  כל אדם שנסע לישראל או חזר ממנה, קיבל רשימה של ספרים עם מספר קטלוגי, כדי שהחיפוש בחנות הספרים ייעשה בקלות.  כשאני נוסעת לישראל, יש מזוודה שלמה שמיועדת לספרים.  הבעייה בקנייה של ספרים, במיוחד אם נוסעים אחר כך לחו"ל, היא שאי אפשר להחזיר אותם.  חווית קניית הספרים בישראל, כשאני באה לביקור היא לא אידיאלית – אני ועוד שלושה ילדים, אמורים לבחור בקפידה המון ספרים כדי שיהיה לנו לתקופה הקרובה.  התוצאה מפספסת לפעמים.  ככה קורה, שאנחנו קונים ספרים שאנחנו לא כל כך נהנים לקרוא בהם.  כשהייתי קטנה, אמא שלי למדה אותי את חוק "שלושים העמודים הראשונים".  החוק מניח מראש, ששלושים העמודים הראשונים של הספר הם משעממים נורא, ולוקח זמן עד שהסופר מצליח לעניין אותנו.  זה בדרך כלל עובד.  מצוקת העיתים גרמה לי לשכלל את החוק ל"מאה העמודים הראשונים", ולא פעם אני מכריחה את עצמי לקרוא ולקרוא ולקרוא, כשאני כבר יודעת, שזה יהיה ספר, שממש לא יהייה איכפת לי לתת מתנה למישהו.  לו, אני הייתי היחידה עם הבעייה הזו בבית שלנו, אז ניחא, אבל לכו תמצאו ספרים עדכניים לילדים בגילאי 9 ו- 11.  ספרים שהם עדיין לא קראו.  בעיייה.  ספריית בית הספר שלהם, ממוקמת בחדר גדול, מרווח ומואר.  הספרנית, בתקציב מועט – עושה עבודת קודש ומחפשת לכל ילדה את הספרים שיתאימו לה.  אבל זה מורכב, כי רוב הספרים שיש בספריה הם בהולנדית.  הולנדית זה לא רע, נהפוך הוא.  הם קוראים בהולנדית ומתרגלים את השימוש בשפה אחרת.  זה נפלא בעיני שהם מסוגלים לקרוא ביותר משתי שפות.  אבל לי זה קצת מפריע שאני לא יכולה ללוות את תהליך הקריאה שלהם בהולנדית.

אחת השאלות הראשונות, שאני שואלת, כשאני פוגשת אנשים חדשים, היא אם הם קוראים.  ואם כן, באיזה סגנון.  אני לדוגמא, חובבת ספרי אסקפיזם – ספרות מתח וספרות פנטסיה.  לא לכולם זה מתאים.  רוב החברות שלי פה (אם לא כולן…), לא בדיוק חובבות את הז'אנר הזה ואני יכולה רק להצטער שאני לא יכולה להתרם מהספרים שיש להן בבית.  אז אני קונה והרבה.  המדפים המצ'וקמקים של הספרים בבית שלי, כבר כורעים תחת הנטל.  חברים שבאים אלי הביתה, יודעים שהם יכולים להשאיל איזה ספר שהם ירצו.  זה רק עושה לי מקום בינתיים לעוד ספרים.  חנויות הספרים ההולנדיות, מקצות על פי רוב מספר מדפים לספרות אנגלית, אבל המבחר מאוד מצומצם.  אחת לתקופה, אני נוסעת לחנות הספרים האמריקאית, שנמצאת במרכז אמסטרדם, להתחדש בספרים חדשים.  אני מאוד אוהבת את חנות הספרים האמריקאית, כי היא נותנת חוויה של חנות ספרים, שאם אני אי פעם אפתח – היא תהייה כזו.  יש בחנות שלוש או ארבע קומות, הספרים ממוקמים באופן שמזמין דפדוף ומגוון הנושאים שהספרים מכילים הוא מדהים.  חבל שזו לא ממש ספריה. כי אז בכלל הייתי יכולה לבלות שם כמעט פעם בשבוע.  נכנסתי לספרייה הציבורית פה ליד הבית שלי.  הספריה די גדולה, מזכירה לי קצת את הספריה החדשה בקרית אונו.  ספרניות עמלניות שומרות על השקט, ספריה של סבתות.   הספריה היתה מוארת ומאווררת.  המון מדפים עם ספרים בהולנדית ואיזה חמישה עם ספרים באנגלית.  כשביקשתי להרשם, אמרו שאני צריכה להביא אישור מהעירייה שאני אכן תושבת השכונה, כי אחרת הם לא יכולים לרשום אותי.  איפה שיש פרוצדורות ובירוקרטיה, אני לא נמצאת… אז לא נרשמתי.

יש באמזון מכשיר לקריאת ספרים אלקטרונים שנקרא קינדל.  אני חומדת אותו כבר לא מעט זמן.  היתרון של קינדל בעיני בוא באפשרות הזולה יחסית לרכןש ספרים מאמזון, ספרים אלקטרונים.  ככה, הספרייה שלי לא תתמלא בספרים שאני לא אוהבת ובחיים שלי אני לא אחזור לקרוא, מעבר ל- 100 עמודי החסד.
אף פעם עוד לא קראתי ספר במהדורה אלקטרונית.  זה קצת אחרת.  יש בקינדל כל מני פיצ'רים חביבים שמאפשרים לסמן עמודים ולכתוב כל מני הערות שוליים.  אם הקינדל גם בא עם מילון מובנה, אני חושבת שזו בכלל חגיגה.  בכל מקרה, עולה שאלה חשובה – אז מה, אם יש קינדל, אין ספרים?  (ספרים בפורמט שאנחנו מכירים – דפים וכריכה וסימניות צבעוניות).  לא יודעת.   אבא שלי פעם אמר, שאם אין בבית ספרים, זה כנראה בית של אנשים לא כל כך, איך לומר בעדינות, חכמים.

בכך אופן, מה היה לנו פה – אין פה חנות ספרים בעברית, יש לי המון ספרים שאין לי מה לעשות איתם, אני קוראת באנגלית והילדים קוראים בהולנדית ואני רוצה קינדל.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בזכות ההערה של גליה, שימו לב, נפתחה הספריה.

Read Full Post »

איזה כיף לעלות על הרכב, ליסוע שעתיים בערך ואז להיות תייריים. בסוף השבוע הזה, נסענו לאיינדהובן, שנמצאת בדרום הולנד. היתה לנו התלבטות גדולה. העילוי רצה אינדהובן, אני רציתי רוטרדם. איכשהו, מפאת חוסר תיכנון וידע מה אני בדיוק רוצה לעשות ברוטרדם, יצאנו לכיוון איינדהובן. אני לא מצטערת.
עשינו חופשה של סופשבוע קצר. גיחה. גיחונת. רק קצת לטעום מהעיר, לטעום ממשהו קצת אחר. בשבת בבוקר נסענו, בראשון בצהריים חזרנו.
מזג האוויר היה בעדנו. שמש בלי רוח. המלון שבחרנו, היה ממוקם ממש במרכז העיר, במרחק יריקה מהשוק וכיכר העיר. התכנון היה להסתובב קצת בעיר, לראות קצת בתים מעניינים, אולי להכנס לכנסיה או שתיים, כדי להתרשם. הדרום של הולנד נחשב לחלק בו הנצרות הקתולית דומיננטית וחשבנו לעצמנו שיהיה מעניין לראות איך זה בא לידי ביטוי בבנייני הכנסיות.

התמונה נלקחה מ- wikimedia commons זו כנסיה שהיתה ליד המלון שלנו. בלילה, הפנסים האירו את הדמות הקטנה בקצה המגדל והיא נראית כמרחפת באוויר. קצת הפחיד את הגמדים, בעיקר את פליני עם הדמיון המפותח.

בסופו של דבר, ראיתי רק את כנסיות זארה, H&M ועוד כל מני כנסיות קטנות של חנויות צעצועים. אני חושבת שאני והמהממת, מאוד דתיות, במובן של השופינג. שטחי. יס. אי נו. העילוי, לקח את הילדים לבריכה של המלון, בזמן שאני בדקתי מה המחירים ואת הסחורה של הכנסיות המקומיות ואחר כך נפגשנו בכיכר העיר לפיצה. הגוזלים סיפרו לי מזועזעים שבבריכה של המלון, שחה איש בלי בגד ים. הייתי מזועזעת יחד איתם – הוי הזוועה. העילוי הסביר, שככה זה בהולנד מקובל לשחות בעירום. אההה.. טוב לדעת.
רוב הזמן היינו במלון. בריכה, מסעדה, בר, לנוח. היה מצויין. הגמדים, התעסקו בהשוואת המלונות שהם היו בהם ובלהתקלח עם הסבונים הקטנים. מזל שיש מלון. בבית הם רבים כדי לא להתקלח.

הגמדים טענו שהיה להם כיף. אני נחתי וקראתי ועשיתי קצת שופינג. מהממת, הגדילה ואמרה, שמבחינתה אפשר לעלות לרגל לעיר הזו, פעם בכמה חודשים. סבבה.

Read Full Post »

אחרי ששתיתי המון קפה החלטנו להכנס לעיר, עם הילדים לטיול ברגל.
השבת הזו, סיכמה שבוע עם מזג אוויר בהיר ונעים.
יש לי תחושה שזה השקט שלפני הסערה.  כמה ימים של חסד לפני האפור הגדול.

טראם מס' 5 מכניס אותנו לתוך העיר.  ליד התחנה ראינו זוג עם התינוק המקסים והמגודל הזה.

כלב בעגלה, אמסטרדם 2008
כנראה שזה הטרנד החדש בטיפול בכלבים.  אין לי מושג.
הסתובבנו באזור ה- Spui באמסטרדם.
סתם אופניים, ליד חנות פרחים.  אמסטרדם 2008 איש מנגן ליד הבחינהוףבית קפה, שאנחנו מאוד אוהבים, לא רחוק מאזור כיכר הדאם.

היה יום מקסים של שמש, ומינון נכון בין בית קפה, שופינג קליל וחנות הספרים האמריקאית שאני מאוד אוהבת.
כמעט ממול החנות האמריקאית, מצאנו חנות לספרי ילדים בהולנדית.  הילדים שלנו ביקשו וקיבלו ספרים חדשים.
אנחנו מעודדים את הקריאה בכל שפה. למרות שהיינו מעדיפים לדעת מה כתוב שם…

spui
מבחינתי, אני צריכה רק עוד סופשבוע כזה יפה.  בלי נדר, אם יהיה יפה, ניקח את הילדים לווליבי וננצל את המנוי שעשינו שם.
אחר כך, החורף יכול לחזור.  בענק.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עוד תמונות, אתם יכולים למצוא בפליקר.  איכשהו לא הצלחתי לחבר בין הבלוג לפליקר.  אולי בפעם הבאה 🙂

Read Full Post »