KEN LEEE

לפני יומיים, ג'יימס מהעבודה שלי, שלח לי לינק לאודישן של ולנטינה חסן, לכוכב נולד הבולגרי.

מאז במשרד אנחנו צורחים בזיופים KEN LEEEEE.

קראתי עליה, על הגברת חסן.  היא למדה לשיר, מטייפ קאסטות שהיתה מנגנת.  כל כך רצתה לשיר.

התעוזה הנאיבית הזו, של הגברת הזו, לעלות ולשיר בשפה שהיא לא מבינה, מצחיקה ומרגשת אותי.
יש בנאיביות שלה משהו כל כך כובש שמזכיר לי שגם אני הייתי פעם כזו.  כשהייתי קטנה, עוד לפני שהייתי מודעת לעובדה שאני זייפנית עם קול צפרדע, הייתי עומדת מול המראה בחדר של ההורים שלי, ומנסה לשיר כמו ברדיו, שירים בשפה זרה.

TOLIBU DIBU DOUCHOO

יש עוד קטע, שבו היא שרה, אחרי שלקחה כמה שיעורים באנגלית.

האישה ששרה מהלב. שיקפצו לה כולם.   גם לזיופים יש מקום כנראה.

KEN LEE

Read Full Post »

הזמן עובר, המציאות לא משתנה

בלי ששמתי לב, תחושת הזמן שעבר מתקצרת לי.   מצמוץ, עבר שבוע.  נשימה, עבר חודש.  פתאום שנים.  יתכן שזה חלק מההתבגרות.  כשאת ילדה, כל יום בחופש הגדול נדמה כשנה.  תקופת בית הספר התיכון ארוכה במיוחד.
ועכשיו, כל שניה היא יום, כל דקה היא שבוע.  משהו בתחושת הזמן שלי משתנה.  רק אתמול הייתי בהפגנה שנערכה על ידי מרכזי הסיוע, כתמיכה בנשים וגברים שעברו התעללות.  רק אתמול צעדתי איתן בכיכר, לובשת חולצת "ככה נראית פמיניסטית" ואוחזת ביד של הבת הגדולה שלי.
עפעוף, נשימה, עוד אחת והנה ארבע שנים אחרי, עוד הפגנה.  הפעם, אני לא שם איתן בכיכר.  אני כבר גרה באמסטרדם.  נדמה שהזמן עובר מהר, אבל בהתבוננות אמיתית, המציאות לא משתנה.  הנשים בישראל עדיין סופגות אלימות מתמשכת, יש שיקראו לזה רדיפה.  רק אתמול עמדתי מול בית המשפט מפגינה עם נשים אחרות, מחזקת את ידי המתלוננת נגד משה קצב, א' קראו לה.  הזמן עובר מהר, אבל המהות לא משתנה.   גם בימים אלו, מתגלה מקרה של הטרדה ותקיפה מינית של נשים על ידי אנשי שררה וכח.    גם היום יש א'. באומץ היא בחרה להחשף.  אורלי קוראים לה ואין לה ממה להתבייש.
כל יום, שומעים על קורבן אחרת.  אחת לפחות. לפעמים זה נגמר ברצח פיזי.  תמיד זה רצח נפשי.   לפעמים כמה בנות מאותה המשפחה, לפעמים רק אחת בודדה.  אבל המציאות, אחת היא.  אלימה וקשה.  לא קל להכיל אותה, את המציאות הזו.  לא קל לציבור להכיל .  אף אחד לא מתרגש, חוץ מכמה פמיניסטיות וכמה פמיניסטים רגישים.  יש כאלו שכותבים על זה בבלוג (לדוגמא, נעמה) יש כאלו שמצטרפים להפגנה.  אבל הרוב שותקים.

הרוב גם שותקים כשמתקיים גירוש מאסיבי של אנשים שרוצים להתפרנס. אפילו לא בכבוד.  בדרך כלל להתפרנס מעבודות, שאתם בחיים לא תסכימו לעשות, בשביל זה יש דמי אבטלה וביטוח לאומי, לא?  ולהם מה?  אני חושבת על הנשים שהגיעו לארץ.  פליטות נרדפות מיבשת שבה סטטיסטיקת הפגיעה בנשים מזעזעת.  נשים שעברו גיהנום.  שארית הפליטה.  הגירוש היה השלב הראשון.  השלב השני גטאות. מכלאות ענק שבהם המזון קצוב, אין יוצא ואין בא.  והשלב השלישי?  מחנות עבודה.  "העבודה משחררת".  הזמן עובר מהר, אבל המציאות, המהות, לא משתנה.

אני כבר בת 38.  חגגתי יומולדת, בשבוע שעבר.  יצאתי מגדרי.  הבאתי עוגה לעבודה. קיבלתי מתנות ונשיקות לחות עד שכבר לא יכולתי להרגיש יותר את הלחי שלי.  הנימוס מנע ממני לנגב את הפנים.
אני כבר מיושבת בדעתי (פחות או יותר), אולי פחות לוחמנית.  הסיכוי שאני אהיה מנכ"ל או נשיאה, או רמטכ"ל נמוך ושואף לאפס.  הסיכוי שאני אוביל מהפיכה, נמוך גם הוא.

אני רק יכולה לצעוק בשקט, שהמצב הזה הוא בלתי אנושי.

Read Full Post »

ממתק טלויזיוני

יש סדרה אחת, שהתחלתי להתמכר אליה.  The Closer.  גיליתי את הסדרה הזו ממש לאחרונה, למרות שהיא משודרת כבר מ- 2005 .   לכאורה, מדובר בעוד סדרת בלש משטרתית.  העלילה עצמה, שבלונית.  בתחילת הפרק יש רצח, מחלק הרצח מנסה למצוא את הפושע, טוויסט קטן – הפושע הוא לא מי שחשבנו בהתחלה, סוף – הצליחו לקבל הודאה כתובה.  מבנה פשוט כזה, לא היה גורם לי להקליט את הפרקים ולעקוב אחרי הסדרה.   רוב הזמן, גם אין לי זמן לראות טלוויזיה… ובכל זאת אני מתמכרת.

אני חושבת שהדמות של ברנדה  לי ג'והנסון, הבלשית הראשית, גורמת לכך.  קודם כל יש אישה, בתפקיד ראשי שזה כבר משמח.  לא סתם אישה.  ברנדה לי היא אישה דרומית שורשית שמשתלבת בסביבה המתוחכמת לכאורה, של לוס אנג'לס.  קירה סדוויג, השחקנית, עושה עבודה מצויינת. המבטא, המניירות הקטנות, הבגדים המאוד מכוערים והמאוד נשיים, המשקפים הלא מחמיאים, האודם הכתום הבוהק, שילובי הצבעים הבלתי אפשריים…  היא מוצאת חן בעיני ברנדה לי.  אישה קטנה, שלומיאלית ברמות מטורפות, היא מחייכת המון אבל לא נחמדה, נוירוטית ומכורה לשוקולד.

בסביבה הגברית הזו, מצליחה ברנדה לפקד על המחלקה שמורכבת מגברים מבוגרים ממנה, שמחקים אותה ואת המניירות שלה לא פעם.  היא שומרת על הנימוס הדרומי ומשיגה הודאות מאנשים, שנראה שלא יישברו לעולם.

עוד קטע, קשה היה לי להתאפק שלא לשתף אתכם:

אם מזדמן לכם (אני לא יודעת אם הסדרה משודרת בישראל), תתמכרו גם.

Read Full Post »

עבודות מ' ומדי ט'.

אני יכולה להעריץ נשים שמוצאות סיפוק מלא מלעבוד בבית.  אני לא מתכוונת לנשים שהמשרד שלהן ממקום בבית והן עובדות בעבודה שמרוויחים בה כסף, פוגשים אנשים חדשים ומקבלים מטלות ולוחות זמנים.  אני מתכוונת לאותן נשים שעובדות בבית בעבודות מ' ולבושות במדי ט'.  יום יום.  גם מחוץ ל"שעות העבודה" הנהוגות במשק.  עבודות מ', זה שם כולל לעבודות במטבח וסביבותיו:  מקרר, מדיח, מערבל מזון, מכונת כביסה, מגהץ, מיקרו.  מדי ט' זה שם כולל לטרנינג מרופט.  לפעמים אפילו זה שישנת איתו בלילה.  אני יכולה להעריץ נשים כאלו, שמוצאות הנאה וסיפוק שקט, מהשלווה האופפת אותן כשהן אוספות את הכביסה ומפעילות עוד סיבוב במדיח.

היתה תקופה שהייתי מובטלת. מרצון או מאונס.  אני זוכרת את תקופת עבודות המ' כתקופה אפלה במיוחד.  לא באמת יש סיבה להתלבש יפה בבוקר, ממילא פוגשים רק את הקופאית בסופר, או מקסימום השכנה ממול, שגם היא, חייה מתמקדים במטבח.   יש כאלו שמצליחות לצור להן סדר יום מוגדר – ביום שלישי הולכים לשוק וביום רביעי לחוג וביום שישי מבשלים, אבל אני, סתם הייתי מכלה את ימי בבטלה ממורמרת וממציאה לעצמי פרוייקטים.  כמו לסדר את הארון באמבטיה, או לנסות לתפור איזה תיק.

עכשיו, אני בבית.  זה היום שישי הראשון, מזה חודש וחצי שבו באמת יש לי "יום חופשי": אין חג, אין מועד, הילדים לא מתחלים בבית.    מאז שצמצמתי את המשרה שלי ל- 4 ימים בשבוע, (1 בספטמבר 2010), אני לא עובדת בימי שישי. זה נראה לי נכון, מאוזן.  ארבע ימים של דיוק ומיקוד ופוליטיקה בזעיר אנפין במשרד ויום אחד, יום לעצמי.  הילדים בבית הספר, העילוי בעבודה.  אין מי שידבר איתי.  רק אני ועצמי והמחשבות שלי נכנסים לרגיעה.

זה לא קורה.

אני בבית עכשיו וקצת מבוהלת.  הוא נראה זוועה:  גרבים ונעליים בכל מקום, כביסה שצריך ללכבס, המטבח מבולגן, המקרר ריק וצריך גם להכין ארוחות שבת.  היו לי כל כך הרבה תוכניות ליום החופשי שלי:  חוג ניפוח זכוכית וחוג צורפות, לצאת לאימון ריצה, ללכת לחפש אוצרות בחנויות יד שניה, לכתוב, לקרוא, לסוע להסתובב בעיר אחרת… להפגש עם חברה לקפה, לסרוג….  אבל כרגע, יש לי התקף חרדה זעיר.  הלב שלי דופק חזק, אני מסתכלת על הבלאגן וחושבת על איך שאני לא רוצה להשאב לעבודות המ' ואולי בעצם עדיף לי לתת קפיצה למשרד.  אני מתחילה שני פרוייקטים ויש לי המון עבודה.

אפשר לומר, שאני קצת מבולבלת ומבוהלת מהחופש הזה.

אולי אני בעצם, צריכה לעשות לי תוכנית יותר מדוייקת.

אולי בתור התחלה, אני אלך להתקלח ולהתלבש.  לא בטרנינג.

Read Full Post »

ציד

כשג'ימס, מהעבודה שלי, החמיא לי על איזה סמרטוט שלבשתי, שאלתי אותו ברצינות מה קרה.  "קראתי בעיתון של אישתי, שנשים כל הזמן עסוקות בלתת אחת לשניה מחמאות, אפילו על שטויות.  זו כנראה דרך התקשורת שלכן ואני מתאמן".  פטריק, ששמע את השיחה, החמיא לג'יימס וציין שהחולצה שלו, כל כך מבליטה לו את הורידים בצוואר וזה ממש חינני.  אחר כך, הם המשיכו להתאמן בדרך התקשורת החדשה הזו ולהחמיא אחד לשני על הגרביים והנעליים ועל האצבעות ועל הצניעות ההדדית שלהם.  תוך כדי שאני מקשיבה, נזכרתי  במאמר שקראתי, באיזה עיתון נשים.  היה כתוב שם, שנשים, לא מתלבשות כדי למצוא חן בעיני הסביבה הגברית שלהם. להפך,  הן מתלבשות, כדי לקבל מחמאות מהסביבה הנשית שלהן.  שמתי לב, שאני מחלקת מחמאות כנות בקלות יתרה, לגברים ולנשים גם יחד.  כמעט מפלרטטת, בלי שום כוונה מזיקה.   שמתי לב, שהחברות בעבודה שלי, נוהגות גם כן להחמיא אחת לשניה ולגברים מסביב.  פה מילה טובה, שם התפעלות. כאילו, חלק מיום העבודה שלנו, חלק מהחיים שלנו, כנשים, משמעו לגרום לסובבות ולסובבים אותנו הרגשה טובה.

בערב, כשהעלתי את הכביסה לארון, הסתכלתי מסביב והגעתי למסקנה שזה הזמן לשדרג את המלתחה שלי.  לא בשבילי, אלא באמת, בשביל שלחברות שלי יהייה על מה להחמיא לי.  זה הזמן, לצאת ולצוד.  בכוונה משתמשת במונח "לצוד" ולא "ללקט".  יש עונה של סיילים עכשיו, בכל החנויות מסביב אפשר למצוא הנחות שמגיעות גם עד ל- 70 אחוזים.  למרות ההיצע לכאורה וההנחות, אני חייבת לשמור על חושים עירניים, להיות חדה.  יותר מדי אפור יש עכשיו.  זה צבע, שחגג בארון שלי בשנה שעברה ואני מרגישה שהוא משעמם אותי.  יש עכשיו מן אופנה כזו, ללכת עם טייץ לבנים, מתחת לכל טוניקה או חצאית.  אני נזהרת מהשטאנץ החדש הזה ומחפשת את השילוב הבלתי אפשרי.  בגד בייסיק, אבל שיהיה בו משהו מעניין במיוחד.  שיהיה במידה שלי.  שיראה איכותי ושיהיה בהנחה.    המון חנויות, אבל בפועל – מעט היצע במידות שלי.   מה שמבאס, הוא שאיבדתי את האמון במערכת המידות ההולנדית.  נכון שכתוב שזו מידה 36 או 34, אבל בפועל, רק אחרי שאני מודדת – מתגלה האמת המבהילה.  הבגד גדול ותלוי עלי, כמו קיבלתי אותו במתנה מאיזו אגודת צדקה.   באמצע מסע הצייד,  עשיתי חשבון וגיליתי שהתפשטתי והתלבשתי אולי איזה 60 פעם.  הרגליים שלי כבר התנפחו קלות בתוך הנעליים הקוקטיות עם העקבים והתיק משך לי את כתף ימין למטה.  באיזו חנות התחלתי כבר לקלל.  אמנם בלב, אבל קיללתי את הזונה הזו שבדיוק לקחה את הג'קט הירוק והוא במידה שאני צריכה.   העצבים שלי התחילו להיות מעורערים במיוחד, כשלחנות נעליים נכנסו חבורת נשים ונעמדו מול הטרף שלי: חמישה מדפים במידה 36 כשכל הנעליים במחיר מצחיק במיוחד.   כשהן התחילו לדבר פולנית, ירד לי האסימון.  כבר לא כיף לי במסע הציד הזה.  אני צריכה בוטיקים קטנים עם בגדים במידה שלי ומוכרות שמכרכרות סביבי ומסבירות לי למה האחוריים שלי לא ענקיים בכלל.

כשהגעתי הביתה, הייתי סחוטה, רעבה ומאוכזבת.  צייד קשה ומצומצם.  ג'קט אחד במחיר לא כל כך מצחיק.  העניין הוא, שאני לא אוכל ממש להנות ממנו, המאממת כנראה רוצה אותו והוא כל כך מתאים לה.
אני צריכה למצוא שדות ציד חדשים.  אני צריכה גם זמן.  אני גם צריכה מישהו שיחזיק לי את התיק ואת השקיות כשאני מסתובבת.  מעייף הציד הזה.

Read Full Post »

אם אתם בסביבה… world press photo

ה- 5 במאי, יום השחרור, הוא יום הזכרון של ההולנדים את תקופת הכיבוש הנאצי ואחר כך את השחרור* מהם.  זה יום שרוב המדינה בחופש, מתיירים באתרי זכרון או באתרי קניות, מה שטוב לנפש.
במסגרת המבצע "תרבות לכל המשפחה" , הכרחתי אותנו להצטרף אלי לתערוכת 10 world press photo שמציגה בOude Kerk.  לא באמת חשבתי, על התוכן של התערוכה, כשגררתי את המשפחה, לראות את תמונות העיתונות העולמיות של שנת 2009.  יותר חשבתי על האפשרות להציג להם צילומים מצויינים ולדבר קצת על החיים.  אני קצת נאיבית.  מודה.  שכחתי שהעולם שלנו הוא מקום קשה ותמונות עיתונות לא מראות את הצד הבהיר של החיים.

הכנסיה הישנה, נמצאת ברובע הנשים המנוצלות והיא בניין מרשים במיוחד, ששווה, אם אתם כבר בסביבה, לבוא ולראות אותו.  אגב, יש שם סיורים עם הדרכה, קונצרטים וכדומה.
כשנכנסנו, התמונה הראשונה שראינו, היא תמונת הנשים הצועקות – על הגגות באירן.  את התמונה צילם צלם איטלקי בשם Pietro Masturzo שתפס את הרגע.  העמדתי את הילדים לידי וסיפרתי בפאתוס על הדיכוי באירן, על הנשים המדוכאות ועל המוצא היחיד שלהן – לעלות ולצעוק.

אחרי התמונה הראשונה הוצגו תמונות מדממות מלאות אלימות.  המאמממת, אמרה שאנחנו חייבים לצאת משם וזה לא מתאים לילדים, אבל אני – לוקח לי זמן להבין מה קורה סביבי.  המלכה, התחילה לדבר על החלומות הרעים שיהיו לה ושזה נורא מפחיד.  הממ…
בשלב מסויים, נעצרנו ליד התמונה הזו:

היו כמה שניות שבהן התבוננו בשקט, מנסים לקלוט מה אנחנו רואים.  יש כאן ילד ששופך משהו על אישה,  "אבל הוא דתי!!!" הזדעק פליני.  "זה לא יכול להיות!".  את התמונה, צילמה צלמת ישראלית בשם Rina Castelnuovo.  זו תמונה שהשאירה חותם עז עלינו –  הילדים חשבו שאולי בעצם האישה התגרתה בו קודם, או שבטעות נשפך לו המיץ ואולי זה בכלל לא פגע באישה. אולי בכלל הילד רצה להציע לה מיץ. אני ראיתי את הגב המכווץ שלה. העילוי טען שזו בושה וחרפה להראות את התמונה הזו הכיתוב, היה JEWISH SETTLER… מה הקשר ליהדות? הוא שאל אותי.  למה לא כתוב ישראלי שופך מיץ… או סתם מתנחל שופך מיץ או חוליגן שופך מיץ.
שופכים את דמינו….
העילוי מאוד לא אהב את התערוכה, לא היה שם איזון בהצגה של היהודים או הישראלים.
אחרי סיור מקוצר מאוד בתערוכה, יצאנו משם והלכנו להסתובב קצת באזור.  היה נורא קר והילדים לא היו מרוצים במיוחד.  טעות, טעות גדולה היתה זו לגרור אותם.
בכל מקרה, אם אתם כבר בסביבה, אני מאוד ממליצה, תלכו.  הכניסה עולה בערך 10 אירו.  מה שבטוח, אל תקחו את הילדים.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
* לדעתי הם בחיים לא ישתחררו מהגרמנים, כמו שאנחנו עדיין חיים בתודעת שואה נוכחת.  בכל הזדמנות הם מספרים עליהם סיפורי זוועה…

Read Full Post »

יונגן ומיישה

ההולנדית הפאסיבית שלי, הולכת ומשתכללת, אני מתחילה להבחין בין המילים השונות בשטף המלל שמסביבי, מתחילה להבין את ההקשר ואת המסר.  שמתי לב,  שהמילה יונגן חוזרת על עצמה.
יונגן = JONGEN = ילד.
אנשים מבוגרים (25-55), פונים אחד אל השני ב "הי יונגן".
בעבודה, שאלתי את פטריק ואדווארד שיושבים לידי על השימוש במילה.  היה להם קצת מוזר להסתכל רגע מהצד, על המילה הזו ועל הקשרי השימוש התרבותיים בה.
"זה מאוד מורכב ועדין" הסבירו.  "לא כל אחד יכול להשתמש, לא בכל זמן".
הם סיפרו על מנהל פרוייקטים, שמאוד נעלב, כשמנכ"ל החברה פנה אליו ב"הי יונגן", וטפח על כתפו.
"מי שיכול להשתמש בזה, זה רק משהו מקבוצת השווים, אותו מעמד?"  שאלתי.
"לא בדיוק.  זה נשמע מוזר, אם מישהו שלא נמצא במעמד ידידות, יכנה מישהו אחר יונגן".   היה להם קצת ויכוח על הדקויות, לפני שקיבלתי את התשובה הסופית הזו.
"אנחנו עובדים יחד, ומכירים כמעט שנתיים.  אני יכולה לקרוא לכם יונגן?"
הם נבעתו.  "זה מאוד לא מכובד!  תדמייני שנקרא לך מיישה"
מיישה=MEISJE=ילדה
לא היה לי כל כך אכפת, אך אלו התעקשו שזה מאוד לא מכובד אם הם יקראו לי ככה.
אדוארד אמר, שמקסימום הוא יכול לקרוא לי "סכון פראו"  (שזה אישה נקייה).
לא הבנתי למה בדיוק הוא רומז…   האם יש בזה קישור למקצוע העתיד בעולם?
שאלתי מדוע הוא מכנה אותי אישה נקייה.  האם יש נשים לא נקיות?
פטריק ואדוארד,  הסבירו שזו הדרך העתיקה בהולנדית לומר שהאישה יפה.
המשכתי לשאול עוד על על יונגן ועל מיישה.
אני חושבת שפיצחתי את הנושא.  זו מן קריאה גברית, בין גברים בלבד, בין חברים.
לבנות, דרך אגב, אין את זה.  מאוד לא מקובל שנשים תקראנה אחת לשניה מיישה.
~~~~
באיזה בוקר, הסתכלנו מחלונות המשרד, אל החניה.
היתה שם איזו מכונית שהתקשתה לחנות. נסעה קדימה, אחורה, לצדדים.
הקולגות הגברים לצידי הסכימו שזו בטח אישה.
אחרי כמה דקות, יצא גבר.
""הא!"  צעקתי בניצחון.  "זו לא אישה!"
"הוא הומו", הם הסבירו לי.

Read Full Post »

הפרוטוקלים*, בגרסא המודרנית

המאפיה הישראלית, היא מושג מאוד נפוץ בעבודה שלי  ואני נחשבת לחברה במאפיה הזו.  כשאני מכחישה חברות במאפיה, מחשידים את העילוי (הוא עובד בחברת האם, שמנהלת בין השאר, גם את החברה שבה אני עובדת).  הוא בטוח חבר כבוד במאפיה הזו.   אם אני ממשיכה להכחיש, הם מדברים על הישראלים ועל המוסד ואיך שאנחנו בעצם מנהלים את העולם בלי להכריז על זה.   "את בטח סוכנת מוסד", הם אומרים לי ואני נכנעת למשחק.  "זה לא אני, זה אח שלי…."

כשהעילוי הגיע להולנד, לראשונה, הוא עבר חדר חדר, הציג את עצמו ושאל אם יש פה עוד ישראלים או יהודים בבנין.  הוא מצא איזה שלושה ישראלים ואיזה שני יהודים שעלו להולנד מפולין ואוקראינה.  היתה גם בחורה מפורטוגל, שהודתה שהחבר שלה יהודי.  העילוי פרס לעצמו רשת ביטחון. מן אינסטינקט שכזה, קודם לזהות את החברים במאפיה, את הפאמיליייה.  כשאני התחלתי לעבוד, ניגשה אלי מישהי ואמרה לי בשקט, במבטא הולנדי כבד "ברוכה הבאה".  היה לה חשוב להזהות.  עם הזמן, פגשתי גם את הופמן (ביררתי איתו – אבא שלו יהודי, אבל הוא כבר לא), גוטליב (ביררתי עם חבר ישראלי – סבא שלו היה יהודי) ואת טולק, שמברך אותי ב"אהלן" קולני (הוא סיפר לי בשמחה שהוא היה 5 שנים מתנדב בישראל, בקיבוצים באזור ירושלים ואפילו לחץ את היד של רבין, שבא לבקר בקיבוץ). בהתחלה, הייתי יושבת בחדר אוכל, עם חברים ישראלים אבל אז מישהו מהם אמר "אולי כדאי שנתפזר… אנחנו נראים כמו חבורה של רוסים".

כשדייב, הבחור שמכר לנו את המכונית, סיפר לנו שהוא יהודי, העילוי עט עליו כמוצא שלל רב.  "דייב – אנחנו משפחה"… קיבלנו הנחה.  יש מתח מסויים בין הצורך שלנו הישראלים, היהודים, לזהות את חברי "המשפחה" לבין הדאגה שמתעוררת, ככה נדמה לי, אצל ההולנדים.

לפני חודש, סיפרו לי בגאווה כמה מנהלים בחטיבה שלי,   (כאילו הם מביאים לי מתנה יקרה שאני צריכה להעריך מאוד), שגוייסה בחורה ישראלית חדשה לחטיבה שלנו.  אני הייתי מבסוטה שזו בכלל בחורה (אחוז הנשים בחטיבה הוא נמוך מ- 20), אבל נדמה לי שהם רצו לידע אותי שהיא ישראלית. אחר כך הם ביקשו שאני לא אדבר איתה עברית כל הזמן…   במקרה, לפני יומיים, שמעתי, על עוד בחור ישראלי אחד (אני מכירה את זוגתו שתחייה, עוד מהאוניברסיטה בישראל), שהוא מנסה להתקבל לעבוד בחטיבה אחרת.   איכשהו, יצא שבתחום שבו אני עובדת (טלקום), יש הרבה ישראלים.  חוצמיזה, יש הרבה חברות תוכנה ישראליות שתומכות בתהליכים הארגוניים.  למתבונן מן החוץ, בכל מקום שתזרוק מטבע, תמצא ישראלי או ישראלית והיא בטח מכירה עוד כמה ישראלים אחרים.

יכול להיות שעבור ההולנדים מהשורה, יש בזה משהו קצת מאיים – לאן המידע זולג?  עם מי היא מדברת?  על מה הם מדברים? הם מתבוננים איך אנחנו עובדים בשיטת חבר מביא חבר וקצת מתמרמרים.  "מה, בכל הולנד לא יכלו למצוא מישהו מוכשר שיעשה את התפקיד הזה, היו חייבים להביא מישהו מישראל?  אה! זו בטח המאפיה".  באיזה יום כשהתלוננו בפני על העלות הגבוהה של התוכנות הישראליות,  חיזקתי להם את התיאוריה – "זה בשביל לממן את הטילים…"

~~~~~~~~~~~~~~~

* הפרוטוקולים של זקני ציון

Read Full Post »

מרגית מתחתנת

מרגית, שהיא החברה ההולדית החדשה שלי, הזמינה אותי למסיבת הרווקות שלה.  חודשיים לפני היום המיועד, קיבלתי מייל מחברה שלה, שאומר שמרגית מזמינה אותי למסיבת הרווקות שתערך ב- 22 באוגוסט.  מסתבר שהכל מסודר אצל החברות ההולנדיות של מרגית.  חודש לפני הארוע התקבלה תזכורת נוספת.  שבועיים לפני הארוע קיבלתי מייל עם מספר חשבון בנק, אליו יש להעביר את סכום הכסף שנאסף לכבוד מסיבת הרווקות של מרגית.  110 אירו.  צורפה גם תוכנית מדוייקת, ברמת השעות והכתובות המדוייקות של כל הפעילות (בין 12-13 שותים קפה ואחר כך צועדים כ- 10 דקות לפעילות הבאה שתהייה בין 13-16 וכדומה…).   כשבוע לפני הארוע קיבלתי מייל אישי, ששואל איך זה שלא העברתי כסף לחשבון בנק ואם אני מתכוונת להגיע.  כתבתי בחזרה שאני אשמח להגיע ואני אשמח עוד יותר לתת את הכסף לבחורה שארגנה, ביום הארוע.  במזומן.  אחרי יומיים קיבלתי אישור.  זה בסדר.

בשישי בערב פתחתי שוב את המייל וקראתי את הפרטים הקטנים בתוכנית.  הנה פדיחה בהתהוות.  אבוי.  אנחנו מתבקשות לקנות מתנה קטנה למרגית, אותה היא אמורה לפתוח ליד כולם ולנחש מי החברה שנתנה את המתנה.  שוב פעם אני וחוסר התכנון שלי.  במזל מצאתי צמר חדש ומסרגות במבוק באריזה שעוד לא פתחתי, שאתם התכוונתי לסרוג גרביים.  במזל מצאתי נייר עטיפה.  מזל שמרגית חובבת סריגה כמוני. מזל שהיה כתוב מתנה קטנה.

הכל מסודר מאוד, בחתונה של מרגית, שתהייה בעוד חודש בערך.    את ההזמנה לחתונה, לדוגמא, קיבלנו בצרוף דף מידע, שעונה על כל מה שהתביישנו לשאול: איך אנחנו אמורים להתלבש (איך שרוצים), איזה מתנה להביא (כסף, מצ"ב מספר חשבון להפקדה) ומה לעשות עם הילדים (לא להביא אותם).  יצחק לבנון והספר שלו יכולים ללמוד מדף המידע הזה.

ב- 12 נפגשנו בבית קפה באמסטרדם.  היו שם עוד שתיים שלא דברו הולנדית והשיחה זרמה גם באנגלית.  אחר כך הלכנו ביחד לשיעור ריקוד פלמנקו משם לעוד בית קפה ועוד מסעדה. בין לבין, קצת הצלחתי בשיחות קצרות להכיר את החברות של מרגית. היו שם כ- 15 נשים בשנות השלושים המאוחרות של חייהן.  חלקן  בזוגיות, רובן בלי ילדים. זה היה לי מאוד מעניין לראות שהרוב היו ללא ילדים.  בישראל, נשים בשנות השלושים המאוחרות של חייהן הן על פי רוב, אמהות לשני ילדים. לפחות. בין הנשים ההולנדיות, אני שיש לי שלושה ילדים נחשבת לאחת עם הרבה ילדים.  הם שאלו איך אני מסתדרת ואם אני עובדת רק 10 שעות בשבוע.  חה חה.  בכל אופן, נדמה לי, שבישראל לרוב הנשים בגילאי ה- 30 פלוס יש לפחות שני ילדים.  והנה שם, הרוב, בכלל ללא ילדים.  אולי ילד אחד, קטן, תינוק…  משהו קטן וצנוע…  אולי אלו רק החברות של מרגית וזה בכלל לא מייצג, אבל יש לי הרושם שזו תופעה חברתית תרבותית רוווחת.  לא סתם אומרים שאירופה מזדקנת….
=======================================================

ב- 22 באוגוסט, בשנת 1994, העילוי ואני התחתנו באוניברסיטת בר אילן, בחדר אוכל.  חתונה מג'אייפית, שמחה, אבל בלי הרבה ארגונים וחנטריש. נראה לי מוזר להכנס לחובות כלכליים בשביל ערב של 5- 6 שעות גג.  אולי בגלל זה, אני מאוד מתפעלת מכל הפעילות המסודרת הזו.  יש משהו מאוד יפה בסדר ובתכנונים המקודמים, למרות שזה מנוגד לדרך שבה אני חוגגת.  כאמור, אני, אין לי צורך בטררראם שכזה.  חגגנו 15 שנה עם הילדים.  הוא קנה לי טבעת ואני נתתי לו Good Time:

Read Full Post »

קריירה

בזמן האחרון אני מכירה בעובדה, שאין לי קרירה.  יש לי עבודה.  עבודה טובה, מתגמלת. לרוב, אפילו מעניינת.  אנשים נחמדים סביבי.  אבל זו רק עבודה, זה לא משהו שלא אוכל לוותר עליו,זה לא מה שמגדיר אותי כבת אדם.  זו עבודה, שאם יפטרו אותי , אני אאבד מקור הכנסה, אבל אהיה מבסוטה מאוד להנות מהפנאי.

פעם, עבדתי במקום עם אוריינטציה חברתית ברורה.  מקום שידעתי, שאם מפטרים אותי, אני בכל זאת מגיעה למשרד.  בהתנדבות.
בזמן האחרון יש לי מחשבות על עבודה וקריירה.  דיברנו על זה, העילוי ואני.  יש פער גדול ביננו.  אני משכילה ממנו פי שלוש אבל הוא מרוויח פי שלוש ממני.  אני חברה בצוות, הוא מנהל את אירופה ואפילו קיבל קצת קידום.  "מה את רוצה", העילוי אמר לי "איך יכולת לפתח קריירה?  כל שלוש ארבע שנים או שילדת או שלמדת, או שישבת בבית וגידלת ילדים.  ברור שאין לך קריירה. אבל, את יכולה עכשיו לעשות קריירה, עכשיו כשהיילדים, פחות או יותר גדלו".

חשבתי על זה.  אני לא חושבת שאני רוצה לעשות קריירה.  לא במקום הזה, בכל אופן.  יכול להיות שאם הארגון בו הייתי עובדת היה עם אוריינטציה חברתית אקטיביסטית ("הצילו את כדור הארץ מאנשים אלימים ומטומטמים" לדוגמא), הייתי שמחה מאוד לעשות קריירה.  עכשיו, בכל אופן יש לי עבודה.

היום היתה לי שיחת הערכה עם הבוס שלי.  זו שיחה שנוהגים לערוך פעם בחצי שנה.   הוא עשה לי פרצוף ארוך והתחיל לתאר את המגרעות שלי.  אני הקשבתי בסבלנות,  אחר כך ניהלתי איתו משא ומתן על כל אחת מהמגרעות שלי ועל המצבים בהם הוא ניתח את המגרעות שלי.  איכשהו הוא גם התנצל ובסופו של דבר הוא הסכים שהשד לא נורא כל כך ואני הסכמתי עם כמה מגרעות שרצוי שאני אשפר:  לדוגמא הדיוק שלי, לדוגמא שאני לא יודעת לעבוד עם סוליסטים.  אחר כך הרגשתי הקלה כל כך גדולה, שמיד הלכתי לקנות צמר ומסרגות במקבוק.  אם כבר אין לי קרירה, לפחות יהיו גרבים חדשות.

Read Full Post »