הקדמה:
צריך לומר את האמת בנוגע לקיץ הזה: לא באמת תכננו אותו כמו שצריך. בשנים הקודמות, טרחנו לקחת חופש ולתכנן טיול ולסוע לשבועיים לפחות עם הילדים לאן שהוא. בשנים קודמות, גם אם לא היה לנו שום דבר ספציפי בראש, לפחות דבר אחד היה לנו ברור – בקיץ נוסעים לישראל. איכשהוא השנה דברים קצת התפספסו. אני והקטנים יותר, היינו בישראל לכמעט שלושה שבועות באפריל. הגדולה נמצאת עכשיו בישראל, לבדה – עם המשפחה, ל- 5 שבועות.
מאחר והתחלתי עבודה חדשה (תפקיד אחר במחלקה אחרת, באותו ארגון), לא רציתי לקחת חופש בקיץ.
העילוי הבטיח לי בזמנו (הבטחות של אחרים אני זוכרת מצויין), שהוא יבלה עם הילדים שבועיים בקיץ בישראל.
בפועל, הוא חזר בו (לא בא לו להיות בחום יולי אוגוסט בארץ הקודש) ואנחנו מנסים ביחד, בסופי השבוע לעשות עם הילדים משהו מעניין. משהו שובר שגרה, שיוציא אותם ממשולש הזהב: מקרר, טלוויזיה, חצר.
מחשבות של כפירה עוברות לי בראש, בנוגע לתפקידנו כצוות הווי והבידור בצימר שלנו. אני נזכרת בימים הארוכים של החופש הגדול בישראל, כששני ההורים שלי עבדו ואנחנו היינו גדולים מדי לקיטנה. חופש גדול של 8 שבועות בהם התמחנו ב:"לעלות ולרדת" במדרגות של הבנין, לאסוף צנוברים בחורשה שליד הבית ולצפות בדאג וטוני במנהרת הזמן.
את המצפון ההורי שלי, אני משקיטה בזכרונות ילדות של קיצים ארוכים ובמחשבה על סופי שבוע ארוכים שאנחנו ביחד, עם הילדים עושים משהו. אני לא סגורה ממש על המשהו הזה, אבל בואו נגיד שהוא יכלול גם סופשבוע בארדנים, אולי עוד אחד בפריס והרבה קולנוע, מוזיאונים וטיולים קטנים. לא לגמרי ילדות עשוקה הייתי אומרת. בכל מקרה, אני מודעת לעובדה שהילדים שלי חושבים שהם מקרה סעד, כי שאר החברים שלהם נסעו לחופשות מרתקות במקומות אחרים. "למה לנו אין אי פרטי?" שאלה אותי המלכה והוסיפה לנגד עיני המתעגלות "יש בכיתה שלי ילדות שלאבא שלהן יש אי פרטי".
שבת בבוקר ואומנות:
התכנון לסוף שבוע הזה כלל לעשות משהו (משהו זה נחמד) עם הילדים. מכיוון שלא היתה לנו תוכנית מוגדרת, התחלנו בלצפות ביחד בטרילוגיה של שר הטבעות. חשבנו אולי לסוע לאיזור הדיונות לא רחוק מדן-האג, אבל מזג האוויר היה אפור וקריר. בספונטניות החלטנו להחליט אחרכך וקודם לראות ביחד סרט. שבת בבוקר המיטה שלנו רחבה וגדולה והילדים התכרבלו איתנו צופים בהרפתקאות של חבורת הטבעת. בין לבין החברים החדשים שלנו הציעו לנו לבוא לתערוכה של פסלי הענק ARTZUID. ההצעה שלהם באה בדיוק בזמן, שעה לפני ש"שובו של המלך" עמד להסתיים … לא בדיוק ידענו במה מדובר, למרות שהקישור נשלח אלי. אמרנו כן, ושמחנו שהם חשבו עלינו.
מידע נוסף על התערוכה מיד, אבל קודם, אני צריכה לספר משהו על אומנות במרחב הציבורי.
יש כאן משהו שאני מאוד אוהבת ועדיין לא התרגלתי אליו לגמרי. אומנות במרחב הציבורי. יודעי ח"ן, סיפרו לי על חוק הולנדי שאומר שבכל תקציב של פיתוח עירוני (שיפוץ קיים, בניה חדשה וכדומה) חייבים להשאיר תקציב שיכסה את אומנות הרחוב. זו גם הסיבה שאפשר למצוא כאן, בכל קרן רחוב ובכל שכונה של אנשים רגילים ועובדים לפחות איזה פסל אחד.
אף אחד לא מרסס את הפסלים בגרפיטי ולא מאפר אותם. הפסלים הם חלק בלתי נפרד, בדיוק כמו העצים שנשתלים. לכן, כשהייתי עוברת ליד הפסלים בתערוכה הזו, לא קישרתי שהם חלק מתערוכת רחוב חדשה.
ART ZUID :
זהו מיזם של עירית אמסטרדם ועוד כל מני אנשים טובים, שהתחיל לפני כ- 3 שנים. לכבודו של אחד מאדריכלי העיר (Berlage). פעם בשנה, בדרומה של העיר, השדרות של כמה מהרחובות מתכסים בפסלים ענקיים. אני לא חושבת שמישהו נתן לתערוכה הזו שם. אני לא יודעת אם היתה איזושהי יד נעלמה בבחירת המוצגים, אבל במחשבה לאחור, אני רוצה לקרוא לה אוטופיה לתערוכה הזו. היו בה כל כך הרבה פסלים עם מאפיינים פנטסטיים וזו היתה חגיגה. מהבית שלנו, צעדנו לאט, בכיוון של התערוכה. לא בדיוק ידענו איפה זה מתחיל כי המפה מאוד מעורפלת, אבל כיווינו שמתישהו נגלה שהגענו. כך היה דרך אגב. 10 דקות של הליכה לא מאוד מאומצת והנה אנחנו בשדרה רחבה, מלאה בפסלים ואנשים שמצלמים.
על חלק מהפסלים היה מותר לטפס והילדים עשו זאת בשמחה. חלק אחר של הפסלים היה מגודר בכבל מתכת שאף אחד לא עבר אותו. לא היו שומרים שהשגיחו דרך אגב.
לא תמיד התמקדנו בשלט הקטן שהוצמד אל הדשא. לפעמים רק התבוננו בפסל והמשכנו הלאה. בבית, ניסיתי להתאים בין המספר של הפסל במפה לתמונות שצילמתי. לידיעת המארגנים – המפה מאוד לא ברורה ונדרשה עבודה נוספת עם גוגל.
אחרי כשעתיים של הליכה מדודה בין הפסלים ועוד שעה בבית קפה, הלכנו לאט לאט חזרה הביתה. בדרך גילינו עוד כמה אוצרות
אני חושבת שאולי באחד מסופי השבוע הבאים, נחזור לתערוכה. אולי אני אפילו אלמד מראש את התמונות והפסלים וארביץ קצת תורה בדרדקים. בכל מקרה לידיעת התיירים, התערוכה פתוחה עד ל- 28 באוגוסט. אפשר להתחיל מכל מני נקודות, אבל אני ממליצה להתחיל ממלון הילטון שנמצא ב-apollolaan.
אהבתי !
עכשיו לקחת את הגברת ולבדוק ממבט ראשון… 🙂
מצויין. דש חמה.
אה! הצב המעופף היה גם בפריז, בכניסה ליריד אמנות גדול בגראנד פאלה.
ואני לא יודעת אם עדכנו אותך בחוזר מנכ"ל, אבל כל מלכה צריכה אי. כתבו על זה יותר מספר אחד.
הצב הזה הוא משהו מטריף, נכון? אנחנו די מפשלים בעניין של האי, אני יודעת. אולי בשנה הבאה ?!? אני מתחילה לחסוך. תקציב הנעליים, יקוצץ.
גם אצלנו כאן בשדרות שקוראים להן רוטשילד היו מדי פעם פסלים סביבתיים… עכשיו יש שם מיצבים שקוראים להם אוהלים, והם אפילו אינטראקטיביים… עם א/נשים חיים!!! תל אביב היא שוב עיר אוהלים, ממש כמו לפני 100 שנה
ובילדותי, דרך אגב נהגנו לצפות ב"איים האבודים" ובשעות אחה"צ עשינו אולימפיאדה לכל ילדי השכונה, עם מדליות וגו'… איזו תקופה זו, וואו נוסטלגיה ברוכה 🙂
אוי החברה של רוטשילד! מגיע לכולם, לכל הפעילות והפעילים טפיחה ענקית על השכם. ויוה למהפיכה! הרבה גאווה בלב יש לי מלהיות ישראלית בתקופה כזו. תומכת מאוד.
אפרופו איים אבודים – נדמה לי שהם שודרו כל שנה שניה, אבל דאג וטוני כל שנה. לא ככה?
אני לא זוכרת לגבי האיים האבודים… הדחקתי כנראה 😉
אני באמת לא מבינה למה אין לכם אי פרטי. לא בסדר!
אנחנו חוסכים אמא, אולי בשנה הבאה נצליח לגרד סכום ראשוני. הכל בשביל שהקטנה לא תרגיש שהיא מקרה סעד.
אי פרטי זה מאסט, לכל אחד!
כמה בא לי להזמין כרטיס טיסה… אבל אין מה לעשות, עבודה דוחה חלומות!
בדור הבא של המחאה, אפשר לעשות שלטים "אי פרטי זה מאסט, לכל אחד" אפשר גם כוכב פרטי. בכל מקרה, אני לא ממליצה להורים אחרים לרכוש איים פרטיים וכיוצ"ב. זה סתם מוציא את העיניים לילדים אחרים.
בעיני העונה הטובה ביותר להגיע להולנד היא ספטמבר – אוקטובר. התיירים כבר עזבו, ההולנדים שקועים עמוק בעבודה, מזג האויר עדיין סביר (12 מעלות בערך). והכרטיסים, כך נדמה לי זולים יותר.
יש לנו שלושה חתולים – גוצי (קיצור מ"גוריה" – ניתן בתקופה בה הדבקנו שמות של מתנחלים פוטנציאלים לכל דבר), סימה (ע"ש שכנת ילדות שאינני זוכר דבר עליה מלבד שמה) וטוני. טוני נקרא ע"ש טוני מדען הזמן (טוב, נו, פיסיקאי צמרת) כיון שגם לו יש Turtleneck שזו תכונה דומיננטית אצל טוני (הפיסיקאי). השתעשענו בלקרוא לכלב שלנו דאג, אבל עוד לא דאגנו לכלב.
זה מדליק שיש חתולים בבית ועוד יותר מדליק שיש להם כאלו שמות נחמדים. אהבתי את משחק המילים בין דאג לדאגנו…
אצלנו יש ציפורים בכלוב ולדעתי, בקרוב יצטרף גם כלב. אבל אל תגיד שום דבר לפליני, בפעם הבאה שתראה אותו.
מדליק ביותר. ואהבתי את הרעיון להדאיר תקציב לאמנות רחוב. גם בישראל יש לא מעט יוזמות כאלה, אבל הם לא ממוקדות וכנראה גם לא מוכוונות מתוך חשיבה אסטרטגית, אלא פשוט קורות על הדרך, תרתי משמע 🙂
יש מן סטיקר כזה : אומנות או נמות. מכירה? אני חושבת שהוא מבטא את דרך החשיבה ההולנדית, חייבים אומנות בכל מקום. זה נחמד בעיני שהעיניים מתרגלות לאסטטיקה של פסלים ולתפיסה שזה נורמלי לחלוטין שיש פסלי רחוב בכל שכונה ובכל צומת. כשאני אהיה גדולה, אני אשמח להביא את הקונספט הזה לישראל.
גברת פשקוביצי (אפרופו נוסטלגיית חופש) די הפסיקי, אל תשוויצי. אין לנו צבים יפים כמו לכם. ואצטרובלים. וסוס מכונף. אבל אנדרטאות? אנדרטאות יש לנו ביליארד. הבודהה הקטן שרוכב על חיפושית הוא לזכר חיל הברחשים?
אני לא מכירה את גברת פשקוביצקי, אפילו חיפשתי בגוגל. לא מצאתי. תאירי את עיני בבקשה.
בכל אופן, לעניין האנדרטות, אנחנו מתמחים בזה. סוג של סטרט-אפ, אבל עם אקזיט לשמיים.
מעניין הוא שבכל מקום באמסטרדם יש פסלים נחמדים ורק ליד בית הספר של היהודים יש אנדרטה. של יאנוש קורצ'ק. שנרגיש בבית.
פשקוביצי, ברשותך. לא פשקוביציקי 🙂
נו, זה כנראה כי חיפשת בגוגל ההולנדי. בגוגל הישראלי יש אותה, גוללי שם ל-12: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=10831
את לא נוסעת קצת לחוף הים איתם?
אנחנו כל השנה היינו נוסעים לחוף הים הצפוני – ל-KNOKKE וזה היה מאד נחמד. היינו נוסעים הרבה באופניים לכל מני פארקים, אבל באמת אי אפשר להתחרות עם אי פרטי.
לגבי הפסל של המונה ליזה. זה בהשראת הציור המפורסם של מרסל דושאן שצייר שפם על התמונה של המונה ליזה.
http://en.wikipedia.org/wiki/L.H.O.O.Q.