רכבת לילה אווירית

כמעט כמו באוטובוס מאסף מנהריה לאילת לקח המסע שלנו לישראל וחזרה.  לרגל חתונה של בנדוד שלי (מזל טוב, באמת הגיע הזמן), הזדמן לנו ביקור בישראל.  שבוע  בלבד.  כשקיטרתי לחבר שלנו על מחירי הטיסה, הוא הציע לי לבדוק בgerman wings. קצת נרתעתי מחברת תעופה גרמנית לא מוכרת (לא מוכרת לי בכל אופן).  דמיינתי טרוריסטים וסלקציה והרבה מתח.  בהשוואה לחברות התעופה המוכרות (אלעל וKLM), המחירים היו מגוכחים.  מאתיים עד מאתיים חמישים אירו לאדם.   הטיסה היא מקלן גרמניה שנמצאת כשעתיים וחצי נסיעה מאמסטרדם.  לא מאוד קרוב, אבל מאוד חסכוני.  הטיסה עצמה די ספרטנית:  אין דיילות חייכניות שמציעות לך קולה או מיים כל חצי שעה, אין מערכת בידור, אין כריות או שמיכות להתכרבל.  זה בעצם כמו נסיעה ברכבת צפופה, בשעות מבאסות.    רוצים אוכל?  תשלמו.  אין אחריות על הטריות.   חצי יום מסע, עלות לא בשמיים.
אני כמעט יכולה לדמיין שהמשפחה והחברים שלי גרים באילת ואני בקצה רמת הגולן.  צריך לבקר יותר, אפילו שזה לא הכי נוח.

עכשיו, שמעתי (הנה –  פה), שגם ארקיע מתכוונת להשיק טיסות ספרטניות.   עוד מעט ולא נצטרך לסוע עד גרמניה ונוכל איפשהו בהולנד לעלות על טיסה.  זה נחמד ומחדד את תחושת הכפר הקטן.  לא באמת חשוב איפה גרים, העיקר שיודעים שאפשר לבקר את כולם, תוך 5 שעות ובמחיר סביר.  הכי חבל זה שאי אפשר להעלות למטוס תרמוס עם קפה חם מהבית.

בארץ, גיליתי את האחיינים שלי ואיך הם גדלו.  בלי להתבייש שאלו איפה המזוודה של המתנות, ובנימוס ישראלי, הפנו אותי לחנות הצעצועים כששמעו שלא הבאתי .  התגעגעתי לחמודים האלו, לישירות הפשוטה שלהם.  אחד מהם אפילו הראה לי איך צריך להתכופף במכונית, אם רואים ערבים…(עלי לציין שאני חוששת שהשפעה שלי על החינוך שלהם מעט חסרה).

~~~~~~~~~~

1-0 לקווי הלאו קוסט.  תחי התחרות החופשית.

Read Full Post »

חם

כל כך חם עכשיו.  יש 34 או 35 מעלות.  כל החלונות פתוחים, אבל בבית שתוכנן לאגור חום, החלונות הפתוחים לא מצליחים לסייע לקרר את הבית.  הרוח בחוץ לא נושבת, השמש בחוץ מאירה באור בהיר ומסנוור.  יש לנו המון חלונות גדולים והוילונות הבהירים לא מצליחים להצל את הפנים.  הקטנה אומרת לי, באנחה, שהיה לנו חורף קשה (3 חודשי שלג ומינוס חמש) ועכשיו מתחיל קיץ קשה.  אני נוהמת סוג של תגובה.  קשה לי לדבר, חם לי מדי.  בלילה, הילדים ישנו בחוץ על המרפסת עם מזרונים וקמו עקוצים. הם מתמרחים כל הזמן בפניסטיל ג'ל.  אם הפניסטיל לא נמצא בהישג יד, אני אומרת להם למרוח רוק.

אני צריכה להזכיר להם לשתות מים, אני צריכה להזכיר גם לעצמי.  אף אחד לא רעב במיוחד, אבל אנחנו מחסלים את מלאי הגלידות והארטיקים.   שתי אורחות מישראל מתארחות אצלנו.  הן נמלטו מחום יולי אל אירופה המהבילה.  אין לנו מזגן ואני משתתפת בצערן.  לא כל כך נעים להסתובב ברחובות ובבית חם.  מכרה  ישראלית, אמרה שהיא מתביישת לקטר על החום בפני המשפחה שלה בישראל.  אני חושבת שבניגוד להולנד, בישראל כולם כמעט, נערכו להתמודד עם החום.  במיוחד כשיש מזגנים בכל מקום.  אני צריכה לקנות מאווררים, אבל אני עצלה לרדת מהמיטה, להתלבש, להכנס למכונית הרותחת ולסוע לחנות דברי החשמל.

אתמול סיפרה לי חברה, על חווית קניות בחנויות לא ממוזגות.  היא והמוכרים הזיעו ביחד.   אני לא בטוחה שההולנדים משתמשים בדיאודורנטים באופן סדיר.  אני גם לא בטוחה שהם משתמשים בסבון.  כשמסתובבים בקניון, גם אם הוא ממוזג למחצה, הריחות של האנשים מסביבי תוקפים את החושים שלי ומעלי ם לי את רמת התוקפנות.     החום הזה הופך אותי לקוטרית ולעצבנית.  תעשו לי טובה, אל תתקשרו כשחם לי.  בקושי יש לי סבלנות לדבר עם הילדים שלי.   אני חושבת לקחת אותם לסרט אחרי הצהריים.  יש מזגן בקולנוע. וזו הזדמנות לעשות משהו שלא מצריך אותי לדבר.   אני מתלבטת עכשיו אם לקחת כדור נגד כאב ראש, אני מרגישה איך שכאב הראש מזדחל מאזור הרקות, לאט לאט במגרנה פועמת.

~`~`~`~`~`
0-1 לישראל שבכל בית יש לפחות מזגן אחד ומאוור אחד. 
0-1 לישראל על תרבות השימוש בסבון ודיאודורנט.

Read Full Post »

חובות

יש לי יחס אוהד מאוד לספריות. היתה תקופה, שהייתי נכנסת לכל ספריה וברפרוף על הכותרים אפשר היה לומר שקראתי חלק גדול מהם.   היום אני כבר לא ממש זוכרת, מה קראתי ומה לא, אולי אני כן זוכרת, אבל במעומעם. הסיפורים מתערבבים לי ואני כבר לא יודעת להבחין יותר מה חלמתי פעם ומה קראתי.  אני חושבת, שתחושת הדה ז'ה וו שיש לי לעיתים, נובעת מהתחושה או מהדמיון שהיו לי כשקראתי משהו.  ייתכן, שזה העירוב בין הסיפורים לחיים עצמם.  אני אוהבת לקרוא, עכשיו יש לי קצת פחות זמן, אבל פעם הייתי קוראת אולי שני ספרים ביום.  בספריית המתנ"ס, מותר היה להשאיל שני ספרים בפעם אחת.  הייתי משאילה שניים כל יום.  בדרך מהספרייה הייתי הולכת לאט לאט עם הספר פתוח ביד וקוראת.  רוב הזמן, נתקלת בעמודי חשמל ותמרורים.

אני אוהבת מאוד ספריות, יש לי עדיין בבית, בספריה הביתית מזכרות קטנות מכל ספריה שהייתי חברה בה.  ספרים שטרם הספיקותי להחזיר. בעיקר ספרי ילדים, בתקופה שניסיתי ללמד את הגמדים איזה כיף זו ספריה וכמה חשוב לקרוא כל יום. הספריות בישראל, אהובות עלי: היחס האישי, האווירה הקהילתית וספרים ישנים, לא עדכניים שיצאו לאור לפני 20 שנה ועדיין מתוחזקים לעילא, עם עטיפת ניילון עבה.  איכשהו, אני חושבת שתמיד מצאתי לי ספריות עם ספרניות טובות לב, שמכירות אותי ואת האהבה שלי לספרים.  ספרניות שמאמינות לי, כשאני אומרת שאני לא מוצאת את הספר ומסתפקות באיזה 20 שקל קנס. ובהולנד… תשכחו מיחס אישי בספריה.  תהליך ההשאלה וההחזרה מבוצע על ידי הקורא, עם מכשיר ברקוד שסורק את המדבקה שעל הספר ואת כרטיס הקורא שלי.  מותר להשאיל בין 6-8 כותרים בכל פעם והמבחר עצום וגדול.  יש ספרים בהולנדית וספרים באנגלית, יש סרטים, יש קלטות יש אפילו מדפים עמוסים בספרים על סריגה.  יש תאריך מוקצב להחזרת הספרים ואם לא מחזירים בזמן מתחיל תהליך אוטומטי של גביית חובות:
1.  שני מכתבי תזכורת
2.  מכתב מגובה חובות +קנס
גם אם החזרתי את הספר, באיחור, אני מחוייבת לשלם את הקנס.  לא לספריה, אלא לגובה החובות.  אין יותר חיוכים מתוקים לספרנית חביבה שמכירה בדיוק מה אני אוהבת לקרוא. אין יותר יחס אישי קהילתי אלא רק גלובליזציה ורגולציה ועוד מילים מסובכות במכתבים, שמוצאים את העילוי מדעתו וחובות שמתחילים להצטבר על ספרי ילדים בהולנדית,  שאין לי מושג איפה הם.    (יש לי גם חובות של ספרים לחברות שלי, אבל זה כבר סיפור אחר.)
אני חושבת שבסכום של כל החובות ששילמנו, יכולנו לקנות כבר קורא ספרים דיגיטלי.  כזה שהעילוי כל הזמן מבטיח לי שהוא ידבר עם חבר של חבר ושאולי יצליח להשיג לי את הדגם האחרון בחמישה סנט פחות.

כשישולם החוב האחרון, אני יודעת, שארכוש לי לבד, את הקורא הדיגיטלי ואצטרף למהפכה שמתרחשת לה לאט לאט. אני חושבת שאפילו אפשר להשאיל עם הקורא, ספרים שבאופן פלאי נעלמים לי מהדיסק אחרי שתמה תקופת ההשאלה.  יכול להיות שאני מתאימה יותר למודל הזה…

1-0 לספריות בישראל שמסתפקות בקנס סמלי והרבה חיוכים מתוקים.

Read Full Post »

מודל ה-LAFA

איכשהו… גם אם הם מתגוררים בהולנד, או בדרום אוסטרליה, בסופו של דבר, בקרב הישראלים,  תמיד יעלה הדיבור על החזרה הביתה – לישראל.  אולי לא בכל שיחה, אולי לא עם הנייטיבז, אולי לא באופן קבוע, אבל תמיד זה יהיה ברקע.  יש כאלו שמחשבים את קץ הגלות לאחור, ברגע שהם יצאו מישראל, אחרים מסרבים לנקוב בתאריך.  יש שנותנים זמן גלובלי, טנטטיבי כמובן. כשהקטן יכנס לכיתה א', כשהגדולה תסיים את הבגרות, אוטוטו…  אחרים מדברים על אף פעם.
שיחות על חזרה לישראל מעלות באופן נוקב את שאלת הההוויה .  למה אנחנו פה?  למה לא שם?  מה חשוב בחיים?  מה חסר לנו?  מה טוב לנו? נראה לי, ששיחות "לאן פנינו מועדות" הן איכשהו מה שיכול להרוס מסיבה. תמיד יהיו כאלו שישמיצו עד דוק את הסביבה המקומית, או את ישראל.  תמיד יהיה מי שיאנח וידבר על המצב, הכלכלי \ הבטחוני \ המדיני \ מעמד האישה \ זכות השיבה \ ההשכלה הגבוהה \ החינוך \ הדמקורטיה הישראלית.  טוב לא יכול לצאת משיחות כאלו, בעיקר אם הן רבות משתתפים.

שגיא, שעובד איתי, פיתח את מודל ה- LAFA שמכיל מרכיבים למדידת הגעגועים:

Language
At Home Feeling
Friends Family & Food
A better climate

לפי המודל, אפשר לזהות את רמת בשלות האדם לחזור לישראל. כאשר כל התשובות, ביחס לישראל, מבטאות כמיהה – אפשר לדעת… באותה המידה, אפשר להשתמש במודל, כדי לחזות, מי מהסובבים, ימצאו את ההזדמנות הראשונה כדי  לצאת מישראל.
נראה לי שהמודל הזה, הוא לא פחות ממבריק.  מה מדד הLAFA שלכם?

Read Full Post »

בני עקיבא

בסוף השבוע האחרון, פליני נסע ליומיים, למחנה.  מאז שהוא היה קטן, היתה לי הרגשה שהילד נולד להיות חלק מאיזו תנועת נוער.   אני , לדוגמא,  הייתי צופה נלהבת (בטלוויזיה).  העילוי לעומתי, לא התמיד במיוחד. הוא היה בצופים קצת בכיתה ה' ואחרי איזה טיול או שניים, בכיתה ו' הוא מיצה את הנושא והפך לאחד מאלו שמציקים לבנות ומסתובבים עם הערסים של השכונה (ועל ההתנהגות שלו בעבר, הוא קיבל משמיים – אותי ).
מעניין הקונספט הזה של תנועות נוער.  בישראל, ככה נדמה לי, כל מתנ"ס או מפלגה מקימים תנועה לנוער העתיד, אבל פה, אין יותר מדי.  בקרב הגויים, אני לא רואה צופיפניקים גאים, או חבורות אחרות של ילדים במדים הולכים בשירה אחרי איזו מדריכה מחוצ'קנת.  רוב בני הנוער הולכים לחוגי ספורט (כדורגל, כדורסל והוקי דשא) ולפעמים הם נפגשים בבאולינג המקומי או בפאב.   אצל היהודים לעומת זאת, יש שתיים מרכזיות – הבונים ובני עקיבא. אני לא יודעת, עד כמה חזקה תנועת הבונים, אבל בני עקיבא, פורחת.  עובדה שכל החבר'ה מבית הספר נפגשים בשבת בקן.  הנה, למרות שאנחנו לא דתיים ולמרות התנגדותי לערכי התנועה החדשים  בכל זאת, אני מרשה לילד ללכת ולהצטרף.

המאאאממת, היתה באיזו פעולה או שתיים והתמרמרה, שכל הזמן מתפללים ושצריך לבוא עם חצאית לא קצרה.  פעולה או שתיים הבהירו, שבני עקיבא, זה לא בשבילה.   האם אצל פליני, זה יהיה אחרת?
בסוף השבוע האחרון, היה להם טיול ליומיים.  כל החברים של פליני הצטרפו, הוא גם רצה. אפילו שהוא לא חבר בתנועה.  חיכיתי לשמוע מה הוא אומר.
– איך היה?
– משעמם.  כל הזמן דברו על ירושלים.
– תרצה ללכת שוב?  לפעולות ?
– בטח, אבל לא לטיולים, כי את ירושלים אני כבר מכיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~
1-0 לישראל, שמפעילה כל כך הרבה תנועות נוער. למרות שאין כמו התנועה שעל ברכיה אני גדלתי.

Read Full Post »

תכנון מוקדם

שמתי לב, שכשאנחנו לא עושים תוכניות מראש, בדרך כלל לא קורה כלום.  לפעמים אני או העילוי מפתיעים ואומרים – יללה, נוסעים, ואז בבוקר של שישי או שבת אנחנו מחפשים לאן ומה נעשה. ברוב המקרים,  מגיע סוף השבוע, אנחנו מרוטים וכל מה שרוצים לעשות זה להתחפר במיטה עם קפה ואיזה ספר טוב.  "ילדים – תעזבו אתנו בשקט".  העילוי הרבה יותר מחוייב ממני, להיות צוות הווי ובידור – הוא נוסע איתם לבריכה, לוקח אותם ללונה פארק, לוקח אותם לקולנוע, משקיע בטיולי אופנים.  אני מקסימום לוקחת את הגדולה למסע הסתובבויות באמסטרדם, שנגמר באין ספור חנויות שבהן היא מודדת אינספור בגדים ומודיעה לי בעצבים מרוטים, קול רועד ועיניים מזרות אימה, שאין פה כלום.    בלי קשר לילדים,  העילוי ואני דווקא משתדלים לצאת המון, אבל לרוב זה נגמר במסעדה טובה – עם או בלי חברים.
לכבוד השנה החדשה, החלטתי, לשנות קצת משהו.  יש המון מה לעשות, צריך לדעת לתכנן.  מכיוון שהתיכנון הוא ממני והלאה, החלטתי שדווקא את זה אני אשנה.  יש לאמסטרדם העיר, אתר  שבו אפשר ליצור אג'נדה אישית (או אחנדה, בלשון הילידים), של פעילויות.  אפשר לחפש או לדפדף בין שלל הפעילויות בהתאם לחודשים וסוג הפעילויות ואחר כך לשמור את המידע בתיקיה נפרדת, באתר.  <אם כבר מדברים, לדעתי, יש כאן 1-0 ברור ביחס לאתרים מוניציפליים תיירותיים אחרים (אני מיד מסייגת, לפחות ממה שאני מכירה)>.
הנה מה שתכננתי לחודש אוקטובר:.

• 04.10 בשעות הבוקר -קונצרט לילדים -(יש שני קונצרטים בשני מקומות שונים בעיר.  צריך רק לבחור)
• 07.10 מקהלה אירית בפאב אירי
• 10.10 בערב – מקהלת הבלקן (בשביל הקטעים, בחיי!!!)
• 12.10 בערב – מופע של מתיסייהו (אולי אני אזמין גם כמה אנטישמים מהעבודה.  נראה…)
• 21.10 – אני לא בטוחה אם זה בוקר או ערב – מופע ותערוכת תמונות במוזיאון ההסטוריה היהודית
• 24.10 – מופע של Just Jack (המוסיקה שלו גורמת לי לחייך ולרקוד)

(עוד לא שיתפתי במידע את העילוי שבטח יגיד לא, על חצי מהדברים, אבל לפחות יש לי תוכנית מראש.  וגם זה משהו).
אפרופו תוכניות מראש, אנחנו חושבים על חופשת דצמבר. עשינו על זה שיחה משפחתית, כדי לדעת לאן הם רוצים ליסוע:

• המהממת, רוצה רק ישראל.
• פליני, רוצה רק סין אבל מוכן גם יפן.
• המלכה רוצה לסוע לאנגליה.  (היא צריכה לדבר עם המלכה שם).
• העילוי רוצה לנהוג למקום של החופשה (או גרמניה, או שוויץ או איטליה)
• אני רוצה לסוע לארובה.

מחירי הטיסה לארובה, סין או יפן הם שערורייתיים (1500 אירו לכרטיס טיסה לארובה).  זה די ברור שאנחנו לא ניסע למקומות אקזוטיים כאלו רחוקים,  אבל בנוגע לשאר הייעדים, אנחנו עדיין מאוד מתלבטים. בכל מקרה, תכנון מראש הוא חשוב.  יש גם את חופשת פברואר שצריך לתכנן.  מזל שאת פסח כבר שריינו מראש – נוסעים לישראל.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חתימה טובה וצום קל למשתדלים ולכל השאר – תהנו.

Read Full Post »

פוסט אורח – כפר קטן, אי שם

גל והמשפחה שלו, נחתו לא מזמן בכפר קטן, לא רחוק משום מקום בהולנד.  קצת על הולנד מזווית הראייה שלו, מתפרסמים פה, בפוסט אורח:

עזבנו את ארץ הקודש ונסענו לגלות. אני אישתי ובני בן 3. היינו פה בהולנד, מספר פעמים לפני שהתקבלה ההחלטה:  טיולים או עבודה, כך שזו לא הייתה הפעם הראשונה שלנו בהולנד.

הולנד היא ארץ יפה מאוד. אין ספק. אנשים נחמדים וכל הדברים האלו שאתה רואה כמעט בכל מדינה שאתה תייר בה, אבל כמובן שלהיות תייר ולהיות תושב זה שני דברים שונים לחלוטין.
נחתנו לפני כחודש בהולנד.  בכלל לא היה קל, במיוחד לבן שלי שלא הצליח להבין למה הוא כאן ולא בבית באשדוד.  בעקבות מיקום העבודה שלי, בחרנו לשכור בית במקום שאני לא יודע אם זו עיירה או כפר.  המקום נקרא רובר. למי שמנסה למצוא את המקום במפה – ב ה צ  ל ח ה.   זהו כפר עם 15000 תושבים. אי שם ליד שדה ופרות וכבשים.  איפשהו, על גבול גרמניה.   הכרנו את השכנים שלנו.  אנשים מאוד נחמדים כולם דוברי אנגלית מצויינת.   בינתיים אנחנו לא ממש חברים, ככה ככה שלום שלום מה נשמע. נראה מה יהיה הלאה.

הבית ששכרנו מראש, היה ריק ואת הריהוט ומוצרי החשמל קנינו בעצמנו.  את רובם רכשנו באיקאה, כדי לא לבזבז יותר מדי כסף.  היה לנו חשוב לקנות טלוויזיה.  צריך להתעדכן בחדשות.  כל שעה. עגולה.

לקח לנו זמן להבין שלא משלמים כאן ארנונה אלא בעל הדירה משלם, ושחברת המיים והחשמל, היא בעצם אותה החברה והתשלום, הוא למעשה סכום חודשי קבוע.
לא כל כך הבנו את הסידור הזה.  לא צריך לכבות את האור יותר.  אפשר לבזבז?  הולנדים טיפשים… אם זה אותו סכום – אז סבבה, נדפוק את המערכת…
אלא שמסתבר שאומנם הגראס כאן אכן חוקי, אבל לא כולם כאן מסתובבים מסטולים , ומי שחשב על השיטה הזו הוא לא כל כך טיפש. מסתבר שבסוף כל שנה הם עושים ממוצעים של מונה: בכניסה לבית ה ומונה בסוף השנה, ואם השתמשת ביותר חשמל אז פשוט לוקחים לך את זה ישירות מחשבון הבנק שלך.
האנגלית של כוווולם סבירה, כמעט בכל מקום. אפילו בסופר מרקט, הקופאיות מדברות אנגלית שוטפת.   פחות או יותר, כך שלא צריך לנסות ולהסביר כאן מה אתה רוצה בסימני ידיים.

פתחנו חשבון בנק שזה משהו חיוני ביותר כאן מאחר וכל החשבונות ואני מתכוון להכל ( חשמל, מים, טלפון, אינטרנט וכו' ) עושין כאן בהוראת קבע בלבד, ועוד פרט אחד מענין, אין כאן פינקסי צ'קים, פשוט לא קיימים.  את הכל משלמים במזומן, או שמשתמשים בכרטיס דירקט דביט – שזה כמו מזומן.

כמה ימים לאחר פתיחת החשבון, החלטנו להזמין טלוויזיה אינטרנט וטלפון הביתה.   עשנו קצת מחקר וגילינו, שיש בעצם 3 חברות עיקריות שנותנות את כל השירותים האלו : KPN,TELE2,ZIGGO
TELE2 היא הזולה ביותר ( בערך 39 אירו לחודש עבור טלוויזיה, אינטרנט של 20מגה וטלפון ).  החלטנו לנסות את המזל שלנו עם Tele2. אבל הופתענו לגלות (לצערנו), כי מועד האספקה המשוער הוא חודש וחצי.  די מבאס, בהשוואה לשירות בישראל…
ב-, KPN  עולים אותם שרותים בערך 60 אירו לחודש. גם שם מועד הספקה היה ארוך, כ-שבועיים…
לאחר כשבועיים הגיע המתקין סיים הכל ב15 דקות.  לאחר ההתקנה, הוא ביקש שואב אבק – כדי שיוכל לנקות אחריו.  הוא בדק שהכל עובד, שתה קפה, חייך הרבה והלך, וכך התחברנו לאוטוסטרדת המידע באינטרנט טלוויזיה וטלפון.

לפני מספר שבועות, הרגשנו שאנחנו כבר הולנדים מספיק בשביל לקנות לנו אופניים. גם כאן, איך לא חיכתה לנו הפתעה, המחירים של האופניים כאן מטורפים פשוט לא יאמן.
למבוגר המחיר של אופניים חדשות יכול להתחיל ב800 אירו. אז החלטנו לקנות אופניים יד-שניה, קנינו לי ולאישתי אופניים ב250 אירו כל אחד ולילד קנינו חדשים ב200 אירו.  איכשהו, אני מרגיש שזה פשוט לא יאמן: בארץ שילמתי 1000 שקל לאופני הרים חדשות שלי שעבדו יופי יופי 5 שנים ו250 שקל לאופניים לילד.
בקיצור הגענו מהר מאוד למסקנה, ששום דבר לא זול כאן, בניגוד למדינה השכנה – גרמניה.

Read Full Post »

פנאי

מזמן חשבתי לעצמי ויכול להיות אפילו שיצא לי לכתוב פה על החיבור שיש לי בראש בין ההולנדים להוביטים.  בלי קשר לעובדה ששניהם מתחילים ב-ה'.  טולקין מגדיר את ההוביטים כקבוצה שחיה באזור שקט, מלחמות לא מעניינות אותם, מאבקים לא מעניינים אותם.  מה שחשוב זה הטבע מסביב, לטפח את הגינות, ללכת לשתות בירה בפאב המקומי ולעשן במקטרות שלהם.  המקטרות לא כל כך רלוונטיות לסיפור שלי עם ההולנדים, אבל הצורך שלהם בפיתוח תרבות הפנאי שלהם, הוא מאוד ברור.  גברים ונשים כאחד.  הגינות שלהם מטופחות לעילא ולעילא. בכל סופשבוע, ולפעמים גם בערבים אפשר לראות אנשים גוררים שקי גזם, מטאטאים את הגינות שלהם מעלים יבשים, שותלים פרחים חדשים וכדומה.  המשתלות עמוסות משפחות עם עגלות מלאי עציצים חדשים בסופי השבוע.  אולי זה האביב שהגיע ומוציא את כולם לאוויר, למרפסות ולגינות.  בחור אחד מהעבודה שלי, נסע שעתיים וחצי מהבית שלו, למשתלה שמוכרת עציצי במבוק מזן מיוחד, שלא קיים באזור שבו הוא גר.  בחור אחר נסע לגרמניה להביא דגים מיוחדים לבריכה שיש לו בגינה.  בכל מקום אפשר למצוא ספרי הדרכה הולנדים שמתארים את חדוות הגינון וגידול הצמחים.  
בשולי הערים הגדולות, העיריות (או שאולי מדובר ביזמים פרטיים,  אני לא ירדתי לעומקם של הפרטים), מקצות חלקות גינה קטנות.  20*15 מטרים שבהם, אנשים שאין להם גינה צמודה ליד הבית, יכולים לגדל צמחים.  כל המעוניין יכול לשלם איזשהו סכום סמלי לשנה ולחכור אדמה.  לא רחוק מהבית שלנו אני יש אזור כזה ואפשר לראות שם חממות קטנות ואנשים שעובדים שם, בסופי השבוע. 
אבל זה לא רק הגינה שמתעוררת לחיים במרץ, בשלהי החורף.  זה בכלל תרבות הפנאי, שקל מאוד לפתח, כשעובדים 8 שעות ביום והילדים במסגרת שבה מכינים כבר ביחד עם המורה את התרגילים שבישראל נקראים שיעורי בית.  יש לי בעבודה חברים שלומדים שפות, כי יש להם זמן, או שרים במקהלה, מציירים, תופרים, מצלמים,או לומדים לרקוד.  חנויות התחביב והפנאי מלאות אנשים, לא רק נשים.  נדמה לי שיש כאן אווירה חברתית תרבותית שמתייחסת אל העבודה כמקור פרנסה ולא כמקור אנרגיה קריירה, מרכז החיים.  בעבודה שלי לדוגמא, יש מן אזור open space שבו יושבים 12 איש (מתוכם, שתי נשים).  2 הם מוסיקאים, שמתייחסים לעבודה כמקור פרנסה גרידא, צייר שמציג בכל מני גלריות וגם מדי פעם מוכר,  מדריך צלילה, קרמיקאית, חבר במקהלה, חבר בקבוצת הוקי דשא מקומית וגננים חובבים.  כולם בעלי משפחות.  כולם מחוייבים לתרבות הפנאי שלהם. 
בשבת, לקחה אותי מרגית, לסדנאת מוזאיקה, באחד מהכפרים במרכז הולנד.  התוצאה שלי, היתה די עלובה למען האמת, אבל תרבות פנאי זו תרבות פנאי.  אני חושבת שיש כאן איזשהו 1-0 להולנדים.  אולי זה משהו שנובע מהשלום, מהשלווה מהתחושה שצריך להעביר את הזמן איכשהו, כי אין בדיוק על מה להלחם.  אני מתפעלת מאוד.

Read Full Post »

בחירת תיכון

אחד הדברים הכי מורכבים שהיו לי במעבר להולנד, הוא הצורך לבחור מערכת חינוך עבור הגמדים.  בישראל, על פי רוב, בכלל אין התלבטות:  הילדים הולכים לגן שליד הבית, לבית הספר שליד הבית ולתיכון שרוב החברים הולכים אליו.  למעשה, אפילו את ההפניה לגן, מנהלת הרשות המקומית ביד רמה ולהורים לא נותר אלא לקטר על הגננת, משרד החינוך והרשות המקומית.  כחצי שנה לפני שעברנו להולנד, התחלנו בחקר הנושא.  מבחר בתי הספר כאן הוא גדול במיוחד – מונטסורי, קתולי, בינלאומי, בריטי, יפני, הולנדי רגיל, הולנדי יהודי, בית ספר גדול או קטן.  בחירת בית הספר נתונה לשיקול ההורים.  בחירת בית הספר היתה עבורינו תהליך מחשבתי, רגשי שנדרשנו אליו – איזה כלים אנחנו רוצים לתת לילדים שלנו ואיזה מסגרת תתמוך בתהליכים החינוכיים שלנו.  עבורנו, כהורים, הזכות לבחור מוסד חינוכי, היתה מפתיעה ומבלבלת שהצריכה אותנו לבירור מעמיק.  למעשה, התחושה היתה שהכל אפשרי, והכל ישפיע באופן מהותי על הילדים ועל הבית.  במובן מסויים, זה כמו לצאת לשופינג של בתי ספר, של תפיסות חיוכיות, של קהילה לימודית.  תמיד אפשר להחליף את "השמלה", אבל מי שמשלם את המחיר זה הילדים. בסופו של דבר, אחרי הרבה מאוד התלבטוית בחרנו בבית הספר היהודי, דבר שהכתיב בסופו של דבר גם את מקום המגורים שלנו.   בחרנו בבית הספר היהודי, בעיקר בגלל השמירה על הזיקה התרבותית, צוות שמדבר בחלקו עברית, שמירה על העברית בשיעורי עברית יומיים והתחושה (המוטעית מאוד), שבגלל שאנחנו כולנו יהודים, יהיה לילדים קל להתחבר עם הילדים היהודים ההולנדים.  בית הספר היסודי,מתחיל מ"חרופ אין", שזו כיתת גן, המקבילה לטרום חובה בישראל ומסתיים ב"חרופ אחט" שזו כיתה ו'.

במהלך  שנת הלימודים של כיתה ו' (חרופ אחט), עוברים הילדים  מבחנים שמזכירים את המבחנים הפסיכומטרים וקובעים את רמת הלימודית. אלו הם ה"סיטו – טוטס".  למבחנים האלו חשיבות מכרעת בקביעת גורל הילדים, לשנים הבאות מאחר והם קובעים את רמת הלימודים בתיכון, ואת סוג הלימודים הגבוהים – מכללה מקצועית או אוניברסיטה. אני חושבת שהמבחנים הללו הם המקבילה ההולנדית, למבחנים פסיכומטריים, אלא שכאן, אין הזדמנות שניה וקשה מאוד לתקן ציונים שהושגו בכיתה ו'.   הלחץ של הילדים להצטיין במבחנים הללו גבוה מאוד ויש מערכת שלמה של מורים פרטיים שמתמחים בהכנה למבחני הסיטו, שעובדים עם הילדים כבר מכיתה ה ("חרופ זייבן").  ילדים שמשיגים תוצאות נמוכות, נידונים לתיכונים ברמה נמוכה שמסתיימים בגיל 16 ולא מאפשרים לימודים גבוהים.  יש הרבה מאוד ילדים בני 16, שיוצאים לעבוד, אחרי שהם סיימו את חוק הלימודים שלהם.  הם מתחילים כדוורים, שליחים, מסדרי מדפים בסופר מרקט וכדומה ומתקדמים בתוך מערך המקצועות האלו.  אני חושבת שיש כאן אישהו עוול, כלפי הילדים שצריכים בגיל 10 להבחן ולקבוע את העתיד המקצועי ואולי אפילו הכללי שלהם.  למרות שתמיד אפשר למצוא הפתעות, בדמותם של אנשים חרוצים ונבונים שהצליחו לבנות את עצמם. 

מערך הלימודים התיכוני ההולנדי בנוי, בגדול ובלי להכנס לפרטים מדוייקים, מהסולם הבא (יש עוד תתי רמות):
VMBO
HAVO
VWO

הרמה הגבוהה ביותר, לדוגמא, היא ה-VWO, אני חושבת שהמקבילה שלו הוא המגמות הריאליות והמדעיות בתיכונים בישראל.   תלמידי VWO יוכלו להתקבל לכל מסלול לימודים באוניברסיטה.   תלמידי ה- VMBO יוכלו לשפר את מעמדם בלימודי MBO שזה מקביל למכללה לטכנאים. (חומר נוסף למתעניינים נמצא בוויקיפדיה)

מכיוון שהמאאממת, נמצאת בהולנד רק שנה וחצי ואוצר המילים שלה אינו מספיק כדי להבחן בסיטו, תהליך הכוונתה לרמת הלימודים, שונה מילדים הולנדים "ילידים":  היא תקבל המלצה מצוות המורים שלה על סמך ההישגים הלימודיים בשנה וחצי האחרונות והאי נדרשת לעשות מבחן IQ.  שאלתי, את המורה מי יקבל את תוצאות המבחן, והיא הבטיחה לי שרק אנחנו – ההורים ובית הספר היסודי שלה.  אני עוד רוצה לברר את הנושא עם מערך הבחינות הארצי ההולנדי.  בכל מקרה, אנחנו בתהליך של שופינג בתי ספר תיכון. 
כל הילדים קיבלו חוברת מהודרת ובה מפורטים כל התיכונים בסביבה, עם מסלולי הלימוד תמונות ושאר פרטים פרסומיים.  במקביל, חודשים ינואר-פברואר מוקדשים לימים פתוחים שבהם מתקיימים שיעורים לדוגמא וערבי הורים ותלמידים.  בחודש מרץ ההרשמה מתבצעת בפועל. מרגית, מהעבודה שלי שלחה לי קישור לאתר שבוא אפשר לקבל את המידע על רמות התיכונים השונות ולהתרשם. 

Found a site with new information on schools
http://www.onderwijsinspectie.nl/nl/home/Algemeen/zoeken/Zoek_op_scholen

select at sector " Voortgezet onderwijs "
fill in at plaatsnaam " amsterdam"
click " start zoeken"

 

At the results scroll down and click the link "Alle OV scholen"
At the next result page click on the top VWO, you than see all VWO school in holland, scroll down for amsterdam. the choises are onvoldoende, voldoende and excellent, of which the later is best of course. the ignatius (the cathlic one) was in the best top 10 schools in Holland.

 

succes,

 

בעקבות עבודת מחקר של המאמממת ושלי, הכנו מפה של תיכונים רלוונטיים, קירבה לבית ולתחנות טראאם. השתמשנו בכל מני סימונים כדי לסמן את אלו שהם אטרקטיביים במיוחד, מבחינתנו.
מורכב….
בכל מקרה, אני חושבת שצריך לתת 1-0 למערך החינוך הישראלי שדוגל בחום בהזדמנות נוספת, לכל תלמיד, תמיד.

 

 

 

Read Full Post »

חזרנו וגם תירס מטוגן

חזרנו היום מישראל, אחרי חופשה של כמעט שבועיים. נעים היה לנו בישראל, שמש, חמימות אנושית, משפחה, אוכל טוב.  את הילדים שלחתי לשבת בשמש, בכל רגע נתון.  זה ויטמין די, הסברתי להם.   הם התחננו להשאר עוד בישראל, אבל היינו חייבים לחזור לשגרה – בית ספר, עבודה.   כל הולנד (כמעט, וזה כבר נושא לפוסט אחר), חזרה לבית הספר מחופשת החגים לפני יומיים ואני שכחתי להודיע בבית הספר על ההעדרות של הגמדים.  יש לי הרגשה שזה יעורר בלגן ואני אצטרך להיות בלונדינית ולהגיד שהייתי בטוחה שהודעתי.

רוב הזמן שהינו באזור חיוג 03, עם גיחות קצרות לאזורים אחרים.  ביקרנו ביחד עם המשפחה המורחבת במערת הנטיפים, הסבא והסבתות, לקחו את הילדים לביקור במוזיאון תל אביב, לבית התפוצות, לגן הבוטני ואפילו לנחל התנינים.  הגמדים ישנו בעיקר אצל הסבא סבתות וגם אצל בני הדודים.  אנחנו ישנו אצל הדודה והדוד. בדיעבד, התברר שאחד הגמדים (בלי שמות, כדי למנוע מבוכות עתידיות), לא התקלח במשך שבוע וחצי.  אף אחד לא אמר שצריך…

הביקור הפעם היה בסימן ההתלהבות המחודשת שלנו מישראל.   לא סתם מוקי שר שצריך לצאת כדי לחזור, להתרחק כדי להתגעגע.
אני לא יודעת אם זו המלחמה שפתאום איחדה אנשים והרגיעה אותם או שזה פשוט הגעגעועים שלנו שהפכו את הכל למקסים.  ראינו אנשים נחמדים וחמימים ופתוחים.  אנטי תזה לחוויה היומיומית פה בהולנד.   כשהזבנים בכל מני חנויות קראו לי "נשמה", ואמרו "שהכתום הזה כל כך מחיייה לך את הפנים.." התמוגגתי.  אולי זו הזרות והעובדה שההולנדית לא שגורה בפי, אולי זה פשוט הנימוס הקר, אבל  עם כל השופינג שאני עושה פה, אפ'חד עוד  לא קרא לי נשמה או מותק או דרלינג.  התחושה שלי היתה, שפתאום, כולם נורא חמימים כלפי, איזה כיף.
בכבישים חתכו אותנו, בסופר עקפו חופשי "זה רק עיתון והנה במזומן", אבל איכשהו, בביקור הזה בכלל לא התעצבנתי.  היתה הרגשה של אחדות חגיגית באוויר.  אנחנו נגד העולם.
חבל שאי אפשר תמיד שיהיה ככה.
בכל הזדמנות שמענו חדשות ופרשנויות.  שיננתי לעצמי משפטי מפתח, כדי שאני אוכל להכנס תפקיד שגרירת ישראל.  יש לי הרושם, שאני אצטרך לענות על הרבה שאלות.  הרוב בטח יהיו שאלות תם, אבל אני בטוחה, שגם כאלו שהם לא אוהדי ישראל ימצאו הזדמנות לעשות איתי שיחות מסדרון על עזה.  אני דוגלת בדעה, שהאחריות המלאה היא של החמס.  לטוב ולרע.    אפרופו פרשנות, מאוד אהבתי את האמירה של עמיר פרץ, שביקר את התקשורת והשידורים מלאי הכלום.  הוא הציע לשים שידורים חוזרים, מתקופת מלחמת לבנון השניה, צריך ואפשר לחסוך…
העילוי נורא רצה להתגייס והתבאס שאת היחידה שלו עוד לא מגייסים ושבעצם הוא קצת זקן למילואים.  בפאטליזם שלי, כשהוא העלה את נושא הגיוס, מיד בדקתי איפה ביטוחי החיים והתייעצתי איתו איך כדאי לנהל את החיים הכלכליים שלי אחרי שהוא ימות בקרב כגיבור ישראל.   הטאקט שלי לא משו.

חזרנו ליום קפור בהיר עם מינוס חמש מעלות.  הבית נשאר מחומם, המקרר היה ריק.  יש לי ערמות של כביסות.  בין הבגדים במזוודות, מצאתי תבלינים, שקדי מרק ותה שקניתי בישראל.  נורא כיף לי להריח תבלינים מישראל ולעשות לי תה עם לואיזה.  מזוודה אחת, היתה מזוודה של ספרים.  הפעם יצא שהתמקדתי בעיקר בספרות עיון, הרבה על האיסלם, מזווית שונות, קצת פמיניזם וספרות פנטסטית.   אין לנו איפה לשים את כל הספרים וזה סימן שצריך ללכת לאיקאה ביום ראשון הקרוב.

בגלל שהמקרר היה ריק ולא הספקנו לעשות קניות כמו שצריך בשוק,  הכנתי לארוחת הערב, את המעדן האולטימטיבי:  תירס מטוגן עם פירורי לחם.  זה מתכון מהילדות שלי והוא מאוד אהוב אצלנו בבית.

מה צריך:
קופסת תירס משומר, כפית שמן זית, פרורי לחם, מלח.
מחממים את שמן הזית במחבת, מוסיפים את גרגרי התירס המסוננים,  מטגנים.
אחרי כחמש דקות מוסיפים, בערך שתי כפות של פרורי לחם וממשיכים לטגן.  ממליחים קלות.
זה הבסיס.
המהדרים שוברים ביצה ומטגנים עם התפארת.  אפשר גם להוסיף קצת גבינה בולגרית.  לא חייבים.
יוצא נורא טעים.
מחר חוזרים לשיגרה,היום יש בלאגן.
בכל מקרה, בכל מה שנוגע לחמימות אנושית. 1-0 לישראל.

Read Full Post »