Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘פער תרבותי’ Category

בסוף השבוע האחרון, פליני נסע ליומיים, למחנה.  מאז שהוא היה קטן, היתה לי הרגשה שהילד נולד להיות חלק מאיזו תנועת נוער.   אני , לדוגמא,  הייתי צופה נלהבת (בטלוויזיה).  העילוי לעומתי, לא התמיד במיוחד. הוא היה בצופים קצת בכיתה ה' ואחרי איזה טיול או שניים, בכיתה ו' הוא מיצה את הנושא והפך לאחד מאלו שמציקים לבנות ומסתובבים עם הערסים של השכונה (ועל ההתנהגות שלו בעבר, הוא קיבל משמיים – אותי ).
מעניין הקונספט הזה של תנועות נוער.  בישראל, ככה נדמה לי, כל מתנ"ס או מפלגה מקימים תנועה לנוער העתיד, אבל פה, אין יותר מדי.  בקרב הגויים, אני לא רואה צופיפניקים גאים, או חבורות אחרות של ילדים במדים הולכים בשירה אחרי איזו מדריכה מחוצ'קנת.  רוב בני הנוער הולכים לחוגי ספורט (כדורגל, כדורסל והוקי דשא) ולפעמים הם נפגשים בבאולינג המקומי או בפאב.   אצל היהודים לעומת זאת, יש שתיים מרכזיות – הבונים ובני עקיבא. אני לא יודעת, עד כמה חזקה תנועת הבונים, אבל בני עקיבא, פורחת.  עובדה שכל החבר'ה מבית הספר נפגשים בשבת בקן.  הנה, למרות שאנחנו לא דתיים ולמרות התנגדותי לערכי התנועה החדשים  בכל זאת, אני מרשה לילד ללכת ולהצטרף.

המאאאממת, היתה באיזו פעולה או שתיים והתמרמרה, שכל הזמן מתפללים ושצריך לבוא עם חצאית לא קצרה.  פעולה או שתיים הבהירו, שבני עקיבא, זה לא בשבילה.   האם אצל פליני, זה יהיה אחרת?
בסוף השבוע האחרון, היה להם טיול ליומיים.  כל החברים של פליני הצטרפו, הוא גם רצה. אפילו שהוא לא חבר בתנועה.  חיכיתי לשמוע מה הוא אומר.
– איך היה?
– משעמם.  כל הזמן דברו על ירושלים.
– תרצה ללכת שוב?  לפעולות ?
– בטח, אבל לא לטיולים, כי את ירושלים אני כבר מכיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
1-0 לישראל, שמפעילה כל כך הרבה תנועות נוער. למרות שאין כמו התנועה שעל ברכיה אני גדלתי.

Read Full Post »

אם שואלים הולנדי שנמצאים אתו ביחסים ידידותיים, how was your weekend? מקבלים תשובה מפורטת מאוד.  כמעט ברמת השעות.  איפה הם היו בבוקר ומה עשו אחרי הצהריים ומי בא לבקר אותם ואיפה הם היו בערב ומתי הם הלכו לישון. ממש מספרים סיפור.  זו תשובה מפורטת, מאנשים שסתם חולקים איתי את אותו החלל במשרד, והיא לא תואמת את הסטנדרט הישראלי אליו אני רגילה.
"איך היה בסופשבוע?"  "אחלה".  תשובה מפורטת מאוד תהייה "אחלה – הלכנו לים".
אני חושבת שפיענחתי את הצורך שלהם לפרט.  זה בעצם מן סוג של תכנות התנהגותי.  כל יום שני, שואלת המורה את התלמידים איך היה סוף השבוע שלהם והם נדרשים לספר.  המלכה, כך שמתי לב, מסמנת לה בסוף השבוע מאורעות חשובים (קניתי נעליים, נסענו לטייל, נסענו לסרט וכדומה).  היא מסבירה – שיהיה לה מה לספר בכיתה.   הילדים מתבקשים בסבלנות להקשיב לחברים שלהם והמורה נותנת פידבק חיובי לחוויות סוף השבוע.
כשאני שואלת את הקולגות שלי בנימוס איך היה הסופ"ש ומקבלת תשובות מפורטות, אני מופתעת, בעיקר כי זה לא באמת מעניין אותי וגם, כי את אותו הסיפור הם מספרים לכל מי ששואל.  באותה רמת פירוט.  ואני, כששואלים אותי, מאכזבת ואומרת  it was a good one.

Read Full Post »

השבוע, היו לי מחשבות על קיבוץ.  לא על המסגרת ההתיישבותית, על הרפת, אסיפת חברים, צו התנועה וכל הבלאגנים, אלא על החיים בתוך קהילה קטנה.  כבר כמעט שבוע אני חולה, זה התחיל בקצת כאבי שרירים, קצת אפצ'י, שיעול לח, היה לי גם קר.  מפה לשם, בלי שבכלל קישרתי, הייתי חולה.  על אמת חולה. עם 39 וחצי חום, חולה.  בבית המרקחת המקומי קניתי מדחום (דווקא כשצריך, אנחנו אף פעם לא מוצאים.  וכשמוצאים, אין אלכוהול לחטא), טונות של ויטמין סי, סירופ נגד שיעול שמפיל סוסים, כל מני גרגרים הומאופטיים שאמורים לחזק אותי ואבקה שיש בה אקמול מוגבר וצריך לערבב אותה עם מים רותחים, (יענו תה).  שבוע כמעט אני במיטה, העילוי, חמותי שתחייה, שבאה לבקר והגמדים, סועדים אותי כמיטב יכולתם ובעיקר, מניחים לי להיות חולה ולהחלים.  רוב הזמן שכבתי במיטה, עם מדחום כבוי בפה, בוההה בטלוויזיה או במחשב, מגלה באימה, שאיזה  סרט שלקח לו  שלושה ימים לרדת, התברר כמדובב בפולנית. סימן משמים…

בשבוע הזה היו לי געגועים לישראל, למשפחה, לשכונה, לחמימות האנושית.  התגעגעתי לקיבוץ שאף פעם לא גדלתי בו.  הייתה לי פנטזיה של השכנה שבאה עם סיר מרק וקוסקוס והילדים שהולכים לשחק אצל חברים או בדשא.  הייתי צריכה בעיקר את האיכפתיות של הקהילה מסביב, של הקיבוץ (ולא רק של המשפחה שהתקשרה בדבקות).  כשאני חולה, אני בדרך כלל נמנעת מלתקשר עם העולם "תעזבו אותי בשקט". אבל הפעם, איכשהו, היה לי חסרה האכפתיות של הקהילה.
דווקא התקשרו.  גברת אחת הציגה את עצמה שהיא מאיזה ארגון שבודק האם העובדים שדווחו על ימי מחלה,  באמת חולים.  היא ביררה באמפטיות איך אני מרגישה ואם יש לי עוד חום.  כשהיא שמעה שירד לי החום ל- 37 וחצי היא שמחה והודיעה לי שאין לי חום ואני יכולה לחזור לעבוד…
בפרנואידיות מצוייה, שאלתי אם הבוס שלי לא מאמין לי, אבל הבחורה ש "בדקה" אותי טלפונית, אמרה שזו רוטינה בהולנד, לעודד את העובדים לחזור לעבודה. מסתבר, (אימתתי זאת אחר כך עם חברה מהעבודה), שאם יש עובד שחולה יותר מפעם בשנה, במצטבר של יותר מ- 4 ימים בשנה, בודקים אותו.  מתקשרים הביתה, מבררים.  "עוזרים לו להחלים."  זה לא האח הגדול פה.   זו האחות הגדולה.

היו לי געגועים.  התגעגעתי לברדק ישראלי, שבו צריך להביא פתק מהרופא כדי להיות חולים.  התגעגעתי למו"מ שהייתי עושה עם הרופא,על עוד יום או שניים בבית.  התגעגעתי לשכונה שלי בישראל, רציתי לשבת במרפסת מול שמש של חורף, לשמוע את הילדים משחקים בחצר של השכונה עם החברים שלהם, שכנות שצועקות מלמטה אם אני צריכה שהן יעברו בסופר גם בשבילי ומישהי שמכניסה אלי הביתה חצי עוגה.

Read Full Post »

מרגית, שהיא החברה ההולדית החדשה שלי, הזמינה אותי למסיבת הרווקות שלה.  חודשיים לפני היום המיועד, קיבלתי מייל מחברה שלה, שאומר שמרגית מזמינה אותי למסיבת הרווקות שתערך ב- 22 באוגוסט.  מסתבר שהכל מסודר אצל החברות ההולנדיות של מרגית.  חודש לפני הארוע התקבלה תזכורת נוספת.  שבועיים לפני הארוע קיבלתי מייל עם מספר חשבון בנק, אליו יש להעביר את סכום הכסף שנאסף לכבוד מסיבת הרווקות של מרגית.  110 אירו.  צורפה גם תוכנית מדוייקת, ברמת השעות והכתובות המדוייקות של כל הפעילות (בין 12-13 שותים קפה ואחר כך צועדים כ- 10 דקות לפעילות הבאה שתהייה בין 13-16 וכדומה…).   כשבוע לפני הארוע קיבלתי מייל אישי, ששואל איך זה שלא העברתי כסף לחשבון בנק ואם אני מתכוונת להגיע.  כתבתי בחזרה שאני אשמח להגיע ואני אשמח עוד יותר לתת את הכסף לבחורה שארגנה, ביום הארוע.  במזומן.  אחרי יומיים קיבלתי אישור.  זה בסדר.

בשישי בערב פתחתי שוב את המייל וקראתי את הפרטים הקטנים בתוכנית.  הנה פדיחה בהתהוות.  אבוי.  אנחנו מתבקשות לקנות מתנה קטנה למרגית, אותה היא אמורה לפתוח ליד כולם ולנחש מי החברה שנתנה את המתנה.  שוב פעם אני וחוסר התכנון שלי.  במזל מצאתי צמר חדש ומסרגות במבוק באריזה שעוד לא פתחתי, שאתם התכוונתי לסרוג גרביים.  במזל מצאתי נייר עטיפה.  מזל שמרגית חובבת סריגה כמוני. מזל שהיה כתוב מתנה קטנה.

הכל מסודר מאוד, בחתונה של מרגית, שתהייה בעוד חודש בערך.    את ההזמנה לחתונה, לדוגמא, קיבלנו בצרוף דף מידע, שעונה על כל מה שהתביישנו לשאול: איך אנחנו אמורים להתלבש (איך שרוצים), איזה מתנה להביא (כסף, מצ"ב מספר חשבון להפקדה) ומה לעשות עם הילדים (לא להביא אותם).  יצחק לבנון והספר שלו יכולים ללמוד מדף המידע הזה.

ב- 12 נפגשנו בבית קפה באמסטרדם.  היו שם עוד שתיים שלא דברו הולנדית והשיחה זרמה גם באנגלית.  אחר כך הלכנו ביחד לשיעור ריקוד פלמנקו משם לעוד בית קפה ועוד מסעדה. בין לבין, קצת הצלחתי בשיחות קצרות להכיר את החברות של מרגית. היו שם כ- 15 נשים בשנות השלושים המאוחרות של חייהן.  חלקן  בזוגיות, רובן בלי ילדים. זה היה לי מאוד מעניין לראות שהרוב היו ללא ילדים.  בישראל, נשים בשנות השלושים המאוחרות של חייהן הן על פי רוב, אמהות לשני ילדים. לפחות. בין הנשים ההולנדיות, אני שיש לי שלושה ילדים נחשבת לאחת עם הרבה ילדים.  הם שאלו איך אני מסתדרת ואם אני עובדת רק 10 שעות בשבוע.  חה חה.  בכל אופן, נדמה לי, שבישראל לרוב הנשים בגילאי ה- 30 פלוס יש לפחות שני ילדים.  והנה שם, הרוב, בכלל ללא ילדים.  אולי ילד אחד, קטן, תינוק…  משהו קטן וצנוע…  אולי אלו רק החברות של מרגית וזה בכלל לא מייצג, אבל יש לי הרושם שזו תופעה חברתית תרבותית רוווחת.  לא סתם אומרים שאירופה מזדקנת….
=======================================================

ב- 22 באוגוסט, בשנת 1994, העילוי ואני התחתנו באוניברסיטת בר אילן, בחדר אוכל.  חתונה מג'אייפית, שמחה, אבל בלי הרבה ארגונים וחנטריש. נראה לי מוזר להכנס לחובות כלכליים בשביל ערב של 5- 6 שעות גג.  אולי בגלל זה, אני מאוד מתפעלת מכל הפעילות המסודרת הזו.  יש משהו מאוד יפה בסדר ובתכנונים המקודמים, למרות שזה מנוגד לדרך שבה אני חוגגת.  כאמור, אני, אין לי צורך בטררראם שכזה.  חגגנו 15 שנה עם הילדים.  הוא קנה לי טבעת ואני נתתי לו Good Time:
Seiko Sportura

Read Full Post »

כשהיינו בישראל, פגשנו פעם אחת את מ' חבר של העילוי, שבא לחופשת מולדת.
הוא סיפר שהנושא החברתי הוא בעייתי עם ההולנדים, צריך לקבוע פגישה מראש, גם אם מדובר בילדה בת 3 והיא הולכת לשחק אחרי הצהריים אצל חברה.
בדרך כלל הפגישה תהייה בשבוע הבא, לפעמים בעוד שבועיים.  לעיתים נדירות, אפשר להפגש בעוד יומיים.  בשום פנים ואופן לא באותו היום.
יש אמהות, שמסתובבות עם יומן פגישות (גם אם הוא אלקטרוני וגם אם הוא סתם יומן משרדי קטן), של הילדים.  אם יש יותר מילד אחד, זה הופך ל"מתאמת יומנים" במשרה מלאה.
"מחר היא במספרה, מחרתיים יש לה חוג… ביום חמישי סבתא שלה אולי תבוא לבקר…. מה דעתך על יום חמישי בעוד שבוע?  אה רגע, אני רואה שיש פה משהו… אולי ביום שני, בעוד שבועיים…"
ככה זה כשאני מנסה לקבוע play date לגמדים.
בהתחלה חשבתי, שהם סתם מנסים להתחמק והייתי קצת ממורמרת, אבל זה פשוט, כי אני לא נוהגת לנהל את לוח הפגישות שלי כיאות…
בהתאם ללוח הפגישות ולוח החופשות, מזמינים חופשות ונופשים.  זה מאוד רציני.  לא מצחיק בכלל….
יש אנשים, שיודעים כבר בספטמבר איפה הם יהיו בחופשה השנתית באוגוסט בשנה הבאה,  הם כבר הזמינו מקום ודאגו לשריון המקום גם לכלב שלהם, בפנסיון הכלבים המקומי.
זה מורכב, לוח הפגישות.  אחנדה, הם קוראים לו.  ולוקחים מאוד ברצינות כל פגישה.
אם אין תאונת דרכים חמורה, זה נחשב למעשה מאוד לא מנומס לבטל ברגע האחרון date.
פעם אפילו יצאתי עם חברה שגררה את עצמה מהמיטה, כדי להתייצב לדייט.
יש מסעדות take a way, שאם רוצים לעשות הזמנה הביתה, בערב אחרי העבודה, צריך להזמין בצהריים.  אחרת, אי אפשר לקבל שירות.
יש לי חברה מהעבודה, שמזמן רוצה שאני אלמד אותה איך מורטים שיערות עם חוט.  (שבת ראשונה בטירונות כלל צהלית).
" אין בעיה, מותק", אמרתי לה, "מתי מתאים לך?"  היא פתחה יומן.  "המממ המממ…",  זה מדכא קצת, לעמוד ולחכות שמישהו יגמור לעשות את חישובי היומן שלו.
"עזבי", אמרתי לה, "תתקשרי אלי בערב פנוי". זה בלבל אותה לגמרי, "אבל אז לא נהייה מתואמות באחנדה".  לא רציתי לגרום לה התקף לב ולספר, שאני זורמת.  אין לי אחנדה.
אבל, נראה לי,  שמאוד בקרוב, אני אכנע לשיטה.  אנחנו מקבלים הזמנות לימי הולדת ובת מצוות, חדשות לבקרים.  אם אני לא אעשה מעקב, בטוח שאני אעליב כמה אנשים.meeting
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
תוספת:  היום, ה- 22 במרץ, קיבלתי על הראש מאיזו אמא שהבת שלה מאוד נעלבה שהמלכה לא הופיעה ליומולדת שלה.  הפאדיחות מתחילות….

Read Full Post »

כנראה שלכבוד שבוע המניפסט הקומוניסטי, (אם אין כזה שבוע, יש להמציא אותו לאלתר), הקיבוץ שהקמתי מתחיל לפרוח בשממה ההולנדית.
זה התחיל משיתוף בסוכר ובתה.  ממש בקטנה.
אחר כך, באיזו פעם הבאתי מהבית צינצנת ומילאתי אותה בסוכריות גומי שאני מאוד אוהבת.
אנשים ניגשו בזהירות ושאלו אם אפשר סוכריה.
"בטח בטח אמרתי להם, אתם בכלל לא צריכים לשאול.  תרגישו בנוח להצטרף לקיבוץ".  ואז נתתי את ההרצאה הקבועה על הקיבוץ ועל ישראל ועל איזה יופי זה חיי שיתוף ואחווה.
רוב הזמן, אני תחזקתי את הקיבוץ, אבל אנשים התחילו להתרגל שיש צנצנת ממתקים ומותר להם לקחת כמה שהם רוצים בלי לבקש רשות.
דני, היה הסנונית הראשונה.  הוא לקח אחריות על הקיבוץ ותחזוק הקיבוץ וקנה גם הוא ממתקים לצנצנת.
ככה זה היה במשך שבועות – דני ואני מתחזקים את צנצנת הממתקים.
השינוי, התרחש השבוע:  פתאום ווסלי הגיע, עם שקית ממתקים ושאל אם הוא יכול להצטרף גם לקיבוץ.  "בטח" אמרתי לו, "אתה חבר מהמניין"
(אין אצלנו וועדות קבלה ושטויות מהסוג הסנוביסטי).
ואז, ביום אחר, הגיע ווארד, עם 4 שקיות ממתקים מסוגים שונים והודיע שגם הוא, חבר קיבוץ.
את שקיות המממתקים הוא ביקש לאפסן אצלי במגירה.  כי אין לו מקום.
עכשיו המגירה שלי מולאמת לטובת הממתקים של הכלל.
צו התנועה.
jellybeans.JPG

Read Full Post »

יש להולנד צבא פעיל.  צבא המלכה הוא נקרא.  אין לי מושג,  מה הסיבה שיש להולנד צבא פעיל, אבל נניח שזה בגלל שאני בלונדינית פציפיסטית.
עד לאמצע שנות ה-90 בערך, כל הבנים היו חייבים בשירות צבאי, הבנות לא.  כדי להשתחרר משירות צבאי, צריך היה פרופיל גופני נמוך ואו הוכחת רישום לאוניברסיטה.
בעבודה שלי, לדוגמא, חוץ מהמאבטח של הבניין, אף אחד מהאנשים שאני עובדת איתם לא הלך לצבא.  כנראה שהם כולם מוגבלים פיזית או מפותחים שכלית.  או שניהם.
המאבטח של הבניין נראה כמו משהו שהוא מוכן לצאת למשימה כבר עכשיו – הוא גבוה , רזה, הראש שלו מגולח, השפם שלו מקוצץ.
אולי משימה בעומק האוייב היא קצת גדולה עליו אבל נראה לי שהוא יכול היה להיות רסר משמעת מעולה.  שאלתי אותו פעם, אם הוא היה בצבא ובגאווה גדולה הוא אמר שכן.
בכל מקרה, מאז שנות ה-90, הצבא הפך למקום עבודה מקצועי.  צריך לנסות להתקבל ולא כולם מצליחים.
במסגרת מאמצי השיווק למגניבות השירות הצבאי, הופקה סדרת פרסומות הורסת, שבה יש התייחסות ל"מתאים", "לא מתאים".
בכל פרסומת, יש התייחסות לתכונה רצוייה אחרת.  אם יש לבחור את התכונה, הוא מתאים, או לא מתאים.

זו פרסומת שמאוד אהובה על פליני.  הוא כנראה מזדהה…
הנה עוד אחת:

לפי הפרסומות,כדי לשרת בצבא ההולנדי צריך להיות Cool אמיתי.

ועוד אחת אחרונה:

יש עוד והן מצחיקות.
שאלתי חברים מהעבודה, איזו מוטיבציה יש לבחורים צעירים ללכת לצבא, אם לא מדובר כאן במצב של הגנה על המדינה ועל הבית.
לא הייתה להם תשובה.
אז הצבא ממתג את עצמו כמקום לבחורים קרי רוח חזקים ואמיצים.  אולי  בני 18-17 הולכים לצבא,  כדי להתאים לפרסומות…
אולי יש כאלו שבאמת רוצים לשרת את הוד מלכותה.
אני בכל מקרה, מתמוגגת מהפרסומות הקצרות האלו וחושבת על הצבא בישראל…

Read Full Post »

פגשתי השבוע חברים שבאו לאיזה כנס, פה באמסטרדם.  עשינו סיבוב בהארלם הקפואה, נהנינו מהמראות של עיר אירופאית, מהלבנים האדומות, מהבנייה העתיקה.
הארלם יפה. התעלות היו קפואות באותו בוקר והקרח בהן נצנץ באור של השמש.
אחר כך ישבנו באיזה בית קפה ודיברנו על ישראל ועל החיים בחו"ל.  חלקם, חייו תקופה מסויימת בחו"ל וחזרו לישראל, חלקם לא עזבו מעולם את הארץ.
אחד הדברים שעלו בשיחה, היה תחושת החופש הייחסי שיש בחו"ל, ללא הענן המעיק של החדשות והפסימיות מההנהגה ומהממשלה.
תחושת החיים כטיול נהדר.
התחושה הזו, נמשכת כל עוד לא מכים שורשים במדינה החדשה.  כל עוד אנחנו לא מבינים את השפה, כל עוד לא מעורבים באמת.
כל עוד החדשות, לא נוגעות בנו.  כל עוד "זה לא שלי".
לי, "החיים בבועה", מעניקים , רווחה רגשית מסויימת.  אני לא מתעצבנת בגלל האטימות החברתית, או מצב הנשים, או העניים, אני לא לוקחת ללב.
אני קוראת בעיקר בלוגים, או  ידיעות שמעניינות אותי, בעיתונות האלקטרונית.
אני לא שומעת חדשות כל שעה וגם לא מבזק, כל חצי שעה.  בערב, אני לא רואה חדשות, אלא מקסימום איזה פרק מסדרה שהקלטתי או הורדתי מזמן.
השבוע, מצאתי בלובי הבניין שבו אני עובדת, על אחד השולחנות, ערמת עיתונים באנגלית – THE HOLLAND TIMES.
העיתון הזה, נראה כמו אסופה של ידיעות קצרות והמון פרסומות, בעיקר של מסעדות יפניות ובתי ספר בריטיים. אבל בכל זאת, חדשות באנגלית על הנעשה בהולנד.
לא היה שם שום דבר מעניין באמת, מלבד כתבת תחקיר על האינטגרציה המדהימה ברוטרדם ואיך שראש העיר שם הוא מוסלמי.  (קוראים לו אחמד אבוטאלב, למתעניינים).
בראש שלי עברה לה מחשבה תחרותית, שראש העיר של אמסטרדם, הוא יהודי – ג'וב כהן. וזה כל כך טריוויאלי ואף אחד לא  עושה מזה עניין גדול.
בכל אופן,   יכול להיות שהעיתון היה פשוט לא מעניין או ברמה נמוכה או שפשוט – מה שקורה פה, באמת לא מעניין אותי.
אני חושבת, שיותר מעניין אותי אם הדיירים בשכונת רמת הדר בגבעת שמואל מתמרמרים על הקניון המקומי, מאשר אם פתחו ברוטרדם בית ספר מוסלמי קתולי (רק דוגמא, אין לי מושג אם פתחו כזה בית ספר).
מצד אחד, תחושת הניתוק מאפשרת לי מנוחה מסיר הלחץ, מצד שני – אני לא אוהבת את התחושה הזו, של "לחיות על הגדר", בלי להיות מעורבת באמת בסביבה שלי.

יש בחירות עוד מעט בישראל, אני יודעת למי הייתי מצביעה, לו הייתי בארץ, אבל אני לא טורחת להוציא יום חופש וכסף רק בשביל לבוא להצביע.
אני שואלת את עצמי, איזו זכות מוסרית יש לי להצביע בישראל, בלי לחיות בה בפועל.
איזו זכות מוסרית, תהייה לי לטעון טענות  ולקטר על המצב בישראל, אם אני לא טורחת להצביע. אם אני לא טורחת לחיות בה.
אני חושבת לעצמי, שגם אם הייתי יכולה להצביע בבחירות הקרובות בהולנד – אני לא חושבת שהייתי מצביעה. זה לא שלי באמת, זה לא מעניין אותי.
אבל זה לא באמת, לא מעניין אותי,  אני פשוט לא מקומית, לא שייכת.
אני מחפשת מקום להתנדב בו, מצאתי ארגון שעוזר בתהליך השיקום לנשים שיצאו מבית כלא.  צריך לדבר הולנדית, צריך להכיר את הבירוקרטיה המקומית – אני לא מתאימה.
חשבתי להתנדב בארגונים אחרים, אבל אני לא דוברת הולנדית וזה לא מתאים.
אני מתגעגעת לתחושת השליחות, לתחושת ה"תיקון עולם"בעשייה החברתית.
אני לא מצליחה למצוא דרכים לעשות את זה כאן, כי אני לא שייכת וזה לא שלי.
אולי אני צריכה לחפש ארגון יהודי, אבל גם אז – צריך הולנדית.  חוצמיזה, לא בא לי להתנדב בארגון רק בגלל האוריינטציה היהודית.

אתמול, הייתי באיזה יום עיון בכפר קטן במרכז הולנד, אני אפילו לא יודעת איך כותבים או מבטאים את השם של הכפר. באמצע יום העיון הזה, יצאנו להפסקות ועשינו טיולים רגליים ביערות מסביב.
היופי שם, היה עוצר נשימה.  שמחתי שהיתה לי הזכות להיות ביופי הזה, אפילו שזה לא שלי.

Read Full Post »

אפתח בדיברי תודה לאפיסקה על שנתנה לי במה בבלוג שלה – תודה רבה!

 מטרתו של סיפורי הינו לשתף את קהל הקוראים בחויית הלידה שלנו בהולנד – על מנת להאיר מעט את התרבות השונה של ההולנדים לעומת תרבותנו.

 מטיבי הקרוא וודאי הבחינו בביקורת המרומזת, בין השיטין, שכתבה אפיסקה על מערכת הבריאות ההולנדית. ובכן, אומר ללא כחל ושרק – מערכת הבריאות ההולנדית היא מן הסתם מתקדמת מאוד. בתי חולים מודרניים, שיטות רפואה מתקדמות, רופאים מהטובים בעולם. אלא מה, החולה המוצע יפגוש כל אילו קרוב לערש דווי, ומן הסתם לא יבדיל בין קול הרופא לקול בוראו הקורה לו לעולם שכולו טוב. שכן המערכת ההולנדית , צדיקים שכמותם, מאמינה בשלושה עקרונות קדושים ואין בלתם: חוזקו של הגוף להתגבר על כל מחלה ללא התערבות אדם, חסכון מתבקש במשאבים ובדיקות  ובתרופת פלא אחת – פאראצטמול (אקמול). ובכן, אל נא תתקפו בתדהמה אם תפגשו אדם החולה במחלה סופנית, לא עלינו, המטופל במילים טובות או אקמול (למעט הכלל המוזכר לעיל).

 הריון ולידה מטופלים כאן גם בצורה אחרת לגמרי. עת הודענו לרופא המשפחה שלנו שאנו בהריון (והוא המטיר עלינו ברכה הולנדית ידועה – "לא הייתי צועק זאת מראש הגג אתם יודעים…."), הופננו לגוף של מיילדות שרואה ומלווה את היולדת עד לאחר הלידה. בהולנד הריון הוא לא מחלה, ולפיכך אשה בהריון לא תראה יותר רופא בנושא זה אלא תתנהל מול המיילדות בלבד. באם יראו המיילדות צורך יפנו הן את האישה לגניקולוג או רופא אחר לצרכי בדיקה – אולם רק הן יכולות לעשות זאת. הלידה בהולנד גם נעשית באופן מסורתי בבית ולידה בבית החולים מבוצעת בעיקר עבור תושבי חוץ (אם התמזל מזלם ונחה הרוח על המילדת שלהן) או עבור הולנדיות עם סיבוכי לידה.  חשוב לדעת שהמיילדות לא תומכות לרוב בלידה עם אפידורל או בניתוח קיסרי , בין היתר כיון שאז עוברת המטופלת לרופאים וכח הגוף המיילד קטן. ישנן סיפורי אימה רבים על מיילדות שעיכבו הגעת יולדת לבית החולים כדי שלא תוכל לקבל אפידורל, על מוות בבתי היולדת (של יולדות, ילודים) עקב הליך לידה לא תקין וכד'. לצערי הסיפורים נכונים, אולם לשמחתי גוף המיילדות שאנו טופלנו בו היה סימפטי מאוד, מקצועי מאוד והסכים לכל גחמה שלנו. לא שהיו לנו גחמות רבות – אנו דווקה רצינו לידה ביתית, אלא שמשמיים נגזר עלינו אחרת (ועל כך מאוחר יותר).

 ובכן, כשנודע לנו שאנו בהריון נרשמנו לקורס הכנה ללידה בגוף הנקרא ACCESS (http://www.access-nl.org/) – זה גוף המציע קורסים רבים לאלו  שעברו לגור בהולנד. הקורס היה חביב למדי, למדנו רבות על המערכת ההולנדית וגם הכרנו זוגות נוספים. הקורס ממולץ מאוד כיון שחוץ מהדברים הרגילים (נשימות וכד') הוא נותן סקירה רחבה על המערכת הרפואית בהולנד, על הצפוי ליולדת לפני הלידה, במהלכה ואחריה וכד'.

 לכל אורך הזמן הזה היולדת לעתיד מטופלת במרווחים הולכים ומתקצרים ככל שתאריך הלידה מתקרב אצל המיילדות. בכל מפגש מקשיבים לדפיקות ליבו של העובר, לעיתים עושים בדיקת דם לאם, ובכל מקרה של אנומאליה נשלחים לרופא. אודה כי היה לנו הפתעה נעימה – אנו צפינו להגמוניה חמורה בהרבה מהמיילדות , אולם בכל פעם שבאנו עם בעייה קונקרטית (שכחנו לעשות בדיקה גנטית בארץ, העובר לא זז תקופת מה) טופלנו על הצד הטוב ביותר ובצורה מקצועית ביותר ע"י הפניה לרופאים המתאימים. אנו מאמינים כי ככל שמיילדות צעירות יותר הן נוטות להיות פתוחות יותר לשיתוף פעולה ובוויתור על ההגמוניה שלהן לטובת הרפואה.

הגיע היום – אשתי שתחייה החלה להרגיש צירים וההתרגשות פשטה בבית. הרמנו טלפון למוקד המיילדות ותוך שעה וחצי הגיעה מיילדת לבדיקה ראשונית. לאחר שבדקה את אישתי היא אמרה שצר לה מאוד אבל היא ממליצה לנו לסור מיד לבית החולים כיון שמנסיונה העשיר אישתי היתה במצב שלא יאפשר לא לידה בבית, כפי שרצינו. חשוב לציין שהתנהגות זו סתרה לחלוטין כל מה ששמענו על המילדות ועל הרצון שלהן "לשלוט" בלידה. אולם, היהודים הם עקשנים בני עקשנים, ומאחר שמאוד רצינו ללדת בבית סיכמנו שנישאר בביתנו לעוד כמה שעות לראות אם מצבה של אישתי משתפר (לא ארחיב על מצבה בלידה, אולם אומר רק שהוא לא היה מסכן חיים). לאחר שעה נזכרנו שהיהודים הם עקשנים בני עקשנים, לעיתים לשוא, והחלטנו לסור לבית החולים. טלפון למיילדת (לא ניתן להגיע לבית החולים על סמך רצוננו בלבד) והיא מבשרת לנו שהיא צפתה את המצב וכבר מחכים לנו בבית החולים ויודעים את מצבנו. נסיעה קצרה ואנו בבית החולים.

עולים למחלקה (לא בדיוק מחלקת לידה כיון שלא יולדים פה בבית החולים – אולי מחלקת גניקולוגיה) ואנו מתקבלים על ידי אחות (למעשה גם מיילדת) סימפטית מאוד שכבר מכירה אותנו ומלווה אותנו.

אישתי כבר בכאבים איומים ונדמה שאיננה איתנו כלל. התייעצות קצרה בין המיילדות והן מחליטות שאין ברירה וחייבים אפידורל. תוך 10 דקות אנו מלווים ע"י המיילדת שתשאר איתנו להמשך הערב, ואישתי מובלת לחדר הטיפולים להחדרת האפידורל. 20 דקות מאוחר יותר אישתי כבר במצב מצויין ומתלוצצת עם רופאה הגרמני, שמספר לנו שהוא נגד לידות בבית ושכבר שתי נשים מתו במשמרת שלו עקב לידות כאלה.

 במהלך השעתיים הבאות אנו מחכים ללידה עצמה. אנו נמצאים בחדר לידה גדול, כולו עבורינו, מפעם לפעם מגיע רופא לבדוק את אישתי, מפעם לפעם מגיעה המיילדת של בית החולים לבדוק מה שלומנו. גם הביאו לי (צדיקים שכמותם – כבר אמרתי ?) ארוחת ערב טעימה מאוד (NASI  למי שמכיר) – באמת שווה לחזור לביקור! אחרי שעתיים הלידה הפעילה מתחילה – האחות המיילדת כל הזמן לידינו עוזרת ותומכת, הרופא גם מגיע מפעם לפעם. ופתאום – הפתעה! המיילדת הביתית שלנו מגיעה ליילד את אישתי (טוב, הגמוניה או לא) ?  לאחר כך וכך דקות הכל נגמר והנסיך הקטן בחוץ, קצת אוכל, קצת בוכה, אבל בעיקר גורם אושר גדול לכולם. לאחר שעה בערך האפידורל שכח , ואישתי מרגישה מצויין. נשארה לילה בבית החולים (הנסיך איתה בחדר) ולמחרת בבוקר משוחררים הביתה.

 אבל הסיפור לא נגמר. במשך שמונה ימים מקבלים פה עוזרת למשך חמש שעות כל יום. תפקידה של העוזרת הוא לעשות עבודות בית קלות אבל בעיקר לטפל באם ובילד – לעזור בהנקה, לנהל מעקב מרתק אחר צואת הילד ("תשמרו לי את החיתולים לבוקר!"), ולספק מידע נוסף על הצפוי למשפחה החדשה. גם המיילדת תבקר עוד שלוש פעמים כדי לבדוק את מצב היולדת והנסיך. וגם תגיעה עוד אורחת לבדוק את השמיעה של הנסיך ולערוך לו בדיקת דם.

 קשה להאמין שכבר עברו שמונה ימים מאז שהנסיך נכנס לחיינו. אולם בקשר למערכת ההולנדית אנו באמת מלאי שבחים. מערכת שבנויה היטב סביב צרכי היולדת, בדיקות קבועות למצב העובר, מסלולי אסקלציה מסודרים לבתי החולים באם צריך ובעיקר צוות מעולה תומך ומנוסה שמלווה את היולדת והילד אל חיי המשפחה. (לא הכל ורוד – הרפואה הרגילה פה ממש לא משהו כפי שהוזכר בהתחלה).

nativw.JPG

 

זהו, אני מקווה שמצאתם את הפוסט הזה שימושי – באם יש לכם שאלות נוספות ניתן להפנותן ל –
dutchoren@gmail.com

 

תודה רבה  ולהתראות.

 

Read Full Post »

לדני, החבר שלי מהעבודה, נולדה בת בסוף דצמבר והוא הגיע לעבודה אתמול, אחרי חופשת לידה בת חודש בערך, עם זוגתו.
הלידה היתה לידת בית, כמו רוב הלידות פה בהולנד.
בעקבות הלידה של הבת של דני, שמעתי כל מני סיפורי לידות בית מהחברים בעבודה.
באופן עקרוני הסיפור דומה – יש צירים, מתקשרים למיילד/ מיילדת, המיילדת מאחרת, הזוג נלחץ, המיילדת מגיעה – תינוק נולד.
לעבודה דני הביא הרבה מאוד מהמאכל הבא – לחם עם מרגרינה ומן כדורונים לבנים וורודים.
מסתבר, שזה מאכל הולנדי טיפוסי של שמחת הלידה.  זו הדרך של כולם לשמוח בשמחת המשפחה הטרייה.
כשנולד בן הכדורונים יהיו בצבע לבן ותכלת.  זה מנהג הולנדי טיפוסי וההולנדים גאים ושמחים לאכול לחם עם מרגרינה וכדורונים בכל מני צבעים.
(במקור, דני הסביר לי, היו הכדורונים מכילים ריכוז גבוה של אניס, שלפי ההולנדים, מעודד את יצור החלב,של היולדת הטרייה ).
במקביל, יוצאת על ידי הזוג הטרי הודעה ברורה ומסודרת בצורת כרטיסי ברכה לכל המקורבים ובה מודפס שם הילדה ועד כמה כולם שמחים שהיא נולדה.
מזל טוב דני !(אתה כבר יודע איך לתרגם את הטקסט להולנדית, נכון?, דרך כלי התרגום של גוגל).

Its a Girl
זו גם הזדמנות לאחל מזל טוב לאורן, מיחידי הסגולה שקוראים את הבלוג.  במקרה שלהם, its a boy!
וכמובן, אוטוטו יהיה לי אחיין חדש!!!! אני מחכה להודעה בנושא נשיקה.
<עוד פוסט, על איך מבשרים ההולנדים על דברים טובים >

Read Full Post »

Older Posts »