יש מקום לכולם

יש משפט כזה, שהוא קצת מן מוטו שלי – "יש מקום לכולם".  תלכו רגע ברחוב ביאליק ברמת גן – כל חנות שניה זה סמרטוטי דה לוקס ומה – לכולם יש פרנסה.  ובשכונת התקווה בין כל השווארמיות והמסעדות של האווזים אנשים לא מתפרנסים?  בטח שכן.
גם פה, באמסטרדם, יש שלוש תנועות נוער (יהודיות) ונראה לי שכולן מסתדרות.  לכאורה, לכל אחת יש קהל יעד מאוד מובחן.  יש את בני עקיבא, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אורינטציה דתית, יש את הבונים, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אוריינטציה לא דתית וישנם הצופים, שאליהם מגיעים ילדים דוברי עברית עם אוריינטציה לא דתית.  בני עקיבא זה בשבת, הצופים זה ביום ראשון והבונים?  וואלה.  לא יודעת.  יש מקום לכולם, אבל בפועל יש גם תחרות.  לא יודעת אם היא בריאה, לא יודעת אם היא מודעת לעצמה.

הלכנו לסופר מרקט, העילוי ואני באיזה יום בשבוע שעבר.  המבט שלי נדד לעבר הבניין של 'הבונים', שנמצא מול הסופר.  "את מקנאה", אמר לי העילוי.  "אני לא.  מה יש לי לקנא?" התממתי. אבל  הוא מכיר אותי ולא מאתמול.

מאז שהצופים באו לאמסטרדם, אני מאוד מעורבת.  שלושה גמדים יש לי שם.   אני רואה את העשייה של השבט הקטן הזה, את הפוטנציאל, את השינוי החברתי שכבר מתחולל לו לאט ומקנאה.  ירוקה מקנאה מ"הדשא הירוק שלהם".  ולי ? בראש שלי, החלקה זרועה אבנים. צריך לסקל אותן, צריך לטמון זרעים של דשא, להשקות, לזבל.
זה לוקח זמן, סבלנות.  אני יודעת.  לוקח זמן להקים שבט לתפארת עם משאבים ומבנה קבע. וחצר.
"יש מקום לכולם", אני מזכירה לעצמי.  זו רק ההתחלה.
אני מבינה.  אבל בכל זאת, כשיש תנועת נוער והילדים מתלהבים, אבל אין בנין קבע כמו של בני עקיבא או הבונים – אני מקנאה.
כשוועד ההורים של הצופים מתרוצץ כדי למצוא מקום לפעילות בעוד שבועיים, אני מקנאה.
כשצריך לשלם סכומי עתק כשכירות לאיזה מבנה, רק כדי שירשו לנו להשתמש בכיתות, אני מקנאה.
לא טובה הקנאה הזו ואני מזכירה לעצמי שיש מקום לכולם.
הדברים יסתדרו מאליהם.  הרי השבט הזה, פועל בקושי ארבעה חודשים וכבר, מעורר התפעלות גם בארץ וגם בעולם.  צוות המדריכים, מלאי התלהבות.   והילדים מתמידים ובאים.  מגיעים ילדים מקצוות הולנד, לפעולות בצופים של אמסטרדם.
זה לוקח זמן, להקים שבט ותיק לתפארת.  אני יודעת ומבינה ומקנאה.

בעולם האידיאלי שנמצא בראש שלי, כולם בסולידריות* אחת, סולידריות של תנועות נוער.  כולם משתפים משאבים, כולם תורמים רעיונות, כולם ביחד וכל אחד לחוד.  בעולם האידיאלי בראש שלי, יש מקום לכולם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

* שאני לא אשכח.  הסברתי לילדים השבוע, את המושג סולידריות וההסטוריה שלו בהקשר הפולני.  הם הבינו טוב מאוד.  כשמישהו חולה, כולם עוזרים לו וגם חולים.  בסולידריות.

Read Full Post »

אמא, סטיב עצוב

כשהיינו בישראל, היתה לי תשובה מאוד טובה: "כלב צריך גינה".  פעם בכמה שבועות הם היו מבקשים ואז הייתי מסבירה להם שהכלב יהיה עצוב ובודד, סגור בדירה ושטוב יהיה לכלב להתרוצץ חופשי בגינה, מחפש הרפתקאות.  התשובה הזו היתה מפיסה עליהם את דעתם והם היו מניחים לי. ניסינו דגים, אבל זה לא הסתדר. במיוחד לא כשאבא שלהם הראה להם מה קורה כשמכניסים דג טורף שחור ורעב לתוך אקווריום עם דגי זהב.  הם לא ביקשו חתול.  היו מלאן חתולים בשכונה שלנו, בכל מקום היו שכנות מטורללות עם קערות מיים ואוכל חתולים.  עכשיו שוב הנושא עולה.  ביתר שאת.
בשנה הראשונה שלנו, הסברנו להם שבעל הבית לא מרשה חיות בבית הזה.  אחרי שרכשנו (בעזרתו האדיבה של הבנק) את הבית, הלחץ התחיל לגבור, אבל כל עוד הרגשנו שהם לא באחדות דעה, בנוגע למה שהם רוצים, עמדנו בפרץ.  סוג של הפרד ומשול.  המאאממת רצתה או חתול או ארנב, פליני רצה או ארנב או כלב והמלכה מפחדת מארנבים (היה לה חלום רע, שהארנב מסתכל עליה ואוכל אותה בביס אחד), אבל מוכנה כלב.  בין לבין, פליני גידל חלזונות והבנות ואני גידלנו כינים.  כל פעם יש איזושהי הפוגה ואחר כך הם לוקחים אותי לשיחות ארוכות במטבח.  "סבתא אמרה שזה יעזור לנו להיות אחראים",  "אם את לא מוכנה שיהיו לנו עוד תינוקות בבית אז לפחות כלב",  "אנחנו רוצים לאהוב והמשפחה בישראל רחוקה".
יש רכות מדהימה בילדים מלאי אהבה שמתחננים להמשיך לאהוב והם קורעים לי את הלב בחתיכות קטנות.  אם אבא שלהם בסביבה בזמן שהם הופכים את הלב שלי למסננת, הוא מרים את העיניים מהבלאקברי ומספר על בארי הכלב שלו, שהיה מחממם אותם בחורף עם ההפלצות שלו.  עדיין אין אחדות ביניהם בנוגע לטיבה של החייה שניקח אבל הלחץ גובר והולך, בעיקר לכיוון כלב.  לברדור או בולדוג.  ככל יכולתי אני משתדלת לעמוד בפרץ בזמן שאבא שלהם משתתף בעוד שיחת ועידה.  "מי יקח אותו החוצה לטייל  כשקר ורטוב?" "מי יוציא אותו באמצע היום כשאני בעבודה?" יש להם פתרונות יצירתיים.  פליני הזכיר שהוא ראה בטלוויזיה תוכנית על בתי שימוש לכלבים.

עצוב פליני שלי, הוא כל כך רוצה כלב.  או ארנב.  כלב.  הכי טוב.

הכלב החדש של אח שלי

לפני כמה ימים הוא סיפר לי שסטיב עצוב וחולה.  "מי זה סטיב?" שאלתי אותו. הוא הוציא חלוק אבן גדול מהכיס שלו.  על האבן הוא צייר בטוש ירוק עיניים ופה.  "אמא, תכירי את סטיב.  אבן המחמד החדשה שלי."

Read Full Post »

דר' קדמן – לידיעתך.

פעם בכמה שבועות, אבא של הילדים (העילוי), נוסע לכמה ימים.  נסיעת עבודה, לאחד הסניפים של החברה שלו באירופה.  אחת לכמה שבועות… והילדים שונאים את זה.   פעם כשהיינו בישראל והעילוי יצא למילואים, המאמממת שהיתה אז בת 9 בערך, התקשרה אליו וסיפרה שאמא מתעללת בה.  היא צועקת ונותנת רק קורנפלקס עם חלב לארוחת ערב.

אחת לכמה שבועות, השרביט עובר באופן מלא אלי, אני משליטה את הסדר והילדים נזכרים כמה טוב, כשאבא מרסן את אמא.  כשהוא הולך, אני מזכירה להם את החוקים, שמוגדרים היטב:  מי שצועק בתוך הבית, יוצא להתאוורר בחצר, המטבח נסגר ב- 8 בערב.  מי שלא אכל, זבש"ו.  מותר לאכול בין הארוחות פירות ומעדני חלב בלבד, אסור לאכול בסלון וחייבים לסדר את המטבח אחרי שאוכלים בו, חייבים לקחת את הכביסה למקום ולסדר ת'ארונות,  חייבים לבלות זמן איכות בקריאה ואין טלוויזיה סתם ככה.   אני כבר לא צועקת, אני מדברת בשקט מוחלט.  החוקים ברורים, הילדים לא במיוחד מרוצים ואני חושבת שאני פספסתי הזדמנות נדירה להיות רסר משמעת במקא"ם.

העילוי נמצא עכשיו בלוקסמבורג והוא צפוי לחזור אחרי הצהריים.
בינתיים, איפה דר' קדמן כשצריך אותו.

Read Full Post »

anglit שפה kasha

שיהיה קל לקרוא, טוב שיש כמעט תרגום.
בי פרי

צירס

 טוגו

צולם בתל אביב, על ידי המאמממת, בביקור האחרון.

תודה למאמממת, שיש לה עין טובה ומצלמה זמינה.

Read Full Post »

המלכה עושה בושות

היום* ניגשת אלי, איזו אמא** בבית הספר ומספרת לי, שהמלכה (בת 6), פנתה אליה בשבוע שעבר:
– מה יש לכם לאכול בבית?
קצת מופתעת, שאלה אותה האמא, "מה קרה חמודה?"
– אני רעבה.
האמא סיפרה, שהיא ראתה נצנוץ של דמעות.  "אין כלום לאכול בבית שלנו.  כלום!"
-יש לי מרק עוף בבית.  את רוצה לבוא לאכול?
המלכה נראתה מאוכזבת מאוד.
–  אתמול ושילשום אכלתי מרק עוף.  יש משהו אחר?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
* אני לוקחת את הילדים מבית הספר בדרך כלל בימי שני או שישי.
**מזל שאותה אמא מכירה אותי מספיק טוב.

Read Full Post »

How was your weekend?

אם שואלים הולנדי שנמצאים אתו ביחסים ידידותיים, how was your weekend? מקבלים תשובה מפורטת מאוד.  כמעט ברמת השעות.  איפה הם היו בבוקר ומה עשו אחרי הצהריים ומי בא לבקר אותם ואיפה הם היו בערב ומתי הם הלכו לישון. ממש מספרים סיפור.  זו תשובה מפורטת, מאנשים שסתם חולקים איתי את אותו החלל במשרד, והיא לא תואמת את הסטנדרט הישראלי אליו אני רגילה.
"איך היה בסופשבוע?"  "אחלה".  תשובה מפורטת מאוד תהייה "אחלה – הלכנו לים".
אני חושבת שפיענחתי את הצורך שלהם לפרט.  זה בעצם מן סוג של תכנות התנהגותי.  כל יום שני, שואלת המורה את התלמידים איך היה סוף השבוע שלהם והם נדרשים לספר.  המלכה, כך שמתי לב, מסמנת לה בסוף השבוע מאורעות חשובים (קניתי נעליים, נסענו לטייל, נסענו לסרט וכדומה).  היא מסבירה – שיהיה לה מה לספר בכיתה.   הילדים מתבקשים בסבלנות להקשיב לחברים שלהם והמורה נותנת פידבק חיובי לחוויות סוף השבוע.
כשאני שואלת את הקולגות שלי בנימוס איך היה הסופ"ש ומקבלת תשובות מפורטות, אני מופתעת, בעיקר כי זה לא באמת מעניין אותי וגם, כי את אותו הסיפור הם מספרים לכל מי ששואל.  באותה רמת פירוט.  ואני, כששואלים אותי, מאכזבת ואומרת  it was a good one.

Read Full Post »

תכנון מוקדם

שמתי לב, שכשאנחנו לא עושים תוכניות מראש, בדרך כלל לא קורה כלום.  לפעמים אני או העילוי מפתיעים ואומרים – יללה, נוסעים, ואז בבוקר של שישי או שבת אנחנו מחפשים לאן ומה נעשה. ברוב המקרים,  מגיע סוף השבוע, אנחנו מרוטים וכל מה שרוצים לעשות זה להתחפר במיטה עם קפה ואיזה ספר טוב.  "ילדים – תעזבו אתנו בשקט".  העילוי הרבה יותר מחוייב ממני, להיות צוות הווי ובידור – הוא נוסע איתם לבריכה, לוקח אותם ללונה פארק, לוקח אותם לקולנוע, משקיע בטיולי אופנים.  אני מקסימום לוקחת את הגדולה למסע הסתובבויות באמסטרדם, שנגמר באין ספור חנויות שבהן היא מודדת אינספור בגדים ומודיעה לי בעצבים מרוטים, קול רועד ועיניים מזרות אימה, שאין פה כלום.    בלי קשר לילדים,  העילוי ואני דווקא משתדלים לצאת המון, אבל לרוב זה נגמר במסעדה טובה – עם או בלי חברים.
לכבוד השנה החדשה, החלטתי, לשנות קצת משהו.  יש המון מה לעשות, צריך לדעת לתכנן.  מכיוון שהתיכנון הוא ממני והלאה, החלטתי שדווקא את זה אני אשנה.  יש לאמסטרדם העיר, אתר  שבו אפשר ליצור אג'נדה אישית (או אחנדה, בלשון הילידים), של פעילויות.  אפשר לחפש או לדפדף בין שלל הפעילויות בהתאם לחודשים וסוג הפעילויות ואחר כך לשמור את המידע בתיקיה נפרדת, באתר.  <אם כבר מדברים, לדעתי, יש כאן 1-0 ברור ביחס לאתרים מוניציפליים תיירותיים אחרים (אני מיד מסייגת, לפחות ממה שאני מכירה)>.
הנה מה שתכננתי לחודש אוקטובר:.

• 04.10 בשעות הבוקר -קונצרט לילדים -(יש שני קונצרטים בשני מקומות שונים בעיר.  צריך רק לבחור)
• 07.10 מקהלה אירית בפאב אירי
• 10.10 בערב – מקהלת הבלקן (בשביל הקטעים, בחיי!!!)
• 12.10 בערב – מופע של מתיסייהו (אולי אני אזמין גם כמה אנטישמים מהעבודה.  נראה…)
• 21.10 – אני לא בטוחה אם זה בוקר או ערב – מופע ותערוכת תמונות במוזיאון ההסטוריה היהודית
• 24.10 – מופע של Just Jack (המוסיקה שלו גורמת לי לחייך ולרקוד)

(עוד לא שיתפתי במידע את העילוי שבטח יגיד לא, על חצי מהדברים, אבל לפחות יש לי תוכנית מראש.  וגם זה משהו).
אפרופו תוכניות מראש, אנחנו חושבים על חופשת דצמבר. עשינו על זה שיחה משפחתית, כדי לדעת לאן הם רוצים ליסוע:

• המהממת, רוצה רק ישראל.
• פליני, רוצה רק סין אבל מוכן גם יפן.
• המלכה רוצה לסוע לאנגליה.  (היא צריכה לדבר עם המלכה שם).
• העילוי רוצה לנהוג למקום של החופשה (או גרמניה, או שוויץ או איטליה)
• אני רוצה לסוע לארובה.

מחירי הטיסה לארובה, סין או יפן הם שערורייתיים (1500 אירו לכרטיס טיסה לארובה).  זה די ברור שאנחנו לא ניסע למקומות אקזוטיים כאלו רחוקים,  אבל בנוגע לשאר הייעדים, אנחנו עדיין מאוד מתלבטים. בכל מקרה, תכנון מראש הוא חשוב.  יש גם את חופשת פברואר שצריך לתכנן.  מזל שאת פסח כבר שריינו מראש – נוסעים לישראל.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חתימה טובה וצום קל למשתדלים ולכל השאר – תהנו.

Read Full Post »

הדור החדש של מקבצי הנדבות

כבר כמה פעמים, בשבועות האחרונים, התופעה הזו חוזרת על עצמה:  אני יוצאת מהסופר מרקט ושני ילדים, נראים לי בני 10, בני טובים, נגשים אלי ושואלים אם אפשר לקבל את הגוגו. "לא", אני אומרת וממשיכה ללכת.  הם רצים אחרי ומבקשים שוב.  שואלים, "אבל למה לא?".  הפנים שלהם עצובות.  אחר כך הם רצים שוב לדלת של הסופר מרקט כדי לשאול לקוחות אחרים.

ג'יימס מהעבודה שלי, סיפר שבכפר שהוא גר, בכל אחר צהריים הילדים מתדפקים על הדלתות ומבקשים גוגו.  זה מעצבן אותו, כי הם מפריעים לו בדפיקות החוזרות ונשנות על הדלת.

הגוגו, או בשמם המדעי, gogo crazy bones הן בובות קטנות מפלסטיק שהילדים בגילאי 5-11 בערך, עכשיו אוספים ומשחקים בהם. אני לא בטוחה שהבנתי את כללי המשחק, אבל יש לי הרגשה שמדובר בהמצאה ישראלית, משנות ה-70 המוקדמות.  בעוד שבישראל שיחקו בגוגואים של משמשים, פה משחקים בגוגואים מפלסטיק.  נראה לי שהמשחק הוא אותו משחק.

התמונה נלקחה בלא רשות מהאתר של the toyshop.

אפשר לקנות את הגוגו בכל חנות משחקים שמכבדת את עצמה (בעיקר ב-bart smit או intertoys) ואפשר לקנות ב-10 אירו ומעלה, בסופר מרקט (c-1000 שאפילו הקימו אתר מיוחד לנושא) ולקבל גוגו אחד.  הטלוויזיה מלאה בפרסומות על הגוגו ולמעשה, אם אין לך, אפילו אחד קטן ואת לא מבינה מה המיוחדות שלהם…תשקלי שוב את הקיום שלך.
כשחברים של פליני באו לבקר אותו, הם הביאו לו שקית ענקית עם גוגו והוא היה המאושר באדם.  בכל פעם שאני חוזרת מהקניות הם עטים עלי, לא כדי לעזור עם הקניות (חלילה) אלא בשביל הגוגו.  המלכה הצטרפה לאוסף של פליני, למרות שהוא מבקש שזה יהיה ברור לכולם, הוא המנהל.

Read Full Post »

פוסט עדכונים (חיובי)

היום הינו בביקורת, בנוגע לרגל  של פליני. זה נראה חיובי, אבל הדרך עוד ארוכה.  מסתבר, שבניגוד למה שחשבנו, את התקופה כולה (6-7 שבועות) הוא יצטרך לבלות בכיסא גלגלים .  אסור לו לדרוך על הרגל או להשתמש בקביים.  זה רק מחזק את התחושה שלי שהשבר עמוק ורציני.  אבל, כאמור אמרו חיובי.

אין לי מושג עדיין איך אנחנו נסתדר בנוגע לבית הספר ולעבודה. בל נשכח שאחר כך תבוא תקופת הסעות לפיזיוטרפיה.  כתוצאה מהמורכבות והגדולה הזו, יש לי הרהורי התפטרות, למרות שבינתיים, בעבודה, מבינים את המצב ואפילו שלחו מתנה לילד. כרגע הסיפור הפך למשאבת אנרגיות  והג'גלינג הזה בין העבודה לבית הפך למוטרף עוד יותר.  אני חושבת שאני אצטרך אספקות רבות מאוד של עוגות רכות עם גבינה ושוקולד מריר.

פליני ישן השבוע על הספה בסלון כשהרגל כל הזמן למעלה ואנחנו בתורנות, על מזרן לידו.  אני לא רואה אותנו מצליחים לעלות איתו על הידיים במדרגות הצרות והמפותלות שיש לנו בבית.  אנחנו חוזרים על כל מני משפטי מפתח "מה שלא הורג מחשל", "אלוהים נותן לנו קשיים רק במידה שאנחנו יכולים לשאת", "בסוף כל מנהרה יש אור", "בסוף כל שנה יש חופשה שנתית"…
זה הזמן לבקש מכם, לשלוח לנו עוד משפטי מפתח בסגנון.  תהייה תחרות והזוכים יקבלו צילום רנטגן חינם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הבחור הישראלי, עדיין מאושפז.  רוב הזמן הוא מורדם בתרופות שמאפשרות לו להחלים בשקט.  לפעמים הוא מתעורר ומזהה את הקרובים אליו.  מצד אחד זה מצויין שכשהוא בהכרה, הוא מזהה את הסובבים אותו אבל כמו שהבנתי מבת זוגות, הדרך להחלמה עוד ארוכה מאוד.  אבל בסך הכל, למרות הכל, זה חיובי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אמא אחת, מבית הספר, שמעה שאני מחפשת מטפלת.  היא הציעה לי להתקשר לבייביסיטר שלה, שהיא בחורה מתוקה מאוד, אולי היא מכירה חברות.   התקשרתי לבייביסיטר והיא הציעה לי את אחותה הגדולה.  מה שנחמד בכל הסיפור, הוא שמדובר בבחורה בשנות ה- 20 המוקדמות של חייה, יהודיה חרדית שמדברת הולנדית ועברית והיא חיפשה עבודה כמטפלת / בייביסיטר.  היא גם גרה בשכונה שלנו. .  על זה אפשר להוסיף עוד אמרת כנף "צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים" וגם "לא הבישן למד".

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

המאאאממת מאושרת מאוד בבית הספר החדש שהיא בחרה.  המבנה הוא עתיק, מלא עליות גג, מרתפים ומסדרונות ארוכים.  היא קוראת לו הוגוורט ולומדת בחרשנות למבחנים בצרפתית ולאטינית.  היא גם מצאה חברות חדשות ורק פעם אחת התבלבלה עם הטראאם..
המלכה, שהתחילה את כיתה א' מאוד אוהבת להתאמן בבית על כתיבה וקריאה והיא מבסוטה עד אין קץ לקרוא בספר מילים שהיא מזהה ולכתוב אותיות בכתב גדול.   היא אוהבת ללכת לבית הספר ואוהבת את החברות שלה בכיתה ואוהבת את הבייביסיטר החדשה.
סה"כ חיובי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שתהייה לכולנו (לכם ולי וגם לקוראים הסמויים בכל מני ארצות מגניבות כמו אירלנד, ניו זילנד, שבדיה, יוון ונורווגיה),  שנה חיובית במיוחד.  שנה טובה עם בריאות, אהבה, יצירה ופרנסה טובה.

אמן.

Read Full Post »

לונה פארק

אני לא יודעת אם זו אירופה, שמלאה בכל מני לונה פארקים ענקיים או שזו אני, שהלונה פארק הכי גדול שהייתי בו (פעמיים, בקיטנות למניהן), נמצא בגני התערוכה, תל אביב.   אני לא מסתדרת טוב במיוחד עם לונה פארקים.  אני עולה על מתקנים ומרגישה איך שהבטן מתהפכת לי.  גם אם מדובר במתקנים לילדים בני 5 . גם אם אני בסך הכל מלווה את המלכה למתקן.  אני עולה למעלה וכשהיא צורחת בפליאה אני מחזיקה אותה חזק חזק, כדי שאני לא אפול.  אחרי שאני יורדת מהמתקנים, אני צריכה לשבת עם הראש בין הרגליים ולהרגע.  זה לא בשבילי כל הפירוטכניקה הזו.

איכשהו אירופה מלאה בכל מני לונה פארקים שמסובבים לגויים את הראש. <פה צריכה לבוא בדיחה גזענית על איך שהם מטומטמים ואנחנו לא.  אבל אין לי אחת כזו…>. בהולנד, יש את אפטלינג החמוד והתיירותי ואת ווליבי האימתני.   הפשטות היחסית בבילוי יום שלם בלונה פארק כזה, שנמצא ליד הבית, הפך לאופציה מועדפת על הילדים ועל העילוי: אם משעמם בשבת או בראשון ולא עשינו תוכניות או טיול. לוקחים קצת אוכל, מים, חטיפים ונוסעים לכמה שעות טובות.  בביקור הראשון שלנו בווליבי, עשינוי מנוי שנתי לכל המשפחה באיזה 200 אירו.  החל מהביקור השני, המנוי מתחיל להיות משתלם.  אני מאוד מרוצה מהמנוי הזה.  בזמן שהעילוי לוקח את הילדים ללונה פארק אני הולכת להסתובב באמסטרדם או קוראת ספר בבית.  במקרה הגרוע ביותר, אם כולם מתעקשים שאני אבוא גם, אני לוקחת את הסריגה שלי.   ממילא אני רוב הזמן יושבת ושומרת על התיקים.

לפני שבוע, נסענו כמה משפחות ללונה פארק בנושא סרטים בגרמניה. Movie Park.  היה לי קשה להסכים. ראשית, מה לי ולגרמניה. שנית, מה לי וללונה פארק. שלישית איך אפשר לחבר בין גרמניה ולונה פארק.  היה לא קל להמשיך ולומר לא, לאור הלחץ המתמשך מצד החברים שלנו והילדים. חברים שלנו גם מצאו דיל מעולה של holiday inn בעיר essen שבו משלמים 300 אירו לחדר משפחה גדול והמחיר כולל גם כניסה של המשפחה לפארק ליומיים. המלון נמצא 15 דקות מהפארק ושעתיים וחצי (שלוש שעות בפועל) מהבית.   "זה דיל שחוסך בערך 100, 150 אירו" חישב לי העילוי.  נסענו שתי משפחות נוספות ואנחנו.  באמצע הדרך הGPS לא כל כך מצא את המקום ואני נכנסתי ללחץ שהגרמנים יראו לי את הדרך לאיזה מחנה ריכוז. אבל החששות הגרועים ביותר שלי לא התקיימו. העיר יפה, זולה.  מלאן חנויות עם בגדים מעוצבים ומחירי רצפה.  עושה חשק לחזור לשופינג מרוכז, רק חברות.   המלון נמצא במרכז העיר, החדר היה מקסים.  אפילו התקלחתי <בדיחת שואה?!?>.

בפארק עצמו, הילדים נהנו ללחוץ את היד לכל מני אנשים בתחפושות:  שרק, חיילים מ"מלחמת הכוכבים" ועוד דמויות שלא ממש זיהיתי.  הם התרוצצו בחבורות בפארק עם עיניים נוצצות.  אני הסתובבתי בעיקר עם המלכה החזקתי לה את היד חזק חזק.  לא היו הרבה אנשים ביום שבת אבל ביום ראשון המקום המה.  בין לבין ,עליתי לשני מתקנים, שהבהירו לי סופית שזה לא ממש בשבילי.  רוב הזמן השתדלתי לשבת  על הספסל ולסרוג..  נשים הנהנו לי בהבנה ואמרו משהו בגרמנית.  כנראה הן הזדהו עם הסבל.  אחרי יומיים בלונה פארק, חזרנו הביתה.

במבט לאחור, לאור מאורעות השבוע, איזה מזל שפליני הספיק להיות בלונה פארק הזה, לפני שהוא שבר את הרגל.  תיכף נכנס לעונה החורפית והלונה פארקים פה נכנסים להקפאה.

Read Full Post »