Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘תרבות’ Category

אוטופיה

הקדמה:
צריך לומר את האמת בנוגע לקיץ הזה: לא באמת תכננו אותו כמו שצריך. בשנים הקודמות, טרחנו לקחת חופש ולתכנן טיול ולסוע לשבועיים לפחות עם הילדים לאן שהוא.  בשנים קודמות, גם אם לא היה לנו שום דבר ספציפי בראש, לפחות דבר אחד היה לנו ברור – בקיץ נוסעים לישראל.  איכשהוא השנה דברים קצת התפספסו.  אני והקטנים יותר, היינו בישראל לכמעט שלושה שבועות באפריל. הגדולה נמצאת עכשיו בישראל, לבדה – עם המשפחה, ל- 5 שבועות.
מאחר והתחלתי עבודה חדשה (תפקיד אחר במחלקה אחרת, באותו ארגון),  לא רציתי לקחת חופש בקיץ.

העילוי הבטיח לי בזמנו (הבטחות של אחרים אני זוכרת מצויין), שהוא יבלה עם הילדים שבועיים בקיץ בישראל.

בפועל, הוא חזר בו (לא בא לו להיות בחום יולי אוגוסט בארץ הקודש) ואנחנו מנסים ביחד, בסופי השבוע לעשות עם הילדים משהו מעניין.  משהו שובר שגרה, שיוציא אותם ממשולש הזהב:  מקרר, טלוויזיה, חצר.

מחשבות של כפירה עוברות לי בראש, בנוגע לתפקידנו כצוות הווי והבידור בצימר שלנו.  אני נזכרת בימים הארוכים של החופש הגדול בישראל, כששני ההורים שלי עבדו ואנחנו היינו גדולים מדי לקיטנה.  חופש גדול של 8 שבועות בהם התמחנו ב:"לעלות ולרדת" במדרגות של הבנין, לאסוף צנוברים בחורשה שליד הבית ולצפות בדאג וטוני במנהרת הזמן.

דאג וטוני בדרכם לעוד משימה עלומה. 'צטערת על איכות התמונה, זה צילום מסך מתוך IMDB

את המצפון ההורי שלי,  אני משקיטה בזכרונות ילדות של קיצים ארוכים ובמחשבה על סופי שבוע ארוכים שאנחנו ביחד, עם הילדים עושים משהו. אני לא סגורה ממש על המשהו הזה, אבל בואו נגיד שהוא יכלול גם סופשבוע בארדנים, אולי עוד אחד בפריס והרבה קולנוע, מוזיאונים וטיולים קטנים.  לא לגמרי ילדות עשוקה הייתי אומרת.  בכל מקרה, אני מודעת לעובדה שהילדים שלי חושבים שהם מקרה סעד, כי שאר החברים שלהם נסעו לחופשות מרתקות במקומות אחרים.  "למה לנו אין אי פרטי?" שאלה אותי המלכה והוסיפה לנגד עיני המתעגלות "יש בכיתה שלי ילדות שלאבא שלהן יש אי פרטי".

שבת בבוקר ואומנות:
התכנון לסוף שבוע הזה כלל לעשות משהו (משהו זה נחמד) עם הילדים.  מכיוון שלא היתה לנו תוכנית מוגדרת, התחלנו בלצפות ביחד בטרילוגיה של שר הטבעות.   חשבנו אולי לסוע לאיזור הדיונות לא רחוק מדן-האג, אבל מזג האוויר היה אפור וקריר.  בספונטניות החלטנו להחליט אחרכך וקודם לראות ביחד סרט.   שבת בבוקר המיטה שלנו רחבה וגדולה והילדים התכרבלו איתנו צופים בהרפתקאות של חבורת הטבעת.   בין לבין החברים החדשים שלנו הציעו לנו לבוא לתערוכה של פסלי הענק  ARTZUID.  ההצעה שלהם באה בדיוק בזמן, שעה לפני ש"שובו של המלך" עמד להסתיים … לא בדיוק ידענו במה מדובר, למרות שהקישור נשלח אלי.  אמרנו כן, ושמחנו שהם חשבו עלינו.
מידע נוסף על התערוכה מיד, אבל קודם, אני צריכה לספר משהו על אומנות במרחב הציבורי.

יש כאן משהו שאני מאוד אוהבת ועדיין לא התרגלתי אליו לגמרי.  אומנות במרחב הציבורי.  יודעי ח"ן, סיפרו לי על חוק הולנדי שאומר שבכל תקציב של פיתוח עירוני (שיפוץ קיים, בניה חדשה וכדומה) חייבים להשאיר תקציב שיכסה את אומנות הרחוב.  זו גם הסיבה שאפשר למצוא כאן, בכל קרן רחוב ובכל שכונה של אנשים רגילים ועובדים לפחות איזה פסל אחד.

בלוט אלון מארד. בחורשה אחת, ליד איזה בניין משרדים, על הדשא בין העלים, עשרות בלוטים מפוזרים . הם די גדולים ואפשר לשבת עליהם.

אף אחד לא מרסס את הפסלים בגרפיטי ולא מאפר אותם.  הפסלים הם חלק בלתי נפרד, בדיוק כמו העצים שנשתלים.  לכן, כשהייתי עוברת ליד הפסלים בתערוכה הזו, לא קישרתי שהם חלק מתערוכת רחוב חדשה.

Jan Faber Searching for Utopia אחד הפסלים האהובים עלי בתערוכה

ART ZUID :
זהו מיזם של עירית אמסטרדם ועוד כל מני אנשים טובים, שהתחיל לפני כ- 3 שנים.  לכבודו של אחד מאדריכלי העיר (Berlage).  פעם בשנה, בדרומה של העיר, השדרות של כמה מהרחובות מתכסים בפסלים ענקיים.  אני לא חושבת שמישהו נתן לתערוכה הזו שם.  אני לא יודעת אם היתה איזושהי יד נעלמה בבחירת המוצגים, אבל במחשבה לאחור, אני רוצה לקרוא לה אוטופיה לתערוכה הזו.  היו בה כל כך הרבה פסלים עם מאפיינים פנטסטיים וזו היתה חגיגה.  מהבית שלנו, צעדנו לאט, בכיוון של התערוכה.  לא בדיוק ידענו איפה זה מתחיל כי המפה מאוד מעורפלת, אבל כיווינו שמתישהו נגלה שהגענו.  כך היה דרך אגב.  10 דקות של הליכה לא מאוד מאומצת והנה אנחנו בשדרה רחבה, מלאה בפסלים ואנשים שמצלמים.

קטע מהשדרה, ערום מפסלים

קטע מהשדרה, (minervalaan) ערום מפסלים

על חלק מהפסלים היה מותר לטפס והילדים עשו זאת בשמחה.  חלק אחר של הפסלים היה מגודר בכבל מתכת שאף אחד לא עבר אותו.  לא היו שומרים שהשגיחו דרך אגב.

Frederic Beaufils - Terroir

Corneille - Chat volant

לא תמיד התמקדנו בשלט הקטן שהוצמד אל הדשא.  לפעמים רק התבוננו בפסל והמשכנו הלאה.  בבית, ניסיתי להתאים בין המספר של הפסל במפה לתמונות שצילמתי.  לידיעת המארגנים – המפה מאוד לא ברורה ונדרשה עבודה נוספת עם גוגל.


אחרי כשעתיים של הליכה מדודה בין הפסלים ועוד שעה בבית קפה, הלכנו לאט לאט חזרה הביתה.  בדרך גילינו עוד כמה אוצרות

אני חושבת שאולי באחד מסופי השבוע הבאים, נחזור לתערוכה.  אולי אני אפילו אלמד מראש את התמונות והפסלים וארביץ קצת תורה בדרדקים.  בכל מקרה לידיעת התיירים, התערוכה פתוחה עד ל- 28 באוגוסט.  אפשר להתחיל מכל מני נקודות, אבל אני ממליצה להתחיל ממלון הילטון שנמצא ב-apollolaan.

מונה ליזה עם זקן ושפם? באומנות, כמו באומנות - אין דבר כזה שאין דבר כזה

Read Full Post »

בזמן האחרון, אני מגלה שיש מסביבי המון פעילות חדשה בעברית.  השפע הזה, עוזר להקל קצת את הגעגועים לשפה העברית ויוצר חיבורים בין הישראלים מסביב.  נוצרים מעגלים, מפגשים חדשים עם אנשים שותפים לחווית הגולה, תוך השענות על השפה והתרבות.
יש שיאמרו, "רוצים להרגיש ישראלים – חזרו הביתה לישראל" ואחרים ישאלו "למה לכם להבדל מהחברה הסובבת אתכם".  אמירות שמתייחסות במובן מסויים לחברה של מהגרים (מרצון או מאונס), שחיים בין התרבויות – רוצים לשמר את הקיים ועדיין לא מרגישים בנוח להטמע בסביבה החדשה.    לא כל כך בא לי להתנצל על הצורך שלי להבדל מהחברה ההולנדית ולשמור על היחודייות שלי כישראלית, שלא חייה בישראל.  באופן אישי, יש לי חברות טובות הולנדיות ואני מתקשרת איתן באנגלית. את השפה ההולנדית, אני לא מתכוונת לרכוש.  לא באופן כספי ולא באופן שכלי.  בעבודה, אני מתקשרת באנגלית.   ספרים אני קוראת באנגלית, טלוויזיה רואה באנגלית ואת מנת העיתונות היומית שלי, אני צורכת באנגלית ועברית.  איכשהו אני מסתדרת.  אך, אני מכירה משפחה אחת לפחות, שעל רקע הקושי השפתי תרבותי, חזרו לארץ.  ההתנסות הזו לא עשתה להם טוב.  לפעמים, אני מצטערת שהילדים שלי מכירים פחות שירים של אריק איינשטין ויותר שירים של ה-killers, או שהם לא מכירים בכלל סופרים ישראלים לילדים, פשוט מכיוון שהם מעדיפים לקרוא בהולנדית.
בכל אופן, במקרה, או שלא במקרה, אני מגלה מסביב, עשייה ישראלית בעברית, אשר באופן מפתיע מזכירה לי את הגלות שלי, אבל גם מחזקת לי את התחושה של הבית.  לעשייה הזו, אני שמחה מאוד לפרגן:

בית הספר למוסיקה של יניב נחום ורועי שבת.  כמעט כל יום, אחרי הצהריים, במתחם בית הספר היהודי ראש פינה באמסטרדם, מתקיימים שיעורים על כמעט כל כלי נגינה שתוכלו להעלות בדעתכם.  יניב ורועי, מדברים כמובן בעברית (ובעוד שפות, אני מתארת לעצמי) ומקדמים את החינוך המוסיקלי של תלמידי בית הספר ושל תלמידים שאינם לומדים בבית הספר ורוצים לנגן. יכול להיות שהם מלמדים גם מבוגרים, אבל צריך לשאול אותם.  יש מורים שדוברים עברית ומורים שדוברים אנגלית והולנדית.  זה נהדר לראות איך נוצרת לה קהילה קטנה של הורים שמגיעים פעם בכמה חודשים, לשמוע את האוצרות מנגנים בקונצרט.  הנה קטע קטנטן שצילמתי.  מכירים את השיר?

שנת הלימודים הנוכחית מסתיימת השבוע, אבל, בספטמבר תתחיל שנת פעילות חדשה שאפשר יהיה להצטרף אליה.

~~~

'שבט שבשבת', שזה, עם עדיין לא ניחשתם, השם של הצופים הישראלים. גם זו פעילות חדשה, בעיקר לילדים ולנוער, אבל לא רק… גם ההורים, נפגשים ועושים, על מנת שהפעילות תתקיים ותצליח.   ולפעמים, נפגשים סתם ושותים קפה ומחכים, שהפעולה תסתיים.  פעם בשבוע (יום ראשון), ילדים מכל מני מקומות נפגשים.   גם כאלו שלא לומדים ב'ראש פינה', או כאלו שלא גרים בריבוע הקטן הזה של אמסטרדם-אמסטלווין.  יש קבוצות לילדים מכיתה א' ועד לתיכון.  נכון שהשנה מסתיימת ממש עכשיו, אבל היא תיפתח שוב בתחילת ספטמבר.

יש הרבה דברים יפים בפעילות של הצופים, אבל אחד מהם שעולה לי לראש כרגע הוא העובדה, שהפעילות בעברית והיא מעודדת את הילדים הפרטיים שלי לתרגל אותה עוד ועוד שלא במסגרת משפחתית, או במסגרת שיעורי העברית בבית הספר.  לפעמים אני מוצאת את עצמי מעירה להם, מזכירה להם, לדבר בעברית.  אלו ילדים שחיים בו זמנית בשלוש שפות.  הולנדית בבית הספר ולפעמים בטלוויזיה, עברית בבית ואנגלית בטלוויזיה ובקולנוע.  שמתי לב, שקל להם לשחק בהולנדית, זו כביכול שפת המשחק הטבעית להם.    הצופים, יוצרים מסגרת נוספת של עברית וזה כמובן, מבורך.

טקס אש- שבט שבשבת

~~~~

מוקום עברי, הוא יוזמה חדשה ומאוד מסקרנת של קבוצת אנשים, שמקצת אפילו חברים שלי.  עבור ההולנדים האמסטרדמיים, המילה מוקום בסלנג, היא מרכז העיר.  עבורי, זוהי יוזמה שאני מקווה לראות אותה פורחת.  אין בה עדיין לוח פעילויות ועד כמה שאני יודעת, מחפשים עכשיו בית פיסי שיכיל את הפעילות החברתית תרבותית, אבל יש כל כך הרבה פוטנציאל ורצון ואני בטוחה שבסוף המוקום יבשיל ויתקיים.

~~~~

אחרי שסקרתי כמה מיזמי חברה ותרבות, חשוב שנתייחס גם לאוכל, נכון?

יכול להיות שהמוסד של סמדי, כבר קיים שנים ואני מגלה את אמריקה.  יכול להיות.  אני גיליתי אותה רק השנה ואני מאוד שמחה לפרגן.
מי שמכיר אותי, יודע שאני לא אכלנית גדולה.  גם לא בשלנית מי יודע מה, אבל זה כבר סיפור אחר.  סמדי, או סמדר (לבחירתכם), מכינה אוכל ישראלי ביתי גורמה.  המחירים הם קצת של בית מרקחת, אבל את המצמוצים בשפתיים של העילוי הילדים והאורחים, קשה לזייף.  היא מכינה כל מני מעדנים שמזכירים לעילוי את ישראל  ואת בית אמא ועושים אותו למאושר מאוד. את התבשילים שלה כמו חצילים עם כל מני דברים טובים, טחינה וחומוס ועוגות לא תמצאו בשום מסעדה .  יכול להיות שאם תתאמצו, גם אתם תצליחו לבשל כמוה.  יכול להיות… אני בכל מקרה, מודעת למגבלות שלי ואפילו לא מנסה.  האתר שלה אמנם באנגלית, אבל האוכל – מאוד בעברית.

Read Full Post »

לא בכל יום מתאפשר לי להבין משהו חדש שמערער את התפיסות הקודמות שהיו לי.  כשזה קורה, אני מתמלאת פליאה על העיוורון שלי ועל האמת הפשוטה שהתגלתה. זה לא כל כך דרמטי כמו שזה נשמע, אבל כבר כמה ימים, אני חושבת על השיחה שהיתה לי עם קריסטל, בדרך הביתה מהעבודה.  את מה שהיא ספרה לי, בדקתי גם בוויקיפדיה וגם שאלתי אנשים אחרים מסביבי.  הם אישרו.  ככה זה באמת: יש דבר כזה שנקרא אנשי האינדו בחברה ההולנדית והם גאים להשתייך. 

מהתחלה. 

חזרתי מישראל למשרד.  עמוסת מתנות קטנות של תשומת לב, לחברות שלי.  בין לבין, קיבלתי גם אני מתנות קטנות של תשומת לב:  כי חזרתי, כי התחלתי תפקיד חדש.  משהו צנוע כמו בקבוק לאק, צמיד מפלסטיק, פרחים.   סוזאן, שחולקת איתי את המשרד, שאלה אותי לפשר המתנות.  חשבתי, שזה בגלל שעד עכשיו היא עבדה עם גברים בעיקר.  (אם גבר יקנה לקולגה שלו את הלאק החדש של שאנל, זה יראה רע, נכון?).    בריכול קפה קטן, סיפרתי לקריסטל וסינדי על ההערה של סוזאן.  שתיהן הגיבו באופן דומה "היא הולנדית".  "גם אתן".  "אני בחיים לא אהיה הולנדית" אמרה סינדי. "אני מהאנטילים.  אני רק גרה פה".  קריסטל הסכימה.  "אני נולדתי פה, אבל אני אינדו".  איכשהו חשבתי שלא שמעתי טוב והקפה המגעיל של המשרד התחיל להשפיע לי על המוח.

בדרך הביתה, נתתי טרמפ לקריסטל, עד לתחנת הרכבת של ה- RAI.  זו נסיעה לא ארוכה, אבל בסביבות חמש בערב, כביש A10 תמיד פקוק. 
קריסטל סיפרה לי על הקליק שהיה לה עם בחורה חדשה במשרד.  "טוב, זה ברור, גם היא אינדו". "מה זה?" "מה?" "אינדו" "את באמת לא יודעת?"  קריסטל, היתה מופתעת אבל הסבירה לי בסבלנות. 

אינדו זה השם הכולל של קבוצת האנשים שמוצאם באסיה ואינדונזיה.  לאחר שאינדוניזיה קיבלה \ הכריזה עצמאות בחצי השני של שנות ה-40 החלו  כמה גלי הגירה, של משפחות מעורבות (הולנדים ואינדונזים)  להולנד.  בניגוד לשאר התושבים באינדונזיה, למשפחות האלו, היו דרכונים הולנדים, כתוצאה מקשרי נישואין של מקומיות אינדונזיות וכובשים הולנדים.  איכשהו אחרי הכרזת העצמאות, כל אותם בעלי "דם מעורב", החלו לחוש מאויימים על ידי המקומיים וללא ההגנה ההולנדית, היתה סכנה מוחשית לחייהם.  ההגירה להולנד היתה בכמה גלי הגירה.  כטבעם של מהגרים, הם  בחרו לגור בשכנות ולשמור על משהו מאורח חייהם הישן.  המשפחות נקשרו מחדש בקשרי נישואין וחברות.   "בניגוד לסינים, אנחנו באמת נטמענו בחברה ההולנדית".  קריסטל הוסיפה בגאווה.  "אנחנו מעורבים בחברה, מתחתנים עם ההולנדים ולא מתבדלים.  הסינים לעומת זאת, יש להם את בתי הספר שלהם, הם שומרים בקנאות על השפה שלהם, יש להם את החגים שלהם, את המאכלים שלהם והם לא יתחתנו עם ההולנדים".  "נשמע שהסינים הם כמו היהודים"   הפתעתי אותה.  היא לא חשבה על זה.  "כן.  אבל בניגוד אליכם אנחנו כן נטמענו. מה שנשאר זה הקשרים בין המשפחות והמאפיינים של האופי".  היא ציינה כמה מאפייני אופי של אנשי האינדו כך שאני אוכל להבין אותם טוב יותר. 

קחו את כל המאפיינים (החיוביים בלבד בבקשה) של האתיופים, התימנים והמרוקאים והנה לכם המאפיינים האישיותיים של אנשי האינדו.  אנשים חמים ופתוחים צנועים ונדיבים, אנשים שקטים,  גמישים באופיים, חרוצים, אנשים שמכבדים סמכות וכדומה וכדומה.  מה שהפתיע אותי בשיחה הזו ,היא ההבנה שהחברה ההולנדית, כפי שהיתה לי באידאה פיקס , היא לא.  חשבתי, שזוהי חברה הומוגנית ובלונדינית בעיקר.  מסתבר, שגם אצלם יש  "אשכנזים וספרדים".  גם אצלם יש גלי הגירה וקבוצות חברתיות שמתערות או שלא מתערות בחברה הכללית. 

בדיוק כמו בישראל.

Read Full Post »

שבועייים לפני שטסנו לישראל, בדקתי במקרה את הדרכונים של הילדים.  לא הייתי בטוחה מה זה אומר שהתוקף שלהם פג באוגוסט 2011.   אחרי שבשגרירות אף אחד לא ענה לי לטלפון, החלטתי לתת קפיצה להאג.  רק בשביל להחתים את הדרכונים בהארכה קלה וזהו.   עיר יפה האג והשגרירות שלנו ממוקמת בבניין סודי.  אף על פי שעברתי על פני הכתובת כמה פעמים, לא הצלחתי לגלות כי זהו המקום שאני מחפשת.  מזל שבסוף התקשרתי לחברה לשאול.  מזל שבסוף הרמתי הראש.  מזל שהדגל היה מונף מעלה מעלה. 
אחרי הבידוק המוקפד, במרתף, הניחו לי לעלות למעלה למשרדים, שנראים כמו משרדים בביטוח הלאומי, לפני 20 שנה.  שני דלפקים, לוח מודעות, ספסל ועיתונים.  אחחחח… עיתונים.  התרגשות.  אין לכם מושג איזה אושר זה, לעלעל בעיתונים בעברית.  אלו לא היו סתם עיתונים, עלי לדייק.  אלו היו מגזינים.  האצבעות שלי רפרפו בציפייה על הערימה, שהיתה מונחת שם, על אחד השולחנות. יש הרבה מאוד מגזינים בישראל.  לאישה, עולם האישה, את, לגבר, מוטו, אנשים ומחשבים, מנטה….  יו ניים איט.  אבל,  בשגרירות בחרו בקו ברור.  זו היתה ערמה של "במחנה".   הייתי שמחה לו היה שם קצת גיוון, אבל הבנתי: אם באים לסידורים, צריך להתעדכן מה קורה בצ"הל.  הגיון פשוט. 

שער במחנה, בחסות וויקיפדיה
שער במחנה, בחסות וויקיפדיה

 

אמרו לי פעם, שהתרבות הישראלית היא מאוד מיליטריסטית.  אבל, לא הבנתי מה זה אומר.  זה די נשמע לי כמו קשקוש של נמושות.   
איכשהו עכשיו,(אולי כי הפסקתי את ההתמכרות לאתוס), אני יכולה לראות שיש דברים בגו. 

נו, בשגרירות, יש במחנה.  ניחא.  בטח לקב"ט שלהם יש קשרים עם דובר צה"ל או משו כזה.  אבל אז קראתי בפסח את העיתון היומי שאמא שלי מנויה עליו.  גם זה, סוג של במחנה.  כל כתבה שניה היא על חיילנו המצויינים, על הקצינות היפות, על היכולות הצבאיות שלנו, על טוהר הנשק של חיילנו המשובחים, יפי הבלורית.  בחדשות, כמו בחדשות היו סיקורים נרחבים על הצבא המצויין שיש לנו ואפילו כתבה באיזה בסיס וראיון עם חייל עולה חדש.  "מי יותר יפה", שואל המראייין "החברה שלך או הטנק?"
בכוכב נולד, השופטים יצאו לבקר בבסיס צבאי ואפילו עלו על מדים.  צביקה הדר נראה עם הפלאפלים על הכתפיים.  לרגע האמנתי.
גם בערוץ 8 היתה סדרה צבאית –  "כן המפקדת". 

ומה פה, בהולנד זה לא קיים?  בטח קיים.  נציגי קרן היסוד ביקשו מהנהגת תנועות הנוער המקומיות לתרום לחיילים הבודדים.   זה לא שנור.  זו תמיכה באתוס.    קדימה להוציא את הארנק ולתרום.  
כולנו בצבא, כולנו במחנה.  מי שלא נהנה מהאתוס, הוא בטח שמאלן, או כפי שלמדתי – סמאלן. 

כי או שאתם במחנה, או שאתם האוייב.

~~~~~~~
בנוגע לדרכונים – נאלצנו להנפיק חדשים.  עוד כמה ביקורים בשגרירות.  הצוות נורא נחמד.

Read Full Post »

לפני יומיים, ג'יימס מהעבודה שלי, שלח לי לינק לאודישן של ולנטינה חסן, לכוכב נולד הבולגרי.

מאז במשרד אנחנו צורחים בזיופים KEN LEEEEE.

קראתי עליה, על הגברת חסן.  היא למדה לשיר, מטייפ קאסטות שהיתה מנגנת.  כל כך רצתה לשיר.

התעוזה הנאיבית הזו, של הגברת הזו, לעלות ולשיר בשפה שהיא לא מבינה, מצחיקה ומרגשת אותי.
יש בנאיביות שלה משהו כל כך כובש שמזכיר לי שגם אני הייתי פעם כזו.  כשהייתי קטנה, עוד לפני שהייתי מודעת לעובדה שאני זייפנית עם קול צפרדע, הייתי עומדת מול המראה בחדר של ההורים שלי, ומנסה לשיר כמו ברדיו, שירים בשפה זרה.

TOLIBU DIBU DOUCHOO

יש עוד קטע, שבו היא שרה, אחרי שלקחה כמה שיעורים באנגלית.

האישה ששרה מהלב. שיקפצו לה כולם.   גם לזיופים יש מקום כנראה.

KEN LEE

Read Full Post »

לפני שמונה שנים, ביקרנו לראשונה באיטליה.  העילוי ואני, בטיול בן עשרה ימים של נדודים לא מתוכננים בין מקומות שלא הכרנו, ערים וכפרים.  מכונית שכורה, טיפים מחברים בישראל, מפת כבישים מנייר וחוש הרפתקנות בסיסי.  כשחזרנו מהטיול, העילוי התחיל ללמוד איטלקית במתנ"ס ואני קניתי ספרי בישול וארכיטקטורה בסגנון איטלקי.  נשבענו שנחזור לבקר במקום המופלא הזה.

טוסקנה - נוף טיפוסי

אנחנו אוהבים את איטליה. יש משהו מאוד מוכר באיטלקים, הדיבור עם הידיים, הצעקנות, השימוש בעגבניות בכל תבשיל ותבשיל…
הנהיגה הפרועה שלהם, לא היוותה אתגר עבורנו.  התמרורים הם רק המלצות, גם בישראל.   העילוי, נהג לומר על המשפחה שלי והארוחות השבועיות בה, שהיא מזכירה לו משפחות איטלקיות.  יש משהו בכבוד שלהם למשפחתיות,  שמכבד משפחות מטיילות עם ילדים וזה התאים לנו.

כביסה בסמטה איטלקית.

שמונה שנים אחרי ואנחנו חוזרים לאיטליה לטיול של שבוע וחצי, עם שלושה ילדים וסבתא.  נסענו במכונית מאמסטרדם.  נסיעה של יומיים  עד מילנו.  כשבדרך לנו בעיר בון בגרמניה וחצינו את שוויץ.

הדרך לאיטליה

בתכנון המקורי, בכלל רצינו לשכור איזה בית בהרים ולהנות מחופשה של בטן גב באיזה כפר עם עצים מסביב.  כבר באפריל, חיפשנו ומצאנו כמה בתים פוטנציאלים (בעיקר באתר הזה).  אבל, כתוצאה מעצלנות, דחיינות וחוסר היכולת לקבל החלטות בנוגע לחופשת הקיץ ולתאריכים שלה, לא הזמנו את הבית שרצינו. בסופו של דבר, לא נשארו לנו בתים והיינו צריכים לשנות את התוכניות.  העילוי מצא איזה מבצע ברשת Accor והחלטנו על טיול מתגלגל, קצת בכל מני מקומות וגם הרבה טוסקנה.  מלונות.    חשבתי שיהיה נורא, אבל היה נורא כיף.

בעיקר טוסקנה, אבל לא רק

טיול עם ילדים בגילאים שונים (13,10 ו-6 וחצי) מכתיב קצב מסויים וביקור במקומות שמעניינים בעיקר אותם.  על המאממת ופיליני, הטלנו את מלאכת התכנון.  היא תכננה והוא עודד אותה מהספה.   בדרך, מצאנו את האיזון בין מה שכל אחד רצה מהטיול.  טיילנו בפיזה, פירנצה, סן ג'ימיניאני, לוקה, מילאנו.  מכל מקום התפעלנו ונשארנו עם טעם של עוד.
קצת מוזיאונים, קצת היסטוריה, קצת טבע, קצת מסעדות, קצת שופינג.  השתדלנו לא להעיק על הילדים, למרות שבסוף הילדים כבר לא רצו להכנס יותר לגלריות או לכנסיות עתיקות.  "עוד פעם מדונה בכחול עם תינוקות ערומים ורקע ירוק?", "עוד פעם כנסיה חשוכה עם חלונות צבעוניים, נישבר לי מכל הדאומואים האלו"  …

הדואומו בפירנצה

תמונות נוספות אפשר לראות בפליקר שלי.

אלו ההמלצות שלנו, אם אתם מטיילים עם ילדים (אבל גם אם אתם לבד):

  • במילאנו אל תפספסו את מוזיאון המדע והטכנולוגיה של דה וינצ'י.  המוזיאון נמצא במרחק הליכה מהכנסיה המרכזית והוא מרשים במיוחד בסקירת התפתחות הטכנולוגיה בתחומים שונים.  יש מוצגים שמאפשרים לילדים לגעת ולהתנסות.
  • בפירנצה את מוזיאון המדע של גלילאו. המוזיאון נמצא מאחורי גלריית אופיצי.  הוא מציג מכשור מדעי שונה.  הילדים היו זקוקים להסברים ואסור לגעת בכלום, אבל למרות זאת האוסף וארגון הפריטים מרשימים במיוחד.
  • אל תפספסו את העיירות סאן ג'ימינאני ולוקה. הן עיירות קטנות ועתיקות עם סמטאות צרות ובתים ישנים שמכניסים לאווירה מיוחדת.
  • אל תכנסו למסעדות תיירותיות.  אם תצעדו קצת מחוץ לאזור המתוייר, תמצאו מסעדות מקומיות מצויינות.  קשה מאוד ליפול עם האוכל האיטלקי.  כל ארוחה, הוציאה מאתנו אנחות תענוג ומצמוצים לא מנומסים.
  • המלצה חד משמעית – בפירנצה , כנסו למסעדה בשם vini e vecchi sapori , קטנטנה, מופלאה, מטר וחצי מפיאצה דה לה סיניוריה.  התענגנו בה לפני שמונה שנים, חזרנו שוב. ושוב חזר הניגון….

Read Full Post »

העילוי שלח לי קישור לוידאו הזה: סטנד אפ בנוגע להרגלי הקנייה של ההולנדים.  ישבתי בעבודה, בשקט, הרכבתי אוזניות כדי לא להפריע לקולגות החרוצים שלי  וצרחתי מצחוק.  בשלב מסויים התחילו הדמעות.  מי שעבר לידי, שאל למה אני בוכה.  בכיתי מצחוק.  יש בוידאו הזה כל כך הרבה בדיחות קטנות על ההולנדים ועל הרגלי הקניות שלהם, שזה פשוט מעולה. אחר כך, שלחתי את הלינק לכל המודאגים שראו אותי דומעת.   הזרים בינהם, צחקו נורא.  המקומיים, לא כל כך הבינו את הבדיחות ואפילו נעלבו שאני ככה צוחקת.  כנראה שהגמל לא רואה את הדבשת על הגב שלו.

~~~~~~~~~~~~~
למי שלא יודע, אלברט היין היא רשת סופרמרקטים הולנדית.

Read Full Post »

Older Posts »