Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘חינוך’ Category

בזמן האחרון, אני מגלה שיש מסביבי המון פעילות חדשה בעברית.  השפע הזה, עוזר להקל קצת את הגעגועים לשפה העברית ויוצר חיבורים בין הישראלים מסביב.  נוצרים מעגלים, מפגשים חדשים עם אנשים שותפים לחווית הגולה, תוך השענות על השפה והתרבות.
יש שיאמרו, "רוצים להרגיש ישראלים – חזרו הביתה לישראל" ואחרים ישאלו "למה לכם להבדל מהחברה הסובבת אתכם".  אמירות שמתייחסות במובן מסויים לחברה של מהגרים (מרצון או מאונס), שחיים בין התרבויות – רוצים לשמר את הקיים ועדיין לא מרגישים בנוח להטמע בסביבה החדשה.    לא כל כך בא לי להתנצל על הצורך שלי להבדל מהחברה ההולנדית ולשמור על היחודייות שלי כישראלית, שלא חייה בישראל.  באופן אישי, יש לי חברות טובות הולנדיות ואני מתקשרת איתן באנגלית. את השפה ההולנדית, אני לא מתכוונת לרכוש.  לא באופן כספי ולא באופן שכלי.  בעבודה, אני מתקשרת באנגלית.   ספרים אני קוראת באנגלית, טלוויזיה רואה באנגלית ואת מנת העיתונות היומית שלי, אני צורכת באנגלית ועברית.  איכשהו אני מסתדרת.  אך, אני מכירה משפחה אחת לפחות, שעל רקע הקושי השפתי תרבותי, חזרו לארץ.  ההתנסות הזו לא עשתה להם טוב.  לפעמים, אני מצטערת שהילדים שלי מכירים פחות שירים של אריק איינשטין ויותר שירים של ה-killers, או שהם לא מכירים בכלל סופרים ישראלים לילדים, פשוט מכיוון שהם מעדיפים לקרוא בהולנדית.
בכל אופן, במקרה, או שלא במקרה, אני מגלה מסביב, עשייה ישראלית בעברית, אשר באופן מפתיע מזכירה לי את הגלות שלי, אבל גם מחזקת לי את התחושה של הבית.  לעשייה הזו, אני שמחה מאוד לפרגן:

בית הספר למוסיקה של יניב נחום ורועי שבת.  כמעט כל יום, אחרי הצהריים, במתחם בית הספר היהודי ראש פינה באמסטרדם, מתקיימים שיעורים על כמעט כל כלי נגינה שתוכלו להעלות בדעתכם.  יניב ורועי, מדברים כמובן בעברית (ובעוד שפות, אני מתארת לעצמי) ומקדמים את החינוך המוסיקלי של תלמידי בית הספר ושל תלמידים שאינם לומדים בבית הספר ורוצים לנגן. יכול להיות שהם מלמדים גם מבוגרים, אבל צריך לשאול אותם.  יש מורים שדוברים עברית ומורים שדוברים אנגלית והולנדית.  זה נהדר לראות איך נוצרת לה קהילה קטנה של הורים שמגיעים פעם בכמה חודשים, לשמוע את האוצרות מנגנים בקונצרט.  הנה קטע קטנטן שצילמתי.  מכירים את השיר?

שנת הלימודים הנוכחית מסתיימת השבוע, אבל, בספטמבר תתחיל שנת פעילות חדשה שאפשר יהיה להצטרף אליה.

~~~

'שבט שבשבת', שזה, עם עדיין לא ניחשתם, השם של הצופים הישראלים. גם זו פעילות חדשה, בעיקר לילדים ולנוער, אבל לא רק… גם ההורים, נפגשים ועושים, על מנת שהפעילות תתקיים ותצליח.   ולפעמים, נפגשים סתם ושותים קפה ומחכים, שהפעולה תסתיים.  פעם בשבוע (יום ראשון), ילדים מכל מני מקומות נפגשים.   גם כאלו שלא לומדים ב'ראש פינה', או כאלו שלא גרים בריבוע הקטן הזה של אמסטרדם-אמסטלווין.  יש קבוצות לילדים מכיתה א' ועד לתיכון.  נכון שהשנה מסתיימת ממש עכשיו, אבל היא תיפתח שוב בתחילת ספטמבר.

יש הרבה דברים יפים בפעילות של הצופים, אבל אחד מהם שעולה לי לראש כרגע הוא העובדה, שהפעילות בעברית והיא מעודדת את הילדים הפרטיים שלי לתרגל אותה עוד ועוד שלא במסגרת משפחתית, או במסגרת שיעורי העברית בבית הספר.  לפעמים אני מוצאת את עצמי מעירה להם, מזכירה להם, לדבר בעברית.  אלו ילדים שחיים בו זמנית בשלוש שפות.  הולנדית בבית הספר ולפעמים בטלוויזיה, עברית בבית ואנגלית בטלוויזיה ובקולנוע.  שמתי לב, שקל להם לשחק בהולנדית, זו כביכול שפת המשחק הטבעית להם.    הצופים, יוצרים מסגרת נוספת של עברית וזה כמובן, מבורך.

טקס אש- שבט שבשבת

~~~~

מוקום עברי, הוא יוזמה חדשה ומאוד מסקרנת של קבוצת אנשים, שמקצת אפילו חברים שלי.  עבור ההולנדים האמסטרדמיים, המילה מוקום בסלנג, היא מרכז העיר.  עבורי, זוהי יוזמה שאני מקווה לראות אותה פורחת.  אין בה עדיין לוח פעילויות ועד כמה שאני יודעת, מחפשים עכשיו בית פיסי שיכיל את הפעילות החברתית תרבותית, אבל יש כל כך הרבה פוטנציאל ורצון ואני בטוחה שבסוף המוקום יבשיל ויתקיים.

~~~~

אחרי שסקרתי כמה מיזמי חברה ותרבות, חשוב שנתייחס גם לאוכל, נכון?

יכול להיות שהמוסד של סמדי, כבר קיים שנים ואני מגלה את אמריקה.  יכול להיות.  אני גיליתי אותה רק השנה ואני מאוד שמחה לפרגן.
מי שמכיר אותי, יודע שאני לא אכלנית גדולה.  גם לא בשלנית מי יודע מה, אבל זה כבר סיפור אחר.  סמדי, או סמדר (לבחירתכם), מכינה אוכל ישראלי ביתי גורמה.  המחירים הם קצת של בית מרקחת, אבל את המצמוצים בשפתיים של העילוי הילדים והאורחים, קשה לזייף.  היא מכינה כל מני מעדנים שמזכירים לעילוי את ישראל  ואת בית אמא ועושים אותו למאושר מאוד. את התבשילים שלה כמו חצילים עם כל מני דברים טובים, טחינה וחומוס ועוגות לא תמצאו בשום מסעדה .  יכול להיות שאם תתאמצו, גם אתם תצליחו לבשל כמוה.  יכול להיות… אני בכל מקרה, מודעת למגבלות שלי ואפילו לא מנסה.  האתר שלה אמנם באנגלית, אבל האוכל – מאוד בעברית.

Read Full Post »

יש משפט כזה, שהוא קצת מן מוטו שלי – "יש מקום לכולם".  תלכו רגע ברחוב ביאליק ברמת גן – כל חנות שניה זה סמרטוטי דה לוקס ומה – לכולם יש פרנסה.  ובשכונת התקווה בין כל השווארמיות והמסעדות של האווזים אנשים לא מתפרנסים?  בטח שכן.
גם פה, באמסטרדם, יש שלוש תנועות נוער (יהודיות) ונראה לי שכולן מסתדרות.  לכאורה, לכל אחת יש קהל יעד מאוד מובחן.  יש את בני עקיבא, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אורינטציה דתית, יש את הבונים, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אוריינטציה לא דתית וישנם הצופים, שאליהם מגיעים ילדים דוברי עברית עם אוריינטציה לא דתית.  בני עקיבא זה בשבת, הצופים זה ביום ראשון והבונים?  וואלה.  לא יודעת.  יש מקום לכולם, אבל בפועל יש גם תחרות.  לא יודעת אם היא בריאה, לא יודעת אם היא מודעת לעצמה.

הלכנו לסופר מרקט, העילוי ואני באיזה יום בשבוע שעבר.  המבט שלי נדד לעבר הבניין של 'הבונים', שנמצא מול הסופר.  "את מקנאה", אמר לי העילוי.  "אני לא.  מה יש לי לקנא?" התממתי. אבל  הוא מכיר אותי ולא מאתמול.

מאז שהצופים באו לאמסטרדם, אני מאוד מעורבת.  שלושה גמדים יש לי שם.   אני רואה את העשייה של השבט הקטן הזה, את הפוטנציאל, את השינוי החברתי שכבר מתחולל לו לאט ומקנאה.  ירוקה מקנאה מ"הדשא הירוק שלהם".  ולי ? בראש שלי, החלקה זרועה אבנים. צריך לסקל אותן, צריך לטמון זרעים של דשא, להשקות, לזבל.
זה לוקח זמן, סבלנות.  אני יודעת.  לוקח זמן להקים שבט לתפארת עם משאבים ומבנה קבע. וחצר.
"יש מקום לכולם", אני מזכירה לעצמי.  זו רק ההתחלה.
אני מבינה.  אבל בכל זאת, כשיש תנועת נוער והילדים מתלהבים, אבל אין בנין קבע כמו של בני עקיבא או הבונים – אני מקנאה.
כשוועד ההורים של הצופים מתרוצץ כדי למצוא מקום לפעילות בעוד שבועיים, אני מקנאה.
כשצריך לשלם סכומי עתק כשכירות לאיזה מבנה, רק כדי שירשו לנו להשתמש בכיתות, אני מקנאה.
לא טובה הקנאה הזו ואני מזכירה לעצמי שיש מקום לכולם.
הדברים יסתדרו מאליהם.  הרי השבט הזה, פועל בקושי ארבעה חודשים וכבר, מעורר התפעלות גם בארץ וגם בעולם.  צוות המדריכים, מלאי התלהבות.   והילדים מתמידים ובאים.  מגיעים ילדים מקצוות הולנד, לפעולות בצופים של אמסטרדם.
זה לוקח זמן, להקים שבט ותיק לתפארת.  אני יודעת ומבינה ומקנאה.

בעולם האידיאלי שנמצא בראש שלי, כולם בסולידריות* אחת, סולידריות של תנועות נוער.  כולם משתפים משאבים, כולם תורמים רעיונות, כולם ביחד וכל אחד לחוד.  בעולם האידיאלי בראש שלי, יש מקום לכולם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

* שאני לא אשכח.  הסברתי לילדים השבוע, את המושג סולידריות וההסטוריה שלו בהקשר הפולני.  הם הבינו טוב מאוד.  כשמישהו חולה, כולם עוזרים לו וגם חולים.  בסולידריות.

Read Full Post »

בלילה, חלמתי שהמוכרת עם השיער האדום בחנות הצמר, מדברת אלי.  "חכי, יש לי משהו בשבילך".  אחר כך התעוררתי וניסיתי שוב לחזור לחלום. היא תמיד עסוקה המוכרת הזו.  תמיד חמוצה.  אחרי שלוש ומשהו שנים שאני קונה אצלה, באופן קבוע, השפתיים שלה התחילו להתעקל קצת למעלה כשהיא רואה אותי ואוטומטית היא עוברת לאנגלית.  היא יודעת שאני קודם מסתכלת.  כמעט חצי שעה נוגעת ומלטפת את הצמרים ואחר כך לוקחת כמה הביתה.  לארועים מיוחדים, כמו ימי הולדת של חברות סורגות, אני קונה להן כמה כדורים יקרים במיוחד ומסגרות עגולות מבמבוק.  אני רוצה לדעת מה יש לה עבורי, למוכרת, אבל החלום מתרחק.  אני חושבת על צמר ומגלה, שבזמן האחרון, הפסקתי לקרוא.  מתחילה ספרים ואפילו עוברת את האמצע, אבל אחר כך מאבדת עניין.   כלום לא מחזיק אותי, אפילו לא ספרי מתח קלילים.  אפילו לא האחרון של סטיג לארסון.  על ספרי הגות, אני בכלל לא מדברת.  כבר  לא קונה יותר ספרי קריאה פיסיים.  רוכשת ספרים כקובץ ומעבירה אותם לרידר שלי.  הספרים היחידים שאני קונה הם ספרים עם דוגמאות לסריגה.  לאט לאט אני הופכת לאדם רדוד וחושבת בעיקר על צמר.  לפני השינה, אני מתלבטת ביני לבין עצמי על פרוייקט הסריגה הבא.  אולי זו מן תקופה כזו, שאני צריכה להניח לה להתקיים ובינתיים להנות מהתוצרים:  כובעים וצעיפים וגרביים מצמר רך וצבעוני עם כל מני דוגמאות שאני לומדת לסרוג דרך האינטנרט.  זו בטח מן תקופה כזו, שאחריה תבוא תקופה של קריאה אובססיבית או של כתיבה אובססיבית.  אני מכירה את עצמי, הכל מחזורי.

החורף הזה, הגיע מאוד במפתיע.  בסוף נובמבר היה כבר כפור ושלג ורחובות לבנים.  בשבוע השלישי של נובמבר זה התחיל, בבת אחת כמעט גלשנו מהסתיו היבש שהיה לנו (מעט מאוד גשם ובעיקר שלכת ו- 7 מעלות) לאמצע החורף.  כל כך קר היה בחוץ, אפשר היה להרגיש את החניכיים קופאות מבפנים אם רק מתעטשים בפה פתוח.  כל כך קר, שאת רוצה להתלבש חם ואין שום משמעות לאיך את נראית, עם הכובע ושני הצעיפים כשאחד מהם כרוך לך סביב הפנים.  הגענו עד למינוס שבע או שמונה והחזאים פה סביב דברו על שיתכן והחורף הזה יהיה הכי קשה, מאז שהתחילו למדוד את הטמפרטורות.   החברים בעבודה סיפרו שהם החליפו את הצמיגים של המכונית לצמיגי שלג והכינו ערכת חרום במכונית עם שמיכות, שקיות חום ומשהו שאפשר יהיה לאכול.  בשיחה שהיתה לי עם הילקה, מנהל פרוייקט בן 50, הוא אומר שהוא זוכר חורפים קרים כאלו מהילדות שלו ובעצם, הכל מחזורי ואין חדש תחת השמש.  היה משהו הזוי להסתכל דרך חלון המטבח אל החצר העטופה שמיכה לבנה וברקע לשמוע ברדיו אינטרנט על התופת בכרמל.  שירים עצובים ברקע וארץ שלמה אבלה.  זה לא היה עוד איזה פיגוע שאפשר להאשים את "ההם", אלא באמת מקרה שבו מעורב המזל והכח העליון.   ביננו לבין עצמנו, דיברנו על הטבע ועל הכוחות שלו להתחדש, על הזרעים שנטמנו באדמה וילבלבו אחר כך, עם בוא הזמן. אולי אנחנו כבר לא נהייה פה, זה בטח יקח עשרות שנים, אבל הכל מחזורי ויתקיים גם ללא התערבות בני האדם.   אנחנו רק יכולים להתבונן במעשים שלנו ובדרך בה ההחלטות שלנו משפיעות על החיים מסביבנו.  קצת ענווה, אני חושבת, זה מה שאנחנו צריכים ללמוד.
בפרוייקט ביולוגיה של המאמאאממת, היא היתה צריכה להכין, יחד עם חברה מהכיתה, ארוחת ערב בת כמה מנות.  הן היו צריכות לספר על המרכיבים ועל החשיבות של המרכיבים לתזונה שלנו.  המורה יצרה צוותים וחיברה בין הילדים, לאו דווקא על פי איזשהו מכנה משותף.  בשישי האחרון הן בישלו אצלנו בבית.  ארוחה בת שלוש מנות, עם קינוח קליל.  לא משהו טעים במיוחד (סליחה מותק), אבל אנחנו ואבא של אותה ילדה, שהצטרף אל הארוחה, היינו מלאים בפרגון.  בהתחלה, לא הרגשתי כל כך נוח עם הסיטואציה הזו של ילדה (שהמאאממת טרחה לומר שהן לא חברות) ואבא שלה ההולנדי,  שאנחנו כלל לא מכירים, מגיעים לארוחת ערב, שאני לא הכנתי.  נלחצתי קלות, פחדתי שלא יהיה על מה לדבר ולי יהיה מאוד קשה לארח.  בפועל,  היה מקסים.  אבא של הילדה הזו, התגלה כאיש נעים שכותב ויוצר והשיחה זרמה והיתה מעניינת. תוך כדי, התייחסנו לישראל ולמצב בה.  אבא של הילדה סיפר שהוא מתפלא שלא היה לנו בכלל חומרי כיבוי.  אנחנו, דיברנו על הפרספקטיבה ועל כמה שהמדינה הזו צעירה ולומדת להפסיק להיות עקשנית ולחשוב שהיא הכי חכמה בעולם.  זה לוקח זמן הגדילה הזו.  בינתיים, יהיו אנשים שיפגעו וכאלו שיהפכו לגיבורים.  יקח זמן לארץ הזו מצוא את נקודת האיזון הענווה.  אני לא יודעת מתי היתה קיימת נקודת איזון כזו בעם שלנו, בארץ הזו. אולי באיזשהו שלב במאה ה- 16 וה-17.  אולי כשהיינו בין העמים, בנפרד.  בינתיים, צריך להסתכל ולראות איך אנחנו גדלים ולוקחים אחריות, גם על הגרים בתוכנו וגם על הטבע.

Read Full Post »

פעם בכמה שבועות, אבא של הילדים (העילוי), נוסע לכמה ימים.  נסיעת עבודה, לאחד הסניפים של החברה שלו באירופה.  אחת לכמה שבועות… והילדים שונאים את זה.   פעם כשהיינו בישראל והעילוי יצא למילואים, המאמממת שהיתה אז בת 9 בערך, התקשרה אליו וסיפרה שאמא מתעללת בה.  היא צועקת ונותנת רק קורנפלקס עם חלב לארוחת ערב.

אחת לכמה שבועות, השרביט עובר באופן מלא אלי, אני משליטה את הסדר והילדים נזכרים כמה טוב, כשאבא מרסן את אמא.  כשהוא הולך, אני מזכירה להם את החוקים, שמוגדרים היטב:  מי שצועק בתוך הבית, יוצא להתאוורר בחצר, המטבח נסגר ב- 8 בערב.  מי שלא אכל, זבש"ו.  מותר לאכול בין הארוחות פירות ומעדני חלב בלבד, אסור לאכול בסלון וחייבים לסדר את המטבח אחרי שאוכלים בו, חייבים לקחת את הכביסה למקום ולסדר ת'ארונות,  חייבים לבלות זמן איכות בקריאה ואין טלוויזיה סתם ככה.   אני כבר לא צועקת, אני מדברת בשקט מוחלט.  החוקים ברורים, הילדים לא במיוחד מרוצים ואני חושבת שאני פספסתי הזדמנות נדירה להיות רסר משמעת במקא"ם.

העילוי נמצא עכשיו בלוקסמבורג והוא צפוי לחזור אחרי הצהריים.
בינתיים, איפה דר' קדמן כשצריך אותו.

Read Full Post »

כבר שבועות ארוכים המלכה מתכוננת ליום הזה.  היא שמרה לה את השמלה החדשה, התאימה גרבונים לבנים וסריג לבן.  ממני היא בקשה שאקלע לה צמות כדי שהיא תהייה יפה יפה.  הבוקר, כשלבשתי חצאית, היא שמחה מאוד.   אחר כך, התבוננה בי, במבט מודאג.  "אמרו לבוא עם לבן ואת לובשת ורוד".  ההורים התבקשו לבוא לבית הכנסת הפורטוגזי שבלב אמסטרדם, לטקס קבלת הסידור הראשון של הילדים.    אני אוהבת את בית הכנסת הפורטוגזי.  במיוחד את התקרה הגבוהה, המקושתת, שלוחות עץ ארוכים מכסים אותה.

תקרת בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם

אני אוהבת את המנורות הגדולות התלוייות מהתקרה, אוהבת לדמיין את המקום והדורות שבאו להתפלל בו.  זו לא עוד כנסיה מלאה הוד והדר. לשם שינוי, בית תפילה עתיק, שבו נפגשו גברים ונשים בני העם שלי.  יש במקום הזה, משהו שמאוד מרגש אותי.
קבלת הסידור הראשון, הוא  בעצם, מעין מפגש חברתי.  הורים מבית הספר, דודים, דודות, סבים וסבתות נפגשים לרגע של נחת.  הגוזלים מקבלים את סידור התפילה הראשון שלהם.  היו כמה ברכות וכמה שירים והילדים קיבלו את הסידור, שהיה גדול מדי לידיים הקטנות שלהם.

קבלת הסידור בבית הכנסת הפורטוגזי

שמחתי שהטקס לא היה דתי . אני לא מתחברת לדת באופן מיוחד.  היו גם "מנהיגי הקהילה היהודית", אנשים שאני לא מכירה, שנשאו דברים בהולנדית.   זה איפשר לי להתבונן בנחת סביבי ולחפש את המאפיינים היהודיים שלנו.  יש לנו פנים יהודיות, אין מה לומר.  גם אם העיניים תכולות והשיער בלונדיני לבן.  בכל זאת, הפנים הן יהודיות.    המקבץ הזה של יהודים, חלקם הולנדים שורשיים וחלקם מתפוצות גולה אחרות רק מאשרר את המחקר האחרון שהיהודים, דומים זה לזה.

איכשהו שמתי לב שיש גם המון מתולתלים.  "הרוב פה מתולתלים" לחשתי לחברה שלי. " זה ממש ממש מוזר".    "ברור, זה הרי ידוע" היא אמרה לי בטון ידעני "היהודים, כולם מתולתלים.  מי שלא מתולתלת, מחליקה עם פאן".  התבוננתי  בה בתמיהה.  "אני לא מחליקה, וגם את לא".  היא הסתכלה עלי במבט מוזר ואמרה שאני יוצאת דופן "אני מחליקה כבר שנים" התוודתה.  "בעצם אני מתולתלת כמו כבשה".

וואלה.  כל יום, לומדים דברים חדשים.  היהודים מתולתלים.

Read Full Post »

בסוף השבוע האחרון, פליני נסע ליומיים, למחנה.  מאז שהוא היה קטן, היתה לי הרגשה שהילד נולד להיות חלק מאיזו תנועת נוער.   אני , לדוגמא,  הייתי צופה נלהבת (בטלוויזיה).  העילוי לעומתי, לא התמיד במיוחד. הוא היה בצופים קצת בכיתה ה' ואחרי איזה טיול או שניים, בכיתה ו' הוא מיצה את הנושא והפך לאחד מאלו שמציקים לבנות ומסתובבים עם הערסים של השכונה (ועל ההתנהגות שלו בעבר, הוא קיבל משמיים – אותי ).
מעניין הקונספט הזה של תנועות נוער.  בישראל, ככה נדמה לי, כל מתנ"ס או מפלגה מקימים תנועה לנוער העתיד, אבל פה, אין יותר מדי.  בקרב הגויים, אני לא רואה צופיפניקים גאים, או חבורות אחרות של ילדים במדים הולכים בשירה אחרי איזו מדריכה מחוצ'קנת.  רוב בני הנוער הולכים לחוגי ספורט (כדורגל, כדורסל והוקי דשא) ולפעמים הם נפגשים בבאולינג המקומי או בפאב.   אצל היהודים לעומת זאת, יש שתיים מרכזיות – הבונים ובני עקיבא. אני לא יודעת, עד כמה חזקה תנועת הבונים, אבל בני עקיבא, פורחת.  עובדה שכל החבר'ה מבית הספר נפגשים בשבת בקן.  הנה, למרות שאנחנו לא דתיים ולמרות התנגדותי לערכי התנועה החדשים  בכל זאת, אני מרשה לילד ללכת ולהצטרף.

המאאאממת, היתה באיזו פעולה או שתיים והתמרמרה, שכל הזמן מתפללים ושצריך לבוא עם חצאית לא קצרה.  פעולה או שתיים הבהירו, שבני עקיבא, זה לא בשבילה.   האם אצל פליני, זה יהיה אחרת?
בסוף השבוע האחרון, היה להם טיול ליומיים.  כל החברים של פליני הצטרפו, הוא גם רצה. אפילו שהוא לא חבר בתנועה.  חיכיתי לשמוע מה הוא אומר.
– איך היה?
– משעמם.  כל הזמן דברו על ירושלים.
– תרצה ללכת שוב?  לפעולות ?
– בטח, אבל לא לטיולים, כי את ירושלים אני כבר מכיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
1-0 לישראל, שמפעילה כל כך הרבה תנועות נוער. למרות שאין כמו התנועה שעל ברכיה אני גדלתי.

Read Full Post »

אני לא זוכרת את ימי התיכון שלי כתקופה שבה למדתי הרבה.  קראתי הרבה, בהיתי הרבה ובעיקר מרחתי את הזמן.  תלמידה בינונית, רוב הזמן.  לא זוכרת אם זו אני שהייתי בינונית חסרת אחריות על תהליך הלימודים שלי, או שזה פשוט, בגלל שלא נדרשתי למאמץ מתמיד.  אולי זה ככה אצל כולם בישראל – רמת ההשקעה שנדרשת מהתלמידים היא לא גבוהה במיוחד.  כשהמאאממת התחילה את התיכון שלה (כיתה ז'), הופתעתי מאוד מרמת ההשקעה שנדרשת ממנה, כתלמידה.  היא מסיימת ללמוד בסביבות 3 כל יום ומהרגע שהיא מגיעה הביתה, היא מכינה שיעורי בית בממוצע 4 שעות ביום.  כל שבוע יש מבחן במקצוע אחר ויש שבועות בהם כל יומיים יש מבחן.  כשהיא התחצפה, קראו לי לשיחה.  מחזיקים אותם קצר.
כששמעתי, שבמערכת שלה יש גם שיעור מוסיקה, די גיכחתי בלב שלי.  שיעור מוסיקה בתיכון, שהוא לא תיכון אומנותי, זה בדרך כלל (מנסיון חיי הדל), שיעור שבו מעבירים את הזמן ונותנים למישהו קצת לבלבל את המוח.  אבל הופתעתי מרמת הרצינות שנדרשת מהתלמידים.  יש ספר לימוד, הילדים מחוייבים ללמוד תווים ולהתכונן בקטעי נגינה קלים לשיעורים.   הם לומדים להקשיב לקטעי מוסיקה, לנתח אותם – להבחין בין המוטיבים והכלים השונים.  אני מלאה בהתפעלות והיא מאושרת, מתכוננת על קטע נגינה חדש.  יש בזה משהו מאוד יפה בעיני, שגם ילדים שלא זכו לחינוך מוסיקלי בחוגים אחרי הצהריים, יכולים ללמוד תווים ולקבל פתח לחינוך מוסיקלי קל.  ידע כללי.  תרבות עולם.
היום, היא בקשה שאני אקנה לה שמלה יפה.  יש להם נשף באמצע דצמבר והם מחוייבים בקוד לבוש.  "חצאית וחולצה זה גם טוב?"   "לא, זו חייבת להיות שמלה חגיגית.  כמו שהבנים מחוייבים לבוא בטוקסידו ולא בג'ינס וג'קט, גם אני חייבת בשמלה יפה, חגיגית".   זה יפה בעיני – יוצאים לרגע מהג'ינס היומיומי, מהשיעורים והיומיום ולרגע מתנסים בהתנהגות גבוהה, חגיגית, אחרת.  מלמדים אותם איך להתנהג בנשף. איך להתלבש.  מה מצופה מהם.  אני מתארת לעצמי שהנשפים הראשונים הם מביכים להחריד (אולי זו רק אני שנבוכה בקלות), אבל אחר כך, הם לומדים לנהל small talk ולהתנהל באלגנטיות.  אני מתפעלת.

Embera Tribe Dance: Gamboa Rainforest Resort Image © 2007 Charlyn Keating Chisholm, licensed to About.com

המורים והצוות גם הם באים, כולם חגיגיים, כולם יפים, פעם בשנה. חשבתי על זה, שמעולם לא הייתי בנשף (חוץ מאולי מסיבות חתונה) ושזה נורא נחמד שמלמדים אותם איך להתנהג.  בשנה שעברה היא אפילו למדה ריקודים סלונים  – ולס, צ'ה צ'ה צ'ה וכל מני כאלו שאין לי בהם מושג.
<אם מישהו ילמד אותם גם איך להחזיק מזלג וסכין כמו שצריך, אני בכלל אתמוגג>.
בינתיים, לפני כמה שבועות, קיבלנו בדואר מעטפה גדולה, עם לוגו בית הספר.   המעטפה היתה מיועדת להורים של התלמידה המאאאממת.   היה שם מכתב כללי ועוד שני דפים.  האחד – דף שבו מתוארים הימים והשעות שבהם היא נעדרה או איחרה מבית הספר והשני דף עם הציונים שלה במקצועות השונים ועוד כמה מילים אישיות שכתב לה המחנך.  מסתבר שזו התעודה של הסמסטר.  מצא חן בעיני איך שההורים מקבלים את המסמך בדואר.
אחרי כמה ימים ראיתי את הבוס שלי מתעמק באיזה מסמך.  הוא סיפר לי, שהוא קיבל את התעודה של הבן שלו, הוא בגן חובה.  התעודה מספרת שהילד בונה דגמים תלת מימדיים מאוד מורכבים  של דינוזאורים.  הוא הראה לי את התעודה המודפסת, שבה יש התייחסות למימדים שונים ולהתקדמות של הילד. בחיים לא קיבלתי איזו תעודה מאנשי חינוך שמתייחסים להיבטים רגשיים שכליים, מוטורים וכדומה של הילדים בגן חובה.   קצת קינאתי בדרך בה יש התייחסות מקצועית לתחומי ההתפתחות של הילד שלו והשקעה בדיווח מקצועי וברור להורים.  אני לא יודעת אם זה הבית ספר הספציפי הזה , או שככה זה בהולנד.  בכל מקרה, בבית הספר של פליני והמלכה, אין דבר כזה.  התעודה, שאותה מקבלים פעמיים בשנה, כתובה בכתב יד ומזכירה לי את התעודות מבית הספר היסודי שלי, לפני יותר מעשרים שנה.  אולי זה בגלל שפליני והמלכה, לא לומדים בבית ספר הולנדי רגיל אלא בבית ספר חביב, אך חובבני להחריד, של יהודים גלותיים (אבל בעלי לב חם).

Read Full Post »

לפעמים אנחנו  משחקים משחק כזה, העילוי ואני – איפה אנחנו רוצים \מוכנים\ לא רוצים לגור בעולם.  "מה אתה אומר על שבדיה?", "מוכן.  אוסטרליה?" "רחוק.  לא רוצה.  יפן?", "אפשר , אבל בלי הילדים.  יוון?", "מוכנה.   תימן?" ככה עד שמגיעים למקומות אבסורדים כמו איזה אי קטן באוקייאנוס השקט, או מדינות שבחיים לא חשבנו על מגורים בהם.  לטביה.  פני כשבוע, קיבלנו הצעה אמיתית – מדינה במזרח אירופה.  תרשו לי רגע לא להגיד איזו.  תנאי ראשון במשא ומתן היה מימון מלא של בית הספר הבינלאומי הפרטי.  המשא ומתן עבר עליות ומורדות.  כל שעה בערך העילוי היה מתקשר אלי, או שאני הייתי מתקשרת אליו.  כל כמה שעות שיניתי את הדעה שלי מן הקצה אל הקצה.  מה יהיה איתי?  מה יהיה עם הילדים?  איך נסתדר?  האם זה משהו שאנחנו רוצים?

התפקיד שהוצע לעילוי – חלומי.  הסמכויות – רבות רבות, אפשרויות הקידום – ללא גבולות.  הכסף, לא היה השיקול המהותי במחשבה על המעבר.  בסופו של דבר, כשאנחנו מאבדים את השכר השנתי שאני מרוויחה היום, זה לא יוצא כל כך שווה מבחינה כלכלית.  מרכז הדיון ביני לבין העילוי, היה הילדים. האם נכון להעביר אותם שוב, אחרי שנתיים?  האם נכון למנוע מהם את המתנה הזו, של בית הספר הבינלאומי הפרטי?  האם המתנה הזו היא משהו שמתאים לילדים?  הרי רק לפני שנתיים (איך הזמן רץ כשנהנים) הוצאנו אותם ממערכת החינוך הישראלית והכנסנו אותם למערכת החינוך ההולנדית.  האם זה יהיה נכון להעביר אותם למערכת החינוך האמריקאית?
התייעצנו איתם.  המהממת, מיד אמרה שהיא נורא רוצה.  ממילא אין לה פה הרבה חברות ובית הספר הבינלאומי הפרטי הוא משהו שהיא תמיד חלמה עליו. פליני אמר שזה יהיה נחמד ללמוד הכל באנגלית אבל בשביל מה צריך לעבור בשביל זה. המלכה, לא כל כך הבינה מה זה אומר.  היא שאלה אם נמשיך לגור בבית הזה.

חצי מהזמן הייתי עסוקה בלהתלבט, מה הדבר הנכון לעשות.  בכלל לא דאגתי לעצמי ולהתפתחות האישית שלי.  ידעתי שתמיד אני אוכל לפתוח בלוג "משפחה ישראלית עוברת ".  חשבתי על הזמן שיתפנה לי לסרוג ולתפור ולעשות ספורט.  היום, אני עובדת בצורה מאוד אינטנסיבית.  דווקא מתאים לי הפסק זמן הזה.  לבטים.  באיזה רגע, כשהמו"מ נתקע, שמעתי את עצמי נאנחת, אנחת רווחה, כאילו אני לא צריכה להחליט, אני לא צריכה לעבור.  הנה, החליטו בשבילי – אנחנו נשארים בהולנד.  בדרך כלל אני מחליטה מאוד מהר.  ממילא רוב הזמן יש לי אג'נדה ברורה והעולם שלי בגוונים מאוד ברורים.  הפעם, היה לי מאוד קשה לקבל החלטה.  בעיקר, כי הרגשתי חורצת את גורל הילדים.

המו"מ המשיך והתקדם.  התקשרתי לפסיכולוג שאני מכירה.  "תגיד, מה אתה אומר?  יהיה נזק לילדים?"  הוא הקשיב.  אחר כך דיבר על החשיבות של היציבות. בעיקר בגיל ההתבגרות – בעיקר למהממממת.  לקטנים יותר, הוא אמר, זה פחות קריטי – כי הבית שלכם יציב.  יש ביניכם תקשורת תומכת, יש כללים ברורים.  זה בית חם ויציב ולכן המעבר, פחות קריטי עבורם.    שוב טלפון לעילוי.  סיפרתי לו שהפסיכולוג נתן אור ירוק.  "גם אני התייעצתי" , הוא אמר, "ודווקא קיבלתי דעה הפוכה.  בכל מקרה, אני חושב שכדאי שנפסיק להטריף את עצמנו.  הצעות טובות תמיד יבואו וכנראה, שאנחנו באמת עוד לא כל כך מוכנים לתזוזה".

globus

Read Full Post »

כשאין משפחה מורחבת מסביב, במרחק יריקה, זה משנה משהו בדינמיקה של התא המשפחתי המצומצם.  זה משנה משהו גם בתא המשפחתי הלא מצומצם, אבל זה כבר סיפור אחר. יוצא לנו לא פעם, לעילוי ולי לעשות חשבון נפש – מה עשינו, כשניתקנו את הילדים מהחמולה, מהשבט – מהסבא, מהסבתות מבני הדודים, מהדודים, מהדודים של אמא ואבא, מהבני דודים של אמא ואבא.  מה זה עושה, הניתוק הזה, מהשבט הגדול?  קשה לי להעריך היום, איך יהיה העיצוב האישיותי של הילדים, כתוצאה מהמרחק מהחמולה והיציאה מהתפקידים, שהיו התפקידים שלהם במערך – הגדולה, הגדול, הליצן, החכמה.  אני יודעת שישנם געגועים להמולה המשפחתית הגדולה.  לא פעם, הם מפצירים בנו להזמין עוד משפחות לארוחות חגיגיות אצלנו הביתה, בשביל השמחה והבלאגן.

בחשבון נפש פנימי וקטן, אנחנו מגלים, שיש גם משהו מאוד חיובי, ביציאה שלנו לגלות, כתא משפחתי קטן.  התגלית הזו, שאנחנו ביחד, היא תגלית מדהימה.  ההיכרות שאנחנו עושים עם הילדים, בכל פעם מחדש, כי אין מסיחי דעת ברקע – זה רק אנחנו והם, היא נהדרת.  פעם, באחת העבודות שלי בישראל, מישהו הסביר לי ש"אין ואקום" ואם אחד לא מתפקד, האחר חייב לתפקד במקומו.  אני לא זוכרת באיזה הקשר זה בא.  אני חושבת שהביטוי הזה, "אין ואקום", מתייחס לזה שאנחנו מחוייבים, כחלק מהמנגנון שלנו אולי, למלא חללים וחוסרים.  במידה זו או אחרת, התפקוד שלנו כהורים השתנה בעקבות היציאה לגולה ואיתו השתנה משהו גם במערכת היחסים שלנו עם הילדים, בהיכרות שלנו איתם, בקשר, בחום.   אין ואקום, ואנחנו מחוייבים למלא חללים – לשמוע אותם, לחלוק איתם חוויות, לשתף אותם, להשתתף איתם, לבלות איתם זמן איכות, לטייל איתם, לתת להם תשומת לב.  אני חושבת שבישראל, נהנינו מאוד להשען על המשפחה ולצאת מהתפקוד שלנו כהורים – להשאיר את הילדים אצל הסבתות ולסוע לטייל כמו זוג צעיר רק אני והוא.  בשבתות בישראל, כשאנחנו מוקפים במשפחה, אני זוכרת שראינו את הכלל – את היער, את השבט.  אני לא זוכרת את העצים,הפרטים – את הילדים שלי, או האחיינים שלי. בין לבין גם יש עיתון של שבת, ודיבורים של גדולים – עם האחים וההורים והבני דודים. 

סופי השבוע פה, הם ארוכים – יומיים בכל שבוע שבהם הילדים איתנו. אין מסיחי דעת, רק אנחנו והם וחברים לפעמים. תשומת הלב ממוקדת בכל ילד, בתא המשפחתי המצומצם, בחוויות שלנו ביחד.  אנחנו יותר מטיילים, יותר הולכים לסרטים, יותר עושים משהו ביחד, יותר צוחקים.   אני מתמלאת בפליאה על התא הזה, על הילדים האלו על החיבורים הקטנים בינהם, על החיבורים ביננו.
לא ראיתי את זה קודם. 

Read Full Post »

זה שהנרייטה סולד, נפטרה ב-ל' בשבט, לא מזיז לשאר העמים לקבוע את יום האם ל- 10 במאי. 
מודר-דח, כך קוראים לזה פה ורשתות השיווק נערכות במלא המרץ לענות על הצורך של הילדים והמשפחה לקנות משהו ליום האם.  בכל מקום היו פרסומות.  דיסקים עם שירי שמאלצ מיוחדים ליום האם, מערך סבונים, מערך תכשיטים, שמונצעס וכדומה.  
שבועות לפני יום האם (היום) כבר כרכרו סביבי הילדים, "מה את רוצה? ומה נקנה לך?" 
אמרתי להם שהם חמודים ולא צריך כלום, אבל הגדולה פינקה אותי בערכת סבונים וקרמים נפלאה של בודי שופ בריח מתקתק מאוד.  פליני שלא מקבל דמי כיס, פינק אותי בפרחים שהוא קטף מהגינה שלנו והמלכה עשתה לי עבודה בגן. 
כשהעילוי שאל אותי מה אני רוצה ליום האם, אמרתי לו שאני רוצה עגילים או טבעת.  אבל הוא רק אמר שאני ממש חמודה ושהוא אוהב את חוש ההומור והצניעות המיוחדים שלי.  "בגלל הצניעות הזו שלך התחתנתי איתך".  כדי שיהיה לו טוב על הלב, לעילוי, קניתי לו נדנדת גינה מצויינת, שיהיה לו איפה לישון עד שאני אקבל תכשיטים,  וכוס חרסינה מצויירת עם פרחים. עבודת יד מארץ המוצא הרוחני שלי (פולניה). 

הילדים פנקו אותנו במיוחד היום, ניקו וסידרו אחרי הארוחות ואפילו הכינו פיצה לארוחת ערב.  כמעט ולא נכנסנו למטבח כל היום אבל בערב, כשרצינו לשתות תה גילינו שהמדיח מלא בשאריות תרד.  הכלים הפוכים והרצפה מלאה בקמח. 

 יום אם שמח!

Read Full Post »

Older Posts »