בזמן האחרון, אני מגלה שיש מסביבי המון פעילות חדשה בעברית. השפע הזה, עוזר להקל קצת את הגעגועים לשפה העברית ויוצר חיבורים בין הישראלים מסביב. נוצרים מעגלים, מפגשים חדשים עם אנשים שותפים לחווית הגולה, תוך השענות על השפה והתרבות.
יש שיאמרו, "רוצים להרגיש ישראלים – חזרו הביתה לישראל" ואחרים ישאלו "למה לכם להבדל מהחברה הסובבת אתכם". אמירות שמתייחסות במובן מסויים לחברה של מהגרים (מרצון או מאונס), שחיים בין התרבויות – רוצים לשמר את הקיים ועדיין לא מרגישים בנוח להטמע בסביבה החדשה. לא כל כך בא לי להתנצל על הצורך שלי להבדל מהחברה ההולנדית ולשמור על היחודייות שלי כישראלית, שלא חייה בישראל. באופן אישי, יש לי חברות טובות הולנדיות ואני מתקשרת איתן באנגלית. את השפה ההולנדית, אני לא מתכוונת לרכוש. לא באופן כספי ולא באופן שכלי. בעבודה, אני מתקשרת באנגלית. ספרים אני קוראת באנגלית, טלוויזיה רואה באנגלית ואת מנת העיתונות היומית שלי, אני צורכת באנגלית ועברית. איכשהו אני מסתדרת. אך, אני מכירה משפחה אחת לפחות, שעל רקע הקושי השפתי תרבותי, חזרו לארץ. ההתנסות הזו לא עשתה להם טוב. לפעמים, אני מצטערת שהילדים שלי מכירים פחות שירים של אריק איינשטין ויותר שירים של ה-killers, או שהם לא מכירים בכלל סופרים ישראלים לילדים, פשוט מכיוון שהם מעדיפים לקרוא בהולנדית.
בכל אופן, במקרה, או שלא במקרה, אני מגלה מסביב, עשייה ישראלית בעברית, אשר באופן מפתיע מזכירה לי את הגלות שלי, אבל גם מחזקת לי את התחושה של הבית. לעשייה הזו, אני שמחה מאוד לפרגן:
בית הספר למוסיקה של יניב נחום ורועי שבת. כמעט כל יום, אחרי הצהריים, במתחם בית הספר היהודי ראש פינה באמסטרדם, מתקיימים שיעורים על כמעט כל כלי נגינה שתוכלו להעלות בדעתכם. יניב ורועי, מדברים כמובן בעברית (ובעוד שפות, אני מתארת לעצמי) ומקדמים את החינוך המוסיקלי של תלמידי בית הספר ושל תלמידים שאינם לומדים בבית הספר ורוצים לנגן. יכול להיות שהם מלמדים גם מבוגרים, אבל צריך לשאול אותם. יש מורים שדוברים עברית ומורים שדוברים אנגלית והולנדית. זה נהדר לראות איך נוצרת לה קהילה קטנה של הורים שמגיעים פעם בכמה חודשים, לשמוע את האוצרות מנגנים בקונצרט. הנה קטע קטנטן שצילמתי. מכירים את השיר?
שנת הלימודים הנוכחית מסתיימת השבוע, אבל, בספטמבר תתחיל שנת פעילות חדשה שאפשר יהיה להצטרף אליה.
~~~
'שבט שבשבת', שזה, עם עדיין לא ניחשתם, השם של הצופים הישראלים. גם זו פעילות חדשה, בעיקר לילדים ולנוער, אבל לא רק… גם ההורים, נפגשים ועושים, על מנת שהפעילות תתקיים ותצליח. ולפעמים, נפגשים סתם ושותים קפה ומחכים, שהפעולה תסתיים. פעם בשבוע (יום ראשון), ילדים מכל מני מקומות נפגשים. גם כאלו שלא לומדים ב'ראש פינה', או כאלו שלא גרים בריבוע הקטן הזה של אמסטרדם-אמסטלווין. יש קבוצות לילדים מכיתה א' ועד לתיכון. נכון שהשנה מסתיימת ממש עכשיו, אבל היא תיפתח שוב בתחילת ספטמבר.
יש הרבה דברים יפים בפעילות של הצופים, אבל אחד מהם שעולה לי לראש כרגע הוא העובדה, שהפעילות בעברית והיא מעודדת את הילדים הפרטיים שלי לתרגל אותה עוד ועוד שלא במסגרת משפחתית, או במסגרת שיעורי העברית בבית הספר. לפעמים אני מוצאת את עצמי מעירה להם, מזכירה להם, לדבר בעברית. אלו ילדים שחיים בו זמנית בשלוש שפות. הולנדית בבית הספר ולפעמים בטלוויזיה, עברית בבית ואנגלית בטלוויזיה ובקולנוע. שמתי לב, שקל להם לשחק בהולנדית, זו כביכול שפת המשחק הטבעית להם. הצופים, יוצרים מסגרת נוספת של עברית וזה כמובן, מבורך.
~~~~
מוקום עברי, הוא יוזמה חדשה ומאוד מסקרנת של קבוצת אנשים, שמקצת אפילו חברים שלי. עבור ההולנדים האמסטרדמיים, המילה מוקום בסלנג, היא מרכז העיר. עבורי, זוהי יוזמה שאני מקווה לראות אותה פורחת. אין בה עדיין לוח פעילויות ועד כמה שאני יודעת, מחפשים עכשיו בית פיסי שיכיל את הפעילות החברתית תרבותית, אבל יש כל כך הרבה פוטנציאל ורצון ואני בטוחה שבסוף המוקום יבשיל ויתקיים.
~~~~
אחרי שסקרתי כמה מיזמי חברה ותרבות, חשוב שנתייחס גם לאוכל, נכון?
יכול להיות שהמוסד של סמדי, כבר קיים שנים ואני מגלה את אמריקה. יכול להיות. אני גיליתי אותה רק השנה ואני מאוד שמחה לפרגן.
מי שמכיר אותי, יודע שאני לא אכלנית גדולה. גם לא בשלנית מי יודע מה, אבל זה כבר סיפור אחר. סמדי, או סמדר (לבחירתכם), מכינה אוכל ישראלי ביתי גורמה. המחירים הם קצת של בית מרקחת, אבל את המצמוצים בשפתיים של העילוי הילדים והאורחים, קשה לזייף. היא מכינה כל מני מעדנים שמזכירים לעילוי את ישראל ואת בית אמא ועושים אותו למאושר מאוד. את התבשילים שלה כמו חצילים עם כל מני דברים טובים, טחינה וחומוס ועוגות לא תמצאו בשום מסעדה . יכול להיות שאם תתאמצו, גם אתם תצליחו לבשל כמוה. יכול להיות… אני בכל מקרה, מודעת למגבלות שלי ואפילו לא מנסה. האתר שלה אמנם באנגלית, אבל האוכל – מאוד בעברית.