סוני רידר

כבר שבועיים בערך שיש לי שותף חדש בחיים.  הסוני רידר שלי.

התלבטתי הרבה זמן, אם לקנות, איזה דגם לקנות, כמה לשלם ואיפה לקנות.  העילוי כל הזמן דחק בי לחכות.  יש לו חבר,   "he knows someone who knows someone"  כל הסיטואציה, שבה העילוי התערב לי בהחלטה, הלחיצה אותי.  זה הזכיר לי את הסיפור של הסלולרי שלי.  רציתי סלולרי חדש.  אין בעיה, העילוי אמר, והשיג לי טלפון משוכלל בהחלט, יד שלישית ממהנדס.  "לא את זה רציתי", הראתי לו דגמים שמצאו חן בעיני.  "אל תדאגי מותק, אני דואג לך".  אחרי כחודש, קיבלתי סלולרי, מאחד הדגמים.  משומש, כשלא ניתן להחליף את שפת מערכת ההפעלה מגרמנית, לאנגלית.  העילוי לא הבין את התסכול שלי."רצית חדש – אז הנה, בשבילך זה חדש.  לא? זה מחבר שלי, מרקוס, מאוסטריה – קצין גבוה באו"ם".

בנוגע לרידר, לא רציתי שהוא יתערב לי.  בכל פעם שהציע שהוא ידאג לי, דחיתי אותו בנימוס.  התעצבנתי קצת מהעובדה שבדולרים צריך לשלם 300 וגם באירו.   למרות הפרשי השער.  באיזה סופשבוע לפני שבועיים, נגשתי לחנות שמעבר לפינה ורכשתי את הרידר.  חברי הטוב החדש.   הדגם הספציפי הזה, (PRS600) מכיל גם מילון מובנה, גם אפשרות לשמור אלבום תמונות וגם, איזה יופי, נגן מוסיקה.  יש אפשרות לטעון כ- 300 ספרים וגם להוסיף 2 כרטיסי זיכרון.  אני לא צריכה יותר.   אחרי 10 דקות של התרגלות, הקריאה הופכת לקלה ונוחה.   ואני מוצאת את עצמי קוראת ספרים שעדיין לא קראתי.  את הקלאסיקות אפשר להשיג בחינם, כמעט בכל מקום הפורמטים הפופולאריים הם epub ו-PDF.  בחנויות מקוונות שונות אפשר גם לרכוש ספרים דיגיטליים במחירים שנעים בין 2 אירו ל- 15.  עדיין יותר זול מלרכוש ספר אמיתי.  את הספרים, אני קוראת באנגלית, אבל בדקתי ואפשר גם בעברית.   עכשיו, המאבק האמיתי שלי, הוא להשאיר את הספרים המודפסים שייש לי בבית ולא לתרום לספריה (כמו שהעילוי זומם).  סיבותי סנטימנטליות בעיקר.

הנה כמה קישורים בנושא:
מאגר קישורים – הוצאות לאור וחנויות מקוונות – ( http://www.epubbooks.com/buy-epub-books)
FeedBooks – רק ספרים בחינם
BOL – חנות מקוונת, ספרים דיגיטליים באנגלית ובהולנדית
bookdepository עוד חנות מקוונת של ספרים דיגיטליים
eBooks– עוד חנות מקוונת של ספרים דיגיטליים
Calibre- תוכנה מצויינת לניהול ספריה דיגיטלית אישית

Read Full Post »

חובות

יש לי יחס אוהד מאוד לספריות. היתה תקופה, שהייתי נכנסת לכל ספריה וברפרוף על הכותרים אפשר היה לומר שקראתי חלק גדול מהם.   היום אני כבר לא ממש זוכרת, מה קראתי ומה לא, אולי אני כן זוכרת, אבל במעומעם. הסיפורים מתערבבים לי ואני כבר לא יודעת להבחין יותר מה חלמתי פעם ומה קראתי.  אני חושבת, שתחושת הדה ז'ה וו שיש לי לעיתים, נובעת מהתחושה או מהדמיון שהיו לי כשקראתי משהו.  ייתכן, שזה העירוב בין הסיפורים לחיים עצמם.  אני אוהבת לקרוא, עכשיו יש לי קצת פחות זמן, אבל פעם הייתי קוראת אולי שני ספרים ביום.  בספריית המתנ"ס, מותר היה להשאיל שני ספרים בפעם אחת.  הייתי משאילה שניים כל יום.  בדרך מהספרייה הייתי הולכת לאט לאט עם הספר פתוח ביד וקוראת.  רוב הזמן, נתקלת בעמודי חשמל ותמרורים.

אני אוהבת מאוד ספריות, יש לי עדיין בבית, בספריה הביתית מזכרות קטנות מכל ספריה שהייתי חברה בה.  ספרים שטרם הספיקותי להחזיר. בעיקר ספרי ילדים, בתקופה שניסיתי ללמד את הגמדים איזה כיף זו ספריה וכמה חשוב לקרוא כל יום. הספריות בישראל, אהובות עלי: היחס האישי, האווירה הקהילתית וספרים ישנים, לא עדכניים שיצאו לאור לפני 20 שנה ועדיין מתוחזקים לעילא, עם עטיפת ניילון עבה.  איכשהו, אני חושבת שתמיד מצאתי לי ספריות עם ספרניות טובות לב, שמכירות אותי ואת האהבה שלי לספרים.  ספרניות שמאמינות לי, כשאני אומרת שאני לא מוצאת את הספר ומסתפקות באיזה 20 שקל קנס. ובהולנד… תשכחו מיחס אישי בספריה.  תהליך ההשאלה וההחזרה מבוצע על ידי הקורא, עם מכשיר ברקוד שסורק את המדבקה שעל הספר ואת כרטיס הקורא שלי.  מותר להשאיל בין 6-8 כותרים בכל פעם והמבחר עצום וגדול.  יש ספרים בהולנדית וספרים באנגלית, יש סרטים, יש קלטות יש אפילו מדפים עמוסים בספרים על סריגה.  יש תאריך מוקצב להחזרת הספרים ואם לא מחזירים בזמן מתחיל תהליך אוטומטי של גביית חובות:
1.  שני מכתבי תזכורת
2.  מכתב מגובה חובות +קנס
גם אם החזרתי את הספר, באיחור, אני מחוייבת לשלם את הקנס.  לא לספריה, אלא לגובה החובות.  אין יותר חיוכים מתוקים לספרנית חביבה שמכירה בדיוק מה אני אוהבת לקרוא. אין יותר יחס אישי קהילתי אלא רק גלובליזציה ורגולציה ועוד מילים מסובכות במכתבים, שמוצאים את העילוי מדעתו וחובות שמתחילים להצטבר על ספרי ילדים בהולנדית,  שאין לי מושג איפה הם.    (יש לי גם חובות של ספרים לחברות שלי, אבל זה כבר סיפור אחר.)
אני חושבת שבסכום של כל החובות ששילמנו, יכולנו לקנות כבר קורא ספרים דיגיטלי.  כזה שהעילוי כל הזמן מבטיח לי שהוא ידבר עם חבר של חבר ושאולי יצליח להשיג לי את הדגם האחרון בחמישה סנט פחות.

כשישולם החוב האחרון, אני יודעת, שארכוש לי לבד, את הקורא הדיגיטלי ואצטרף למהפכה שמתרחשת לה לאט לאט. אני חושבת שאפילו אפשר להשאיל עם הקורא, ספרים שבאופן פלאי נעלמים לי מהדיסק אחרי שתמה תקופת ההשאלה.  יכול להיות שאני מתאימה יותר למודל הזה…

1-0 לספריות בישראל שמסתפקות בקנס סמלי והרבה חיוכים מתוקים.

Read Full Post »

שוקבוק אמסטרדם

זה נחמד, שפעם בחצי שנה בערך, מתארגן* לו שוקבוק במוזיאון ההסטוריה היהודית.  זו הזדמנות לפגוש ישראלים ובעיקר בעיקר, הכי חשוב, לרענן את ארון הספרים המתפקע שלנו.   ביקשתי מהגמדים, שיכינו ספרים שהם מוכנים למכור.  העילוי הצטרף והוסיף לערמת הספרים עוד ועוד.  זה היה רגע קשה.  הילדים היו עדים למאבק.  הוא מוסיף ספרים לערימה, אני מחזירה למדף.  אפילו הזלתי דמעה, הוא לא התרגש.  "אם את רוצה חדשים, את מוכרחה להפטר מהישנים". "את זה לא!" בחירוף נפש, החזרתי הספרים למדפים.  "את זה אני אוהבת!  את זה, קיבלתי מריקי.  את זה אני צריכה עוד להחזיר לבת שבע, את זה פעם לקחתי לגיא".   קשה לי הפרידה.  כל ספר, מגלם בתוכו אינטראקציה וזיכרון, לא רק עם הגיבורים והמחבר, אלא גם עם אנשים שהמליצו לי או מהם את הספר לקחתי (השאלתי אך טרם הספיקותי להשיב) .
אני יכולה לדמיין את האצבעות שלהם, כמו האצבעות שלי, מרפרפות על הדפים, מלטפות את השורות.
בסוף כל חופשה בישראל, בסוף כל ביקור בעיר, ארון הספרים שלנו מתמלא בעוד כמה.  יש ספרים, שאני קונה ולא קוראת.  עמוס עוז לדוגמא.  קונה, רק כדי לפרגן למחבר.  יש ספרים שאני קוראת, נתקעת באמצע, אבל מזהה את האיכות ויודעת שאולי פעם, אני אחזור אל הספר שוב.  יש ספרים, שאני כל כך מחבבת שהכריכה שלהם כבר מהוהה עד מאוד.

אל השוקבוק הפעם, הגעתי עם עגלת שוק מלאה בספרים.   חלק הצלחתי למכור, חלק לא.  הקונספט הוא פשוט:  כל ספר שמוכרים, נקנה על ידי שוקבוק ב- 2 אירו, כל ספר שקונים, עולה בין 1 אירו ל-4 אירו.  הוגן.
לרוב אני משתדלת לכתוב על כריכת הספר, את השם שלי, התאריך והנסיבות שהוא נרכש.  אספנות.

שוקבוק מתמקם בבית הקפה של מוזיאון ההיסטוריה היהודית שנמצא במרכז העיר. איכשהו יוצא שרוב המבקרים, ככה נדמה לי, הן  מבקרות עם ילדים, שכבר נפגשות לקפה.
בזמן שנפטרתי מ-12 ספרים ומצאתי 6 ספרים** שאני רוצה לקחת, פליני וחברה שלו הסתובבו במוזיאון והתפעלו ממוצגים עתיקים.  אני חושבת שבשבוע הבא, בלי נדר, נעשה פעילות משפחתית שם.  יש במוזיאון גם אגף ילדים ואני אוהבת את המבנה שמשלב ישן וחדש.

חלונות במבט פנימה.
אחרי שרוויתי נחת מהשוק וההסתובבויות, לקחתי את פליני וחברה שלו, לאכול פלאפל בעיר.
(אם כבר עושים פעילות עם אופי ישראלי)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
* אני לא יודעת מי בדיוק מארגן את שוקבוק אבל היוזמה מצויינת.
** לקחתי הביתה את הספרים הבאים:
נער החידות מבומבי – ויקאס סווארופ
חברים מוחלטים – ג'ון לה קארה
הר אדוני – ארי דה לוקה
גלנקיל (מותחן כבשים) – לאוני סוואן
ימי שלישי עם מורי – מיץ' אלבום
חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן – מיץ' אלבום
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עילוי יקר – אל תהסס, לא בעוד ארון מדפים לספרים אני חושקת, כי אם  ברידר.

Read Full Post »

קנאת סופרים

כבר איזה שבוע הפוסט הזה מסתובב לי בראש, אבל לא מצאתי את הזמן לכתוב אותו.  הייתי נוסעת לעבודה ובמכונית, בין הגז לברקס,  מתכננת את המילים בקפידה, משפטי מחץ, קישור בין נושאים, פוסט קליל לכאורה עם נגיעות בנושאים יותר כבדים.  כבר שבוע, שרצף המחשבות מפזר את המילים שאספתי ואת האנקדוטות לרעיונות מעומעמים.  כל יום כמעט, אני מבטיחה לעצמי, למצוא את הזמן לכתוב אותו.
איזה בוקר, אפילו באתי מוקדם מאוד למשרד, עשיתי לי קפוצ'ינו עלוב בכוס פלסטיק, במכונת הקפה במטבחון, בדרך לשולחן שלי, מתכוונת לשבת בשקט של הבוקר ולכתוב את הפוסט שרץ לי בראש. אבל אז ברגע שפתחתי את האאוטלוק, רק כדי לבדוק מה אני צריכה לעשות היום, הוצפתי במיילים שקשורים לעבודה והכתיבה של הפוסט התאיידה.

היו ימים, שהייתי הולכת לישון מאוחר במיוחד (עשר בלילה זה בשבילי מאוחר במיוחד), או מתעוררת ב- 4 לפנות בוקר, רק כדי לקרוא עוד כמה פרקים.  אני שבויה בסיפור שמספר סטיג לרסון והגיבורים שלו.  אל הספר הראשון התוודעתי בעקבות הביקורת של פאר פרידמן.  ביקשתי מאמא של העילוי שתביא לי את הספר מישראל.  את הספר הראשון,"נערה עם קעקוע דרקון" קראתי תוך יומיים וחצי, תוך כדי שאני לא מתפקדת לחלוטין – כרעיה או כאם.  נשאבתי לתוך הסיפור, נהנית לקרוא את הסיפור ותוך כדי לנתח את הטכניקה של הסופר, את הכתיבה ואת הרעיונות המרכזיים של הספר.  הספר הזה העיר אצלי את הצורך לכתוב את הספר שמסתובב לי בראש.  מן קנאת סופרים שכזו.  את הספר השני, באנגלית, (The girl who played with fire) אני קוראת עכשיו. התחלתי בשבוע שעבר.  בדרך כלל, הקריאה באנגלית מאוד שוטפת  ומהירה , אני "מצלמת" פסקאות, מסננת את הטפל מהעיקר ומדלגת על מה שלא רלוונטי. אבל הפעם, בגלל שאני לא רוצה לפספס אף מילה,בגלל שאני רוצה להתעכב על הטכניקה ועל הדרך בה הוא מקשר בין הנושאים, אני קוראת יותר לאט.  מתענגת.   הקריאה, מחדדת לי את העובדה שהסיפור שמסתובב לי בראש, כבר כל כך הרבה זמן, ראוי שיכתב.  אני קוראת את הבלוג של רוני גלבפיש, על תהליך הכתיבה שלה ויודעת שאני רוצה גם.  אמא של העילוי, גם היא כותבת עכשיו.  ממש בשלבי סיום של הרומן הראשון שלה, רומן רב יריעה, על כמה דורות.  היא עושה הגהות אחרונות, על השולחן בפינת האוכל, ליד החלון שפונה לגינה ואני יודעת, שאני רוצה גם.

אין לי זמן להקדיש לכתיבה. 40 שעות בשבוע אני עובדת, בין לבין מתרוצצת – ילדים, בית, משפחה.
"זה מאוד פשוט", אמרה לי מרגית "את צריכה להוריד יום בשבוע ופשוט לכתוב".  כמי שהתחנכה על ברכי הקפיטליזם התעסוקתי, להתוודות בפני המנהל שלי שאני רוצה לעבוד ב-20 אחוז פחות, זו פעולה שדורשת אומץ רב מבחינתי.  יש לי מן פחד כזה שהדמות המיתולוגית של המעסיק הקפיטליסטי, השמן עם החליפה שלא נסגרת על הבטן שלו ועם הסיגר, יצחק לי צחוק משתעל בפנים ויגיד לי שאני צריכה לעבוד יותר, כי אחרת יפטרו אותי.  אני נהנית מהעבודה שלי, נהנית מהאתגר, נהנית מהחברה האנושית,  אבל אני רוצה לעשות גם דברים שהם נטו בשבילי.
"אין לך מה לדאוג", אמרה לי מרגית, והראתה לי אתר שבו יש הסבר על חוקי העבודה ההולנדית.  היא הקריאה לי והסבירה, שכל עובד יכול לבקש (בכתב), להפחית את שעות העבודה שלו.  המעסיק, חייב להשיב בחיוב. אלא, כמובן, אם העסק יגיע לפשיטת רגל, במידה והעובד יפחית את שעות העבודה שלו.   תוך 4 חודשים, המנהל מחוייב לתת לעובד תשובה, רצוי חיובית.  "איפה את חושבת שאת?" היא שואלת אותי.  "פה זה הולנד והסוציאליזם חוגג ".
ביום שישי, אמרתי לבוס שלי, בעל פה, שאני הייתי רוצה לעבוד יום בשבוע פחות.  ראיתי איך שהוא לרגע מחוויר ומפסיק לנשום.  גם אני הפסקתי קצת.  "Oh no. don't tell me that you want that.  not now".
שנינו מהר העברנו נושא. הטקטיקה שלי, עדיין פחדנית, אני עושה את זה לאט לאט. בתור התחלה, שתלתי את הרעיון שכן, גם אני, בתודעה של המנהל שלי.  צעדים קטנים.

לאט לאט.  בין לבין ,הרבה שמחה, על הדלת הזו שאני רוצה לפתוח.  אני צריכה לכתוב מכתב שבו אני מבקשת להפחית יום עבודה בשבוע החל מתאריך X. צעד קטנטן לאנושות, צעד ענק עבורי.

Read Full Post »

זבלני צמרת

בשבוע האחרון, העילוי והילדים נמצאים בישראל ואני בהולנד.  כל שנה, אנחנו משתדלים לסדר את זה ככה שבערך שבוע -שבועיים, אני אהיה לבד בהולנד ובערך שבוע- שבועיים העילוי יהיה לבד בהולנד. מההמצאות בבית השקט, יש לי פתאום זמן לעשות פרוייקטים שצריך, אבל אני דוחה אותם תמיד.  פרוייקטים שאני רוצה לעשות, אבל תמיד יש עדיפות למשהו אחר: כמו לסדר את הניירת שצטברה בחצי השנה האחרונה, כמו לסדר את חדר התפירה שלי, כמו לסדר את הספריה שלנו.  תוך כדי, שקי זבל ענקיים מתמלאים ומוצאים את הדרך החוצה.  

אני חושבת שזו מן תופעה כזו, אגירת זבל.  אין לי מושג מאיפה התופעה הזו באה, יכול להיות שהיא נובעת מחוסר החשק להתמודד עם הצורך לקחת אחריות ולזרוק לפח.  עכשיו.  תוך כדי הסדר שעשיתי, גיליתי מלאי של מעטפות שפעם היו בהם מכתבים מהבנק או מכל מני. סתם מעטפות ריקות.  צעצועים שבורים ממקדונלד. ציורים מקושקשים, או ניילונים ישנים, או קטלוגים ישנים של רשתות אופנה.  בדים ישנים שאני כבר לא אעשה אתם כלום.  נורות שרופות.  זבל שנערם, במדפים, בקופסאות מסודרות יפה על המדף.  זבל שנאסף סתם. אני לא רוצה להגיד שאנחנו משפחה של זבלנים, כי הילדים – מה הם אשמים?  אבל העילוי ואני, זבלני צמרת.  הקטע, הוא שחשוב לנו שהבית יהיה מסודר ונקי.  יש עוזרת פעם בשבוע, אנחנו דורשים מהילדים לסדר את החדר שלהם וגם אנחנו מסדרים יפה יפה את הזבל בכל מני קופסאות, ושמים על המדף. 
לפני כמה שנים, עשינו שיפוץ בבית שלנו בישראל.  שיפוץ בסדר גודל בינוני.  חודשיים עבודה.  רוב הזמן לא היינו בבית, באנו רק לישון.  בכל מקרה, יום אחד, קרא לי יחיאל השיפוצניק לשיחה.  הוא אמר שהוא עשה לי סדר בדברים ועל דעת עצמו, הוא החליט לזרוק לפח. "אם יחסר לך משהו, תגידי לי מה ואני אפצה אותך" הוא אמר לי "אבל אני רוצה לעזור לך להפטר מהשטויות שיש לך בבית".  עד היום אין לי מושג מה הוא זרק לפח.  מאז, כל פעם שאנחנו קולטים שאנחנו זבלנים, העילוי אומר שצריך להתקשר ליחיאל.  
אתמול הפרוייקט היה הספריה.  יש ספרים, שמרוב שקראתי אותם כמה פעמים הם  בלויים ומעוכים.  גם אם תשלמו לי, אני לא אסכים להפטר מהם.  יש ספרים שקראתי אותם פעם אחת והם היו כאלו מדהימים שאני רוצה שהם ישארו איתי לתמיד.  אבל, בין הספרים,  גם שם יש זבל.   אולי זה לא מדוייק לומר זבל.  אבל ספרים שהם סתם – שקראתי אותם פעם אחת, וגם זה בקושי.  ספרים שתופסים מקום ולא ממש משנה לי אם הם שם או לא. אני חושבת שבערך 20 או 30 ספרים התפנו לי אתמול מהספריה.  ספרים במצב טוב, שסתם תופסים מקום.  המצפון \ החינוך, לא נותנים לי לזרוק ספרים.  מזל שבעוד שבועיים וחצי יש את השוקבוק  (16.08 המוזיאון להיסטוריה היהודית אמסטרדם).    אחרי שניקיתי את המדפים, גיליתי ספרים שבאיזה ביקור בישראל, קניתי ועדיין לא קראתי.  איזו התרגשות.  באמת.  פתאום רואים עצים ולא רק את היער.  

  התמונה הושאלה ללא רשות מהבלוג maddecent  

Read Full Post »

ספריה

לפני כמה שבועות, גילינו אותה – את הספריה.  במרחק הליכה מהבית, ליד מרכז מסחרי אחד, יש ספריה. 
יש בה חצי מדף באנגלית בעברית,  בערך 30 מדפים באנגלית, 10 בגרמנית וצרפתית.  מדפי נוער, ילדים, מבוגרים בהולנדית.   מה שאהבנו לגלות זה כמה מדפים עם סרטי DVD ומדפים עם תוכנות ומוסיקה.  נורא נחמד ספריה.  פעמיים בשבוע אנחנו הולכים ביחד, אני והגמדים.  מותר לקחת 10 פריטים בכל פעם.  פליני קורא קומיקס, המאממת קוראת ספרי פנטסיה, בעיקר את דיאנה ווין ג'ונס, המלכה בוחרת סרטים שהיא עוד לא ראתה ומשחקי מחשב ואני לוקחת ספר באנגלית.
מבוגרים משלמים 25 אירו, ילדים בחינם.  אפשר להשאיל כותרים בכל ספריה ששיכת לרשת הספריות של אמסטרדם.  בדרך כלל, השירות הוא שירות עצמי- יש מכונות שסורקות את הספרים ואת כרטיס הקורא.  אבל כמובן שגם אפשר להיעזר בספרניות.  יש אפילו ספרן אחד.  הספרייה באזור שלנו, היא לא גדולה במיוחד – היא בערך בגודל שני אולמות כדורסל.  אבל יש באמסטרדם את הספריה הענקית שהיא באמת באמת מרשימה. 

התמונה נלקחה, מבלוג התמונות המקסים של אמריקאית באמסטרדם – Kathy Keating

זה כיף ספריה, מאוד מזכיר לי את הילדות שלי – כשהייתי הולכת לספריה לקחת ספרים ועד שהייתי חוזרת הביתה, כבר קראתי את רוב הספר, תוך כדי התקלות בלתי נמנעת בעמודי רחוב ותמרורים.  הדבר היחיד שמצער אותי מאוד בספריה, זה (בעצם, יש יותר מדבר אחד):
1) אין מספיק ספרים בעברית
2) סרטי האיכות הצרפתיים מתורגמים להולנדית ואין אפשרות לבחור בתרגום לאנגלית
3) למרות שהאנגלית שלי באמת קולחת, לא פעם אני קוראת ולא מבינה את המילים הקשות ומאוד מתעצלת לבדוק במילון.
4)אני לא ממש יכולה להקריא למלכה ספרים בהולנדית, רק ספרים בעברית.

Read Full Post »

שפה זרה

שלמה יידוב שר שיר יפה על איך שהוא בלילה בלילה חולם בספרדית.  ואני חושבת על הדרך בה השפות מתערבבות לי בין המוכר לזר ובין הרגיל לחדש.   יש לי פה חברות טובות, והחברות איתן היא באנגלית. האינטימיות של החברות ביננו היא לא בשפה שלי הפרטית, שפת האם מהבית, אלא באנגלית.  גם להן יש חוויה של חברות בשפה זרה, כי שפת האם שלהן היא הולנדית.
בבוקר, בדרך לעבודה אני אוספת את קריסטל מאזור תחנת הרכבת.  "לא תאמיני על מה חלמתי", היא אומרת לי, ומספרת את החלומות שלה שהיא חלמה בהולנדית, באנגלית.  מעבר לשפה, החוויה שהיא רוצה לשתף אותי,  עוברת. אבל אני בטוחה שמשהו מתפספס.  מה אני מפספסת?

לא מזמן צעקתי לג'יימס, במשרד שישים לב איך חניתי היום, "אני רוצה שתהיי גאה בי". (ג'יימס טוען שאני חונה מזעזע – אני חונה ועוברת את הקווים…. ).  מרגית, צחקה ואמרה לי שכולם מסתכלים.  מסתבר שחציתי את הקווים גם בזה שצעקתי במשרד.   שאלתי אם זה היה חוסר נימוס,  (קודי הנימוס פה, הם שפה שאני עוד לא ממש מבינה), אבל היא אמרה שפשוט חציתי את קווי השקט המנוכר.

כששאלתי את הבוס שלי מה כדאי לעשות באיזשהו עניין, הצבתי בפניו שתי אפשרויות ואמרתי לו מה שאני מעדיפה.  אבל הוא בנימוס הצביע על האפשרות השניה.  זו הוראה או הצעה?  לא הבנתי.  לשאול?

לפעמים, כשמישהו שואל אותי שאלת כן ולא, במשרד, אני עונה "כן" או "לא", בעברית.  ואחר כך מוסיפה
"אבל…" בעברית,  וממשיכה את המשפט באנגלית. טייפי, גילה שאני מבינה פולנית ומאז הוא מפטפט בפולנית, מנסה לגלות מה בעצם אני מבינה.  אני רוצה לענות לו אבל יוצא לי משהו בצרפתית.  אויי.

נרשמנו לספרייה ליד הבית (תזכורת לעצמי – תכתבי על זה פוסט עם תמונות).  יש שם מדפון פצפון עם ספרים בעברית ועוד כמה מאות ספרים באנגלית.  אחרי שאני כל היום מדברת וחושבת קוראת וכותבת באנגלית, פתאום, כל האותיות התערבבו לי.  לא הצלחתי לקרוא כמו שצריך את הכותרות של הספרים.

Read Full Post »

חזרנו וגם תירס מטוגן

חזרנו היום מישראל, אחרי חופשה של כמעט שבועיים. נעים היה לנו בישראל, שמש, חמימות אנושית, משפחה, אוכל טוב.  את הילדים שלחתי לשבת בשמש, בכל רגע נתון.  זה ויטמין די, הסברתי להם.   הם התחננו להשאר עוד בישראל, אבל היינו חייבים לחזור לשגרה – בית ספר, עבודה.   כל הולנד (כמעט, וזה כבר נושא לפוסט אחר), חזרה לבית הספר מחופשת החגים לפני יומיים ואני שכחתי להודיע בבית הספר על ההעדרות של הגמדים.  יש לי הרגשה שזה יעורר בלגן ואני אצטרך להיות בלונדינית ולהגיד שהייתי בטוחה שהודעתי.

רוב הזמן שהינו באזור חיוג 03, עם גיחות קצרות לאזורים אחרים.  ביקרנו ביחד עם המשפחה המורחבת במערת הנטיפים, הסבא והסבתות, לקחו את הילדים לביקור במוזיאון תל אביב, לבית התפוצות, לגן הבוטני ואפילו לנחל התנינים.  הגמדים ישנו בעיקר אצל הסבא סבתות וגם אצל בני הדודים.  אנחנו ישנו אצל הדודה והדוד. בדיעבד, התברר שאחד הגמדים (בלי שמות, כדי למנוע מבוכות עתידיות), לא התקלח במשך שבוע וחצי.  אף אחד לא אמר שצריך…

הביקור הפעם היה בסימן ההתלהבות המחודשת שלנו מישראל.   לא סתם מוקי שר שצריך לצאת כדי לחזור, להתרחק כדי להתגעגע.
אני לא יודעת אם זו המלחמה שפתאום איחדה אנשים והרגיעה אותם או שזה פשוט הגעגעועים שלנו שהפכו את הכל למקסים.  ראינו אנשים נחמדים וחמימים ופתוחים.  אנטי תזה לחוויה היומיומית פה בהולנד.   כשהזבנים בכל מני חנויות קראו לי "נשמה", ואמרו "שהכתום הזה כל כך מחיייה לך את הפנים.." התמוגגתי.  אולי זו הזרות והעובדה שההולנדית לא שגורה בפי, אולי זה פשוט הנימוס הקר, אבל  עם כל השופינג שאני עושה פה, אפ'חד עוד  לא קרא לי נשמה או מותק או דרלינג.  התחושה שלי היתה, שפתאום, כולם נורא חמימים כלפי, איזה כיף.
בכבישים חתכו אותנו, בסופר עקפו חופשי "זה רק עיתון והנה במזומן", אבל איכשהו, בביקור הזה בכלל לא התעצבנתי.  היתה הרגשה של אחדות חגיגית באוויר.  אנחנו נגד העולם.
חבל שאי אפשר תמיד שיהיה ככה.
בכל הזדמנות שמענו חדשות ופרשנויות.  שיננתי לעצמי משפטי מפתח, כדי שאני אוכל להכנס תפקיד שגרירת ישראל.  יש לי הרושם, שאני אצטרך לענות על הרבה שאלות.  הרוב בטח יהיו שאלות תם, אבל אני בטוחה, שגם כאלו שהם לא אוהדי ישראל ימצאו הזדמנות לעשות איתי שיחות מסדרון על עזה.  אני דוגלת בדעה, שהאחריות המלאה היא של החמס.  לטוב ולרע.    אפרופו פרשנות, מאוד אהבתי את האמירה של עמיר פרץ, שביקר את התקשורת והשידורים מלאי הכלום.  הוא הציע לשים שידורים חוזרים, מתקופת מלחמת לבנון השניה, צריך ואפשר לחסוך…
העילוי נורא רצה להתגייס והתבאס שאת היחידה שלו עוד לא מגייסים ושבעצם הוא קצת זקן למילואים.  בפאטליזם שלי, כשהוא העלה את נושא הגיוס, מיד בדקתי איפה ביטוחי החיים והתייעצתי איתו איך כדאי לנהל את החיים הכלכליים שלי אחרי שהוא ימות בקרב כגיבור ישראל.   הטאקט שלי לא משו.

חזרנו ליום קפור בהיר עם מינוס חמש מעלות.  הבית נשאר מחומם, המקרר היה ריק.  יש לי ערמות של כביסות.  בין הבגדים במזוודות, מצאתי תבלינים, שקדי מרק ותה שקניתי בישראל.  נורא כיף לי להריח תבלינים מישראל ולעשות לי תה עם לואיזה.  מזוודה אחת, היתה מזוודה של ספרים.  הפעם יצא שהתמקדתי בעיקר בספרות עיון, הרבה על האיסלם, מזווית שונות, קצת פמיניזם וספרות פנטסטית.   אין לנו איפה לשים את כל הספרים וזה סימן שצריך ללכת לאיקאה ביום ראשון הקרוב.

בגלל שהמקרר היה ריק ולא הספקנו לעשות קניות כמו שצריך בשוק,  הכנתי לארוחת הערב, את המעדן האולטימטיבי:  תירס מטוגן עם פירורי לחם.  זה מתכון מהילדות שלי והוא מאוד אהוב אצלנו בבית.

מה צריך:
קופסת תירס משומר, כפית שמן זית, פרורי לחם, מלח.
מחממים את שמן הזית במחבת, מוסיפים את גרגרי התירס המסוננים,  מטגנים.
אחרי כחמש דקות מוסיפים, בערך שתי כפות של פרורי לחם וממשיכים לטגן.  ממליחים קלות.
זה הבסיס.
המהדרים שוברים ביצה ומטגנים עם התפארת.  אפשר גם להוסיף קצת גבינה בולגרית.  לא חייבים.
יוצא נורא טעים.
מחר חוזרים לשיגרה,היום יש בלאגן.
בכל מקרה, בכל מה שנוגע לחמימות אנושית. 1-0 לישראל.

Read Full Post »

ספרים

אחד הדברים שהכי חסרים לי פה (מעבר למשפחה והחברות), זו חנות ספרים בעברית או מינימום ספריה.  בשנה שעברה, פעם בחודש היינו מזמינים חבילה של ספרים מישראל, עם 5-6 ספרים שיחזיקו אותנו עד לחבילה הבאה.  אחרי שכמה פעמים קיבלנו עותקים פגומים בהם הדפים חתוכים או חסרים, התבאסנו והפסקנו להזמין מהאינטרנט.  כל אדם שנסע לישראל או חזר ממנה, קיבל רשימה של ספרים עם מספר קטלוגי, כדי שהחיפוש בחנות הספרים ייעשה בקלות.  כשאני נוסעת לישראל, יש מזוודה שלמה שמיועדת לספרים.  הבעייה בקנייה של ספרים, במיוחד אם נוסעים אחר כך לחו"ל, היא שאי אפשר להחזיר אותם.  חווית קניית הספרים בישראל, כשאני באה לביקור היא לא אידיאלית – אני ועוד שלושה ילדים, אמורים לבחור בקפידה המון ספרים כדי שיהיה לנו לתקופה הקרובה.  התוצאה מפספסת לפעמים.  ככה קורה, שאנחנו קונים ספרים שאנחנו לא כל כך נהנים לקרוא בהם.  כשהייתי קטנה, אמא שלי למדה אותי את חוק "שלושים העמודים הראשונים".  החוק מניח מראש, ששלושים העמודים הראשונים של הספר הם משעממים נורא, ולוקח זמן עד שהסופר מצליח לעניין אותנו.  זה בדרך כלל עובד.  מצוקת העיתים גרמה לי לשכלל את החוק ל"מאה העמודים הראשונים", ולא פעם אני מכריחה את עצמי לקרוא ולקרוא ולקרוא, כשאני כבר יודעת, שזה יהיה ספר, שממש לא יהייה איכפת לי לתת מתנה למישהו.  לו, אני הייתי היחידה עם הבעייה הזו בבית שלנו, אז ניחא, אבל לכו תמצאו ספרים עדכניים לילדים בגילאי 9 ו- 11.  ספרים שהם עדיין לא קראו.  בעיייה.  ספריית בית הספר שלהם, ממוקמת בחדר גדול, מרווח ומואר.  הספרנית, בתקציב מועט – עושה עבודת קודש ומחפשת לכל ילדה את הספרים שיתאימו לה.  אבל זה מורכב, כי רוב הספרים שיש בספריה הם בהולנדית.  הולנדית זה לא רע, נהפוך הוא.  הם קוראים בהולנדית ומתרגלים את השימוש בשפה אחרת.  זה נפלא בעיני שהם מסוגלים לקרוא ביותר משתי שפות.  אבל לי זה קצת מפריע שאני לא יכולה ללוות את תהליך הקריאה שלהם בהולנדית.

אחת השאלות הראשונות, שאני שואלת, כשאני פוגשת אנשים חדשים, היא אם הם קוראים.  ואם כן, באיזה סגנון.  אני לדוגמא, חובבת ספרי אסקפיזם – ספרות מתח וספרות פנטסיה.  לא לכולם זה מתאים.  רוב החברות שלי פה (אם לא כולן…), לא בדיוק חובבות את הז'אנר הזה ואני יכולה רק להצטער שאני לא יכולה להתרם מהספרים שיש להן בבית.  אז אני קונה והרבה.  המדפים המצ'וקמקים של הספרים בבית שלי, כבר כורעים תחת הנטל.  חברים שבאים אלי הביתה, יודעים שהם יכולים להשאיל איזה ספר שהם ירצו.  זה רק עושה לי מקום בינתיים לעוד ספרים.  חנויות הספרים ההולנדיות, מקצות על פי רוב מספר מדפים לספרות אנגלית, אבל המבחר מאוד מצומצם.  אחת לתקופה, אני נוסעת לחנות הספרים האמריקאית, שנמצאת במרכז אמסטרדם, להתחדש בספרים חדשים.  אני מאוד אוהבת את חנות הספרים האמריקאית, כי היא נותנת חוויה של חנות ספרים, שאם אני אי פעם אפתח – היא תהייה כזו.  יש בחנות שלוש או ארבע קומות, הספרים ממוקמים באופן שמזמין דפדוף ומגוון הנושאים שהספרים מכילים הוא מדהים.  חבל שזו לא ממש ספריה. כי אז בכלל הייתי יכולה לבלות שם כמעט פעם בשבוע.  נכנסתי לספרייה הציבורית פה ליד הבית שלי.  הספריה די גדולה, מזכירה לי קצת את הספריה החדשה בקרית אונו.  ספרניות עמלניות שומרות על השקט, ספריה של סבתות.   הספריה היתה מוארת ומאווררת.  המון מדפים עם ספרים בהולנדית ואיזה חמישה עם ספרים באנגלית.  כשביקשתי להרשם, אמרו שאני צריכה להביא אישור מהעירייה שאני אכן תושבת השכונה, כי אחרת הם לא יכולים לרשום אותי.  איפה שיש פרוצדורות ובירוקרטיה, אני לא נמצאת… אז לא נרשמתי.

יש באמזון מכשיר לקריאת ספרים אלקטרונים שנקרא קינדל.  אני חומדת אותו כבר לא מעט זמן.  היתרון של קינדל בעיני בוא באפשרות הזולה יחסית לרכןש ספרים מאמזון, ספרים אלקטרונים.  ככה, הספרייה שלי לא תתמלא בספרים שאני לא אוהבת ובחיים שלי אני לא אחזור לקרוא, מעבר ל- 100 עמודי החסד.
אף פעם עוד לא קראתי ספר במהדורה אלקטרונית.  זה קצת אחרת.  יש בקינדל כל מני פיצ'רים חביבים שמאפשרים לסמן עמודים ולכתוב כל מני הערות שוליים.  אם הקינדל גם בא עם מילון מובנה, אני חושבת שזו בכלל חגיגה.  בכל מקרה, עולה שאלה חשובה – אז מה, אם יש קינדל, אין ספרים?  (ספרים בפורמט שאנחנו מכירים – דפים וכריכה וסימניות צבעוניות).  לא יודעת.   אבא שלי פעם אמר, שאם אין בבית ספרים, זה כנראה בית של אנשים לא כל כך, איך לומר בעדינות, חכמים.

בכך אופן, מה היה לנו פה – אין פה חנות ספרים בעברית, יש לי המון ספרים שאין לי מה לעשות איתם, אני קוראת באנגלית והילדים קוראים בהולנדית ואני רוצה קינדל.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בזכות ההערה של גליה, שימו לב, נפתחה הספריה.

Read Full Post »

SHOOKBOOK 2008

.I just got it by mail.  i know i want to go there.  last year, i missed this event… see you there

Read Full Post »