אנשי האינדו

לא בכל יום מתאפשר לי להבין משהו חדש שמערער את התפיסות הקודמות שהיו לי.  כשזה קורה, אני מתמלאת פליאה על העיוורון שלי ועל האמת הפשוטה שהתגלתה. זה לא כל כך דרמטי כמו שזה נשמע, אבל כבר כמה ימים, אני חושבת על השיחה שהיתה לי עם קריסטל, בדרך הביתה מהעבודה.  את מה שהיא ספרה לי, בדקתי גם בוויקיפדיה וגם שאלתי אנשים אחרים מסביבי.  הם אישרו.  ככה זה באמת: יש דבר כזה שנקרא אנשי האינדו בחברה ההולנדית והם גאים להשתייך. 

מהתחלה. 

חזרתי מישראל למשרד.  עמוסת מתנות קטנות של תשומת לב, לחברות שלי.  בין לבין, קיבלתי גם אני מתנות קטנות של תשומת לב:  כי חזרתי, כי התחלתי תפקיד חדש.  משהו צנוע כמו בקבוק לאק, צמיד מפלסטיק, פרחים.   סוזאן, שחולקת איתי את המשרד, שאלה אותי לפשר המתנות.  חשבתי, שזה בגלל שעד עכשיו היא עבדה עם גברים בעיקר.  (אם גבר יקנה לקולגה שלו את הלאק החדש של שאנל, זה יראה רע, נכון?).    בריכול קפה קטן, סיפרתי לקריסטל וסינדי על ההערה של סוזאן.  שתיהן הגיבו באופן דומה "היא הולנדית".  "גם אתן".  "אני בחיים לא אהיה הולנדית" אמרה סינדי. "אני מהאנטילים.  אני רק גרה פה".  קריסטל הסכימה.  "אני נולדתי פה, אבל אני אינדו".  איכשהו חשבתי שלא שמעתי טוב והקפה המגעיל של המשרד התחיל להשפיע לי על המוח.

בדרך הביתה, נתתי טרמפ לקריסטל, עד לתחנת הרכבת של ה- RAI.  זו נסיעה לא ארוכה, אבל בסביבות חמש בערב, כביש A10 תמיד פקוק. 
קריסטל סיפרה לי על הקליק שהיה לה עם בחורה חדשה במשרד.  "טוב, זה ברור, גם היא אינדו". "מה זה?" "מה?" "אינדו" "את באמת לא יודעת?"  קריסטל, היתה מופתעת אבל הסבירה לי בסבלנות. 

אינדו זה השם הכולל של קבוצת האנשים שמוצאם באסיה ואינדונזיה.  לאחר שאינדוניזיה קיבלה \ הכריזה עצמאות בחצי השני של שנות ה-40 החלו  כמה גלי הגירה, של משפחות מעורבות (הולנדים ואינדונזים)  להולנד.  בניגוד לשאר התושבים באינדונזיה, למשפחות האלו, היו דרכונים הולנדים, כתוצאה מקשרי נישואין של מקומיות אינדונזיות וכובשים הולנדים.  איכשהו אחרי הכרזת העצמאות, כל אותם בעלי "דם מעורב", החלו לחוש מאויימים על ידי המקומיים וללא ההגנה ההולנדית, היתה סכנה מוחשית לחייהם.  ההגירה להולנד היתה בכמה גלי הגירה.  כטבעם של מהגרים, הם  בחרו לגור בשכנות ולשמור על משהו מאורח חייהם הישן.  המשפחות נקשרו מחדש בקשרי נישואין וחברות.   "בניגוד לסינים, אנחנו באמת נטמענו בחברה ההולנדית".  קריסטל הוסיפה בגאווה.  "אנחנו מעורבים בחברה, מתחתנים עם ההולנדים ולא מתבדלים.  הסינים לעומת זאת, יש להם את בתי הספר שלהם, הם שומרים בקנאות על השפה שלהם, יש להם את החגים שלהם, את המאכלים שלהם והם לא יתחתנו עם ההולנדים".  "נשמע שהסינים הם כמו היהודים"   הפתעתי אותה.  היא לא חשבה על זה.  "כן.  אבל בניגוד אליכם אנחנו כן נטמענו. מה שנשאר זה הקשרים בין המשפחות והמאפיינים של האופי".  היא ציינה כמה מאפייני אופי של אנשי האינדו כך שאני אוכל להבין אותם טוב יותר. 

קחו את כל המאפיינים (החיוביים בלבד בבקשה) של האתיופים, התימנים והמרוקאים והנה לכם המאפיינים האישיותיים של אנשי האינדו.  אנשים חמים ופתוחים צנועים ונדיבים, אנשים שקטים,  גמישים באופיים, חרוצים, אנשים שמכבדים סמכות וכדומה וכדומה.  מה שהפתיע אותי בשיחה הזו ,היא ההבנה שהחברה ההולנדית, כפי שהיתה לי באידאה פיקס , היא לא.  חשבתי, שזוהי חברה הומוגנית ובלונדינית בעיקר.  מסתבר, שגם אצלם יש  "אשכנזים וספרדים".  גם אצלם יש גלי הגירה וקבוצות חברתיות שמתערות או שלא מתערות בחברה הכללית. 

בדיוק כמו בישראל.

Read Full Post »

ציד

כשג'ימס, מהעבודה שלי, החמיא לי על איזה סמרטוט שלבשתי, שאלתי אותו ברצינות מה קרה.  "קראתי בעיתון של אישתי, שנשים כל הזמן עסוקות בלתת אחת לשניה מחמאות, אפילו על שטויות.  זו כנראה דרך התקשורת שלכן ואני מתאמן".  פטריק, ששמע את השיחה, החמיא לג'יימס וציין שהחולצה שלו, כל כך מבליטה לו את הורידים בצוואר וזה ממש חינני.  אחר כך, הם המשיכו להתאמן בדרך התקשורת החדשה הזו ולהחמיא אחד לשני על הגרביים והנעליים ועל האצבעות ועל הצניעות ההדדית שלהם.  תוך כדי שאני מקשיבה, נזכרתי  במאמר שקראתי, באיזה עיתון נשים.  היה כתוב שם, שנשים, לא מתלבשות כדי למצוא חן בעיני הסביבה הגברית שלהם. להפך,  הן מתלבשות, כדי לקבל מחמאות מהסביבה הנשית שלהן.  שמתי לב, שאני מחלקת מחמאות כנות בקלות יתרה, לגברים ולנשים גם יחד.  כמעט מפלרטטת, בלי שום כוונה מזיקה.   שמתי לב, שהחברות בעבודה שלי, נוהגות גם כן להחמיא אחת לשניה ולגברים מסביב.  פה מילה טובה, שם התפעלות. כאילו, חלק מיום העבודה שלנו, חלק מהחיים שלנו, כנשים, משמעו לגרום לסובבות ולסובבים אותנו הרגשה טובה.

בערב, כשהעלתי את הכביסה לארון, הסתכלתי מסביב והגעתי למסקנה שזה הזמן לשדרג את המלתחה שלי.  לא בשבילי, אלא באמת, בשביל שלחברות שלי יהייה על מה להחמיא לי.  זה הזמן, לצאת ולצוד.  בכוונה משתמשת במונח "לצוד" ולא "ללקט".  יש עונה של סיילים עכשיו, בכל החנויות מסביב אפשר למצוא הנחות שמגיעות גם עד ל- 70 אחוזים.  למרות ההיצע לכאורה וההנחות, אני חייבת לשמור על חושים עירניים, להיות חדה.  יותר מדי אפור יש עכשיו.  זה צבע, שחגג בארון שלי בשנה שעברה ואני מרגישה שהוא משעמם אותי.  יש עכשיו מן אופנה כזו, ללכת עם טייץ לבנים, מתחת לכל טוניקה או חצאית.  אני נזהרת מהשטאנץ החדש הזה ומחפשת את השילוב הבלתי אפשרי.  בגד בייסיק, אבל שיהיה בו משהו מעניין במיוחד.  שיהיה במידה שלי.  שיראה איכותי ושיהיה בהנחה.    המון חנויות, אבל בפועל – מעט היצע במידות שלי.   מה שמבאס, הוא שאיבדתי את האמון במערכת המידות ההולנדית.  נכון שכתוב שזו מידה 36 או 34, אבל בפועל, רק אחרי שאני מודדת – מתגלה האמת המבהילה.  הבגד גדול ותלוי עלי, כמו קיבלתי אותו במתנה מאיזו אגודת צדקה.   באמצע מסע הצייד,  עשיתי חשבון וגיליתי שהתפשטתי והתלבשתי אולי איזה 60 פעם.  הרגליים שלי כבר התנפחו קלות בתוך הנעליים הקוקטיות עם העקבים והתיק משך לי את כתף ימין למטה.  באיזו חנות התחלתי כבר לקלל.  אמנם בלב, אבל קיללתי את הזונה הזו שבדיוק לקחה את הג'קט הירוק והוא במידה שאני צריכה.   העצבים שלי התחילו להיות מעורערים במיוחד, כשלחנות נעליים נכנסו חבורת נשים ונעמדו מול הטרף שלי: חמישה מדפים במידה 36 כשכל הנעליים במחיר מצחיק במיוחד.   כשהן התחילו לדבר פולנית, ירד לי האסימון.  כבר לא כיף לי במסע הציד הזה.  אני צריכה בוטיקים קטנים עם בגדים במידה שלי ומוכרות שמכרכרות סביבי ומסבירות לי למה האחוריים שלי לא ענקיים בכלל.

כשהגעתי הביתה, הייתי סחוטה, רעבה ומאוכזבת.  צייד קשה ומצומצם.  ג'קט אחד במחיר לא כל כך מצחיק.  העניין הוא, שאני לא אוכל ממש להנות ממנו, המאממת כנראה רוצה אותו והוא כל כך מתאים לה.
אני צריכה למצוא שדות ציד חדשים.  אני צריכה גם זמן.  אני גם צריכה מישהו שיחזיק לי את התיק ואת השקיות כשאני מסתובבת.  מעייף הציד הזה.

Read Full Post »

מר מתוק

השנה וחצי האחרונות, היו תקופה מאוד קשה עבורי.  מקצועית ואישית.  תקופה שבה אני צריכה להתמודד עם הרבה מאוד מחסומים כמו שפה, תרבות וחברה מקצועיים, הבנת הפעילות העסקית, הכרת הרבה מאוד מערכות מידע, תהליכים ארגוניים, אנשים והרגישויות שלהם.  זו היתה ועדיין במובן מסויים תקופה שבה אני מרגישה איך בצפורניים שלי, אני חוצבת לי דרך מקצועית.  איך אני לומדת לשלב את המטען שאני מביאה איתי: התובנות, המקוריות, הכרת מערכות ארגוניות אחרות לגמרי, במקום החדש הזה.  זה לא היה לי קל.  זה עדין לא פשוט, אני עובדת לפעמים עם מנהלי פרוייקטים, או אנשים שהם עצלנים טיפשים יהירים ומעט בורים.  קשה לקבל  שיתוף הפעולה  אמיתי, עם אנשים שמעניין אותם רק הסנדוויץ שלהם ולצאת מוקדם הביתה.    זה קשה, בעיקר כי המנהל שלי, הוא פרפקציוניסט גאון תובעני וקשה.  הוא זרק אותי למים הקרים, "לעמוקים",בלי מצופים.  שיחות ארוכות היו לי איתו בשנה וחצי האחרונות.  שיחות, שבהם רוב הזמן הוא מראה לי איפה אני מעגלת פינות ומפשלת.  איפה אני לא מספיק טובה.  איפה אני לא מתאימה.   עבדתי קשה,  הרבה יותר ממה שהייתי צריכה לעבוד, בהתאם להגדרת המשרה שלי.  אבל המנהל שלי, היה אומר לי, שאני לא מספיק מהירה, או  לא מספיק מדוייקת.   בין לבין היו לי מטפלות פשלונריות שהתחלפו ובית להחזיק עם ילדים אהובים ושפויים.  אני לא יודעת מאיפה שאבתי את ההתמדה להמשיך.   ברגעים קשים, היתי מפנטזת על מכתב התפטרות נוקב ואחר כך מנוחה נכונה בבית.  הייתי מפנטזת על חדר כושר ושופינג וכתיבה של ספר.  "החיים הטובים".
יכול להיות שהדרייב שלי, היה שאני באמת רוצה לעבוד במקצוע הזה, שאני לומדת תוך כדי ריצה.  שבאמת מעניין לי, שיש לי פה מקום נרחב להתפתח.  יכול להיות שהדרייב שלי היה, בהרבה מהמקרים תלוש המשכורת והתמיכה של העילוי, שתמיד בהתחלה זה קשה.   אני לא מספיק יודעת לנתח את זה.  אני רק תמהה, בהתחשב בקשיים האלו.
השבוע היתה לי איתו שיחת הערכה.  נכנסתי עם טישו ביד.  תארתי לעצמי שאני תיכף אקבל על הראש והדמעות של העלבון והתסכול יצוצו להן.  אחרי שיחת נימוסים קצרה הוא סיפר איך הוא רואה אותי.  הוא אמר שהוא גאה מאוד להיות המנהל שלי, הוא שמח שעל אף הקשיים שהיו, לא וויתרתי.  הוא שמח שאני חלק מהצוות שלו.  "את בעלת מקצוע טובה". הוא הוסיף, שקפיצת המדרגה שעשיתי בשנה וחצי האחרונות מדהימה ושהוא לא האמין שאני אצליח.  הוא חושב שאני מביאה איתי משהו רענן, אתי, אכפתי.  משהו שאין להרבה אנשים, ושאני יודעת להביא תוצאות טובות, "את עשית את זה", הוא אמר לי.  אני מאמין בך.  אחר כך הוא המשיך לדבר, אבל אני כבר לא שמעתי.  חשבתי על המחיר ששילמתי, על השיערות הלבנות שצמחו לי, על הלילות חסרי השינה, על הבהלה שהיתה אוחזת בי כשהייתי רואה אותו ואת העיניים המאוכזבות שלו.  המחיר הזה היה כבד, שנה וחצי הסתובבתי עם תחושה חזקה שאני לא מספיק טובה ולא מספיק מתאימה.  שכר הלימוד עבור המקצועיות הזו, שאני רוכשת לעצמי, הוא גבוה מאוד.
בסוף השיחה, אמרתי לו שאני רוצה להפחית בכמות השעות שאני עובדת.  הוא הסכים.  אנחנו נתחיל ביום חופשה, פעם בשבועיים – ואחרי תקופה של חודשיים – שלושה, נעריך ביחד את המצב.  באופן אישי אני שואפת להגיע ליום חופשה, פעם בשבוע.  ארבעה ימים של עבודה, במקום חמישה, מאוד קוסמים לי.

Read Full Post »

קנאת סופרים

כבר איזה שבוע הפוסט הזה מסתובב לי בראש, אבל לא מצאתי את הזמן לכתוב אותו.  הייתי נוסעת לעבודה ובמכונית, בין הגז לברקס,  מתכננת את המילים בקפידה, משפטי מחץ, קישור בין נושאים, פוסט קליל לכאורה עם נגיעות בנושאים יותר כבדים.  כבר שבוע, שרצף המחשבות מפזר את המילים שאספתי ואת האנקדוטות לרעיונות מעומעמים.  כל יום כמעט, אני מבטיחה לעצמי, למצוא את הזמן לכתוב אותו.
איזה בוקר, אפילו באתי מוקדם מאוד למשרד, עשיתי לי קפוצ'ינו עלוב בכוס פלסטיק, במכונת הקפה במטבחון, בדרך לשולחן שלי, מתכוונת לשבת בשקט של הבוקר ולכתוב את הפוסט שרץ לי בראש. אבל אז ברגע שפתחתי את האאוטלוק, רק כדי לבדוק מה אני צריכה לעשות היום, הוצפתי במיילים שקשורים לעבודה והכתיבה של הפוסט התאיידה.

היו ימים, שהייתי הולכת לישון מאוחר במיוחד (עשר בלילה זה בשבילי מאוחר במיוחד), או מתעוררת ב- 4 לפנות בוקר, רק כדי לקרוא עוד כמה פרקים.  אני שבויה בסיפור שמספר סטיג לרסון והגיבורים שלו.  אל הספר הראשון התוודעתי בעקבות הביקורת של פאר פרידמן.  ביקשתי מאמא של העילוי שתביא לי את הספר מישראל.  את הספר הראשון,"נערה עם קעקוע דרקון" קראתי תוך יומיים וחצי, תוך כדי שאני לא מתפקדת לחלוטין – כרעיה או כאם.  נשאבתי לתוך הסיפור, נהנית לקרוא את הסיפור ותוך כדי לנתח את הטכניקה של הסופר, את הכתיבה ואת הרעיונות המרכזיים של הספר.  הספר הזה העיר אצלי את הצורך לכתוב את הספר שמסתובב לי בראש.  מן קנאת סופרים שכזו.  את הספר השני, באנגלית, (The girl who played with fire) אני קוראת עכשיו. התחלתי בשבוע שעבר.  בדרך כלל, הקריאה באנגלית מאוד שוטפת  ומהירה , אני "מצלמת" פסקאות, מסננת את הטפל מהעיקר ומדלגת על מה שלא רלוונטי. אבל הפעם, בגלל שאני לא רוצה לפספס אף מילה,בגלל שאני רוצה להתעכב על הטכניקה ועל הדרך בה הוא מקשר בין הנושאים, אני קוראת יותר לאט.  מתענגת.   הקריאה, מחדדת לי את העובדה שהסיפור שמסתובב לי בראש, כבר כל כך הרבה זמן, ראוי שיכתב.  אני קוראת את הבלוג של רוני גלבפיש, על תהליך הכתיבה שלה ויודעת שאני רוצה גם.  אמא של העילוי, גם היא כותבת עכשיו.  ממש בשלבי סיום של הרומן הראשון שלה, רומן רב יריעה, על כמה דורות.  היא עושה הגהות אחרונות, על השולחן בפינת האוכל, ליד החלון שפונה לגינה ואני יודעת, שאני רוצה גם.

אין לי זמן להקדיש לכתיבה. 40 שעות בשבוע אני עובדת, בין לבין מתרוצצת – ילדים, בית, משפחה.
"זה מאוד פשוט", אמרה לי מרגית "את צריכה להוריד יום בשבוע ופשוט לכתוב".  כמי שהתחנכה על ברכי הקפיטליזם התעסוקתי, להתוודות בפני המנהל שלי שאני רוצה לעבוד ב-20 אחוז פחות, זו פעולה שדורשת אומץ רב מבחינתי.  יש לי מן פחד כזה שהדמות המיתולוגית של המעסיק הקפיטליסטי, השמן עם החליפה שלא נסגרת על הבטן שלו ועם הסיגר, יצחק לי צחוק משתעל בפנים ויגיד לי שאני צריכה לעבוד יותר, כי אחרת יפטרו אותי.  אני נהנית מהעבודה שלי, נהנית מהאתגר, נהנית מהחברה האנושית,  אבל אני רוצה לעשות גם דברים שהם נטו בשבילי.
"אין לך מה לדאוג", אמרה לי מרגית, והראתה לי אתר שבו יש הסבר על חוקי העבודה ההולנדית.  היא הקריאה לי והסבירה, שכל עובד יכול לבקש (בכתב), להפחית את שעות העבודה שלו.  המעסיק, חייב להשיב בחיוב. אלא, כמובן, אם העסק יגיע לפשיטת רגל, במידה והעובד יפחית את שעות העבודה שלו.   תוך 4 חודשים, המנהל מחוייב לתת לעובד תשובה, רצוי חיובית.  "איפה את חושבת שאת?" היא שואלת אותי.  "פה זה הולנד והסוציאליזם חוגג ".
ביום שישי, אמרתי לבוס שלי, בעל פה, שאני הייתי רוצה לעבוד יום בשבוע פחות.  ראיתי איך שהוא לרגע מחוויר ומפסיק לנשום.  גם אני הפסקתי קצת.  "Oh no. don't tell me that you want that.  not now".
שנינו מהר העברנו נושא. הטקטיקה שלי, עדיין פחדנית, אני עושה את זה לאט לאט. בתור התחלה, שתלתי את הרעיון שכן, גם אני, בתודעה של המנהל שלי.  צעדים קטנים.

לאט לאט.  בין לבין ,הרבה שמחה, על הדלת הזו שאני רוצה לפתוח.  אני צריכה לכתוב מכתב שבו אני מבקשת להפחית יום עבודה בשבוע החל מתאריך X. צעד קטנטן לאנושות, צעד ענק עבורי.

Read Full Post »

געגוע

השבוע, היו לי מחשבות על קיבוץ.  לא על המסגרת ההתיישבותית, על הרפת, אסיפת חברים, צו התנועה וכל הבלאגנים, אלא על החיים בתוך קהילה קטנה.  כבר כמעט שבוע אני חולה, זה התחיל בקצת כאבי שרירים, קצת אפצ'י, שיעול לח, היה לי גם קר.  מפה לשם, בלי שבכלל קישרתי, הייתי חולה.  על אמת חולה. עם 39 וחצי חום, חולה.  בבית המרקחת המקומי קניתי מדחום (דווקא כשצריך, אנחנו אף פעם לא מוצאים.  וכשמוצאים, אין אלכוהול לחטא), טונות של ויטמין סי, סירופ נגד שיעול שמפיל סוסים, כל מני גרגרים הומאופטיים שאמורים לחזק אותי ואבקה שיש בה אקמול מוגבר וצריך לערבב אותה עם מים רותחים, (יענו תה).  שבוע כמעט אני במיטה, העילוי, חמותי שתחייה, שבאה לבקר והגמדים, סועדים אותי כמיטב יכולתם ובעיקר, מניחים לי להיות חולה ולהחלים.  רוב הזמן שכבתי במיטה, עם מדחום כבוי בפה, בוההה בטלוויזיה או במחשב, מגלה באימה, שאיזה  סרט שלקח לו  שלושה ימים לרדת, התברר כמדובב בפולנית. סימן משמים…

בשבוע הזה היו לי געגועים לישראל, למשפחה, לשכונה, לחמימות האנושית.  התגעגעתי לקיבוץ שאף פעם לא גדלתי בו.  הייתה לי פנטזיה של השכנה שבאה עם סיר מרק וקוסקוס והילדים שהולכים לשחק אצל חברים או בדשא.  הייתי צריכה בעיקר את האיכפתיות של הקהילה מסביב, של הקיבוץ (ולא רק של המשפחה שהתקשרה בדבקות).  כשאני חולה, אני בדרך כלל נמנעת מלתקשר עם העולם "תעזבו אותי בשקט". אבל הפעם, איכשהו, היה לי חסרה האכפתיות של הקהילה.
דווקא התקשרו.  גברת אחת הציגה את עצמה שהיא מאיזה ארגון שבודק האם העובדים שדווחו על ימי מחלה,  באמת חולים.  היא ביררה באמפטיות איך אני מרגישה ואם יש לי עוד חום.  כשהיא שמעה שירד לי החום ל- 37 וחצי היא שמחה והודיעה לי שאין לי חום ואני יכולה לחזור לעבוד…
בפרנואידיות מצוייה, שאלתי אם הבוס שלי לא מאמין לי, אבל הבחורה ש "בדקה" אותי טלפונית, אמרה שזו רוטינה בהולנד, לעודד את העובדים לחזור לעבודה. מסתבר, (אימתתי זאת אחר כך עם חברה מהעבודה), שאם יש עובד שחולה יותר מפעם בשנה, במצטבר של יותר מ- 4 ימים בשנה, בודקים אותו.  מתקשרים הביתה, מבררים.  "עוזרים לו להחלים."  זה לא האח הגדול פה.   זו האחות הגדולה.

היו לי געגועים.  התגעגעתי לברדק ישראלי, שבו צריך להביא פתק מהרופא כדי להיות חולים.  התגעגעתי למו"מ שהייתי עושה עם הרופא,על עוד יום או שניים בבית.  התגעגעתי לשכונה שלי בישראל, רציתי לשבת במרפסת מול שמש של חורף, לשמוע את הילדים משחקים בחצר של השכונה עם החברים שלהם, שכנות שצועקות מלמטה אם אני צריכה שהן יעברו בסופר גם בשבילי ומישהי שמכניסה אלי הביתה חצי עוגה.

Read Full Post »

הפרוטוקלים*, בגרסא המודרנית

המאפיה הישראלית, היא מושג מאוד נפוץ בעבודה שלי  ואני נחשבת לחברה במאפיה הזו.  כשאני מכחישה חברות במאפיה, מחשידים את העילוי (הוא עובד בחברת האם, שמנהלת בין השאר, גם את החברה שבה אני עובדת).  הוא בטוח חבר כבוד במאפיה הזו.   אם אני ממשיכה להכחיש, הם מדברים על הישראלים ועל המוסד ואיך שאנחנו בעצם מנהלים את העולם בלי להכריז על זה.   "את בטח סוכנת מוסד", הם אומרים לי ואני נכנעת למשחק.  "זה לא אני, זה אח שלי…."

כשהעילוי הגיע להולנד, לראשונה, הוא עבר חדר חדר, הציג את עצמו ושאל אם יש פה עוד ישראלים או יהודים בבנין.  הוא מצא איזה שלושה ישראלים ואיזה שני יהודים שעלו להולנד מפולין ואוקראינה.  היתה גם בחורה מפורטוגל, שהודתה שהחבר שלה יהודי.  העילוי פרס לעצמו רשת ביטחון. מן אינסטינקט שכזה, קודם לזהות את החברים במאפיה, את הפאמיליייה.  כשאני התחלתי לעבוד, ניגשה אלי מישהי ואמרה לי בשקט, במבטא הולנדי כבד "ברוכה הבאה".  היה לה חשוב להזהות.  עם הזמן, פגשתי גם את הופמן (ביררתי איתו – אבא שלו יהודי, אבל הוא כבר לא), גוטליב (ביררתי עם חבר ישראלי – סבא שלו היה יהודי) ואת טולק, שמברך אותי ב"אהלן" קולני (הוא סיפר לי בשמחה שהוא היה 5 שנים מתנדב בישראל, בקיבוצים באזור ירושלים ואפילו לחץ את היד של רבין, שבא לבקר בקיבוץ). בהתחלה, הייתי יושבת בחדר אוכל, עם חברים ישראלים אבל אז מישהו מהם אמר "אולי כדאי שנתפזר… אנחנו נראים כמו חבורה של רוסים".

כשדייב, הבחור שמכר לנו את המכונית, סיפר לנו שהוא יהודי, העילוי עט עליו כמוצא שלל רב.  "דייב – אנחנו משפחה"… קיבלנו הנחה.  יש מתח מסויים בין הצורך שלנו הישראלים, היהודים, לזהות את חברי "המשפחה" לבין הדאגה שמתעוררת, ככה נדמה לי, אצל ההולנדים.

לפני חודש, סיפרו לי בגאווה כמה מנהלים בחטיבה שלי,   (כאילו הם מביאים לי מתנה יקרה שאני צריכה להעריך מאוד), שגוייסה בחורה ישראלית חדשה לחטיבה שלנו.  אני הייתי מבסוטה שזו בכלל בחורה (אחוז הנשים בחטיבה הוא נמוך מ- 20), אבל נדמה לי שהם רצו לידע אותי שהיא ישראלית. אחר כך הם ביקשו שאני לא אדבר איתה עברית כל הזמן…   במקרה, לפני יומיים, שמעתי, על עוד בחור ישראלי אחד (אני מכירה את זוגתו שתחייה, עוד מהאוניברסיטה בישראל), שהוא מנסה להתקבל לעבוד בחטיבה אחרת.   איכשהו, יצא שבתחום שבו אני עובדת (טלקום), יש הרבה ישראלים.  חוצמיזה, יש הרבה חברות תוכנה ישראליות שתומכות בתהליכים הארגוניים.  למתבונן מן החוץ, בכל מקום שתזרוק מטבע, תמצא ישראלי או ישראלית והיא בטח מכירה עוד כמה ישראלים אחרים.

יכול להיות שעבור ההולנדים מהשורה, יש בזה משהו קצת מאיים – לאן המידע זולג?  עם מי היא מדברת?  על מה הם מדברים? הם מתבוננים איך אנחנו עובדים בשיטת חבר מביא חבר וקצת מתמרמרים.  "מה, בכל הולנד לא יכלו למצוא מישהו מוכשר שיעשה את התפקיד הזה, היו חייבים להביא מישהו מישראל?  אה! זו בטח המאפיה".  באיזה יום כשהתלוננו בפני על העלות הגבוהה של התוכנות הישראליות,  חיזקתי להם את התיאוריה – "זה בשביל לממן את הטילים…"

~~~~~~~~~~~~~~~

* הפרוטוקולים של זקני ציון

Read Full Post »

הוראות ברורות

בעבודה שלי, נתלו שלטים בכל חדרי השירותים:

הקולגות ההולנדים בעבודה שלי הבטיחו שהם מאוד צייתניים.
בעיקר בנוגע לשטיפת הידיים. טוב שלא ביקשו לוודא דברים אחרים…

Read Full Post »

גריפה

אני נורא אוהבת את המילה הזו "גריפה".  כשהייתי קטנה, הייתי שומעת את אמא שלי מדברת עם החברות שלה בפולנית שיש לה גריפה.  גריפה זו מילה נורא יפה, מרוב זה שהיא מכוערת – היא יפה.  ג ר י פ ה.  ההולנדים, כמו הרבה דברים שהם עושים, לקחו דבר טוב וחרבו אותו. מעתה אל תאמרו ג ר י פ ה, כי אם חריפה. זהו, הרסו את הכיף.  כולם עכשיו בלחץ, משפעת החזירים.

בבית הספר של הגמדים, אסור יותר לגעת אחד בשני וכל הזמן צריך לרחוץ ידיים.  פליני אמר שהוא רוצה ללכת לבית הספר במסיכת מנתחים ואם אני יכולה לקנות לו.  "בטח, אני רק צריכה ללכת לבית המרקחת". בינתיים הוא שכח, אבל זה רק מחזק את התחושה שלי שהילד סטייליסט בחסד.  הקטנה, פרצה יום אחד בבכי, כי היא נזכרה שהיא שכחה לרחוץ ידיים בבית הספר, כשהם חזרו מההפסקה.  "לא נורא, אפשר לשטוף פעמיים  בבית" הרגעתי אותה. אוף, מה זה הלחץ הזה?

בעבודה של העילוי, כולם נרגשים והכינו קבוצה שאחראית להכין את המצב, למקרה חרום.  "חולה לכל מחשב" או משהו כזה. (אולי מחשב לכל חולה? ) גם בעבודה שלנו, הבוס לקח אותנו לשיחה רצינית ואמר שאם מישהו לא מרגיש טוב (מיד התחלנו כולנו להשתעל) אז למען הכלל, צריך ללכת הביתה.  כמתעטשת ידועה, אני מתבאסת, כי כולם כבר מכירים את העיטושים שלי ואני לא יכולה לקחת 4 ימי הסתובבות באמסטרדם היפה באמתלה שאני נורא חולה.   בדואר קיבלנו כל מני חוברות שמתארות איך כולנו מתרגשים מהגריפה הזו ובטלוויזיה יש פרסומות על איך צריך לרחוץ ידיים. תודה באמת. מרוב הלחץ הציבורי להיות נורא נקיים ולהתעטש לתוך מפית או לתוך השרוול, יש לי צורך לעשות דווקא, תזהרו ממני, אני לא מתכוות לשתף פעולה.  האאהפצ'י.

Read Full Post »

קריירה

בזמן האחרון אני מכירה בעובדה, שאין לי קרירה.  יש לי עבודה.  עבודה טובה, מתגמלת. לרוב, אפילו מעניינת.  אנשים נחמדים סביבי.  אבל זו רק עבודה, זה לא משהו שלא אוכל לוותר עליו,זה לא מה שמגדיר אותי כבת אדם.  זו עבודה, שאם יפטרו אותי , אני אאבד מקור הכנסה, אבל אהיה מבסוטה מאוד להנות מהפנאי.

פעם, עבדתי במקום עם אוריינטציה חברתית ברורה.  מקום שידעתי, שאם מפטרים אותי, אני בכל זאת מגיעה למשרד.  בהתנדבות.
בזמן האחרון יש לי מחשבות על עבודה וקריירה.  דיברנו על זה, העילוי ואני.  יש פער גדול ביננו.  אני משכילה ממנו פי שלוש אבל הוא מרוויח פי שלוש ממני.  אני חברה בצוות, הוא מנהל את אירופה ואפילו קיבל קצת קידום.  "מה את רוצה", העילוי אמר לי "איך יכולת לפתח קריירה?  כל שלוש ארבע שנים או שילדת או שלמדת, או שישבת בבית וגידלת ילדים.  ברור שאין לך קריירה. אבל, את יכולה עכשיו לעשות קריירה, עכשיו כשהיילדים, פחות או יותר גדלו".

חשבתי על זה.  אני לא חושבת שאני רוצה לעשות קריירה.  לא במקום הזה, בכל אופן.  יכול להיות שאם הארגון בו הייתי עובדת היה עם אוריינטציה חברתית אקטיביסטית ("הצילו את כדור הארץ מאנשים אלימים ומטומטמים" לדוגמא), הייתי שמחה מאוד לעשות קריירה.  עכשיו, בכל אופן יש לי עבודה.

היום היתה לי שיחת הערכה עם הבוס שלי.  זו שיחה שנוהגים לערוך פעם בחצי שנה.   הוא עשה לי פרצוף ארוך והתחיל לתאר את המגרעות שלי.  אני הקשבתי בסבלנות,  אחר כך ניהלתי איתו משא ומתן על כל אחת מהמגרעות שלי ועל המצבים בהם הוא ניתח את המגרעות שלי.  איכשהו הוא גם התנצל ובסופו של דבר הוא הסכים שהשד לא נורא כל כך ואני הסכמתי עם כמה מגרעות שרצוי שאני אשפר:  לדוגמא הדיוק שלי, לדוגמא שאני לא יודעת לעבוד עם סוליסטים.  אחר כך הרגשתי הקלה כל כך גדולה, שמיד הלכתי לקנות צמר ומסרגות במקבוק.  אם כבר אין לי קרירה, לפחות יהיו גרבים חדשות.

Read Full Post »

לזניה

מאז שהתחלתי לעבוד מחוץ לבית (1. שנה בערך 2. גם בבית עבדתי – כביסות אוכל קניות נקיונות וכדומה. זה לא שכל הימים סרגתי מול הטלוויזיה), אנחנו כמעט ולא מארחים לארוחות שישי, שזה היה לי נורא חשוב.  למעשה, אם אני לגמרי כנה עם עצמי, המאמץ העיקרי מתמקד בקיום ארוחות שישי.  יום שישי הוא יום עבודה רגיל אצלי, כך שגם אם אני מסיימת הכל מוקדם, לא תמיד יש לי האנרגיה להרים ארוחת פאר ולארח.  בדרך כלל מה שאני רוצה זה רק לאכול, לשמוע את הילדים מדברים, לסרוג קצת מול הטלוויזיה ולנוח.  לפעמים, במקרים נדירים, העילוי ואני יוצאים, אחרי ארוחת הערב עם חברים, אבל זה באמת נדיר ואני בדרך כלל מאוד עייפה.
גיליתי את המתכון המופלא הזה ללזניה, כאמצעי להרים ארוחה ב- 10 דקות עבודה.  ארוחה חמה, מושקעת, שאם אני נותנת לילדים לעזור להכין אותה אז זו בכלל חגיגה.  זו לזניה חלבית, על בסיס תרד ורוטב עגבניות.  מה שמפתיע, זה שכל הגמדים, שבדרך כלל תמיד יש גמד או גמדה שלא רוצים לאכול את הדבר המגעיל הזה, כווולם אוהבים את הלזניה הזו.
מצרכים:
עלי לזניה שטוחים
חבילת עלי תרד שטופים
קוטג'
גבינות לבנות ישנות
עגבניות בשלות מדי או עגבניות מקולפות בקופסאת שימורים
רוטב פסטה מצנצנת זכוכית
מוצרלה או גבינה אחרת מגוררת
אפשר להוסיף גם זיתים ופטריות ופלפלים אדומים ועוד כל מני.  אבל זה הבסיס.
בתבנית פיירקס שוטחים את עלי הלזניה הלא מבושלים ועליהם בשכבות מוסיפים את התרד, הגבינות, העגבניות ורוטב העגבניות.  בין לבין מוסיפים גם את עלי הלזניה.
מכניסים לתנור לחום בינוני גבוה.  בערך חצי שעה. 
בזמן הזה, אנחנו מכינים סלט ומסדרים את השולחן.
אחרי הארוחה, תמיד נשארת חתיכת לזניה שאנחנו שומרים במקרר, למקרה שמישהו פתאום נורא רעב. 
בכל מקרה, רציתי לצלם את הלזניה שהכנתי אתמול אבל כבר לא נשאר כלום. 

Read Full Post »