Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שפה’ Category

בזמן האחרון, אני מגלה שיש מסביבי המון פעילות חדשה בעברית.  השפע הזה, עוזר להקל קצת את הגעגועים לשפה העברית ויוצר חיבורים בין הישראלים מסביב.  נוצרים מעגלים, מפגשים חדשים עם אנשים שותפים לחווית הגולה, תוך השענות על השפה והתרבות.
יש שיאמרו, "רוצים להרגיש ישראלים – חזרו הביתה לישראל" ואחרים ישאלו "למה לכם להבדל מהחברה הסובבת אתכם".  אמירות שמתייחסות במובן מסויים לחברה של מהגרים (מרצון או מאונס), שחיים בין התרבויות – רוצים לשמר את הקיים ועדיין לא מרגישים בנוח להטמע בסביבה החדשה.    לא כל כך בא לי להתנצל על הצורך שלי להבדל מהחברה ההולנדית ולשמור על היחודייות שלי כישראלית, שלא חייה בישראל.  באופן אישי, יש לי חברות טובות הולנדיות ואני מתקשרת איתן באנגלית. את השפה ההולנדית, אני לא מתכוונת לרכוש.  לא באופן כספי ולא באופן שכלי.  בעבודה, אני מתקשרת באנגלית.   ספרים אני קוראת באנגלית, טלוויזיה רואה באנגלית ואת מנת העיתונות היומית שלי, אני צורכת באנגלית ועברית.  איכשהו אני מסתדרת.  אך, אני מכירה משפחה אחת לפחות, שעל רקע הקושי השפתי תרבותי, חזרו לארץ.  ההתנסות הזו לא עשתה להם טוב.  לפעמים, אני מצטערת שהילדים שלי מכירים פחות שירים של אריק איינשטין ויותר שירים של ה-killers, או שהם לא מכירים בכלל סופרים ישראלים לילדים, פשוט מכיוון שהם מעדיפים לקרוא בהולנדית.
בכל אופן, במקרה, או שלא במקרה, אני מגלה מסביב, עשייה ישראלית בעברית, אשר באופן מפתיע מזכירה לי את הגלות שלי, אבל גם מחזקת לי את התחושה של הבית.  לעשייה הזו, אני שמחה מאוד לפרגן:

בית הספר למוסיקה של יניב נחום ורועי שבת.  כמעט כל יום, אחרי הצהריים, במתחם בית הספר היהודי ראש פינה באמסטרדם, מתקיימים שיעורים על כמעט כל כלי נגינה שתוכלו להעלות בדעתכם.  יניב ורועי, מדברים כמובן בעברית (ובעוד שפות, אני מתארת לעצמי) ומקדמים את החינוך המוסיקלי של תלמידי בית הספר ושל תלמידים שאינם לומדים בבית הספר ורוצים לנגן. יכול להיות שהם מלמדים גם מבוגרים, אבל צריך לשאול אותם.  יש מורים שדוברים עברית ומורים שדוברים אנגלית והולנדית.  זה נהדר לראות איך נוצרת לה קהילה קטנה של הורים שמגיעים פעם בכמה חודשים, לשמוע את האוצרות מנגנים בקונצרט.  הנה קטע קטנטן שצילמתי.  מכירים את השיר?

שנת הלימודים הנוכחית מסתיימת השבוע, אבל, בספטמבר תתחיל שנת פעילות חדשה שאפשר יהיה להצטרף אליה.

~~~

'שבט שבשבת', שזה, עם עדיין לא ניחשתם, השם של הצופים הישראלים. גם זו פעילות חדשה, בעיקר לילדים ולנוער, אבל לא רק… גם ההורים, נפגשים ועושים, על מנת שהפעילות תתקיים ותצליח.   ולפעמים, נפגשים סתם ושותים קפה ומחכים, שהפעולה תסתיים.  פעם בשבוע (יום ראשון), ילדים מכל מני מקומות נפגשים.   גם כאלו שלא לומדים ב'ראש פינה', או כאלו שלא גרים בריבוע הקטן הזה של אמסטרדם-אמסטלווין.  יש קבוצות לילדים מכיתה א' ועד לתיכון.  נכון שהשנה מסתיימת ממש עכשיו, אבל היא תיפתח שוב בתחילת ספטמבר.

יש הרבה דברים יפים בפעילות של הצופים, אבל אחד מהם שעולה לי לראש כרגע הוא העובדה, שהפעילות בעברית והיא מעודדת את הילדים הפרטיים שלי לתרגל אותה עוד ועוד שלא במסגרת משפחתית, או במסגרת שיעורי העברית בבית הספר.  לפעמים אני מוצאת את עצמי מעירה להם, מזכירה להם, לדבר בעברית.  אלו ילדים שחיים בו זמנית בשלוש שפות.  הולנדית בבית הספר ולפעמים בטלוויזיה, עברית בבית ואנגלית בטלוויזיה ובקולנוע.  שמתי לב, שקל להם לשחק בהולנדית, זו כביכול שפת המשחק הטבעית להם.    הצופים, יוצרים מסגרת נוספת של עברית וזה כמובן, מבורך.

טקס אש- שבט שבשבת

~~~~

מוקום עברי, הוא יוזמה חדשה ומאוד מסקרנת של קבוצת אנשים, שמקצת אפילו חברים שלי.  עבור ההולנדים האמסטרדמיים, המילה מוקום בסלנג, היא מרכז העיר.  עבורי, זוהי יוזמה שאני מקווה לראות אותה פורחת.  אין בה עדיין לוח פעילויות ועד כמה שאני יודעת, מחפשים עכשיו בית פיסי שיכיל את הפעילות החברתית תרבותית, אבל יש כל כך הרבה פוטנציאל ורצון ואני בטוחה שבסוף המוקום יבשיל ויתקיים.

~~~~

אחרי שסקרתי כמה מיזמי חברה ותרבות, חשוב שנתייחס גם לאוכל, נכון?

יכול להיות שהמוסד של סמדי, כבר קיים שנים ואני מגלה את אמריקה.  יכול להיות.  אני גיליתי אותה רק השנה ואני מאוד שמחה לפרגן.
מי שמכיר אותי, יודע שאני לא אכלנית גדולה.  גם לא בשלנית מי יודע מה, אבל זה כבר סיפור אחר.  סמדי, או סמדר (לבחירתכם), מכינה אוכל ישראלי ביתי גורמה.  המחירים הם קצת של בית מרקחת, אבל את המצמוצים בשפתיים של העילוי הילדים והאורחים, קשה לזייף.  היא מכינה כל מני מעדנים שמזכירים לעילוי את ישראל  ואת בית אמא ועושים אותו למאושר מאוד. את התבשילים שלה כמו חצילים עם כל מני דברים טובים, טחינה וחומוס ועוגות לא תמצאו בשום מסעדה .  יכול להיות שאם תתאמצו, גם אתם תצליחו לבשל כמוה.  יכול להיות… אני בכל מקרה, מודעת למגבלות שלי ואפילו לא מנסה.  האתר שלה אמנם באנגלית, אבל האוכל – מאוד בעברית.

Read Full Post »

יש משפט כזה, שהוא קצת מן מוטו שלי – "יש מקום לכולם".  תלכו רגע ברחוב ביאליק ברמת גן – כל חנות שניה זה סמרטוטי דה לוקס ומה – לכולם יש פרנסה.  ובשכונת התקווה בין כל השווארמיות והמסעדות של האווזים אנשים לא מתפרנסים?  בטח שכן.
גם פה, באמסטרדם, יש שלוש תנועות נוער (יהודיות) ונראה לי שכולן מסתדרות.  לכאורה, לכל אחת יש קהל יעד מאוד מובחן.  יש את בני עקיבא, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אורינטציה דתית, יש את הבונים, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אוריינטציה לא דתית וישנם הצופים, שאליהם מגיעים ילדים דוברי עברית עם אוריינטציה לא דתית.  בני עקיבא זה בשבת, הצופים זה ביום ראשון והבונים?  וואלה.  לא יודעת.  יש מקום לכולם, אבל בפועל יש גם תחרות.  לא יודעת אם היא בריאה, לא יודעת אם היא מודעת לעצמה.

הלכנו לסופר מרקט, העילוי ואני באיזה יום בשבוע שעבר.  המבט שלי נדד לעבר הבניין של 'הבונים', שנמצא מול הסופר.  "את מקנאה", אמר לי העילוי.  "אני לא.  מה יש לי לקנא?" התממתי. אבל  הוא מכיר אותי ולא מאתמול.

מאז שהצופים באו לאמסטרדם, אני מאוד מעורבת.  שלושה גמדים יש לי שם.   אני רואה את העשייה של השבט הקטן הזה, את הפוטנציאל, את השינוי החברתי שכבר מתחולל לו לאט ומקנאה.  ירוקה מקנאה מ"הדשא הירוק שלהם".  ולי ? בראש שלי, החלקה זרועה אבנים. צריך לסקל אותן, צריך לטמון זרעים של דשא, להשקות, לזבל.
זה לוקח זמן, סבלנות.  אני יודעת.  לוקח זמן להקים שבט לתפארת עם משאבים ומבנה קבע. וחצר.
"יש מקום לכולם", אני מזכירה לעצמי.  זו רק ההתחלה.
אני מבינה.  אבל בכל זאת, כשיש תנועת נוער והילדים מתלהבים, אבל אין בנין קבע כמו של בני עקיבא או הבונים – אני מקנאה.
כשוועד ההורים של הצופים מתרוצץ כדי למצוא מקום לפעילות בעוד שבועיים, אני מקנאה.
כשצריך לשלם סכומי עתק כשכירות לאיזה מבנה, רק כדי שירשו לנו להשתמש בכיתות, אני מקנאה.
לא טובה הקנאה הזו ואני מזכירה לעצמי שיש מקום לכולם.
הדברים יסתדרו מאליהם.  הרי השבט הזה, פועל בקושי ארבעה חודשים וכבר, מעורר התפעלות גם בארץ וגם בעולם.  צוות המדריכים, מלאי התלהבות.   והילדים מתמידים ובאים.  מגיעים ילדים מקצוות הולנד, לפעולות בצופים של אמסטרדם.
זה לוקח זמן, להקים שבט ותיק לתפארת.  אני יודעת ומבינה ומקנאה.

בעולם האידיאלי שנמצא בראש שלי, כולם בסולידריות* אחת, סולידריות של תנועות נוער.  כולם משתפים משאבים, כולם תורמים רעיונות, כולם ביחד וכל אחד לחוד.  בעולם האידיאלי בראש שלי, יש מקום לכולם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

* שאני לא אשכח.  הסברתי לילדים השבוע, את המושג סולידריות וההסטוריה שלו בהקשר הפולני.  הם הבינו טוב מאוד.  כשמישהו חולה, כולם עוזרים לו וגם חולים.  בסולידריות.

Read Full Post »

לא בכל יום מתאפשר לי להבין משהו חדש שמערער את התפיסות הקודמות שהיו לי.  כשזה קורה, אני מתמלאת פליאה על העיוורון שלי ועל האמת הפשוטה שהתגלתה. זה לא כל כך דרמטי כמו שזה נשמע, אבל כבר כמה ימים, אני חושבת על השיחה שהיתה לי עם קריסטל, בדרך הביתה מהעבודה.  את מה שהיא ספרה לי, בדקתי גם בוויקיפדיה וגם שאלתי אנשים אחרים מסביבי.  הם אישרו.  ככה זה באמת: יש דבר כזה שנקרא אנשי האינדו בחברה ההולנדית והם גאים להשתייך. 

מהתחלה. 

חזרתי מישראל למשרד.  עמוסת מתנות קטנות של תשומת לב, לחברות שלי.  בין לבין, קיבלתי גם אני מתנות קטנות של תשומת לב:  כי חזרתי, כי התחלתי תפקיד חדש.  משהו צנוע כמו בקבוק לאק, צמיד מפלסטיק, פרחים.   סוזאן, שחולקת איתי את המשרד, שאלה אותי לפשר המתנות.  חשבתי, שזה בגלל שעד עכשיו היא עבדה עם גברים בעיקר.  (אם גבר יקנה לקולגה שלו את הלאק החדש של שאנל, זה יראה רע, נכון?).    בריכול קפה קטן, סיפרתי לקריסטל וסינדי על ההערה של סוזאן.  שתיהן הגיבו באופן דומה "היא הולנדית".  "גם אתן".  "אני בחיים לא אהיה הולנדית" אמרה סינדי. "אני מהאנטילים.  אני רק גרה פה".  קריסטל הסכימה.  "אני נולדתי פה, אבל אני אינדו".  איכשהו חשבתי שלא שמעתי טוב והקפה המגעיל של המשרד התחיל להשפיע לי על המוח.

בדרך הביתה, נתתי טרמפ לקריסטל, עד לתחנת הרכבת של ה- RAI.  זו נסיעה לא ארוכה, אבל בסביבות חמש בערב, כביש A10 תמיד פקוק. 
קריסטל סיפרה לי על הקליק שהיה לה עם בחורה חדשה במשרד.  "טוב, זה ברור, גם היא אינדו". "מה זה?" "מה?" "אינדו" "את באמת לא יודעת?"  קריסטל, היתה מופתעת אבל הסבירה לי בסבלנות. 

אינדו זה השם הכולל של קבוצת האנשים שמוצאם באסיה ואינדונזיה.  לאחר שאינדוניזיה קיבלה \ הכריזה עצמאות בחצי השני של שנות ה-40 החלו  כמה גלי הגירה, של משפחות מעורבות (הולנדים ואינדונזים)  להולנד.  בניגוד לשאר התושבים באינדונזיה, למשפחות האלו, היו דרכונים הולנדים, כתוצאה מקשרי נישואין של מקומיות אינדונזיות וכובשים הולנדים.  איכשהו אחרי הכרזת העצמאות, כל אותם בעלי "דם מעורב", החלו לחוש מאויימים על ידי המקומיים וללא ההגנה ההולנדית, היתה סכנה מוחשית לחייהם.  ההגירה להולנד היתה בכמה גלי הגירה.  כטבעם של מהגרים, הם  בחרו לגור בשכנות ולשמור על משהו מאורח חייהם הישן.  המשפחות נקשרו מחדש בקשרי נישואין וחברות.   "בניגוד לסינים, אנחנו באמת נטמענו בחברה ההולנדית".  קריסטל הוסיפה בגאווה.  "אנחנו מעורבים בחברה, מתחתנים עם ההולנדים ולא מתבדלים.  הסינים לעומת זאת, יש להם את בתי הספר שלהם, הם שומרים בקנאות על השפה שלהם, יש להם את החגים שלהם, את המאכלים שלהם והם לא יתחתנו עם ההולנדים".  "נשמע שהסינים הם כמו היהודים"   הפתעתי אותה.  היא לא חשבה על זה.  "כן.  אבל בניגוד אליכם אנחנו כן נטמענו. מה שנשאר זה הקשרים בין המשפחות והמאפיינים של האופי".  היא ציינה כמה מאפייני אופי של אנשי האינדו כך שאני אוכל להבין אותם טוב יותר. 

קחו את כל המאפיינים (החיוביים בלבד בבקשה) של האתיופים, התימנים והמרוקאים והנה לכם המאפיינים האישיותיים של אנשי האינדו.  אנשים חמים ופתוחים צנועים ונדיבים, אנשים שקטים,  גמישים באופיים, חרוצים, אנשים שמכבדים סמכות וכדומה וכדומה.  מה שהפתיע אותי בשיחה הזו ,היא ההבנה שהחברה ההולנדית, כפי שהיתה לי באידאה פיקס , היא לא.  חשבתי, שזוהי חברה הומוגנית ובלונדינית בעיקר.  מסתבר, שגם אצלם יש  "אשכנזים וספרדים".  גם אצלם יש גלי הגירה וקבוצות חברתיות שמתערות או שלא מתערות בחברה הכללית. 

בדיוק כמו בישראל.

Read Full Post »

הכל התחיל כשהמנצחת על המקהלה, הודיעה שמלכת הולנד או נסיכת הולנד (להלן ביאטריקס או מקסימה בהתאמה) תבוא להופעה של מקהלת בית הספר ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.

ביאטריקס המלכה (מתוך http://www.spitsnieuws.nl)

מקסימה הנסיכה המקסימה (מתוך http://www.attiyagamri.nl)

ההופעה המדוברת, היא ארוע הפתיחה החגיגי של  המרכז הסיעודי "בית שלום" (רשת בית האבות היהודי) באמסטלווין.  הבטיחו שהמלכה תבוא ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.
למען האמת, די שכחתי מזה. מהתאריך של המופע המדובר.   אנחנו קצת עסוקים לאחרונה.  בעבודה יש שינויים, בבית עושים שיפוצים (צביעה מאסיבית) וכאמור, באמת באמת – מופע מקהלה זעיר עניין אותנו כשלג דאשתקד.  אפילו אם המלכה לכאורה מגיעה.

מבט לתקרה - בית שלום אמסטלווין

לרגל השיפוצים, ביקש מאיתנו דרק הקבלן הפולני שלנו (סוג של צדק היסטורי?), שנשאיר לו את הבית לסוף השבוע – ככה הם יוכלו להספיק יותר. (בפועל – כשחזרנו הביתה, היתה אכזבה).

נסענו למלון האהוב עלינו באינדהובן. זו לא העיר הכי יפה בעולם, אינדהובן, סתם עיר תעשייתית בדרום הולנד… אבל,  המלון ממוקם במרכז העיר, מול בית הקולנוע ומרכז הקניות הגדול .  סופשבוע של ספרים וסרט עם הילדים, ואו שופינג ובריכה ושינה מתוקה,  בלי אדי צבע ואבק מצא  חן בעינינו.  באופן ספונטני יצאנו ביום שישי אחרי הצהריים, והתכוונו לחזור ביום ראשון אחרי הצהריים.

שעון קיר ופסיפס

שעון קיר ופסיפס בבית שלום. לא בדיוק משהו שהייתי שמה בסלון ביתי הצנוע.

בפועל הילדים נזכרו שיש צופים והכי חשוב, יש את המלכה שצריך לשיר לה וללחוץ לה את היד.  התרגשות!

לצופים, לא הספקנו להגיע בזמן.  הרגל היתה על דוושת הגז,  מהר מהר להגיע הביתה, למצוא את החולצה של המקהלה והיידה.  לבית שלום.  החדש.  באמסטלווין.  מזל, שאיזו אמא אמרה לי שהבניין הזה, נמצא ליד בית החולים היהודי.  מזל, שהיו בלונים בכניסה.  כחול ולבן.   היה  מאוד מרגש המופע שלהם.  מסודרות (הרבה בנות ושני בנים) בשורות על המדרגות של בית החולים, לבושות בחולצות לבנות עם כיתוב בכחול.  בקול מלאכי הן שרו , "ישמחו השמיים" "אדון עולם"ו"יעשה שלום".  היה מאוד מרגש.
למרות שבסוף המלכה לא הגיעה – היא היתה חולה.  אבל הגיע ראש העיר.  עם גלימה ושרשר.

אני לא יודעת איך קוראים לו לראש העיר, אבל תראו איזו נחת ואיזה שרשר!

היה מרגש.  גם אם לא הבנו את כל המילים של השירים.  "זו עברית עתיקה",  הסבירה לנו המלכה הפרטית, "אף אחד לא מבין".


Read Full Post »

לפני יומיים, ג'יימס מהעבודה שלי, שלח לי לינק לאודישן של ולנטינה חסן, לכוכב נולד הבולגרי.

מאז במשרד אנחנו צורחים בזיופים KEN LEEEEE.

קראתי עליה, על הגברת חסן.  היא למדה לשיר, מטייפ קאסטות שהיתה מנגנת.  כל כך רצתה לשיר.

התעוזה הנאיבית הזו, של הגברת הזו, לעלות ולשיר בשפה שהיא לא מבינה, מצחיקה ומרגשת אותי.
יש בנאיביות שלה משהו כל כך כובש שמזכיר לי שגם אני הייתי פעם כזו.  כשהייתי קטנה, עוד לפני שהייתי מודעת לעובדה שאני זייפנית עם קול צפרדע, הייתי עומדת מול המראה בחדר של ההורים שלי, ומנסה לשיר כמו ברדיו, שירים בשפה זרה.

TOLIBU DIBU DOUCHOO

יש עוד קטע, שבו היא שרה, אחרי שלקחה כמה שיעורים באנגלית.

האישה ששרה מהלב. שיקפצו לה כולם.   גם לזיופים יש מקום כנראה.

KEN LEE

Read Full Post »

בסופשבוע אחד בברלין, שישי עד שני, קשה מאוד לראות את הכל.   במיוחד כשמסתובבים ביחד כמשפחה.  נסענו עם הרכב (יש גם טיסות ורכבות ישירות מאמסטרדם), 600 ומשהו קילומטרים, בערך 7 שעות נסיעה, עם המון המון עצירות בדרך.  ביום שישי בבוקר יצאנו את אמסטרדם, ביום שני בבוקר יצאנו את ברלין.  בעיר הסתובבנו באוטובוס תיירים.  העלות לאדם היא 10 אירו.  ילדים, בהתאם לגיל, משלמים פחות.  עלינו, ירדנו, עלינו ירדנו.  הסתובבנו, אבל הרגשנו שלא מיצינו את העיר.   רק טעמנו קצת. באוטובוס היו גם מדריכי תיירים, שנתנו רקע על מה שרואים מסביב. חבל רק שהם דיברו במבטא גרמני כל כך כבד, שלא הצלחנו להבין כמעט כלום.

העיר הזו היא מאוד מאוד גדולה במושגים שאנחנו מכירים – תל אביב ואמסטרדם.  מאוד אהבתי את גני ה- Tiergarten, ואת הארכיטקורה בעיר, שהיא מאוד רב גונית.  כל בנין, בנוי בסגנון אחר, מחומרים אחרים.  בהתחלה, השונות בסגנון הפריעה לי, אבל במחשבה לאחור, זה חלק מהקסם בעיר.

יש משהו מלא בקסם, בההליכה בגני ה-Tiergarten. הפארק הענק הזה, הוא בן כ- 150 שנה. הצמחיה העשירה והגודל העצום של העצים מרשימים במיוחד. אחרי הצהריים, כשהטמפרטורה האמירה אל גבול ה- 35 מעלות, ההליכה בשבילים המפותלים של הפארק, תחת הצל הכבד והרוח הנעימה שבאה מהנחלים שחוצים את הפארק, היו לנו להצלה.  באחר צהריים אחד, הלכנו בפארק וראינו במרחק כמה מטרים מאיתנו שני גברים יושבים, על שמיכת פיקניק וקוראים ספר.  הם לבשו כלום.

ממעוף ציפור, פארק ה TIERGARTEN

העילוי ואני, התרגשנו לראות את השאריות של חומת ברלין (למרות שהאזור תיירותי להחריד).  בזכרון שלי, (אולי בעקבות כל מני ספרי בלשים וריגול שקראתי), החומה בעיקר מהצד המזרחי, היתה מקום חסר תקווה ואפל מאוד.  במציאות, ביקרנו שם ביום חם מאוד ובהיר במיוחד.  בכל מני חנויות מזכרות שפזורות סביב check point charlie אפשר לקנות בכמה אירו חתיכות אבן.  לכאורה מהחומה, פתי.
בכל רחוב מסביב, אפשר למצוא רשתות מזון אמריקאיות בכללם סטארבקס, ברגרקינג, הגננדס וכדומה.  ההשפעה של שנים של "כיבוש" אמריקאי, ניכרים.  גם בצד המזרחי של ברלין.  להבדיל, לא מצאתי איזו רשת מזון רוסית אבל כנראה זה לטובה.

היינו בשוק הפשפשים, בשוק האומנים , היינו במגדל הטלוויזיה וראינו את העיר ממרומי 300 ומשהו מטרים.     יש כל כך הרבה מה לראות בעיר הזו ואפילו לא הספקנו לבקר במוזיאון או גלריה אחת.

ההסטוריה של היהודים והקשר שלהם למקום, עניינו אותי במיוחד.  הביקור באנדרטת ליהודים שנרצחו בשואה ובית הכנסת החדש בעיר נגעו בי מאוד, אבל על כך בפוסט נפרד.

Read Full Post »

לאחרונה, למדתי שני ביטויים ציוריים בהולנדית, על מנת לא להסתבך פה עם יודעי חן אני אתרגם אותם.  
הביטויים פה מובאים בלשון זכר אבל כמובן שאפשר לתרגם אותם בקלות גם ללשון נקבה.

  1. הוא אוכל מהאף – הוא לא עושה כלום, משעמם לו.  (מרגית טוענת גם, שזה סימן שמישהו מאוד רעב וזו הזדמנות לעשות הפסקת אוכל)
  2. יש לו רגליים לבנות – מישהו נותן לו חסות ופרוטקציה.  הוא מופלה לטובה.

 

 לא יהיה מבחן, אבל ייתכן וצפוי בוחן פתע.

Read Full Post »

שיהיה קל לקרוא, טוב שיש כמעט תרגום.
בי פרי
בי פרי
צירס
צירס
 טוגו
טוגו
צולם בתל אביב, על ידי המאמממת, בביקור האחרון.

תודה למאמממת, שיש לה עין טובה ומצלמה זמינה.

Read Full Post »

איכשהו… גם אם הם מתגוררים בהולנד, או בדרום אוסטרליה, בסופו של דבר, בקרב הישראלים,  תמיד יעלה הדיבור על החזרה הביתה – לישראל.  אולי לא בכל שיחה, אולי לא עם הנייטיבז, אולי לא באופן קבוע, אבל תמיד זה יהיה ברקע.  יש כאלו שמחשבים את קץ הגלות לאחור, ברגע שהם יצאו מישראל, אחרים מסרבים לנקוב בתאריך.  יש שנותנים זמן גלובלי, טנטטיבי כמובן. כשהקטן יכנס לכיתה א', כשהגדולה תסיים את הבגרות, אוטוטו…  אחרים מדברים על אף פעם.
שיחות על חזרה לישראל מעלות באופן נוקב את שאלת הההוויה .  למה אנחנו פה?  למה לא שם?  מה חשוב בחיים?  מה חסר לנו?  מה טוב לנו? נראה לי, ששיחות "לאן פנינו מועדות" הן איכשהו מה שיכול להרוס מסיבה. תמיד יהיו כאלו שישמיצו עד דוק את הסביבה המקומית, או את ישראל.  תמיד יהיה מי שיאנח וידבר על המצב, הכלכלי \ הבטחוני \ המדיני \ מעמד האישה \ זכות השיבה \ ההשכלה הגבוהה \ החינוך \ הדמקורטיה הישראלית.  טוב לא יכול לצאת משיחות כאלו, בעיקר אם הן רבות משתתפים.

שגיא, שעובד איתי, פיתח את מודל ה- LAFA שמכיל מרכיבים למדידת הגעגועים:

Language
A
t Home Feeling
F
riends Family & Food
A
better climate

לפי המודל, אפשר לזהות את רמת בשלות האדם לחזור לישראל. כאשר כל התשובות, ביחס לישראל, מבטאות כמיהה – אפשר לדעת… באותה המידה, אפשר להשתמש במודל, כדי לחזות, מי מהסובבים, ימצאו את ההזדמנות הראשונה כדי  לצאת מישראל.
נראה לי שהמודל הזה, הוא לא פחות ממבריק.  מה מדד הLAFA שלכם?

Read Full Post »

ההולנדית הפאסיבית שלי, הולכת ומשתכללת, אני מתחילה להבחין בין המילים השונות בשטף המלל שמסביבי, מתחילה להבין את ההקשר ואת המסר.  שמתי לב,  שהמילה יונגן חוזרת על עצמה.
יונגן = JONGEN = ילד.
אנשים מבוגרים (25-55), פונים אחד אל השני ב "הי יונגן".
בעבודה, שאלתי את פטריק ואדווארד שיושבים לידי על השימוש במילה.  היה להם קצת מוזר להסתכל רגע מהצד, על המילה הזו ועל הקשרי השימוש התרבותיים בה.
"זה מאוד מורכב ועדין" הסבירו.  "לא כל אחד יכול להשתמש, לא בכל זמן".
הם סיפרו על מנהל פרוייקטים, שמאוד נעלב, כשמנכ"ל החברה פנה אליו ב"הי יונגן", וטפח על כתפו.
"מי שיכול להשתמש בזה, זה רק משהו מקבוצת השווים, אותו מעמד?"  שאלתי.
"לא בדיוק.  זה נשמע מוזר, אם מישהו שלא נמצא במעמד ידידות, יכנה מישהו אחר יונגן".   היה להם קצת ויכוח על הדקויות, לפני שקיבלתי את התשובה הסופית הזו.
"אנחנו עובדים יחד, ומכירים כמעט שנתיים.  אני יכולה לקרוא לכם יונגן?"
הם נבעתו.  "זה מאוד לא מכובד!  תדמייני שנקרא לך מיישה"
מיישה=MEISJE=ילדה
לא היה לי כל כך אכפת, אך אלו התעקשו שזה מאוד לא מכובד אם הם יקראו לי ככה.
אדוארד אמר, שמקסימום הוא יכול לקרוא לי "סכון פראו"  (שזה אישה נקייה).
לא הבנתי למה בדיוק הוא רומז…   האם יש בזה קישור למקצוע העתיד בעולם?
שאלתי מדוע הוא מכנה אותי אישה נקייה.  האם יש נשים לא נקיות?
פטריק ואדוארד,  הסבירו שזו הדרך העתיקה בהולנדית לומר שהאישה יפה.
המשכתי לשאול עוד על על יונגן ועל מיישה.
אני חושבת שפיצחתי את הנושא.  זו מן קריאה גברית, בין גברים בלבד, בין חברים.
לבנות, דרך אגב, אין את זה.  מאוד לא מקובל שנשים תקראנה אחת לשניה מיישה.
~~~~
באיזה בוקר, הסתכלנו מחלונות המשרד, אל החניה.
היתה שם איזו מכונית שהתקשתה לחנות. נסעה קדימה, אחורה, לצדדים.
הקולגות הגברים לצידי הסכימו שזו בטח אישה.
אחרי כמה דקות, יצא גבר.
""הא!"  צעקתי בניצחון.  "זו לא אישה!"
"הוא הומו", הם הסבירו לי.

Read Full Post »

Older Posts »