לחמניות טבעוניות מקמח מלא לפחדנים ולפחדניות

לחמניות טבעוניות מקמח מלא לפחדנים ולפחדניות.

Read Full Post »

בעברית

בזמן האחרון, אני מגלה שיש מסביבי המון פעילות חדשה בעברית.  השפע הזה, עוזר להקל קצת את הגעגועים לשפה העברית ויוצר חיבורים בין הישראלים מסביב.  נוצרים מעגלים, מפגשים חדשים עם אנשים שותפים לחווית הגולה, תוך השענות על השפה והתרבות.
יש שיאמרו, "רוצים להרגיש ישראלים – חזרו הביתה לישראל" ואחרים ישאלו "למה לכם להבדל מהחברה הסובבת אתכם".  אמירות שמתייחסות במובן מסויים לחברה של מהגרים (מרצון או מאונס), שחיים בין התרבויות – רוצים לשמר את הקיים ועדיין לא מרגישים בנוח להטמע בסביבה החדשה.    לא כל כך בא לי להתנצל על הצורך שלי להבדל מהחברה ההולנדית ולשמור על היחודייות שלי כישראלית, שלא חייה בישראל.  באופן אישי, יש לי חברות טובות הולנדיות ואני מתקשרת איתן באנגלית. את השפה ההולנדית, אני לא מתכוונת לרכוש.  לא באופן כספי ולא באופן שכלי.  בעבודה, אני מתקשרת באנגלית.   ספרים אני קוראת באנגלית, טלוויזיה רואה באנגלית ואת מנת העיתונות היומית שלי, אני צורכת באנגלית ועברית.  איכשהו אני מסתדרת.  אך, אני מכירה משפחה אחת לפחות, שעל רקע הקושי השפתי תרבותי, חזרו לארץ.  ההתנסות הזו לא עשתה להם טוב.  לפעמים, אני מצטערת שהילדים שלי מכירים פחות שירים של אריק איינשטין ויותר שירים של ה-killers, או שהם לא מכירים בכלל סופרים ישראלים לילדים, פשוט מכיוון שהם מעדיפים לקרוא בהולנדית.
בכל אופן, במקרה, או שלא במקרה, אני מגלה מסביב, עשייה ישראלית בעברית, אשר באופן מפתיע מזכירה לי את הגלות שלי, אבל גם מחזקת לי את התחושה של הבית.  לעשייה הזו, אני שמחה מאוד לפרגן:

בית הספר למוסיקה של יניב נחום ורועי שבת.  כמעט כל יום, אחרי הצהריים, במתחם בית הספר היהודי ראש פינה באמסטרדם, מתקיימים שיעורים על כמעט כל כלי נגינה שתוכלו להעלות בדעתכם.  יניב ורועי, מדברים כמובן בעברית (ובעוד שפות, אני מתארת לעצמי) ומקדמים את החינוך המוסיקלי של תלמידי בית הספר ושל תלמידים שאינם לומדים בבית הספר ורוצים לנגן. יכול להיות שהם מלמדים גם מבוגרים, אבל צריך לשאול אותם.  יש מורים שדוברים עברית ומורים שדוברים אנגלית והולנדית.  זה נהדר לראות איך נוצרת לה קהילה קטנה של הורים שמגיעים פעם בכמה חודשים, לשמוע את האוצרות מנגנים בקונצרט.  הנה קטע קטנטן שצילמתי.  מכירים את השיר?

שנת הלימודים הנוכחית מסתיימת השבוע, אבל, בספטמבר תתחיל שנת פעילות חדשה שאפשר יהיה להצטרף אליה.

~~~

'שבט שבשבת', שזה, עם עדיין לא ניחשתם, השם של הצופים הישראלים. גם זו פעילות חדשה, בעיקר לילדים ולנוער, אבל לא רק… גם ההורים, נפגשים ועושים, על מנת שהפעילות תתקיים ותצליח.   ולפעמים, נפגשים סתם ושותים קפה ומחכים, שהפעולה תסתיים.  פעם בשבוע (יום ראשון), ילדים מכל מני מקומות נפגשים.   גם כאלו שלא לומדים ב'ראש פינה', או כאלו שלא גרים בריבוע הקטן הזה של אמסטרדם-אמסטלווין.  יש קבוצות לילדים מכיתה א' ועד לתיכון.  נכון שהשנה מסתיימת ממש עכשיו, אבל היא תיפתח שוב בתחילת ספטמבר.

יש הרבה דברים יפים בפעילות של הצופים, אבל אחד מהם שעולה לי לראש כרגע הוא העובדה, שהפעילות בעברית והיא מעודדת את הילדים הפרטיים שלי לתרגל אותה עוד ועוד שלא במסגרת משפחתית, או במסגרת שיעורי העברית בבית הספר.  לפעמים אני מוצאת את עצמי מעירה להם, מזכירה להם, לדבר בעברית.  אלו ילדים שחיים בו זמנית בשלוש שפות.  הולנדית בבית הספר ולפעמים בטלוויזיה, עברית בבית ואנגלית בטלוויזיה ובקולנוע.  שמתי לב, שקל להם לשחק בהולנדית, זו כביכול שפת המשחק הטבעית להם.    הצופים, יוצרים מסגרת נוספת של עברית וזה כמובן, מבורך.

טקס אש- שבט שבשבת

~~~~

מוקום עברי, הוא יוזמה חדשה ומאוד מסקרנת של קבוצת אנשים, שמקצת אפילו חברים שלי.  עבור ההולנדים האמסטרדמיים, המילה מוקום בסלנג, היא מרכז העיר.  עבורי, זוהי יוזמה שאני מקווה לראות אותה פורחת.  אין בה עדיין לוח פעילויות ועד כמה שאני יודעת, מחפשים עכשיו בית פיסי שיכיל את הפעילות החברתית תרבותית, אבל יש כל כך הרבה פוטנציאל ורצון ואני בטוחה שבסוף המוקום יבשיל ויתקיים.

~~~~

אחרי שסקרתי כמה מיזמי חברה ותרבות, חשוב שנתייחס גם לאוכל, נכון?

יכול להיות שהמוסד של סמדי, כבר קיים שנים ואני מגלה את אמריקה.  יכול להיות.  אני גיליתי אותה רק השנה ואני מאוד שמחה לפרגן.
מי שמכיר אותי, יודע שאני לא אכלנית גדולה.  גם לא בשלנית מי יודע מה, אבל זה כבר סיפור אחר.  סמדי, או סמדר (לבחירתכם), מכינה אוכל ישראלי ביתי גורמה.  המחירים הם קצת של בית מרקחת, אבל את המצמוצים בשפתיים של העילוי הילדים והאורחים, קשה לזייף.  היא מכינה כל מני מעדנים שמזכירים לעילוי את ישראל  ואת בית אמא ועושים אותו למאושר מאוד. את התבשילים שלה כמו חצילים עם כל מני דברים טובים, טחינה וחומוס ועוגות לא תמצאו בשום מסעדה .  יכול להיות שאם תתאמצו, גם אתם תצליחו לבשל כמוה.  יכול להיות… אני בכל מקרה, מודעת למגבלות שלי ואפילו לא מנסה.  האתר שלה אמנם באנגלית, אבל האוכל – מאוד בעברית.

Read Full Post »

טיול משפחתי באיטליה וגם המלצות

לפני שמונה שנים, ביקרנו לראשונה באיטליה.  העילוי ואני, בטיול בן עשרה ימים של נדודים לא מתוכננים בין מקומות שלא הכרנו, ערים וכפרים.  מכונית שכורה, טיפים מחברים בישראל, מפת כבישים מנייר וחוש הרפתקנות בסיסי.  כשחזרנו מהטיול, העילוי התחיל ללמוד איטלקית במתנ"ס ואני קניתי ספרי בישול וארכיטקטורה בסגנון איטלקי.  נשבענו שנחזור לבקר במקום המופלא הזה.

טוסקנה - נוף טיפוסי

אנחנו אוהבים את איטליה. יש משהו מאוד מוכר באיטלקים, הדיבור עם הידיים, הצעקנות, השימוש בעגבניות בכל תבשיל ותבשיל…
הנהיגה הפרועה שלהם, לא היוותה אתגר עבורנו.  התמרורים הם רק המלצות, גם בישראל.   העילוי, נהג לומר על המשפחה שלי והארוחות השבועיות בה, שהיא מזכירה לו משפחות איטלקיות.  יש משהו בכבוד שלהם למשפחתיות,  שמכבד משפחות מטיילות עם ילדים וזה התאים לנו.

כביסה בסמטה איטלקית.

שמונה שנים אחרי ואנחנו חוזרים לאיטליה לטיול של שבוע וחצי, עם שלושה ילדים וסבתא.  נסענו במכונית מאמסטרדם.  נסיעה של יומיים  עד מילנו.  כשבדרך לנו בעיר בון בגרמניה וחצינו את שוויץ.

הדרך לאיטליה

בתכנון המקורי, בכלל רצינו לשכור איזה בית בהרים ולהנות מחופשה של בטן גב באיזה כפר עם עצים מסביב.  כבר באפריל, חיפשנו ומצאנו כמה בתים פוטנציאלים (בעיקר באתר הזה).  אבל, כתוצאה מעצלנות, דחיינות וחוסר היכולת לקבל החלטות בנוגע לחופשת הקיץ ולתאריכים שלה, לא הזמנו את הבית שרצינו. בסופו של דבר, לא נשארו לנו בתים והיינו צריכים לשנות את התוכניות.  העילוי מצא איזה מבצע ברשת Accor והחלטנו על טיול מתגלגל, קצת בכל מני מקומות וגם הרבה טוסקנה.  מלונות.    חשבתי שיהיה נורא, אבל היה נורא כיף.

בעיקר טוסקנה, אבל לא רק

טיול עם ילדים בגילאים שונים (13,10 ו-6 וחצי) מכתיב קצב מסויים וביקור במקומות שמעניינים בעיקר אותם.  על המאממת ופיליני, הטלנו את מלאכת התכנון.  היא תכננה והוא עודד אותה מהספה.   בדרך, מצאנו את האיזון בין מה שכל אחד רצה מהטיול.  טיילנו בפיזה, פירנצה, סן ג'ימיניאני, לוקה, מילאנו.  מכל מקום התפעלנו ונשארנו עם טעם של עוד.
קצת מוזיאונים, קצת היסטוריה, קצת טבע, קצת מסעדות, קצת שופינג.  השתדלנו לא להעיק על הילדים, למרות שבסוף הילדים כבר לא רצו להכנס יותר לגלריות או לכנסיות עתיקות.  "עוד פעם מדונה בכחול עם תינוקות ערומים ורקע ירוק?", "עוד פעם כנסיה חשוכה עם חלונות צבעוניים, נישבר לי מכל הדאומואים האלו"  …

הדואומו בפירנצה

תמונות נוספות אפשר לראות בפליקר שלי.

אלו ההמלצות שלנו, אם אתם מטיילים עם ילדים (אבל גם אם אתם לבד):

• במילאנו אל תפספסו את מוזיאון המדע והטכנולוגיה של דה וינצ'י.  המוזיאון נמצא במרחק הליכה מהכנסיה המרכזית והוא מרשים במיוחד בסקירת התפתחות הטכנולוגיה בתחומים שונים.  יש מוצגים שמאפשרים לילדים לגעת ולהתנסות.
• בפירנצה את מוזיאון המדע של גלילאו. המוזיאון נמצא מאחורי גלריית אופיצי.  הוא מציג מכשור מדעי שונה.  הילדים היו זקוקים להסברים ואסור לגעת בכלום, אבל למרות זאת האוסף וארגון הפריטים מרשימים במיוחד.
• אל תפספסו את העיירות סאן ג'ימינאני ולוקה. הן עיירות קטנות ועתיקות עם סמטאות צרות ובתים ישנים שמכניסים לאווירה מיוחדת.
• אל תכנסו למסעדות תיירותיות.  אם תצעדו קצת מחוץ לאזור המתוייר, תמצאו מסעדות מקומיות מצויינות.  קשה מאוד ליפול עם האוכל האיטלקי.  כל ארוחה, הוציאה מאתנו אנחות תענוג ומצמוצים לא מנומסים.
• המלצה חד משמעית – בפירנצה , כנסו למסעדה בשם vini e vecchi sapori , קטנטנה, מופלאה, מטר וחצי מפיאצה דה לה סיניוריה.  התענגנו בה לפני שמונה שנים, חזרנו שוב. ושוב חזר הניגון….

Read Full Post »

מודל ה-LAFA

איכשהו… גם אם הם מתגוררים בהולנד, או בדרום אוסטרליה, בסופו של דבר, בקרב הישראלים,  תמיד יעלה הדיבור על החזרה הביתה – לישראל.  אולי לא בכל שיחה, אולי לא עם הנייטיבז, אולי לא באופן קבוע, אבל תמיד זה יהיה ברקע.  יש כאלו שמחשבים את קץ הגלות לאחור, ברגע שהם יצאו מישראל, אחרים מסרבים לנקוב בתאריך.  יש שנותנים זמן גלובלי, טנטטיבי כמובן. כשהקטן יכנס לכיתה א', כשהגדולה תסיים את הבגרות, אוטוטו…  אחרים מדברים על אף פעם.
שיחות על חזרה לישראל מעלות באופן נוקב את שאלת הההוויה .  למה אנחנו פה?  למה לא שם?  מה חשוב בחיים?  מה חסר לנו?  מה טוב לנו? נראה לי, ששיחות "לאן פנינו מועדות" הן איכשהו מה שיכול להרוס מסיבה. תמיד יהיו כאלו שישמיצו עד דוק את הסביבה המקומית, או את ישראל.  תמיד יהיה מי שיאנח וידבר על המצב, הכלכלי \ הבטחוני \ המדיני \ מעמד האישה \ זכות השיבה \ ההשכלה הגבוהה \ החינוך \ הדמקורטיה הישראלית.  טוב לא יכול לצאת משיחות כאלו, בעיקר אם הן רבות משתתפים.

שגיא, שעובד איתי, פיתח את מודל ה- LAFA שמכיל מרכיבים למדידת הגעגועים:

Language
At Home Feeling
Friends Family & Food
A better climate

לפי המודל, אפשר לזהות את רמת בשלות האדם לחזור לישראל. כאשר כל התשובות, ביחס לישראל, מבטאות כמיהה – אפשר לדעת… באותה המידה, אפשר להשתמש במודל, כדי לחזות, מי מהסובבים, ימצאו את ההזדמנות הראשונה כדי  לצאת מישראל.
נראה לי שהמודל הזה, הוא לא פחות ממבריק.  מה מדד הLAFA שלכם?

Read Full Post »

המלכה עושה בושות

היום* ניגשת אלי, איזו אמא** בבית הספר ומספרת לי, שהמלכה (בת 6), פנתה אליה בשבוע שעבר:
– מה יש לכם לאכול בבית?
קצת מופתעת, שאלה אותה האמא, "מה קרה חמודה?"
– אני רעבה.
האמא סיפרה, שהיא ראתה נצנוץ של דמעות.  "אין כלום לאכול בבית שלנו.  כלום!"
-יש לי מרק עוף בבית.  את רוצה לבוא לאכול?
המלכה נראתה מאוכזבת מאוד.
–  אתמול ושילשום אכלתי מרק עוף.  יש משהו אחר?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
* אני לוקחת את הילדים מבית הספר בדרך כלל בימי שני או שישי.
**מזל שאותה אמא מכירה אותי מספיק טוב.

Read Full Post »

טנריף

ביום רביעי בשבוע שעבר,עלינו על הטיסה לטנריף.

טיסה ארוכה (4שעות וקצת) ב transavia. זו היתה טיסה צפופה,של הולנדים בלבד,שטסים אל השמש. <<הנה טיפ בחינם למי שמחפש לעשות כסף מההולנדים – ללמד אותם להשתמש בקרם הגנה ולהמנע מהשמש. זה שלאגר מובטח, לבעלי סבלנות גבוהה.   ההולנדים, אוהבים להיות שזופים מדי.   בעצם אין מדי…הם נוהגים ללכת למכוני השיזוף גם בחורף ואם אפשר להשרף עד דוק בשמש, זה הכי כיף. העור שלהם שרוף חרוך ומקומט.  צריך לפתוח פה איזה סטראט אפ של קרם הגנה…>>
"יום מסע", אני קוראת לטיסות ארוכות שכאלו.  יום שבו אנחנו משונעים מהספסל לכיסא לתור ושוב לכיסא לספסל וכו'.  מאוחר בערב הגענו למלון הדירות שלנו שנמצא בחלק הכי דרומי של האי.  Costa del Silencio.

בבוקר, גילינו שאנחנו באי יפייפה שטוף שמש ודקלים.  המלכה, שעשתה מחקר מעמיק על בוב ספוג,  טענה שהדקלים הקטנים הם בעצם כמו הבית שלו  – דבר ששימח אותה עד מאוד.
לכל מקום שמרימים את העיניים רואים יופי.  צוקים גבוהים, בתים צבעוניים וחולות שחורים שנושקים לים תכלת צלול.

<עוד קצת תמונות, אפשר לראות בפליקר שלי>
נדמה לי שהחיים באי הזה מאוד נוחים ופשוטים.  רוב הזמן חיים מחוץ לבתים הקטנים, בחצרות, בים, במדרכות. הכביסה תלויה בכל מקום, הנשים עוברות בין הבתים והילדים רצים חופשיים.  יש בנינוחות הזו, משהו שהזכיר לי את ישראל.
בחופשה הזו, נאלצנו להגמל ממה שאנחנו מכורים אליו – טלוויזיה ואינטרנט.  למעשה, היתה טלוויזיה בחדר, אבל  היא שדרה ערוצים שונים בספרדית גרמנית או CNN .  שום דבר ששווה להתמכר אליו…. החיפושים שלנו אחר רשת אלחוטית עלו בתוהו.  אם היתה – האות היה חלש או שהרשת היתה נעולה.  אפשר היה תמורת סכום שערורייתי של  4 אירו לשעה, להתחבר למחשב בלובי, ולגלוש שם.  המחשב בלובי הוא מחשב ישן נושן והמקלדת נראתה לי דביקה משהו…. נאלצנו לנוח וזה היה נהדר. היינו המון בבריכה ובים, הלכנו לאטרקציות של פרק מים וגן חיות, הסתובבנו בערים ובהרים ובעיקר עשינו כלום.  בערבים שיחקנו עם הילדים בינגו,פתרנו פאזלים, קראנו וקצת תרגלנו את הלימודים שלהם.

די התאכזבתי מהאוכל שם.  ציפיתי לאוכל פיקנטי כמו בקריביים, או לפחות עם השפעה מרוקאית ברורה, אבל התאכזבנו לגלות שבעצם הם מאוד אוהבים רק עוף וצ'יפס.  וגם פירות ים – אבל בזה אנחנו לא נוגעים…  אני טוענת שאם מישהו יפתח שם מסעדה צמחונית או כשרה הוא יהיה מליונר.  העילוי טוען שאני לא כל כך טובה בחשבון "כמה צמחונים או יהודים כבר מבקרים באי… ?"  הילדים, במסגרת ההזדהות עם בוב ספוג, טענו שאני נורא מזכירה להם את פטריק, בעיקר ביכולת ההסקה הלוגית…
מה שכן, גילינו את המוחו (או mojo) –  זה מן רוטב פלפלים חריף ופיקנטי עם המון המון שום, שאפשר לצרף אותו לכל דבר.  כמו הסחוג אבל אחרת.  קנינו אולי 8 צנצנות.  שלא יחסר חלילה.
הופתענו, שאין להשיג בסופרמרקטים חלב טרי, אלא חלב עמיד.  מצאנו חלב טרי רק בסופרמרקטים שמיועדים לתיירים.   די מוזר.  לא?  אני לא מבינה איך הם אוכלים קורנפלקס עם חלב בבוקר…
חזרנו אחרי שבוע, אבל מבחינתי, לא מיצינו את האי.  לא שטנו באוניה לבקר באיים הסמוכים, לא ביקרנו בהר הגעש, לא מיצינו את חווית השופינג – אבל כן טעמנו מהכל קצת ונשאר לנו טעם של עוד. אני חושבת שהחופשה הבאה, בטוח תהייה קצת יותר משבוע.  אנחנו עדיין מתלבטים בנוגע ליעד…

Read Full Post »

לזניה

מאז שהתחלתי לעבוד מחוץ לבית (1. שנה בערך 2. גם בבית עבדתי – כביסות אוכל קניות נקיונות וכדומה. זה לא שכל הימים סרגתי מול הטלוויזיה), אנחנו כמעט ולא מארחים לארוחות שישי, שזה היה לי נורא חשוב.  למעשה, אם אני לגמרי כנה עם עצמי, המאמץ העיקרי מתמקד בקיום ארוחות שישי.  יום שישי הוא יום עבודה רגיל אצלי, כך שגם אם אני מסיימת הכל מוקדם, לא תמיד יש לי האנרגיה להרים ארוחת פאר ולארח.  בדרך כלל מה שאני רוצה זה רק לאכול, לשמוע את הילדים מדברים, לסרוג קצת מול הטלוויזיה ולנוח.  לפעמים, במקרים נדירים, העילוי ואני יוצאים, אחרי ארוחת הערב עם חברים, אבל זה באמת נדיר ואני בדרך כלל מאוד עייפה.
גיליתי את המתכון המופלא הזה ללזניה, כאמצעי להרים ארוחה ב- 10 דקות עבודה.  ארוחה חמה, מושקעת, שאם אני נותנת לילדים לעזור להכין אותה אז זו בכלל חגיגה.  זו לזניה חלבית, על בסיס תרד ורוטב עגבניות.  מה שמפתיע, זה שכל הגמדים, שבדרך כלל תמיד יש גמד או גמדה שלא רוצים לאכול את הדבר המגעיל הזה, כווולם אוהבים את הלזניה הזו.
מצרכים:
עלי לזניה שטוחים
חבילת עלי תרד שטופים
קוטג'
גבינות לבנות ישנות
עגבניות בשלות מדי או עגבניות מקולפות בקופסאת שימורים
רוטב פסטה מצנצנת זכוכית
מוצרלה או גבינה אחרת מגוררת
אפשר להוסיף גם זיתים ופטריות ופלפלים אדומים ועוד כל מני.  אבל זה הבסיס.
בתבנית פיירקס שוטחים את עלי הלזניה הלא מבושלים ועליהם בשכבות מוסיפים את התרד, הגבינות, העגבניות ורוטב העגבניות.  בין לבין מוסיפים גם את עלי הלזניה.
מכניסים לתנור לחום בינוני גבוה.  בערך חצי שעה. 
בזמן הזה, אנחנו מכינים סלט ומסדרים את השולחן.
אחרי הארוחה, תמיד נשארת חתיכת לזניה שאנחנו שומרים במקרר, למקרה שמישהו פתאום נורא רעב. 
בכל מקרה, רציתי לצלם את הלזניה שהכנתי אתמול אבל כבר לא נשאר כלום. 

Read Full Post »

קניות זה לא Shopping

אלברט היין היה הסופר הראשון שהכרנו.  הכרנו אותו כתיירים באמסטרדם, כשכל החנויות מסביב סגורות, תמיד אפשר היה לקנות קצת ירקות ופירות באלברט היין כדי שאני אהיה מבסוטה.
עם הזמן, כשהתחלנו לגור כאן, הבנו שאלברט היין זה הסופר מרקט הכי יקר ופושט עור שקיים.
סוזי, סיפרה לי שאם כבר לעשות קניות לכל המשפחה, אני צריכה להכיר את דירק.  שם אפשר למצוא את הכל ולצאת עם עגלת קניות מלאה בשווי של 60 -80 אירו.  הם גם פתוחים עד 9 בערב, ואפילו במוצ"ש , כששאר החנויות ממהרות להסגר ב-6.   את השלמת הקניות היומיומית של חלב ופירות טריים עשינו בסופר שליד הבית – C1000 .  לפעמים ב -Super de Boer.  איכשהו ההוצאה השבועית המשפחתית לסל קניות, כולל מוצרי נקיון עמד על כ- 150 אירו, פחות או יותר.  היתה תקופה, שפעם בשבוע, סוהא ואני היינו הולכות לטורקי, באזור הריביירנבורט, וקונות מלפפונים קטנים, כמו בארץ, חמוצים, פיתות שמנמנות ועוד מעדנים ים תיכוניים מובהקים ומשלימות את הקניה בעוד איזה 30 אירו.
ככה זה היה עד שהתחלתי לעבוד, לפני כשנה.
מי שעובדת במשרה מלאה ומגדלת ילדים קטנים במקביל, יודעת שזה ממש לא פשוט ללכת לעשות קניות בסופר מרקט מרוחק מהבית רק בגלל שהוא זול.  במשך שבועות נלחמנו לשמור על רמת חלב ולחם ראויה בבית וראינו את המזווה מתרוקן במשך השבוע.  ככה זה היה עד שהעילוי לקח על עצמו משימה – לעשות קניות שבועיות ובזול.  לדעתי זה מפעל חיים, אבל זו רק אני, שמסתכלת עליו בתמיהה והערצה.
שאלתי אותו, "תגיד, אתה זוכר איך זה התחיל?" והוא אמר שהוא פשוט היה נורא רעב…
כבר חודשים, בכל שבת, בשעה 7 בבוקר, העילוי קם.  כפור ושלג מסביב, אבל הוא לא מוותר, מעמיס על המכונית שלל שקיות שאנחנו שומרים לצורך קניות ויוצא לשווקים.  כשאני מואילה בטובי לצאת מהמיטה הוא בדרך כלל חוזר עם ידיים עמוסות שקיות והרבה הרבה מוצרים שאיתם אפשר לקיים בית, במשך השבוע.  החנות האהובה עליו, לדעתי, היא ALDI.   בפעם האחת שהייתי שם, נהייתי עצובה,  חנות עם חווית קניה שלילית.  על המדפים, יש ארגזים שבהם המוצרים מסודרים.  אין טעם לסדר את המוצרים על המדפים ולהוסיף תאורה וקישוטים, אם אפשר לחסוך ולשים את הארגז עצמו, כמו שהוא בא מהמשאית.
אין מוסיקת רקע משנות ה-80 והתאורה דלה.  המקום כל כך חסכוני שהוא פשוט עצוב.  העילוי מתייצב שם, בין הראשונים שמגיעים לחנות, עם כל הפנסיונרים והזקנים, מבסוט לחסוך, כל שבת בבוקר. הוא כבר מכיר את הקבועים.  לפעמים הוא נוסע גם לשוק של המרוקאים בסלוטמייר ואז הוא גם מביא לחמים מיוחדים וטריים.  כל שבת אנחנו שומעים שכל הקניה עלתה לו 40 אירו.
הבעיה מתחילה עם המוצרים שהוא מביא, שהם לא מותגים ולא מהזרם המרכזי.  כל עוד מדובר בסבון או נייר טואלט, זה בסדר.  אבל כשזה מגיע לקורנפלקס הגמדים נחרדים.  את הנאמנות שלהם לקלוגס, אף אחד לא יכול קנות, גם לא אבא מרוצה ו- 40 אירו.  המאמממת מתלוננת שמשחת השיניים מגעילה, אבל זה לא מפריע לעילוי לקנות 7 במחיר 1.

Read Full Post »

פרסומת לסוכריות

זן פרסומת שמופיעה כמעט בכל מקבץ פרסומות בטלוויזיה.
אהבתי מאוד את הפרסומת, לא את הסוכריות…

Read Full Post »

Its a Girl!

לדני, החבר שלי מהעבודה, נולדה בת בסוף דצמבר והוא הגיע לעבודה אתמול, אחרי חופשת לידה בת חודש בערך, עם זוגתו.
הלידה היתה לידת בית, כמו רוב הלידות פה בהולנד.
בעקבות הלידה של הבת של דני, שמעתי כל מני סיפורי לידות בית מהחברים בעבודה.
באופן עקרוני הסיפור דומה – יש צירים, מתקשרים למיילד/ מיילדת, המיילדת מאחרת, הזוג נלחץ, המיילדת מגיעה – תינוק נולד.
לעבודה דני הביא הרבה מאוד מהמאכל הבא – לחם עם מרגרינה ומן כדורונים לבנים וורודים.
מסתבר, שזה מאכל הולנדי טיפוסי של שמחת הלידה.  זו הדרך של כולם לשמוח בשמחת המשפחה הטרייה.
כשנולד בן הכדורונים יהיו בצבע לבן ותכלת.  זה מנהג הולנדי טיפוסי וההולנדים גאים ושמחים לאכול לחם עם מרגרינה וכדורונים בכל מני צבעים.
(במקור, דני הסביר לי, היו הכדורונים מכילים ריכוז גבוה של אניס, שלפי ההולנדים, מעודד את יצור החלב,של היולדת הטרייה ).
במקביל, יוצאת על ידי הזוג הטרי הודעה ברורה ומסודרת בצורת כרטיסי ברכה לכל המקורבים ובה מודפס שם הילדה ועד כמה כולם שמחים שהיא נולדה.
מזל טוב דני !(אתה כבר יודע איך לתרגם את הטקסט להולנדית, נכון?, דרך כלי התרגום של גוגל).

זו גם הזדמנות לאחל מזל טוב לאורן, מיחידי הסגולה שקוראים את הבלוג.  במקרה שלהם, its a boy!
וכמובן, אוטוטו יהיה לי אחיין חדש!!!! אני מחכה להודעה בנושא .
<עוד פוסט, על איך מבשרים ההולנדים על דברים טובים >

Read Full Post »