Feeds:
פוסטים
תגובות

אמא, סטיב עצוב

כשהיינו בישראל, היתה לי תשובה מאוד טובה: "כלב צריך גינה".  פעם בכמה שבועות הם היו מבקשים ואז הייתי מסבירה להם שהכלב יהיה עצוב ובודד, סגור בדירה ושטוב יהיה לכלב להתרוצץ חופשי בגינה, מחפש הרפתקאות.  התשובה הזו היתה מפיסה עליהם את דעתם והם היו מניחים לי. ניסינו דגים, אבל זה לא הסתדר. במיוחד לא כשאבא שלהם הראה להם מה קורה כשמכניסים דג טורף שחור ורעב לתוך אקווריום עם דגי זהב.  הם לא ביקשו חתול.  היו מלאן חתולים בשכונה שלנו, בכל מקום היו שכנות מטורללות עם קערות מיים ואוכל חתולים.  עכשיו שוב הנושא עולה.  ביתר שאת.
בשנה הראשונה שלנו, הסברנו להם שבעל הבית לא מרשה חיות בבית הזה.  אחרי שרכשנו (בעזרתו האדיבה של הבנק) את הבית, הלחץ התחיל לגבור, אבל כל עוד הרגשנו שהם לא באחדות דעה, בנוגע למה שהם רוצים, עמדנו בפרץ.  סוג של הפרד ומשול.  המאאממת רצתה או חתול או ארנב, פליני רצה או ארנב או כלב והמלכה מפחדת מארנבים (היה לה חלום רע, שהארנב מסתכל עליה ואוכל אותה בביס אחד), אבל מוכנה כלב.  בין לבין, פליני גידל חלזונות והבנות ואני גידלנו כינים.  כל פעם יש איזושהי הפוגה ואחר כך הם לוקחים אותי לשיחות ארוכות במטבח.  "סבתא אמרה שזה יעזור לנו להיות אחראים",  "אם את לא מוכנה שיהיו לנו עוד תינוקות בבית אז לפחות כלב",  "אנחנו רוצים לאהוב והמשפחה בישראל רחוקה".
יש רכות מדהימה בילדים מלאי אהבה שמתחננים להמשיך לאהוב והם קורעים לי את הלב בחתיכות קטנות.  אם אבא שלהם בסביבה בזמן שהם הופכים את הלב שלי למסננת, הוא מרים את העיניים מהבלאקברי ומספר על בארי הכלב שלו, שהיה מחממם אותם בחורף עם ההפלצות שלו.  עדיין אין אחדות ביניהם בנוגע לטיבה של החייה שניקח אבל הלחץ גובר והולך, בעיקר לכיוון כלב.  לברדור או בולדוג.  ככל יכולתי אני משתדלת לעמוד בפרץ בזמן שאבא שלהם משתתף בעוד שיחת ועידה.  "מי יקח אותו החוצה לטייל  כשקר ורטוב?" "מי יוציא אותו באמצע היום כשאני בעבודה?" יש להם פתרונות יצירתיים.  פליני הזכיר שהוא ראה בטלוויזיה תוכנית על בתי שימוש לכלבים.

עצוב פליני שלי, הוא כל כך רוצה כלב.  או ארנב.  כלב.  הכי טוב.

הכלב החדש של אח שלי

לפני כמה ימים הוא סיפר לי שסטיב עצוב וחולה.  "מי זה סטיב?" שאלתי אותו. הוא הוציא חלוק אבן גדול מהכיס שלו.  על האבן הוא צייר בטוש ירוק עיניים ופה.  "אמא, תכירי את סטיב.  אבן המחמד החדשה שלי."

מחזוריות וגדילה

בלילה, חלמתי שהמוכרת עם השיער האדום בחנות הצמר, מדברת אלי.  "חכי, יש לי משהו בשבילך".  אחר כך התעוררתי וניסיתי שוב לחזור לחלום. היא תמיד עסוקה המוכרת הזו.  תמיד חמוצה.  אחרי שלוש ומשהו שנים שאני קונה אצלה, באופן קבוע, השפתיים שלה התחילו להתעקל קצת למעלה כשהיא רואה אותי ואוטומטית היא עוברת לאנגלית.  היא יודעת שאני קודם מסתכלת.  כמעט חצי שעה נוגעת ומלטפת את הצמרים ואחר כך לוקחת כמה הביתה.  לארועים מיוחדים, כמו ימי הולדת של חברות סורגות, אני קונה להן כמה כדורים יקרים במיוחד ומסגרות עגולות מבמבוק.  אני רוצה לדעת מה יש לה עבורי, למוכרת, אבל החלום מתרחק.  אני חושבת על צמר ומגלה, שבזמן האחרון, הפסקתי לקרוא.  מתחילה ספרים ואפילו עוברת את האמצע, אבל אחר כך מאבדת עניין.   כלום לא מחזיק אותי, אפילו לא ספרי מתח קלילים.  אפילו לא האחרון של סטיג לארסון.  על ספרי הגות, אני בכלל לא מדברת.  כבר  לא קונה יותר ספרי קריאה פיסיים.  רוכשת ספרים כקובץ ומעבירה אותם לרידר שלי.  הספרים היחידים שאני קונה הם ספרים עם דוגמאות לסריגה.  לאט לאט אני הופכת לאדם רדוד וחושבת בעיקר על צמר.  לפני השינה, אני מתלבטת ביני לבין עצמי על פרוייקט הסריגה הבא.  אולי זו מן תקופה כזו, שאני צריכה להניח לה להתקיים ובינתיים להנות מהתוצרים:  כובעים וצעיפים וגרביים מצמר רך וצבעוני עם כל מני דוגמאות שאני לומדת לסרוג דרך האינטנרט.  זו בטח מן תקופה כזו, שאחריה תבוא תקופה של קריאה אובססיבית או של כתיבה אובססיבית.  אני מכירה את עצמי, הכל מחזורי.

החורף הזה, הגיע מאוד במפתיע.  בסוף נובמבר היה כבר כפור ושלג ורחובות לבנים.  בשבוע השלישי של נובמבר זה התחיל, בבת אחת כמעט גלשנו מהסתיו היבש שהיה לנו (מעט מאוד גשם ובעיקר שלכת ו- 7 מעלות) לאמצע החורף.  כל כך קר היה בחוץ, אפשר היה להרגיש את החניכיים קופאות מבפנים אם רק מתעטשים בפה פתוח.  כל כך קר, שאת רוצה להתלבש חם ואין שום משמעות לאיך את נראית, עם הכובע ושני הצעיפים כשאחד מהם כרוך לך סביב הפנים.  הגענו עד למינוס שבע או שמונה והחזאים פה סביב דברו על שיתכן והחורף הזה יהיה הכי קשה, מאז שהתחילו למדוד את הטמפרטורות.   החברים בעבודה סיפרו שהם החליפו את הצמיגים של המכונית לצמיגי שלג והכינו ערכת חרום במכונית עם שמיכות, שקיות חום ומשהו שאפשר יהיה לאכול.  בשיחה שהיתה לי עם הילקה, מנהל פרוייקט בן 50, הוא אומר שהוא זוכר חורפים קרים כאלו מהילדות שלו ובעצם, הכל מחזורי ואין חדש תחת השמש.  היה משהו הזוי להסתכל דרך חלון המטבח אל החצר העטופה שמיכה לבנה וברקע לשמוע ברדיו אינטרנט על התופת בכרמל.  שירים עצובים ברקע וארץ שלמה אבלה.  זה לא היה עוד איזה פיגוע שאפשר להאשים את "ההם", אלא באמת מקרה שבו מעורב המזל והכח העליון.   ביננו לבין עצמנו, דיברנו על הטבע ועל הכוחות שלו להתחדש, על הזרעים שנטמנו באדמה וילבלבו אחר כך, עם בוא הזמן. אולי אנחנו כבר לא נהייה פה, זה בטח יקח עשרות שנים, אבל הכל מחזורי ויתקיים גם ללא התערבות בני האדם.   אנחנו רק יכולים להתבונן במעשים שלנו ובדרך בה ההחלטות שלנו משפיעות על החיים מסביבנו.  קצת ענווה, אני חושבת, זה מה שאנחנו צריכים ללמוד.
בפרוייקט ביולוגיה של המאמאאממת, היא היתה צריכה להכין, יחד עם חברה מהכיתה, ארוחת ערב בת כמה מנות.  הן היו צריכות לספר על המרכיבים ועל החשיבות של המרכיבים לתזונה שלנו.  המורה יצרה צוותים וחיברה בין הילדים, לאו דווקא על פי איזשהו מכנה משותף.  בשישי האחרון הן בישלו אצלנו בבית.  ארוחה בת שלוש מנות, עם קינוח קליל.  לא משהו טעים במיוחד (סליחה מותק), אבל אנחנו ואבא של אותה ילדה, שהצטרף אל הארוחה, היינו מלאים בפרגון.  בהתחלה, לא הרגשתי כל כך נוח עם הסיטואציה הזו של ילדה (שהמאאממת טרחה לומר שהן לא חברות) ואבא שלה ההולנדי,  שאנחנו כלל לא מכירים, מגיעים לארוחת ערב, שאני לא הכנתי.  נלחצתי קלות, פחדתי שלא יהיה על מה לדבר ולי יהיה מאוד קשה לארח.  בפועל,  היה מקסים.  אבא של הילדה הזו, התגלה כאיש נעים שכותב ויוצר והשיחה זרמה והיתה מעניינת. תוך כדי, התייחסנו לישראל ולמצב בה.  אבא של הילדה סיפר שהוא מתפלא שלא היה לנו בכלל חומרי כיבוי.  אנחנו, דיברנו על הפרספקטיבה ועל כמה שהמדינה הזו צעירה ולומדת להפסיק להיות עקשנית ולחשוב שהיא הכי חכמה בעולם.  זה לוקח זמן הגדילה הזו.  בינתיים, יהיו אנשים שיפגעו וכאלו שיהפכו לגיבורים.  יקח זמן לארץ הזו מצוא את נקודת האיזון הענווה.  אני לא יודעת מתי היתה קיימת נקודת איזון כזו בעם שלנו, בארץ הזו. אולי באיזשהו שלב במאה ה- 16 וה-17.  אולי כשהיינו בין העמים, בנפרד.  בינתיים, צריך להסתכל ולראות איך אנחנו גדלים ולוקחים אחריות, גם על הגרים בתוכנו וגם על הטבע.

בלי ששמתי לב, תחושת הזמן שעבר מתקצרת לי.   מצמוץ, עבר שבוע.  נשימה, עבר חודש.  פתאום שנים.  יתכן שזה חלק מההתבגרות.  כשאת ילדה, כל יום בחופש הגדול נדמה כשנה.  תקופת בית הספר התיכון ארוכה במיוחד.
ועכשיו, כל שניה היא יום, כל דקה היא שבוע.  משהו בתחושת הזמן שלי משתנה.  רק אתמול הייתי בהפגנה שנערכה על ידי מרכזי הסיוע, כתמיכה בנשים וגברים שעברו התעללות.  רק אתמול צעדתי איתן בכיכר, לובשת חולצת "ככה נראית פמיניסטית" ואוחזת ביד של הבת הגדולה שלי.
עפעוף, נשימה, עוד אחת והנה ארבע שנים אחרי, עוד הפגנה.  הפעם, אני לא שם איתן בכיכר.  אני כבר גרה באמסטרדם.  נדמה שהזמן עובר מהר, אבל בהתבוננות אמיתית, המציאות לא משתנה.  הנשים בישראל עדיין סופגות אלימות מתמשכת, יש שיקראו לזה רדיפה.  רק אתמול עמדתי מול בית המשפט מפגינה עם נשים אחרות, מחזקת את ידי המתלוננת נגד משה קצב, א' קראו לה.  הזמן עובר מהר, אבל המהות לא משתנה.   גם בימים אלו, מתגלה מקרה של הטרדה ותקיפה מינית של נשים על ידי אנשי שררה וכח.    גם היום יש א'. באומץ היא בחרה להחשף.  אורלי קוראים לה ואין לה ממה להתבייש.
כל יום, שומעים על קורבן אחרת.  אחת לפחות. לפעמים זה נגמר ברצח פיזי.  תמיד זה רצח נפשי.   לפעמים כמה בנות מאותה המשפחה, לפעמים רק אחת בודדה.  אבל המציאות, אחת היא.  אלימה וקשה.  לא קל להכיל אותה, את המציאות הזו.  לא קל לציבור להכיל .  אף אחד לא מתרגש, חוץ מכמה פמיניסטיות וכמה פמיניסטים רגישים.  יש כאלו שכותבים על זה בבלוג (לדוגמא, נעמה) יש כאלו שמצטרפים להפגנה.  אבל הרוב שותקים.

הרוב גם שותקים כשמתקיים גירוש מאסיבי של אנשים שרוצים להתפרנס. אפילו לא בכבוד.  בדרך כלל להתפרנס מעבודות, שאתם בחיים לא תסכימו לעשות, בשביל זה יש דמי אבטלה וביטוח לאומי, לא?  ולהם מה?  אני חושבת על הנשים שהגיעו לארץ.  פליטות נרדפות מיבשת שבה סטטיסטיקת הפגיעה בנשים מזעזעת.  נשים שעברו גיהנום.  שארית הפליטה.  הגירוש היה השלב הראשון.  השלב השני גטאות. מכלאות ענק שבהם המזון קצוב, אין יוצא ואין בא.  והשלב השלישי?  מחנות עבודה.  "העבודה משחררת".  הזמן עובר מהר, אבל המציאות, המהות, לא משתנה.

אני כבר בת 38.  חגגתי יומולדת, בשבוע שעבר.  יצאתי מגדרי.  הבאתי עוגה לעבודה. קיבלתי מתנות ונשיקות לחות עד שכבר לא יכולתי להרגיש יותר את הלחי שלי.  הנימוס מנע ממני לנגב את הפנים.
אני כבר מיושבת בדעתי (פחות או יותר), אולי פחות לוחמנית.  הסיכוי שאני אהיה מנכ"ל או נשיאה, או רמטכ"ל נמוך ושואף לאפס.  הסיכוי שאני אוביל מהפיכה, נמוך גם הוא.

אני רק יכולה לצעוק בשקט, שהמצב הזה הוא בלתי אנושי.

כבר הרבה זמן, אני חושבת יודעת שאני צריכה עוד נעליים.  ההתלבטות היא בין מגף גבוה, מגפון שמגיע לקרסול או מגף חורפי עם פרוות כבשים שתחמם לי את הרגליים בחורף.  אני יודעת אפילו את הצבע (שחור) ואת המידה  (36).

לצערי לא אוכל לרכוש אותם כי הם בחום ורוב ארון הנעלים שלי בחום

מגפי גומי מטופשות ונחמדות

איכשהו,למרות שאני מתכננת לצאת לקניות, למרות שיש לי יום חופשי להסתובב בעיר, עדיין, איך אומרים… טרם הספיקותי.     יכול להיות שזו הסיבה שבטלוויזיה משדרים עכשיו את הפרסומת המצחיקה והמקסימה על Zalando.  הגרסא שמצאתי ביוטיוב, היא הגרסא באנגלית, לחנות בגרמניה.  אבל האמינו לי, הגרסא ההולנדית, היא אותה הגרסא, רק בהולנדית, לחנות מקוונת בהולנד.

כשאני עוצרת במקרה ליד חנות נעליים, הילדים שלי מקטרים וטוענים שזו סטייה. אבל זר לא יבין זאת. אתמול דיברתי עם מרגית.  סיפרתי לה שכבר שנה לא קניתי נעליים חדשות.  היא שאלה על הנעליים הכתומות (אפריל) והחומות (אוגוסט).  חבל שיש לה זכרון מצויין למרגית זו, כשהיא הזכירה לי את הרכישות האחרונות, חשבתי על כל הארגונים הנפלאים שיכולים להתרם מהכסף הזה (לדוגמא,  רוח נשית, או מחלקת חינוך של מרכז הסיוע תל אביב).

המצפון שלי החל לעבוד שעות נוספות.

בכל מקרה, אני עדיין מתלבטת בנוגע לרכישת הנעליים הבאה שלי.   התקציב שלי מוגבל באופן מדכא.  אני מגבילה אותו בכוונה.  ככה יש לי תחושה שאני שולטת בהתמכרות שלי.

בינתיים, רק כדי שנהייה מסונכרנים… גם אתם כאלו?

ממתק טלויזיוני

יש סדרה אחת, שהתחלתי להתמכר אליה.  The Closer.  גיליתי את הסדרה הזו ממש לאחרונה, למרות שהיא משודרת כבר מ- 2005 .   לכאורה, מדובר בעוד סדרת בלש משטרתית.  העלילה עצמה, שבלונית.  בתחילת הפרק יש רצח, מחלק הרצח מנסה למצוא את הפושע, טוויסט קטן – הפושע הוא לא מי שחשבנו בהתחלה, סוף – הצליחו לקבל הודאה כתובה.  מבנה פשוט כזה, לא היה גורם לי להקליט את הפרקים ולעקוב אחרי הסדרה.   רוב הזמן, גם אין לי זמן לראות טלוויזיה… ובכל זאת אני מתמכרת.

אני חושבת שהדמות של ברנדה  לי ג'והנסון, הבלשית הראשית, גורמת לכך.  קודם כל יש אישה, בתפקיד ראשי שזה כבר משמח.  לא סתם אישה.  ברנדה לי היא אישה דרומית שורשית שמשתלבת בסביבה המתוחכמת לכאורה, של לוס אנג'לס.  קירה סדוויג, השחקנית, עושה עבודה מצויינת. המבטא, המניירות הקטנות, הבגדים המאוד מכוערים והמאוד נשיים, המשקפים הלא מחמיאים, האודם הכתום הבוהק, שילובי הצבעים הבלתי אפשריים…  היא מוצאת חן בעיני ברנדה לי.  אישה קטנה, שלומיאלית ברמות מטורפות, היא מחייכת המון אבל לא נחמדה, נוירוטית ומכורה לשוקולד.

בסביבה הגברית הזו, מצליחה ברנדה לפקד על המחלקה שמורכבת מגברים מבוגרים ממנה, שמחקים אותה ואת המניירות שלה לא פעם.  היא שומרת על הנימוס הדרומי ומשיגה הודאות מאנשים, שנראה שלא יישברו לעולם.

עוד קטע, קשה היה לי להתאפק שלא לשתף אתכם:

אם מזדמן לכם (אני לא יודעת אם הסדרה משודרת בישראל), תתמכרו גם.

פעם בכמה שבועות, אבא של הילדים (העילוי), נוסע לכמה ימים.  נסיעת עבודה, לאחד הסניפים של החברה שלו באירופה.  אחת לכמה שבועות… והילדים שונאים את זה.   פעם כשהיינו בישראל והעילוי יצא למילואים, המאמממת שהיתה אז בת 9 בערך, התקשרה אליו וסיפרה שאמא מתעללת בה.  היא צועקת ונותנת רק קורנפלקס עם חלב לארוחת ערב.

אחת לכמה שבועות, השרביט עובר באופן מלא אלי, אני משליטה את הסדר והילדים נזכרים כמה טוב, כשאבא מרסן את אמא.  כשהוא הולך, אני מזכירה להם את החוקים, שמוגדרים היטב:  מי שצועק בתוך הבית, יוצא להתאוורר בחצר, המטבח נסגר ב- 8 בערב.  מי שלא אכל, זבש"ו.  מותר לאכול בין הארוחות פירות ומעדני חלב בלבד, אסור לאכול בסלון וחייבים לסדר את המטבח אחרי שאוכלים בו, חייבים לקחת את הכביסה למקום ולסדר ת'ארונות,  חייבים לבלות זמן איכות בקריאה ואין טלוויזיה סתם ככה.   אני כבר לא צועקת, אני מדברת בשקט מוחלט.  החוקים ברורים, הילדים לא במיוחד מרוצים ואני חושבת שאני פספסתי הזדמנות נדירה להיות רסר משמעת במקא"ם.

העילוי נמצא עכשיו בלוקסמבורג והוא צפוי לחזור אחרי הצהריים.
בינתיים, איפה דר' קדמן כשצריך אותו.

תזרמי

האמת, שהילדים כבר הגיעו לפת לחם.  לא באוכל, אלא בלבוש.  לפני כחודש וחצי בערך, סידרתי עם כל ילד (חוץ מהמהממת – שהיא כבר גדולה ולא נותנת לי לחטט), את ארון הבגדים.  הוצאנו ערמות של בגדים שכבר קטנים עליהם, בלויים, קיפלתי יפה והעברתי להומנה.  על הפחים הגדולים של הומנה, כתוב שהם שולחים את הבגדים למקומות שבהם יש בהם צורך, כמו מזרח אירופה ואפריקה.  בכל אופן, הילדים, הגיעו לפת לחם.  היה להם ג'ינס אחד בקושי, סווטשירט אחד  ואולי שתי חולצות ארוכות שלא קצרות עליהם בשרוולים ובבטן.  כל יום הייתי מפשיטה אותם, שולחת אותם ללבוש פיג'מה ומכבסת בלחץ את הבגדים, שיהיו להם למחר. איכשהו העברנו ככה תקופה של כמה שבועות.  זרמנו.
אולי הייתי צריכה לצאת למסע קניות עם כל ילד בנפרד, להקדיש איזה שעתיים ולגמור עניין, אבל לא היה לי זמן והם הפכו לבררנים.  הם צריכים למדוד וצריכים את הזמן שלהם ורוצים לראות מה יש בעוד חנויות.  אצל ההולנדים, במשך השבוע החנויות נסגרות בשש בערב ולא היה לי סיכוי להצליח לקנות להם משהו.  בסופי השבוע בדרך כלל, תמיד היה משהו ואיכשהו השופינג עבור הילדים התמוסס.

כשקיטרתי לעילוי, הוא פתר את הסוגיה בהזמנת חדרים במלון בקרפלד, גרמניה, שנמצא חצי שעה מסנטרו – הקניון הכי גדול באירופה.  סופשבוע של שופינג והשתכשכות בבריכה הפנימית במלון.  כל הקונספט הזה, של לקנות את רוב מהשצריך במקום אחד מתאים לי.  אני תמיד יכולה להשלים עוד בגדים תחתונים במקום שהגמדים לא מתעקשים לבחור את הסחורה.  נסענו, בשישי אחרי הצהריים.  ירד גשם כבד, וסביב אוטרכט, כמו תמיד, היו פקקים איומים.  המרחק לקרפלד בקילומטרים הוא בערך 220 קילומטרים שזה בערך שעתיים וחצי נסיעה.  בפועל נסענו קצת יותר.   אבל, הילדים כמעט לא רבו אז אפשר להגיד שהנסיעה היתה נעימה.  זרמנו.

סנטרו.  המקום הזה מדהים בגודל שלו.  הייתי אומרת שזה בערך פעמיים עזריאלי, אולי שלוש פעמים.  ענק.  שש שעות הסתובבנו שם.  בשלב מסויים, התפצלנו והעילוי לקח את המלכה ופליני לבריכה של המלון והמאממת ואני נשארנו לדגום עוד חנויות.  שש שעות ועדיין לא נכנסנו לרוב החנויות.  מצחיק, שאת הקניות, עשינו בחנויות שיש גם פה במרחק יריקה – זארה, H&M וכאלו.  ברוב המקרים לא היו מציאות משמעותיות אבל אני חושבת, שבעיקר למהממת, היה חשוב להרגיש שיש לה האפשרות לבחור.  היא בחרה ואני זרמתי.

בזמן שאנחנו נכנסו לעוד חנות ועוד אחת, העילוי עזר לילדים ללבוש בגד ים ולקח אותם לבריכה של המלון.  באתר האינטרנט, היו תמונות של ספא ובריכה מחוממת מעוצבת בצורה של עלה גדול עם מזרקה באמצע.  הם לא שכחו גם רובי מיים וכל מה שצריך בשביל יום בבריכה.  כשירדו לקומה של הספא, גילו שיש כנס נודיסטים.
המלכה התחילה לצעוק שהיא לא מוכנה לשחות עם כל הערומים האלו.  פליני בהה בזקנות וצחקק והעילוי ניסה לשכנע אותם להכנס למים.  "אתם לא חייבים להתפשט גם" הוא אמר.  אבל הם סרבו.  "אין כאן שום דבר שלא ראיתם בבית, ערום זה טבעי.  תזרמו"  הם סרבו ואחרי שעלו לחדר בתסכול, התחלתי לקבל טלפון כל חצי שעה שמשעממם להם.  זו הבעיה בגרמניה.  אני לא יכולה לשלוח אותם לקולנוע או להצמיד אותם לטלוויזיה.  הכל מדובב לגרמנית. מה שכן, אמרתי להם לקרוא וללמוד למבחן…בשלב מסויים הם באו לקחת אותי ואת ההמהממת.

בדרך למלון, העילוי סיפר על החוויות שלהם ואיך נורא בא לו להצטרף לערומים בבריכה.  "תבואי איתי"?  הוא הבטיח שהתאורה מעומעמת ויש המון נשים.  "אף אחד לא יראה שלא הורדת שיערות ברגליים" הוא הבטיח לי.  זרמתי.  במלון התעטפתי בחלוק מגבת, נשמתי עמוק וירדתי אתו לקומת הספא.  איזה מעוממת ואיזה נעלים.  ספוטים חזקים בכל מקום, הבריכה מלאה בגברים ערומים בגיל העמידה שצמודים לדפנות ואני, שעומדת אחוזת פלצה ומהדקת היטב את החלוק.  אין אפילו אישה אחת באופק.  "זה לא נראה לי, כל הקטע הזה".  הוא הציע שנתחיל בסאונה.  אבל, בשביל להכנס צריך להתפשט, ולא ניתן לנעול את הדלת.  "את לא זורמת", "תזרום אתה עם הערומים אני עולה לחדר."  הוא הבטיח שהוא תיכף עולה לחדר.  חזר אחרי שעה.
"בפעם הבאה, תביאי בגד ים, זה יעזור לך לזרום".
בסדר.
דרך אגב, השאלה, "אבא שך' ערומקו", רלוונטית.

עבודות מ' ומדי ט'.

אני יכולה להעריץ נשים שמוצאות סיפוק מלא מלעבוד בבית.  אני לא מתכוונת לנשים שהמשרד שלהן ממקום בבית והן עובדות בעבודה שמרוויחים בה כסף, פוגשים אנשים חדשים ומקבלים מטלות ולוחות זמנים.  אני מתכוונת לאותן נשים שעובדות בבית בעבודות מ' ולבושות במדי ט'.  יום יום.  גם מחוץ ל"שעות העבודה" הנהוגות במשק.  עבודות מ', זה שם כולל לעבודות במטבח וסביבותיו:  מקרר, מדיח, מערבל מזון, מכונת כביסה, מגהץ, מיקרו.  מדי ט' זה שם כולל לטרנינג מרופט.  לפעמים אפילו זה שישנת איתו בלילה.  אני יכולה להעריץ נשים כאלו, שמוצאות הנאה וסיפוק שקט, מהשלווה האופפת אותן כשהן אוספות את הכביסה ומפעילות עוד סיבוב במדיח.

היתה תקופה שהייתי מובטלת. מרצון או מאונס.  אני זוכרת את תקופת עבודות המ' כתקופה אפלה במיוחד.  לא באמת יש סיבה להתלבש יפה בבוקר, ממילא פוגשים רק את הקופאית בסופר, או מקסימום השכנה ממול, שגם היא, חייה מתמקדים במטבח.   יש כאלו שמצליחות לצור להן סדר יום מוגדר – ביום שלישי הולכים לשוק וביום רביעי לחוג וביום שישי מבשלים, אבל אני, סתם הייתי מכלה את ימי בבטלה ממורמרת וממציאה לעצמי פרוייקטים.  כמו לסדר את הארון באמבטיה, או לנסות לתפור איזה תיק.

עכשיו, אני בבית.  זה היום שישי הראשון, מזה חודש וחצי שבו באמת יש לי "יום חופשי": אין חג, אין מועד, הילדים לא מתחלים בבית.    מאז שצמצמתי את המשרה שלי ל- 4 ימים בשבוע, (1 בספטמבר 2010), אני לא עובדת בימי שישי. זה נראה לי נכון, מאוזן.  ארבע ימים של דיוק ומיקוד ופוליטיקה בזעיר אנפין במשרד ויום אחד, יום לעצמי.  הילדים בבית הספר, העילוי בעבודה.  אין מי שידבר איתי.  רק אני ועצמי והמחשבות שלי נכנסים לרגיעה.

זה לא קורה.

אני בבית עכשיו וקצת מבוהלת.  הוא נראה זוועה:  גרבים ונעליים בכל מקום, כביסה שצריך ללכבס, המטבח מבולגן, המקרר ריק וצריך גם להכין ארוחות שבת.  היו לי כל כך הרבה תוכניות ליום החופשי שלי:  חוג ניפוח זכוכית וחוג צורפות, לצאת לאימון ריצה, ללכת לחפש אוצרות בחנויות יד שניה, לכתוב, לקרוא, לסוע להסתובב בעיר אחרת… להפגש עם חברה לקפה, לסרוג….  אבל כרגע, יש לי התקף חרדה זעיר.  הלב שלי דופק חזק, אני מסתכלת על הבלאגן וחושבת על איך שאני לא רוצה להשאב לעבודות המ' ואולי בעצם עדיף לי לתת קפיצה למשרד.  אני מתחילה שני פרוייקטים ויש לי המון עבודה.

אפשר לומר, שאני קצת מבולבלת ומבוהלת מהחופש הזה.

אולי אני בעצם, צריכה לעשות לי תוכנית יותר מדוייקת.

אולי בתור התחלה, אני אלך להתקלח ולהתלבש.  לא בטרנינג.

לפני שנסעתי, אמר לי הבוס שהוא חושב שקוראים לה "פריז של מזרח אירופה".  בודפסט, הונגריה.  נסעתי לסופשבוע קצר.  חמישי בערב, עד ראשון בבוקר.  לבקר את סוזאן חברה שלי וגם קצת להסתובב בעיר.  ספונטניות מסויימת.  שבוע וחצי לפני הטיסה סוזאן ואני דיברנו ומיד אחר כך קניתי כרטיסים.  לא הספקתי לקרוא על העיר, לא הספקתי לסמן לעצמי מקומות שאני רוצה לראות, רק דיברתי עם אנשים מסביב.  אח שלי, אמר לי שזו עיר מאוד עצובה, מאוד עניה.  היתה תקופה שהוא נסע לא מעט לעיר, ענייני עבודה – ובכל פעם נתקל בילדות בנות עשרה, שמציעות לו הנאות גוף בתמורה לארוחה חמה וקורת גג.

בנין הפרלמנט מציץ מאיזו סמטה

זו עיר יפה ועצובה ופראית בודפסט.  פאר האמפריה האוסטרו-הונגרית ניכר בה, כמו גם סימני הזמן.

הטיח מתקלף, הקירות מתפוררים והאנשים, עצובים ומרירים.
יש משהו, בטיול לבד שמאפשר לאחרים להפתח אליך, לספר לך את הסיפור שלהם.  את עוצרת מישהו ברחוב, לשאול שאלה, את נכנסת לחנות, לחצר, לסמטה ותמיד יהיה מישהו שרוצה לשתף, לתאר, להעביר איזשהו סיפור, איזה מסר.

בעל החנות, באזור הארמון. בודה.

נכנסתי לאיזו חצר, נכנס האדון הזה אחרי.  "מאיפה את?" שאל אותי.  "אמסטרדם" עניתי, תשובה פושרת.  אני לא בטוחה שההונגרים ידועים בעולם באהבתם לעם היהודי.
"לא, את לא נראית הולנדית.  את נראית כאילו באת מהמזרח התיכון".
"זה נכון," אמרתי לו.  "כי אני במקור יהודיה מישראל,  שגרה באמסטרדם".  יכולתי לראות את הגאווה בעינים שלו.  הנה, הוא יכול עדיין לזהות יהודים.
"ברחוב, איפה שגדלתי, היו כמה יהודים.  חזרו מאושוויץ"  הוא סיפר שהמצב עכשיו, לעומת התקופה הקומוניסטית מאוד התדרדר.  "כבר אין אהבה בין אנשים.  אין כבוד, אין ערכים.  אין משפחה.  כולם כל הזמן עובדים ונאבקים, אחד בשני כדי להצליח לשרוד.  זה לא כמו אצלכם, היהודים, שגם בתקופות הכי קשות המשפחה היתה מעל לכל".  הדברים שהוא סיפר לי, היו הדהוד לסיפורים של סוזאן.  ברגע שהמדינה פסקה מלהיות קומוניסטית, היא פנתה פניה חדה, חדה מדי, אל עבר הקפיטליזם, ללא הנחת תשתית למדינה וחברה סוציאליסטית.  אין תמיכה בחלשים, אין קצבאות, מקלטים לחסרי דיור.  אנשים צריכים להסתדר לבד, בכוחות עצמם. בעל החנות סיפר לי שהוא בן 75 ונאלץ לעבוד כל יום, 7 ימים בשבוע, למעלה מ-10 שעות ביום.  אין לו פנסיה.  הוא לא יכול להרשות לעצמו לנוח בימי ראשון או בחגים.  סוזאן מספרת, שהחנויות שם פתוחות כל יום, מצאת החמה ועד לשעות הקטנות של הלילה. אין סחורה בחנות, אבל החנות פתוחה.  השכר החודשי הממוצע שם הוא כ-400 אירו לחודש.  אין אבטחת הכנסה.

יפה בודפסט, יפה ועצובה ופראית.  בכל מקום מקבצי נדבות, נשים שחיות על ספסלים, הומלסים.  יש ניגוד חד בין הבתים המרשימים מהעבר למציאות הקשה בהווה.

בשיטוטים שלי בעיר, השתדלתי לצאת מהרחובות הראשיים לעבר סמטאות קטנות.

הצצתי לחדרי מדרגות, נכנסתי לחצרות פנימיות.  ניסיתי לראות, איך חיים האנשים הרגילים, אלו שראיתי ברחוב, עם פנים קשות ושפתים קמוצות.  כשעצרתי אותם, לשאול משהו – הם היו מנומסים להפליא, במאור פנים הפנו אותי למחוז חפצי, הציעו עזרה.  האנשים הרגילים שם, חיים חיים קשים, לא מפנקים. הזקן מהחנות, אמר לי, כשהבעתי צער על המצב שלו: "אל תרחמי עלי.  יש לי עדיין את החנות שלי, יש לי דירה לחזור אליה בערב.  אני קורא ספרים וגם מצייר. יש אנשים בגילי במצב הרבה יותר גרוע.  להם, אין אפילו תקווה."

הכביסה של האנשים הרגילים

~~~~~~~~~
עוד תמונות, אפשר למצוא בפליקר שלי.

סוף סוף גינה

אחרי תקופת הבניה הגדולה, שהיתה מנובמבר 2009 ועד מרץ 2010, היינו צריכים להתאושש.

לקחנו את הזמן,  למרות  שידענו שצריך לשפץ את הגינה.  צריך להחליף את הבלטות שכבר היו סכנת נפשות, לעקור את השיחים שגדלו להם פרא, להוסיף גדר ותאורה – ובכלל, לרענן את המראה הכללי.  היא נראתה הכי עלובה ופראית ברחוב שלנו, ולנו לא היו כוחות הנפש להתמודד איתה לבד.


מבט על הגינה הקדמית, לפני.

קיבלתי הצעות כתובות משני גננים שעובדים פה בשכונה.  הם באו לראות, מדדו, שאלו מה הייתי רוצה ואחר כך שלחו לי בדואר מעטפה לבנה ונייר עבה עם הצעות מדהימות.  הצעה אחת היתה 6000 אירו, לגינה הקדמית בלבד.  הצעה אחרת, לוותה במסע מרתק עם אדריכל גינות מקצועי. כל מפגש קסום איתו יעלה לנו לא פחות מ- 80 אירו , חוצמיזה שתי הגינות – הקדמית והאחורית יעלו לנו לא פחות מ-10,000 אירו.

הגינה האחורית בתקופת החורף

העילוי נחרד.  ביני לביני, לא היה אכפת לי לשלם.  "נממן את זה מהפנסיה שלי", הצעתי לו.  העיקר שמישהו כבר ישפץ את הגינה.  הבלטות העקומות, הפחידו אותי.  חששתי, שאיזה שליח פיצה ימעוד בגינה וישבור משהו ואנחנו נצטרך לשלם במשך שנים סכומי עתק.  פיצויים.  דוד, שקלט את המצוקה שלי, הציע שאני אתקשר לקישטוף, איזה פולני שהוא מכיר.
שני טלפונים, שתי פגישות.  הגיעו שניים.  אחד מהם דובר אנגלית קלוקלת, השני דומה שתי טיפות מים, לדוד שלי פאול.  לחיצת יד אחת וטלפון נרגש לאבא שלי, שיגיד להם בפולנית, שיתנו מחיר טוב.

הגינה האחורית בתקופת השיפוץ

שבוע וחצי לקח להם לעשות לנו גינה חדשה, שבוע שבו הפולנית שהם דיברו איתי החזירה אותי לגיל צעיר מאוד, כשסבתא שלי זכרונה לברכה היתה מושיבה אותי על אדן החלון ומצביעה על על משהו ואומרת לי דג'וו (drzewo=עץ) ונייבו (niebo = שמיים).  בתקופה שהם עבדו, היו לי בלילה חלומות שבהם אני סופרת בפולנית.   היה נדמה לי, שככל שאני נחשפת אליהם השפה הזו, שפת אימי חוזרת אלי.  עוד מילה שנדלית ממקום עמוק בזכרון.  די הפליא אותי שהבנתי חלק גדול מהשיחות בינהם.  עמדתי על המשמר.  בכל זאת, הם פולנים ואני לא רוצה שימכרו אותי בזול.

שבוע וחצי, פחות מ- 6000 אירו שיחה לא פשוטה אחת על הפולנים והיהודים* וקצת על ההסטוריה, ויש לי שתי גינות חדשות.


הגינה הקדמית, כבר עם תאורה ועם גדר

אני אחראית על הצמחיה, כך החלטנו העילוי ואני.  הוא אחראי על ריהוט הגינה והברביקיו.

לגזור ולשמור - אני עובדת בגינה.

~~~~~~~~~~~~
* יש משהו מאוד מענין – האדריכלית שתכננה לי את הבית היא גרמניה והפועלים ששיפצו לי את הגינה הם פולנים.

~~~~~~~~~~~~~
עוד פוסט בנושא:
גינה