כבר יותר משנה לא עדכנתי. בהתחלה, התבאסתי מהילדים שהתחילו לצנזר אותי. הם טענו שאני עושה להם בושות ואנשים התחילו להכיר אותי וזה ממש לא נעים שכולם בקהילה הישראלית יודעים מה קורה אצלנו בבית. אחר כך הרגשתי שמכיוון שהחיים בהולנד נכנסו למן שגרה, כבר אין לי מה לספר ולחדש: קמתי, התלבשתי, הלכתי לעבודה ואחר כך עשיתי סופר…
גם כשהיה לי מה לספר והילדים ביקשו שאכתוב, פחדתי שאיבדתי את הקלילות של הכתיבה וחשבתי שאני אשעמם למוות את מי שקורא ועדיף כבר לא לכתוב. תרוצים שכאלו… לפעמים הייתי נכנסת לבדוק את הסטטיסיטיקה של הבלוג ומתפלאת שאנשים נכנסים וקוראים ומגיבים. לפני חצי שנה, פגשתי באיזו ארוחה אצל חברים אנשים חדשים שבאו לאמסטרדם והם דיברו על הבלוג שלי בלי לדעת שהכותבת יושבת מולם… חוצמיזה – הבלוג באמת די גסס.
הפוסט הזה, הוא פוסט סיום. אנחנו עברנו לגור בפורטו ריקו ואת קורותינו שם אני מספרת בבלוג "ובינתיים בקריביים". אבל לפני שאומר שלום, הנה עוד קצת על מה שקרה בינתיים.
לפני שנה בערך, התאגיד ביקש מהעילוי שישקול מעבר לפורטו ריקו. זו היתה מסיבה והבוס של הבוס בתוספת של כמה משקאות אלכוהולים סיפר על הקשיים של הקבוצה בפורטו ריקו ושאל אם נסכים לעבור. העילוי שהיה באותה תקופה צמא להרפתקאות אמר קודם כל בטח. אחר כך הוא אמר שהוא ישאל את אשתו. "היא הבוס" .
בכלל לא היתה לנו ויזה לארצות הברית וליתר דיוק – מעולם לא ביקרנו בארצות הברית. לא היה לנו רע באירופה ובאמסטרדם . אני עבדתי במקום סביר (אני מבינה שמשרד הוא לא הסביבה הטבעית שלי…), הילדים למדו בבית הספר הבינלאומי (שלטענת המאאמממת ופליני היה בית ספר גרוע, אבל זה כבר סיפור אחר), היו לנו את החברים שלנו (שני זוגות ישראלים ועוד זוג וחצי הולנדים) , השכנים מדי פעם אמרו לנו שלום, מצאתי מורה ליוגה וגם מורה לצורפות. שגרה ברוכה בבית משופץ בסביבה ירוקה. לא רע. ובכל זאת, התאגיד חיפש בנרות מישהו שיעזור להתניע את המערך בפורטו ריקו, העילוי היה צמא להרפתקאות ולי די נשבר מהעבודה היומיומית במשרד.
התאגיד, הציע שנבוא לביקור קצר באי ונתרשם. העילוי ואני התלחשנו בנושא כמה שבועות. מתלבטים. שקלנו את המשמעות של המעבר הנוסף. בעיקר בגלל הילדים. המאאאמממממת עם האוזניים החדות, קלטה שיש רוחות של שינוי באוויר ובסערה הודיעה לנו, שהיא כבר בדקה את הנושא ושבדורדו, יש בית ספר מצויין ושם היא רוצה ללמוד. מפה לשם התחלנו לקרוא ולחפש מידע על פורטו ריקו. במקביל, מהמשפחה והחברים שמענו דברים מזעזעים על סמים ואלימות ופשע ברחובות וגם על הוריקנים טורנדו ושאר אסונות. אופטימיות.
לקח לנו זמן להגיד כן לביקור באי. לקח לנו זמן לארגן ויזת תייר. לא מיהרנו. באוקטובר 2012 היה הביקור הראשון שלנו (רק שלי ושל העילוי) באי, להתרשמות בלבד. הילדים נשארו עם סבתא דליה ואנחנו נסענו לשבוע, לבדוק. אני מוכרחה להודות שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם שעשינו כמה טעויות של מתחילים. נסענו, לדורדו שהיא עיר קטנה ומקסימה על החוף. משהו כמו 40 קילומטרים מהבירה – סאן חואן. כשכתבתי עיר מקסימה התכוונתי לחור שמתאים לפנסיונרים עשירים שאוהבים ברביקיו וגולף ולאמריקאיות שאוהבות להסיע את הילדים לכל מקום ולעשות ברביקיו וציפורניים. וגם גולף. העיירה החמודה הזו בנויה כאשכולות של מושבים \ שכונות סגורות עם גדרות ובטון וגם שומר בכניסה ועוד שומר שנוסע לאורך הגדר ומפטרל. אבטחה זה דבר חשוב במיוחד אם את אמריקאית שלא מעוניינת בשום קשר עם הפורטוריקנים שגרים במרכז העיר (אלא אם כן הם מנקים לך את הבית). טסיס הוא בית הספר שראינו בדורדו והוא באמת בנוי בצורה מרשימה ונראה מקסים. יש כאן ילדים מכל העולם אמרה לי מנהלת הרישום. אפילו מפלסטין.
ביומיים הראשונים הרגשתי תחת התקפה \ הצפה של כל החושים שלי: החום והלחות, האור המסנוור, הצבעים העזים בכל מקום, הטעמים השונים, הצעקנות מסביב. יכולתי להסביר באופן רהוט במיוחד למה פורטו ריקו היא לא בשבילי. יש פה תערובת של אור יהודה בשנות השבעים ואור עקיבא בשנות השמונים. התשתיות מחורבנות, הנהגים מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד, יש לחות מטורפת… ובכלל – איך אפשר לגור במקום שאין בו אפילו חנות ספרים אחת ? בישראל בכל קניון יש לפחות שתי חנויות ספרים ופה – בכל האי, לא מצאתי אפילו אחת.
אבל, הכל גם מאוד אסטתי ונקי. נכון שרוב המקומיים הם לא אנשים עם כסף. אבל הבתים, תמיד צבועים בצבעים עליזים ואין לכלוך ברחובות ובחופים. גם לא פחית בירה, או שקית ניילון.
והאנשים….נראים לי נחמדים וחמים ונשמות טובות, בדיוק כמו בישראל. באיזשהו ערב, העילוי ואני החלטנו ללכת לסרט, באיזה בית קולנוע מקומי. לידנו בתור, עמדו כמה בריונים עם קעקועים ושרירים וקרחת. "צריך להזהר מאלו" לחש לי העילוי והעלה את רמת הכוננות שלנו. הבריונים לידנו, עמדו בטור ישר, אחד אחרי השני ודיברו בקול רך ושקט בינהם. לא היו צעקות וצחוקים ובלאגן. מפתיע. נכנסנו לאולם. הם נכנסו אחרינו. "הלך הסרט" האופטימי לחש לי. הם ישבו מאחורינו עם השתיה שלהם והפופקורן ואנחנו ציפינו לבאלגנים. שקט מופתי. הם אפילו צחקו במקומות הנכונים ונאנחו כשהגיבור נפל. בסוף הסרט, הם נשארו לשבת ומחאו כפיים. כאילו ראו עכשיו הצגה בקאמרי…
באיזה שהוא יום, הלכנו לטייל לאורך איזשהו חוף עלום ואמרתי לעילוי, שאני לא בטוחה, אבל אולי אפשר יהיה לחיות פה קצת. ההליכה על החוף הנקי הזה, הצבע הירקרק שקוף של המיים, השחפים והשקט גרמו לי לדמיין את עצמי מגיעה אל החוף ועושה הליכה של בוקר עם מיצי (הרוטווילר שאין לי).
מפה לשם, התחלנו את המו"מ עם התאגיד. לקרוא לזה מו"מ זו הגזמה דרך אגב. זה היה מסוג הדברים – ביקשת קיבלת. אני יכולה רק להצטער שלא ביקשנו יותר, אבל גם לחזירות יש סוף. אני חושבת…
בסופו של דבר, אנחנו כבר פה – בפורטו ריקו, סאן חואן לייתר דיוק. גרים בעיר, בשכונה מעורבת – מקומיים ואמריקאים. מתחילים את ההרפתקאה הקריבית שלנו . בדרך לפה עברנו תקופה לא קלה – העילוי התחיל לגור בפורטו ריקו ואני נשארתי עם הילדים במשך חצי שנה בהולנד. הילדים ביקשו לסיים את שנת הלימודים בהולנד ואנחנו רצינו לכבד את בקשתם. בין לבין, הוא היה מספר לי על הרוח והים ואני הייתי מספרת על הכפור שהייתי צריכה לגרד מהמכונית כדי להצליח לפתוח את הדלת. נפגשנו פעם בחודש – חודש וחצי. לא היה קל… היה אפילו זוועה. היו ימים שהייתי הולכת ב"יער ג'ורג" האהוב שלי, מצלמת ושואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה.
היו המון רגעים של דאגה וחרדה, בנוגע להשפעה של המעבר הנוסף על הילדים, בנוגע לבית שלנו באמסטרדם שהוא עדיין לא מושכר (פרטים על הבית אפשר למצוא כאן וכאן) ובנוגע ליכולת שלנו להתחיל מחדש במקום חדש.
אבל עכשיו, כשאני כותבת וצופה על הים בבוקר, זה נראה לי שווה. אני מקווה שהכל יסתדר במהרה, אנחנו נשכיר את הבית, נלמד ספרדית, נטייל ונתגבש מחדש כמשפחה אחרי שחצי שנה חיינו בנפרד. בכל מקרה – הנה אנחנו מתחילים…ההמשך בבלוג השני: "ובינתיים בקריביים"
משפחה ישראלית נחתה בהולנד 