אני יכולה להעריץ נשים שמוצאות סיפוק מלא מלעבוד בבית. אני לא מתכוונת לנשים שהמשרד שלהן ממקום בבית והן עובדות בעבודה שמרוויחים בה כסף, פוגשים אנשים חדשים ומקבלים מטלות ולוחות זמנים. אני מתכוונת לאותן נשים שעובדות בבית בעבודות מ' ולבושות במדי ט'. יום יום. גם מחוץ ל"שעות העבודה" הנהוגות במשק. עבודות מ', זה שם כולל לעבודות במטבח וסביבותיו: מקרר, מדיח, מערבל מזון, מכונת כביסה, מגהץ, מיקרו. מדי ט' זה שם כולל לטרנינג מרופט. לפעמים אפילו זה שישנת איתו בלילה. אני יכולה להעריץ נשים כאלו, שמוצאות הנאה וסיפוק שקט, מהשלווה האופפת אותן כשהן אוספות את הכביסה ומפעילות עוד סיבוב במדיח.
היתה תקופה שהייתי מובטלת. מרצון או מאונס. אני זוכרת את תקופת עבודות המ' כתקופה אפלה במיוחד. לא באמת יש סיבה להתלבש יפה בבוקר, ממילא פוגשים רק את הקופאית בסופר, או מקסימום השכנה ממול, שגם היא, חייה מתמקדים במטבח. יש כאלו שמצליחות לצור להן סדר יום מוגדר – ביום שלישי הולכים לשוק וביום רביעי לחוג וביום שישי מבשלים, אבל אני, סתם הייתי מכלה את ימי בבטלה ממורמרת וממציאה לעצמי פרוייקטים. כמו לסדר את הארון באמבטיה, או לנסות לתפור איזה תיק.
עכשיו, אני בבית. זה היום שישי הראשון, מזה חודש וחצי שבו באמת יש לי "יום חופשי": אין חג, אין מועד, הילדים לא מתחלים בבית. מאז שצמצמתי את המשרה שלי ל- 4 ימים בשבוע, (1 בספטמבר 2010), אני לא עובדת בימי שישי. זה נראה לי נכון, מאוזן. ארבע ימים של דיוק ומיקוד ופוליטיקה בזעיר אנפין במשרד ויום אחד, יום לעצמי. הילדים בבית הספר, העילוי בעבודה. אין מי שידבר איתי. רק אני ועצמי והמחשבות שלי נכנסים לרגיעה.
זה לא קורה.
אני בבית עכשיו וקצת מבוהלת. הוא נראה זוועה: גרבים ונעליים בכל מקום, כביסה שצריך ללכבס, המטבח מבולגן, המקרר ריק וצריך גם להכין ארוחות שבת. היו לי כל כך הרבה תוכניות ליום החופשי שלי: חוג ניפוח זכוכית וחוג צורפות, לצאת לאימון ריצה, ללכת לחפש אוצרות בחנויות יד שניה, לכתוב, לקרוא, לסוע להסתובב בעיר אחרת… להפגש עם חברה לקפה, לסרוג…. אבל כרגע, יש לי התקף חרדה זעיר. הלב שלי דופק חזק, אני מסתכלת על הבלאגן וחושבת על איך שאני לא רוצה להשאב לעבודות המ' ואולי בעצם עדיף לי לתת קפיצה למשרד. אני מתחילה שני פרוייקטים ויש לי המון עבודה.
אפשר לומר, שאני קצת מבולבלת ומבוהלת מהחופש הזה.
אולי אני בעצם, צריכה לעשות לי תוכנית יותר מדוייקת.
אולי בתור התחלה, אני אלך להתקלח ולהתלבש. לא בטרנינג.
כאשר ילדיי היו קטנים עזבתי את עבודתי ונשארתי בבית כדי לגדל אותם. הייתי 6 שנים בבית, עד שהקטנה עלתה לכיתה א'. אני רוצה להגיד לך שלא השתעממתי לרגע וגם לא עסקתי כל היום במטבח ונקיונות. אני כן עשיתי הרבה דברים עם הילדים, שכידוע לך סיימו בשעה 12 את היום.
עכשיו אני גם עובדת 4 ימים בשבוע והיום החופשי הוא כמו אוויר לנשמה. אמנם לא תמיד אני עושה בו דברים יצירתיים, אבל עצם זה שאני יכולה לעשות סידורים וקניות בנחת ולסדר כל מיני דברים מאפשר לי להיות הרבה יותר רגועה בימים האחרים.
תיהני מהיום חופשי, אני בטוחה שמהר מאד תשאלי את עצמך איך הסתדרת בלעדיו.
שבת שלום
אני חושבת שהיום החופשי הזה, יהפך בסופו של דבר לאוויר לנשימה. החשש שלי, הוא שאם אני לא אשים גבולות (לעצמי, קודם כל לעצמי), אני אמצא את עצמי מכבסת תולה, מבשלת ומנקה וזה הכל.
לעשות דברים עם הילדים, זה כמובן נהדר – אם את בוחרת לעשות דברים איתם, אבל זה כבר נושא אחר…
ביפן רב הנשים הן מה שאת קוראת מתמחות בעבודות מ' ולובשות מדי ט'. מאונס/מרצון, מה זה משנה בכלל… שתינו יודעות שאין כאן באמת בחירה מודעת, אבל עזבי, זה לאופרה אחרת.
מדי הט' שלהן הם סינר. (יש אפילו כאלו שהסינר שלהן הוא עם המותג "הלו קיטי"" המכונה שם "קיטי צ'אן", כן, כן אינפנטילי לגמרי, אני יודעת), anyway, אני זוכרת שכשעברתי לגור שם, הייתי בהלם שנשים מבוגרות, בוגרות, אמהות u name it, יצאו מהבית לבנק, לסופר, לירקן, לקצב, לאן שזה לא יהיה עם סינר. כן, כן סינר… ואני חושבת לעצמי – מה עובר להן בראש? שיתלבשו כמו שצריך, ובטח ובטח שיורידו את סינרי "עוזרת הבית" הזה שהן לובשות
מסתבר שזה מאוד יוקרתי (כן!) להיות stay-home-mom ועוד יותר, הסינר מסמל שאת עסוקה, חשובה, בלה בלה בלה… תרבות…. go figure.
מעניין מה שיעור הדכאונות בקרב הנשים היפניות. להסתובב עם סינור הלו קיטי ברחוב ולנקות כל היום את הבית נשמע לי מתכון טוב לדכאון עמוק.
לא יודעת אם מישהו עשה חתך מגדרי, אבל 30,000 א/נשים בוחרים לסיים את חייהם מדי שנה ביפן באופן מודע ואקטיבי. דרך אגב, לסינר הלו קיטי יש שואב אבק, מיקסר ומערכת סירים תואמים
כדי להנות באמת מיום החופשי צריך לעשות תוכנית לטפח ארוך( למשל לחודש) ו לציין מה היית רוצה לבצע באותו יום ושלא יקח יותר מ3-4 שעות.בבוקר אחרי שכולם עוזבים את הבית את מתקתקת במשך שעתים את המטבח , כביסה , סידור כללי ,ואז לוקחת את הזמן לעצמך. כך יש לך הרגשה טובה שהבית מסודר ואז את באמת יכולה להנות מהזמן היחודי שלך. התוכנית לזמן ארוך מאפשרת לך לבצע דברים שאת רוצה . כידאילרשום מה באמת חשוב לך שלא תפספסי.
שבת שלום ונשיקות לכולכם.
כמה הייתי שמחה ליום חופש שבועי כזה כמו שתיארת… רק שנראה לי שהייתי מסיימת אותו בעבודות בית כמו שתיארת, במקום ללכת לבית קפה ולעשות קנייה אחת כמו שצריך. אגב זה בדיוק מה שאני ממליצה לך – קנייה אחת (כלומר שתגבילי עצמך לקנייה אחת) משמחת לבב.
שבת שלום!
אולי את יכולה להתחיל מיום חופשי אחת לשבועיים? אולי, בלי לדבר על זה יותר מדי, תקחי יום פעם בשבועיים ותנסי לראות אם את מצליחה לסיים את המטלות של העבודה שלך, בארבע ימים.
הנה מה שעשיתי אתמול: סידרתי את המטבח, עשיתי כביסות (שתי מכונות), הלכתי לירקן ואחר כך לסופר, לקחתי את הילדים מבית הספר בישלתי לשבת.
אם ככה הולכים להראות ימי החופש המסעירים שלי, אולי אני צריכה לחשוב על זה שוב. ואולי גם לתכנן קצת יותר טוב.
זה לא חדש, מה שאת מספרת. לרוב צריך סדר פיזי כדי להגיע למקום הנפשי השקט והרגוע שדרוש ליצירה (וכל מה שאת רוצה לעשות זה בעצם סוג של יצירה, וכן, גם לבשל ארוחת ליל שבת זה סוג של יצירה). נכון, יש אנשים שמסוגלים לעשות את ההפרדה הזו, אבל הם בדרך כלל לא מצאצאי הפולנים.
אני מוצאת את עצמי באותו מקום, והעובדה שכבר כמעט 8 חודשים אנחנו בדירה הזו ועדיין לא מצאתי לעצמי מקום נוח ליצירה שלי מאוד מפריעה לי. מה שכן, אני מוצאת דרכים לעקוף את חוסר הנחת הזה, כמו לדוגמה לדאוג שהפינה שלי תהיה נקייה ומסודרת, ולהתעלם במופגן מהכלים בכיור (זה לא באותו החלל, אז זה קל, וחוצמזה את הבלגן רק שני מבוגרים ושני חצולים יוצרים, אז זה לא בר השוואה בכלל).
אני בטוחה שעם קצת תכנון וארגון ארוך טווח תמצאי לך את הדרך לנצל יותר טוב את הזמן הזה, את בסך הכול צריכה להתרגל לשגרה החדשה שלך. ואם את מתחילה צורפות/חרוזים, אני רוצה תמונות 🙂
כמה דברים שעוזרים לי:
1. לתכנן ולחשוב מה אני רוצה לעשות.
2. לסדר בערב לפני כמה שאפשר. ואז, בד"כ, בבוקרו של יום החופש המצב לא כזה נורא ואפשר לעשות מה שמתוכנן (בשאיפה).
3. אם עדיין בוער בי הצורך לעבודות מ'–להגביל בזמן. נותנת לעצמי דד ליין לעבודות המ' ולאחריו לא נוגעת בכלום. גם אם הדברים לא מושלמים או באמצע… מניסיון, אפילו אם זה אומר שהצלחתי ל"סדר" לעצמי 45 דק' של לרבוץ על הספה ולראות מרתה, או ליצור משהו קטנטן, יש בזה תחושה של "עשיתי".
4. לא לגלוש באינטרנט!!!!!!!!!! מכלה זמן מס' 1.
אני חושבת שנקודה מספר 4 היא משמעותית במיוחד.
עשו אצלנו סקר בעבודה. שאלו, מה תקחו אתכם לאי בודד. היו כל מני אפשרויות: משפחה, בן זוג, חיית מחמד, אינטרנט, ספרים, כלי נגינה וכדומה.
אני בחרתי אינטרנט, נראה לי בחירה מאוד הגיונית.
אחר כך גיליתי שהרוב בחרו משפחה, בני זוג וגם חיות מחמד.
אני מכורה.
את יודעת, אני כל הזמן עבדתי כמעט כל חופשה מביה"ס הייתי עובדת,. לראיון עבודה הלכתי עוד בחןפשת שחרור מהצבא והתחלתי לעבוד יום אחרי הבק"ום.
מתוך אונס אני לא עובדת כבר המון המון שנים מי שמכיר אותי טוב אומר לי: כל כך לא מתאים לך להיות עקרת בית.
אם אצטרך היום לעבוד ואוו נראה לי שיהיה לי מאד מאוד קשה.
הקיצר לכל דבר מתרגלים בסוף.
והאמת גם מלא לעבוד אפשר להנות השאלה איך לוקחים את זה.
"לכל דבר מתרגלים בסוף.
והאמת גם מלא לעבוד אפשר להנות השאלה איך לוקחים את זה."
נכון, אני גם בטוחה שבסוף אני אהנה. רק שבתחילת הדרך אני קצת מבולבלת ומפחדת שאני לא אעשה כלום חוץ מכביסות ומדיחים וסופר…
אני דווקא מציעה להתחיל את היום מהדברים שרצית לעשות ולהשאיר את עבודות הבית לסוף היום. זאת אומרת להתייחס לפרוייקטים שרצית לעשות בדיוק כמו אל עבודה. כמה שעות זה יום העבודה שלך? להתייחס אליהם כמו פגישה שקבעת עם מישהו אחר אלא שהפגישה הזו היא עם עצמך – להתייחס לזה בצורה דומה של מחויבות כמו כלפי העבודה שאת מקבלת עליה כסף.
בהתחלה תפני זמן לחשוב מה את רוצה לעשות עם הזמן. אני זוכרת שרצית לכתוב. עכשיו את כותבת חוגים. תגדיר מראש זמן למחשבה (שעתיים נניח/שעה – מה שנראה לך ריאלי)- תעשי לעצמך קפה – דף ועט ותתחילי לחשוב על הנייר. תכיני תוכנית מראש – מה את רוצה לעשות ביום הזה – חוג? מוזיאון? לצאת לקפה לבד? להסתובב בין חנויות? – תתיחסי לזה כמו טיול העשרה עם עצמך. ביחס למצב בבית. תחשבי שהוא היה נשאר בדיוק אותו הדבר אם היית עובדת את ביום הזה.
בהצלחה – ואל תבהלי שזה מוזר לך וכל מה שקורה. טבעי. כמו אחרי פרויקט שעוברים בקצב רצחני – כשהוא נגמר יש תחושה ביזארית כזו.
להתייחס אל דברים שאני רוצה לעשות, בדיוק כמו עבודה זה מן סוויטצ' כזה שאני צרכיה לעשות בראש. זה יקרה, אני יודעת. בינתיים, תוך כדי הרהורים, גיליתי שבעצם עבודות מ' הם גם מן תרוצים קטנים, שאני נותנת לעצמי, כשאני לא מתמסרת לחופש. הרי תמיד יהיו דברים לעשות, תמיד יהיו דברים אחרים.
אני מאמין בלהבדיל באופן מובהק בין "קודש" (חופש) ל"חול" (חול)
לכן, בזמן קדושה ה"בלאגן" ו/או ה"חובות" ו/או ה"אחריות" וכיו"ב יכולים וצריכים וחייבים לקבל עדיפות מאוד משנית עד כדי התעלמות מוחלטת, מוחצנת, מוגזמת!!!
לכן הצעתי (אשר יש להדגיש עובדת בשבילי באופן מושלם וללא תקלות) – בחופש שלך תתעסקי רק בך ובמה שעושה לך נעים
[נשיקות