Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘הולנדים’ Category

לא בכל יום מתאפשר לי להבין משהו חדש שמערער את התפיסות הקודמות שהיו לי.  כשזה קורה, אני מתמלאת פליאה על העיוורון שלי ועל האמת הפשוטה שהתגלתה. זה לא כל כך דרמטי כמו שזה נשמע, אבל כבר כמה ימים, אני חושבת על השיחה שהיתה לי עם קריסטל, בדרך הביתה מהעבודה.  את מה שהיא ספרה לי, בדקתי גם בוויקיפדיה וגם שאלתי אנשים אחרים מסביבי.  הם אישרו.  ככה זה באמת: יש דבר כזה שנקרא אנשי האינדו בחברה ההולנדית והם גאים להשתייך. 

מהתחלה. 

חזרתי מישראל למשרד.  עמוסת מתנות קטנות של תשומת לב, לחברות שלי.  בין לבין, קיבלתי גם אני מתנות קטנות של תשומת לב:  כי חזרתי, כי התחלתי תפקיד חדש.  משהו צנוע כמו בקבוק לאק, צמיד מפלסטיק, פרחים.   סוזאן, שחולקת איתי את המשרד, שאלה אותי לפשר המתנות.  חשבתי, שזה בגלל שעד עכשיו היא עבדה עם גברים בעיקר.  (אם גבר יקנה לקולגה שלו את הלאק החדש של שאנל, זה יראה רע, נכון?).    בריכול קפה קטן, סיפרתי לקריסטל וסינדי על ההערה של סוזאן.  שתיהן הגיבו באופן דומה "היא הולנדית".  "גם אתן".  "אני בחיים לא אהיה הולנדית" אמרה סינדי. "אני מהאנטילים.  אני רק גרה פה".  קריסטל הסכימה.  "אני נולדתי פה, אבל אני אינדו".  איכשהו חשבתי שלא שמעתי טוב והקפה המגעיל של המשרד התחיל להשפיע לי על המוח.

בדרך הביתה, נתתי טרמפ לקריסטל, עד לתחנת הרכבת של ה- RAI.  זו נסיעה לא ארוכה, אבל בסביבות חמש בערב, כביש A10 תמיד פקוק. 
קריסטל סיפרה לי על הקליק שהיה לה עם בחורה חדשה במשרד.  "טוב, זה ברור, גם היא אינדו". "מה זה?" "מה?" "אינדו" "את באמת לא יודעת?"  קריסטל, היתה מופתעת אבל הסבירה לי בסבלנות. 

אינדו זה השם הכולל של קבוצת האנשים שמוצאם באסיה ואינדונזיה.  לאחר שאינדוניזיה קיבלה \ הכריזה עצמאות בחצי השני של שנות ה-40 החלו  כמה גלי הגירה, של משפחות מעורבות (הולנדים ואינדונזים)  להולנד.  בניגוד לשאר התושבים באינדונזיה, למשפחות האלו, היו דרכונים הולנדים, כתוצאה מקשרי נישואין של מקומיות אינדונזיות וכובשים הולנדים.  איכשהו אחרי הכרזת העצמאות, כל אותם בעלי "דם מעורב", החלו לחוש מאויימים על ידי המקומיים וללא ההגנה ההולנדית, היתה סכנה מוחשית לחייהם.  ההגירה להולנד היתה בכמה גלי הגירה.  כטבעם של מהגרים, הם  בחרו לגור בשכנות ולשמור על משהו מאורח חייהם הישן.  המשפחות נקשרו מחדש בקשרי נישואין וחברות.   "בניגוד לסינים, אנחנו באמת נטמענו בחברה ההולנדית".  קריסטל הוסיפה בגאווה.  "אנחנו מעורבים בחברה, מתחתנים עם ההולנדים ולא מתבדלים.  הסינים לעומת זאת, יש להם את בתי הספר שלהם, הם שומרים בקנאות על השפה שלהם, יש להם את החגים שלהם, את המאכלים שלהם והם לא יתחתנו עם ההולנדים".  "נשמע שהסינים הם כמו היהודים"   הפתעתי אותה.  היא לא חשבה על זה.  "כן.  אבל בניגוד אליכם אנחנו כן נטמענו. מה שנשאר זה הקשרים בין המשפחות והמאפיינים של האופי".  היא ציינה כמה מאפייני אופי של אנשי האינדו כך שאני אוכל להבין אותם טוב יותר. 

קחו את כל המאפיינים (החיוביים בלבד בבקשה) של האתיופים, התימנים והמרוקאים והנה לכם המאפיינים האישיותיים של אנשי האינדו.  אנשים חמים ופתוחים צנועים ונדיבים, אנשים שקטים,  גמישים באופיים, חרוצים, אנשים שמכבדים סמכות וכדומה וכדומה.  מה שהפתיע אותי בשיחה הזו ,היא ההבנה שהחברה ההולנדית, כפי שהיתה לי באידאה פיקס , היא לא.  חשבתי, שזוהי חברה הומוגנית ובלונדינית בעיקר.  מסתבר, שגם אצלם יש  "אשכנזים וספרדים".  גם אצלם יש גלי הגירה וקבוצות חברתיות שמתערות או שלא מתערות בחברה הכללית. 

בדיוק כמו בישראל.

Read Full Post »

אבל כבד.  הקטנה עלתה לחדר שלי אתמול בלילה בבכי קורע לב.  העילוי, סיפר לי שפליני בכה בסלון בשקט.  החלונות הגדולים היו פתוחים לרווחה והרחובות היו דוממים.  כולם מסרבים להאמין.  ספרד היא המנצחת במונדיאל ולא הולנד.  חיבקתי את הקטנה ואמרתי בקול עצוב, שמקום שני, הוא מקום מכובד ומה שחשוב זה להשתתף.  בכי קורע לב.  אמרתי לה שבשנה הבאה הם בטח ינצחו, אבל אז נזכרתי שהמונדיאל הוא רק פעם בארבע שנים.  יהיה להם הרבה זמן להתאמן, אמרתי לה.  הם קבוצה טובה.

הקבוצה הזו, הכתומה, הוציאה את רוח הסולידריות הלאומית מההולנדים.  כולם בכתום, במיוחד בימים שבהם יש משחק.   בתכנון המקורי שלנו, היינו אמורים להפגש עם פיל ומרגית בפאב ואחר כך לחגוג את הניצחון ביחד, עם שאר ההולנדים שצבעו את אמסטרדם אתמול בכתום.  בשלב מסויים, ראינו שהטראם עמוס לעייפה, כאילו לא ניתן יותר להכנס פנימה לתוך העיר.  מרגית שלחה לנו סמס, "אל תבואו, זה כבר לא כיף".  זה היה בסביבות שש וחצי בערב. מהבוקר, כל העולם ואשתו התקבץ באמסטרדם.  נחילי אדם, צבועים בכתום, בטראם, באופנים ובסירות.  כולם נכנסים פנימה לעיר.  כשהעילוי ראה את פליני והתחפושת שלו, (חולצה כתומה, דגל הולנד צבוע על הפנים, קסדה מצחיקה וווזבוזלה), הוא הציע שנישאר בבית, עם הילדים.

המשחק היה מותח במיוחד.  כל כך מותח, שבאמצע הלכתי לעשות ספונג'ה במטבח ובמסדרון הארוך.  תוך כדי שמעתי את סבתא של הגמדים, מרחיבה את אוצר המילים שלהם.  הם למדו לקלל את השופט ואמא שלו ביותר משפה אחת.  את חוויית הצפיה, הרחבנו העילוי ואני עם הפייסבוק.  זו היתה חווית צפיה משותפת עם חברים בישראל.  היו אפילו כאלו שקראו לפצוח בתפילות.   הכל התאים לבוא הניצחון.  ההולנדים התכוננו חודשים, אנחנו עם הפיצוחים בסלון ורצפה נקייה במטבח.  ספרד נצחה ואבל כבד השתרר באוויר.

הבוקר הילדים עוד ישנים, הם הלכו לישון עצובים. אבל, הזמן כנראה עושה את שלו.  מסביב ברחובות, אין טיפה של טינופת – קרעי דגלים ולכלוכלים כתומים.  הולנד הפסידה.  חוזרים לשגרה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עוד על אמסטרדם והכדורגל בפוסט של מדאם אמסטרדם.

Read Full Post »

העילוי שלח לי קישור לוידאו הזה: סטנד אפ בנוגע להרגלי הקנייה של ההולנדים.  ישבתי בעבודה, בשקט, הרכבתי אוזניות כדי לא להפריע לקולגות החרוצים שלי  וצרחתי מצחוק.  בשלב מסויים התחילו הדמעות.  מי שעבר לידי, שאל למה אני בוכה.  בכיתי מצחוק.  יש בוידאו הזה כל כך הרבה בדיחות קטנות על ההולנדים ועל הרגלי הקניות שלהם, שזה פשוט מעולה. אחר כך, שלחתי את הלינק לכל המודאגים שראו אותי דומעת.   הזרים בינהם, צחקו נורא.  המקומיים, לא כל כך הבינו את הבדיחות ואפילו נעלבו שאני ככה צוחקת.  כנראה שהגמל לא רואה את הדבשת על הגב שלו.

~~~~~~~~~~~~~
למי שלא יודע, אלברט היין היא רשת סופרמרקטים הולנדית.

Read Full Post »

כתום

זר שמגיע להולנד בימים אלו יתפלא בוודאי לאור הגל הכתום ששוטף אותה.  דגלים משולשים קטנים, מניילון כתום מתנוססים להם מכל חלון כמעט.  שמשיות כתומות מעטרות את המדרכות ליד בתי הקפה ובגדים כתומים בחלונות הראווה של הרשתות הגדולות.  יש אפילו לא מעט אנשים שלבושים בחולצות כתומות, או חבושים בכובעים כתומים מצחיקים.  גברים בעיקר, אבל גם נשים.  לפני כחמש שנים, כמדומני, הצבע הכתום היה צבעם של המתנגדים להתנתקות ואני זוכרת איך החרמתי את הצבע הזה מארון הבגדים שלי.  חלילה לא להיות מזוהה עם הפלג הזה.    בשישי האחרון, הגעתי למשרד עם חולצה כתומה.  "Hup Holland Hup" צעק לעברי המתכנת הכי ערס שאני מכירה ואמר, שהוא לא חשב שאני כזו…  אבל הוא מאוד מאוד שמח.  אההממ…

דגל שתלוי במשרד שלי

הקפיטריה בעבודה שלי מקושטת כולה בדגלים וסיסמאות עידוד בהולנדית.  כולם שותפים למאמץ המלחמתי.  הולנד והגביע הקדוש.  אף פעם לא היה לי מושג בכדורגל, לא עניינו אותי הקבוצות ומי עלה ליגה.  הדבר היחיד שאני זוכרת מהכדורגל בישראל, זו השמחה לארח את בית"ר ירושלים במגרש הביתי של הפועל קרית אונו.  כנראה הסתובבתי באזור, כדי להכין שיעורים עם איזו חברה, או להשלים את המחברות החסרות שלי והההמונים שטיפסו על הגדרות והציצו מהמרפסות המקיפות את המגרש, הוא הזכרון היחיד שיש לי מאווירת הכדורגל.

לחמניה עם גבינ"צ שקניתי היום בקפיטריה

הולנד משחקת מחר נגד דנמרק.  משחק באמצע היום.   כולם מתעתדים לצפות במשחק.  כולם.  בכל משרד או open space הציבו טלוויזיה ומה שבטוח יהיה מקרן ענקי בקפיטריה.  כולם, זה גם אומר התלמידים בבתי הספר.  בהתחלה, כשהבוס שלי סיפר שבבית הספר המונטסורי, בו לומדים הילדים שלו הם יצפו במשחק, חשבתי שזה קצת מוגזם, למרות שגם מהצפיה במשחק אפשר ללמוד משהו.  רוח קרב, טקטיקה, תחושת שייכות you name it
אבל אז, פליני בא הביתה מבסוט.  "אני צריך חולצה וספריי לשיער"  אנחנו הולכים לראות את המשחק.
יש בזה משהו נחמד,   בתחושת רוח הלחימה, הביחד הזה, הגאווה בקבוצה ההולנדית, הכתומה.   משהו נחמד שמשכיח מההולנדים לכמה דקות שגם להם יש את ליברמן, גם אם הוא בלונדיני וקוראים לו חירט.

Read Full Post »

לאחרונה, למדתי שני ביטויים ציוריים בהולנדית, על מנת לא להסתבך פה עם יודעי חן אני אתרגם אותם.  
הביטויים פה מובאים בלשון זכר אבל כמובן שאפשר לתרגם אותם בקלות גם ללשון נקבה.

  1. הוא אוכל מהאף – הוא לא עושה כלום, משעמם לו.  (מרגית טוענת גם, שזה סימן שמישהו מאוד רעב וזו הזדמנות לעשות הפסקת אוכל)
  2. יש לו רגליים לבנות – מישהו נותן לו חסות ופרוטקציה.  הוא מופלה לטובה.

 

 לא יהיה מבחן, אבל ייתכן וצפוי בוחן פתע.

Read Full Post »

בסוף השבוע האחרון, פליני נסע ליומיים, למחנה.  מאז שהוא היה קטן, היתה לי הרגשה שהילד נולד להיות חלק מאיזו תנועת נוער.   אני , לדוגמא,  הייתי צופה נלהבת (בטלוויזיה).  העילוי לעומתי, לא התמיד במיוחד. הוא היה בצופים קצת בכיתה ה' ואחרי איזה טיול או שניים, בכיתה ו' הוא מיצה את הנושא והפך לאחד מאלו שמציקים לבנות ומסתובבים עם הערסים של השכונה (ועל ההתנהגות שלו בעבר, הוא קיבל משמיים – אותי ).
מעניין הקונספט הזה של תנועות נוער.  בישראל, ככה נדמה לי, כל מתנ"ס או מפלגה מקימים תנועה לנוער העתיד, אבל פה, אין יותר מדי.  בקרב הגויים, אני לא רואה צופיפניקים גאים, או חבורות אחרות של ילדים במדים הולכים בשירה אחרי איזו מדריכה מחוצ'קנת.  רוב בני הנוער הולכים לחוגי ספורט (כדורגל, כדורסל והוקי דשא) ולפעמים הם נפגשים בבאולינג המקומי או בפאב.   אצל היהודים לעומת זאת, יש שתיים מרכזיות – הבונים ובני עקיבא. אני לא יודעת, עד כמה חזקה תנועת הבונים, אבל בני עקיבא, פורחת.  עובדה שכל החבר'ה מבית הספר נפגשים בשבת בקן.  הנה, למרות שאנחנו לא דתיים ולמרות התנגדותי לערכי התנועה החדשים  בכל זאת, אני מרשה לילד ללכת ולהצטרף.

המאאאממת, היתה באיזו פעולה או שתיים והתמרמרה, שכל הזמן מתפללים ושצריך לבוא עם חצאית לא קצרה.  פעולה או שתיים הבהירו, שבני עקיבא, זה לא בשבילה.   האם אצל פליני, זה יהיה אחרת?
בסוף השבוע האחרון, היה להם טיול ליומיים.  כל החברים של פליני הצטרפו, הוא גם רצה. אפילו שהוא לא חבר בתנועה.  חיכיתי לשמוע מה הוא אומר.
– איך היה?
– משעמם.  כל הזמן דברו על ירושלים.
– תרצה ללכת שוב?  לפעולות ?
– בטח, אבל לא לטיולים, כי את ירושלים אני כבר מכיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
1-0 לישראל, שמפעילה כל כך הרבה תנועות נוער. למרות שאין כמו התנועה שעל ברכיה אני גדלתי.

Read Full Post »

ההולנדית הפאסיבית שלי, הולכת ומשתכללת, אני מתחילה להבחין בין המילים השונות בשטף המלל שמסביבי, מתחילה להבין את ההקשר ואת המסר.  שמתי לב,  שהמילה יונגן חוזרת על עצמה.
יונגן = JONGEN = ילד.
אנשים מבוגרים (25-55), פונים אחד אל השני ב "הי יונגן".
בעבודה, שאלתי את פטריק ואדווארד שיושבים לידי על השימוש במילה.  היה להם קצת מוזר להסתכל רגע מהצד, על המילה הזו ועל הקשרי השימוש התרבותיים בה.
"זה מאוד מורכב ועדין" הסבירו.  "לא כל אחד יכול להשתמש, לא בכל זמן".
הם סיפרו על מנהל פרוייקטים, שמאוד נעלב, כשמנכ"ל החברה פנה אליו ב"הי יונגן", וטפח על כתפו.
"מי שיכול להשתמש בזה, זה רק משהו מקבוצת השווים, אותו מעמד?"  שאלתי.
"לא בדיוק.  זה נשמע מוזר, אם מישהו שלא נמצא במעמד ידידות, יכנה מישהו אחר יונגן".   היה להם קצת ויכוח על הדקויות, לפני שקיבלתי את התשובה הסופית הזו.
"אנחנו עובדים יחד, ומכירים כמעט שנתיים.  אני יכולה לקרוא לכם יונגן?"
הם נבעתו.  "זה מאוד לא מכובד!  תדמייני שנקרא לך מיישה"
מיישה=MEISJE=ילדה
לא היה לי כל כך אכפת, אך אלו התעקשו שזה מאוד לא מכובד אם הם יקראו לי ככה.
אדוארד אמר, שמקסימום הוא יכול לקרוא לי "סכון פראו"  (שזה אישה נקייה).
לא הבנתי למה בדיוק הוא רומז…   האם יש בזה קישור למקצוע העתיד בעולם?
שאלתי מדוע הוא מכנה אותי אישה נקייה.  האם יש נשים לא נקיות?
פטריק ואדוארד,  הסבירו שזו הדרך העתיקה בהולנדית לומר שהאישה יפה.
המשכתי לשאול עוד על על יונגן ועל מיישה.
אני חושבת שפיצחתי את הנושא.  זו מן קריאה גברית, בין גברים בלבד, בין חברים.
לבנות, דרך אגב, אין את זה.  מאוד לא מקובל שנשים תקראנה אחת לשניה מיישה.
~~~~
באיזה בוקר, הסתכלנו מחלונות המשרד, אל החניה.
היתה שם איזו מכונית שהתקשתה לחנות. נסעה קדימה, אחורה, לצדדים.
הקולגות הגברים לצידי הסכימו שזו בטח אישה.
אחרי כמה דקות, יצא גבר.
""הא!"  צעקתי בניצחון.  "זו לא אישה!"
"הוא הומו", הם הסבירו לי.

Read Full Post »

אי אפשר להתחמק מעליצות חג המולד שאופפת אותנו.  תחנות הרדיו משמיעות מרתונים של שירי חג המולד מכל מני תקופות שהמאפיין העקרי שלהן הוא פעמונים ברקע.  אני חושבת שמי שמקבל תמלוגים בשמו של פרנק סינטרה, עושה הרבה מאוד כסף בתקופה הזו.  בטלוויזיה, הפרסומות מקבלות גוון חגיגי משפחתי ורך.
[/gv]
הכל מואר.  חג האורות היו צריכים לקרוא לזה. מנורות קטנות מלופפות על מרפסות הבתים, סביב דלתות וחלונות.  ההולנדים לא חוסכים בחשמל, כשזה מגיע לחג שלהם. סביב במרכזי הקניות והבילוי אפשר לראות עצים שכל הענפים שלהם מכוסים מנורות.  זה מקסים!  (להבדיל, נדמה לי שברחוב ביאליק, ברמת גן, יש לפעמים מנורות שתלויות בין העצים בחורף.  איך אפשר שלא להעריץ את צבי בר על הרצון להאיר את חייהם של תושבי רמת גן?)
בעבודה שלי , רוח חג המולד מפעמת אף היא, בכל מקום.  בלובי הבניין יש חג עץ מולד ענקי ומקושט, בקנטינה, יש בובה ענקית של סנטה.  בכל פעם שמישהו עובר ליד הבובה,היא מזיזה  את הראש עם הו הו הו מתגלגל ופעמונים שמנגנים ברקע.  לפני כמה ימים, הביאו עץ למשרד והקולגות שלי הלכו לקשט את העץ ולהתפעל ממנו.  "בואי לעזור" הם הציעו לי, אבל אני התחפרתי בתרוץ "מצטערת, נורא עסוקה, יש לי דד-לין". איכשהו, גם אם מדובר בלקשט עץ בכדורי פלסטיק מצופים בצבע מטאלי, ובכמה מנורות – היה לי מאוד קשה לחשוב שאני לוקחת חלק בפעילות הזו. אני מתפעלת מהיופי של האורות והעץ, אבל לא יכולה באמת להתעסק עם עץ חג המולד.   מה שהפתיע אותי, זה שבעצם אני לא זוכרת בישראל כזו חגיגה סביב חג האורים שלנו. אני לא זוכרת חנוכיות בכל משרד ושירי חנוכה ברדיו.  יכול להיות שזה בגלל הקונוטציה הרחבה של החג – מעטים מול רבים, נלחמים על החיים, כמעט אין תקווה, היוונים הרשעים וכדומה.    אולי זה בגלל שלא צריך להזכיר לאף אחד שכבר חנוכה, ממילא הסופגניות בכל מקום מזכירות את זה.  אני חושבת שזה מעניין, שאנחנו – היהודים, חוגגים את החגים שלנו בצנעה, בלי אורות ופעמונים.  מקסימות נר, שניים – שמונה.
מהיום, עד לינואר, אני משנה את החתימה שלי בעבודה ל- happy holidays everyone .  בסופו של דבר, כולם חוגגים את האור, בתקופה החשוכה הזו.
חג שמח!!!
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בהזדמנות חגיגית זו, יומולדת שמח גם ליצחק, מקוראי הבלוג השקטים.
שגיא, ביקש למסור לך, באמצעות הבלוג,  בריאות, אושר ואהבה.  הוא חושב עליכם הרבה מאוד.
מזל טוב!!!

Read Full Post »

אם שואלים הולנדי שנמצאים אתו ביחסים ידידותיים, how was your weekend? מקבלים תשובה מפורטת מאוד.  כמעט ברמת השעות.  איפה הם היו בבוקר ומה עשו אחרי הצהריים ומי בא לבקר אותם ואיפה הם היו בערב ומתי הם הלכו לישון. ממש מספרים סיפור.  זו תשובה מפורטת, מאנשים שסתם חולקים איתי את אותו החלל במשרד, והיא לא תואמת את הסטנדרט הישראלי אליו אני רגילה.
"איך היה בסופשבוע?"  "אחלה".  תשובה מפורטת מאוד תהייה "אחלה – הלכנו לים".
אני חושבת שפיענחתי את הצורך שלהם לפרט.  זה בעצם מן סוג של תכנות התנהגותי.  כל יום שני, שואלת המורה את התלמידים איך היה סוף השבוע שלהם והם נדרשים לספר.  המלכה, כך שמתי לב, מסמנת לה בסוף השבוע מאורעות חשובים (קניתי נעליים, נסענו לטייל, נסענו לסרט וכדומה).  היא מסבירה – שיהיה לה מה לספר בכיתה.   הילדים מתבקשים בסבלנות להקשיב לחברים שלהם והמורה נותנת פידבק חיובי לחוויות סוף השבוע.
כשאני שואלת את הקולגות שלי בנימוס איך היה הסופ"ש ומקבלת תשובות מפורטות, אני מופתעת, בעיקר כי זה לא באמת מעניין אותי וגם, כי את אותו הסיפור הם מספרים לכל מי ששואל.  באותה רמת פירוט.  ואני, כששואלים אותי, מאכזבת ואומרת  it was a good one.

Read Full Post »

אני לא זוכרת את ימי התיכון שלי כתקופה שבה למדתי הרבה.  קראתי הרבה, בהיתי הרבה ובעיקר מרחתי את הזמן.  תלמידה בינונית, רוב הזמן.  לא זוכרת אם זו אני שהייתי בינונית חסרת אחריות על תהליך הלימודים שלי, או שזה פשוט, בגלל שלא נדרשתי למאמץ מתמיד.  אולי זה ככה אצל כולם בישראל – רמת ההשקעה שנדרשת מהתלמידים היא לא גבוהה במיוחד.  כשהמאאממת התחילה את התיכון שלה (כיתה ז'), הופתעתי מאוד מרמת ההשקעה שנדרשת ממנה, כתלמידה.  היא מסיימת ללמוד בסביבות 3 כל יום ומהרגע שהיא מגיעה הביתה, היא מכינה שיעורי בית בממוצע 4 שעות ביום.  כל שבוע יש מבחן במקצוע אחר ויש שבועות בהם כל יומיים יש מבחן.  כשהיא התחצפה, קראו לי לשיחה.  מחזיקים אותם קצר.
כששמעתי, שבמערכת שלה יש גם שיעור מוסיקה, די גיכחתי בלב שלי.  שיעור מוסיקה בתיכון, שהוא לא תיכון אומנותי, זה בדרך כלל (מנסיון חיי הדל), שיעור שבו מעבירים את הזמן ונותנים למישהו קצת לבלבל את המוח.  אבל הופתעתי מרמת הרצינות שנדרשת מהתלמידים.  יש ספר לימוד, הילדים מחוייבים ללמוד תווים ולהתכונן בקטעי נגינה קלים לשיעורים.   הם לומדים להקשיב לקטעי מוסיקה, לנתח אותם – להבחין בין המוטיבים והכלים השונים.  אני מלאה בהתפעלות והיא מאושרת, מתכוננת על קטע נגינה חדש.  יש בזה משהו מאוד יפה בעיני, שגם ילדים שלא זכו לחינוך מוסיקלי בחוגים אחרי הצהריים, יכולים ללמוד תווים ולקבל פתח לחינוך מוסיקלי קל.  ידע כללי.  תרבות עולם.
היום, היא בקשה שאני אקנה לה שמלה יפה.  יש להם נשף באמצע דצמבר והם מחוייבים בקוד לבוש.  "חצאית וחולצה זה גם טוב?"   "לא, זו חייבת להיות שמלה חגיגית.  כמו שהבנים מחוייבים לבוא בטוקסידו ולא בג'ינס וג'קט, גם אני חייבת בשמלה יפה, חגיגית".   זה יפה בעיני – יוצאים לרגע מהג'ינס היומיומי, מהשיעורים והיומיום ולרגע מתנסים בהתנהגות גבוהה, חגיגית, אחרת.  מלמדים אותם איך להתנהג בנשף. איך להתלבש.  מה מצופה מהם.  אני מתארת לעצמי שהנשפים הראשונים הם מביכים להחריד (אולי זו רק אני שנבוכה בקלות), אבל אחר כך, הם לומדים לנהל small talk ולהתנהל באלגנטיות.  אני מתפעלת.

Embera Tribe Dance: Gamboa Rainforest Resort Image © 2007 Charlyn Keating Chisholm, licensed to About.com

המורים והצוות גם הם באים, כולם חגיגיים, כולם יפים, פעם בשנה. חשבתי על זה, שמעולם לא הייתי בנשף (חוץ מאולי מסיבות חתונה) ושזה נורא נחמד שמלמדים אותם איך להתנהג.  בשנה שעברה היא אפילו למדה ריקודים סלונים  – ולס, צ'ה צ'ה צ'ה וכל מני כאלו שאין לי בהם מושג.
<אם מישהו ילמד אותם גם איך להחזיק מזלג וסכין כמו שצריך, אני בכלל אתמוגג>.
בינתיים, לפני כמה שבועות, קיבלנו בדואר מעטפה גדולה, עם לוגו בית הספר.   המעטפה היתה מיועדת להורים של התלמידה המאאאממת.   היה שם מכתב כללי ועוד שני דפים.  האחד – דף שבו מתוארים הימים והשעות שבהם היא נעדרה או איחרה מבית הספר והשני דף עם הציונים שלה במקצועות השונים ועוד כמה מילים אישיות שכתב לה המחנך.  מסתבר שזו התעודה של הסמסטר.  מצא חן בעיני איך שההורים מקבלים את המסמך בדואר.
אחרי כמה ימים ראיתי את הבוס שלי מתעמק באיזה מסמך.  הוא סיפר לי, שהוא קיבל את התעודה של הבן שלו, הוא בגן חובה.  התעודה מספרת שהילד בונה דגמים תלת מימדיים מאוד מורכבים  של דינוזאורים.  הוא הראה לי את התעודה המודפסת, שבה יש התייחסות למימדים שונים ולהתקדמות של הילד. בחיים לא קיבלתי איזו תעודה מאנשי חינוך שמתייחסים להיבטים רגשיים שכליים, מוטורים וכדומה של הילדים בגן חובה.   קצת קינאתי בדרך בה יש התייחסות מקצועית לתחומי ההתפתחות של הילד שלו והשקעה בדיווח מקצועי וברור להורים.  אני לא יודעת אם זה הבית ספר הספציפי הזה , או שככה זה בהולנד.  בכל מקרה, בבית הספר של פליני והמלכה, אין דבר כזה.  התעודה, שאותה מקבלים פעמיים בשנה, כתובה בכתב יד ומזכירה לי את התעודות מבית הספר היסודי שלי, לפני יותר מעשרים שנה.  אולי זה בגלל שפליני והמלכה, לא לומדים בבית ספר הולנדי רגיל אלא בבית ספר חביב, אך חובבני להחריד, של יהודים גלותיים (אבל בעלי לב חם).

Read Full Post »

Older Posts »