Feeds:
רשומות
תגובות

כבר יותר משנה לא עדכנתי.  בהתחלה, התבאסתי מהילדים שהתחילו לצנזר אותי.  הם טענו שאני עושה להם בושות ואנשים התחילו להכיר אותי וזה ממש לא נעים שכולם בקהילה הישראלית יודעים מה קורה אצלנו בבית.  אחר כך הרגשתי שמכיוון שהחיים בהולנד נכנסו למן שגרה, כבר אין לי מה לספר ולחדש:  קמתי, התלבשתי, הלכתי לעבודה ואחר כך עשיתי סופר…

גם כשהיה לי מה לספר והילדים ביקשו שאכתוב, פחדתי שאיבדתי את הקלילות של הכתיבה וחשבתי שאני אשעמם למוות את מי שקורא ועדיף כבר לא לכתוב. תרוצים שכאלו… לפעמים הייתי נכנסת לבדוק את הסטטיסיטיקה של הבלוג ומתפלאת שאנשים נכנסים וקוראים ומגיבים.  לפני חצי שנה, פגשתי באיזו ארוחה אצל חברים אנשים חדשים שבאו לאמסטרדם והם דיברו על הבלוג שלי בלי לדעת שהכותבת יושבת מולם… חוצמיזה – הבלוג באמת די גסס.

הפוסט הזה, הוא פוסט סיום.  אנחנו עברנו לגור בפורטו ריקו ואת קורותינו שם אני מספרת בבלוג "ובינתיים בקריביים".  אבל לפני שאומר שלום, הנה עוד קצת על מה שקרה בינתיים.

לפני שנה בערך, התאגיד ביקש מהעילוי שישקול מעבר לפורטו ריקו.  זו היתה מסיבה והבוס של הבוס בתוספת של כמה משקאות אלכוהולים סיפר על הקשיים של הקבוצה בפורטו ריקו ושאל אם נסכים לעבור.  העילוי שהיה באותה תקופה צמא להרפתקאות אמר קודם כל בטח. אחר כך הוא אמר שהוא ישאל את אשתו.  "היא הבוס" .

בכלל לא היתה לנו ויזה לארצות הברית וליתר דיוק – מעולם לא ביקרנו בארצות הברית.  לא היה לנו רע באירופה ובאמסטרדם .  אני עבדתי במקום סביר (אני מבינה שמשרד הוא לא הסביבה הטבעית שלי…), הילדים למדו בבית הספר הבינלאומי (שלטענת המאאמממת ופליני היה בית ספר גרוע, אבל זה כבר סיפור אחר), היו לנו את החברים שלנו (שני זוגות ישראלים ועוד זוג וחצי הולנדים) , השכנים מדי פעם אמרו לנו שלום, מצאתי מורה ליוגה וגם מורה לצורפות.  שגרה ברוכה בבית משופץ בסביבה ירוקה.  לא רע.  ובכל זאת, התאגיד  חיפש בנרות מישהו שיעזור להתניע את המערך בפורטו ריקו, העילוי היה צמא להרפתקאות ולי די נשבר מהעבודה היומיומית במשרד.

התאגיד, הציע שנבוא לביקור קצר באי ונתרשם.  העילוי ואני התלחשנו בנושא כמה שבועות.  מתלבטים.  שקלנו את המשמעות של המעבר הנוסף.  בעיקר בגלל הילדים.  המאאאמממממת עם האוזניים החדות, קלטה שיש רוחות של שינוי באוויר ובסערה הודיעה לנו, שהיא כבר בדקה את הנושא ושבדורדו, יש בית ספר מצויין ושם היא רוצה ללמוד.  מפה לשם התחלנו לקרוא ולחפש מידע על פורטו ריקו.  במקביל, מהמשפחה והחברים שמענו דברים מזעזעים על  סמים ואלימות ופשע ברחובות וגם על הוריקנים טורנדו ושאר אסונות.   אופטימיות.

לקח לנו זמן להגיד כן לביקור באי.  לקח לנו זמן לארגן ויזת תייר.  לא מיהרנו.  באוקטובר 2012 היה הביקור הראשון שלנו (רק שלי ושל העילוי) באי, להתרשמות בלבד.  הילדים נשארו עם סבתא דליה ואנחנו נסענו לשבוע, לבדוק.  אני מוכרחה להודות שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון וגם שעשינו כמה טעויות של מתחילים.  נסענו, לדורדו שהיא עיר קטנה ומקסימה על החוף.  משהו כמו 40 קילומטרים מהבירה – סאן חואן.  כשכתבתי עיר מקסימה התכוונתי לחור שמתאים לפנסיונרים עשירים שאוהבים ברביקיו וגולף ולאמריקאיות שאוהבות להסיע את הילדים לכל מקום ולעשות ברביקיו וציפורניים.  וגם גולף.  העיירה החמודה הזו בנויה כאשכולות של מושבים \ שכונות סגורות עם גדרות ובטון וגם שומר בכניסה ועוד שומר שנוסע לאורך הגדר ומפטרל.  אבטחה זה דבר חשוב במיוחד אם את אמריקאית שלא מעוניינת בשום קשר עם הפורטוריקנים שגרים במרכז העיר (אלא אם כן הם מנקים לך את הבית).  טסיס הוא בית הספר שראינו בדורדו והוא באמת בנוי בצורה מרשימה ונראה מקסים. יש כאן ילדים מכל העולם אמרה לי מנהלת הרישום.  אפילו מפלסטין.

ביומיים הראשונים הרגשתי תחת התקפה \ הצפה של כל החושים שלי:  החום והלחות, האור המסנוור, הצבעים העזים בכל מקום, הטעמים השונים, הצעקנות מסביב.  יכולתי להסביר באופן רהוט במיוחד למה פורטו ריקו היא לא בשבילי.  יש פה תערובת של אור יהודה בשנות השבעים ואור עקיבא בשנות השמונים.  התשתיות מחורבנות, הנהגים מתייחסים לחוקים כאל המלצה בלבד, יש לחות מטורפת… ובכלל – איך אפשר לגור במקום שאין בו אפילו חנות ספרים אחת ?  בישראל בכל קניון יש לפחות שתי חנויות ספרים ופה – בכל האי, לא מצאתי אפילו אחת.

אבל, הכל גם מאוד אסטתי ונקי.  נכון שרוב המקומיים הם לא אנשים עם כסף.  אבל הבתים, תמיד צבועים בצבעים עליזים ואין לכלוך ברחובות ובחופים.  גם לא פחית בירה, או שקית ניילון.

Old San Juan. From the Guardian.

והאנשים….נראים לי נחמדים וחמים ונשמות טובות, בדיוק כמו בישראל.  באיזשהו ערב, העילוי ואני החלטנו ללכת לסרט, באיזה בית קולנוע מקומי.  לידנו בתור, עמדו כמה בריונים עם קעקועים ושרירים וקרחת.  "צריך להזהר מאלו" לחש לי העילוי והעלה את רמת הכוננות שלנו.  הבריונים לידנו, עמדו בטור ישר, אחד אחרי השני ודיברו בקול רך ושקט בינהם.  לא היו צעקות וצחוקים ובלאגן.  מפתיע.  נכנסנו לאולם.  הם נכנסו אחרינו.  "הלך הסרט" האופטימי לחש לי.  הם ישבו מאחורינו עם השתיה שלהם והפופקורן ואנחנו ציפינו לבאלגנים.  שקט מופתי.  הם אפילו צחקו במקומות הנכונים ונאנחו כשהגיבור נפל.  בסוף הסרט, הם נשארו לשבת ומחאו כפיים.  כאילו ראו עכשיו הצגה בקאמרי…

באיזה שהוא יום, הלכנו לטייל לאורך איזשהו חוף עלום ואמרתי לעילוי, שאני לא בטוחה, אבל אולי אפשר יהיה לחיות פה קצת. ההליכה על החוף הנקי הזה, הצבע הירקרק שקוף של המיים, השחפים והשקט גרמו לי לדמיין את עצמי מגיעה אל החוף ועושה הליכה של בוקר עם מיצי (הרוטווילר שאין לי).

204721_10151214873506847_909653168_o

מפה לשם, התחלנו את המו"מ עם התאגיד.  לקרוא לזה מו"מ זו הגזמה דרך אגב.  זה היה מסוג הדברים – ביקשת קיבלת. אני יכולה רק להצטער שלא ביקשנו יותר, אבל גם לחזירות יש סוף.  אני חושבת…

בסופו של דבר, אנחנו כבר פה – בפורטו ריקו, סאן חואן לייתר דיוק.  גרים בעיר, בשכונה מעורבת – מקומיים ואמריקאים.    מתחילים את ההרפתקאה הקריבית שלנו . בדרך לפה עברנו תקופה לא קלה  – העילוי התחיל לגור בפורטו ריקו ואני נשארתי עם הילדים במשך חצי שנה בהולנד. הילדים ביקשו לסיים את שנת הלימודים בהולנד ואנחנו רצינו לכבד את בקשתם.  בין לבין, הוא היה מספר לי על הרוח והים ואני הייתי מספרת על הכפור שהייתי צריכה לגרד מהמכונית כדי להצליח לפתוח את הדלת.  נפגשנו פעם בחודש – חודש וחצי. לא היה קל… היה אפילו זוועה.  היו ימים שהייתי הולכת ב"יער ג'ורג" האהוב שלי, מצלמת ושואלת את עצמי בשביל מה אני צריכה את זה.

יער ג'ורג'

אחת התעלות ביער ג'ורג'

היו המון רגעים של דאגה וחרדה, בנוגע להשפעה של המעבר הנוסף על הילדים, בנוגע לבית שלנו באמסטרדם שהוא עדיין לא מושכר (פרטים על הבית אפשר למצוא כאן וכאן) ובנוגע ליכולת שלנו להתחיל מחדש במקום חדש.

אבל עכשיו, כשאני כותבת וצופה על הים בבוקר, זה נראה לי שווה.  אני מקווה שהכל יסתדר במהרה, אנחנו נשכיר את הבית, נלמד ספרדית, נטייל ונתגבש מחדש כמשפחה אחרי שחצי שנה חיינו בנפרד.  בכל מקרה – הנה אנחנו מתחילים…ההמשך בבלוג השני:  "ובינתיים בקריביים"

הכל בגלל המדיח

זה התחיל בסביבות מאי, כשהמדיח שלנו התקלקל.  לקח לנו בערך חודש להביא מישהו שיתקן.  בין לבין התאמנו בשטיפת כלים ובימים קשים במיוחד באכילה מצלחות נייר חד פעמיות.   כשהטכנאי הגיע, הוא העריך את התיקון בעלות של בערך 200 אירו.  העילוי הציע שנוותר על התיקון ונקנה כבר חדש עם אחריות.  אחרי ויכוחים ביננו הזמנתי בסוף יוני מדיח חדש.  בחרתי אחד מצויין עם כל מני שיכלולים.  600 אירו בערך אבל, עם אחריות ל-7 שנים ושירות של הובלה והרכבה.  מבסוטים, חיכינו כמה שבועות שהמדיח החדש יגיע אלינו הביתה.  בינתיים הילדים תרגלו, (לא בהצלחה מרובה), שטיפת כלים בלי להרטיב את הרצפה.  זו היתה גם הזדמנות  מצויינת לבדוק איך לאקים לציפורניים מחזיקים מעמד תחת ערימות של כלים שצריך לקרצף (OPI ניצח) ואיך תמיד העילוי מפתיע אותי כשהוא מצליח להתמודד עם ערמות מיאשות למדי.

בכל מקרה, באמצע יולי, המדיח החדש הגיע.  שני בחורים חסונים ולבושי סרבל לבן הביאו אותו הביתה.  הם התחילו לבדוק איך אפשר להוציא את הישן ולהתקין את החדש.  הם דיברו ביניהם בהולנדית ואחר כך, התקשרו למשרד.  היתה לי הרגשה לא טובה, אבל לא נתתי להם לראות את זה.  אחר כך המתח הרג אותי ושאלתי אם יש בעיה.  הבכיר (?), ענה שהם לא יכולים להוציא את המדיח בלי לפרק לי את המטבח.  הכל פה מחובר בקצף בטון .  הבחורים לקחו את המדיח החדש איתם והבטיחו שהם ידאגו שההזמנה תבוטל.  אחרי שבוע התקשרו מהמשרדים לוודא שאני באמת מבטלת הרכישה ושאני מאוד מרוצה מהשירות שלהם.  החלטנו להזמין שוב את הטכנאי של המדיחים.  הוא חזר, הסתכל ואמר שלא תהיי בעיה, אבל  את החלפים יש להזמין מראש.   משהו שקשור למנוע ולמשאבת מיים.

יותר מחמישה שבועות חלפו.  באופן עקרוני, הפסקנו להזמין אלינו הביתה.  לא שקודם היינו דוגמא לאירוח מופתי עם ארוחות מתוקתקות וכלים נאים, אבל גם המעט הזה פסק לחלוטין.

בין לבין גם המקרר התחיל להתקלקל.  פעם בשבוע הוא היה מקפיא כל דבר ואחר כך מפשיר.  מי שהיה פותח את המקרר לקראת סוף השבוע לדוגמא, היה צריך קצת להתרחק, כי שלולית המיים שנקוותה בתחתית המקרר היתה זולגת מטה, אל הארון מתחת למקרר ואחר כך לרצפה.  במובן מסויים הגענו לקרקעית התהום, למרות שבאופן מפתיע לא היו פה מקקים או עכברים.  במעט רק נבדלנו מ"משפחת המלוכלכים".

יכול להיות, שאם היינו חיים בישראל, זה לא היה קורה, ההזנחה הזו.  אמא שלי היתה מקבלת חום ולא מפסיקה לנדנד, אבא שלי היה מתגייס לעזור  ואמא של העילוי היתה מתקשרת חדשות לבקרים לשאול אם הילדים מצליחים לאכול אוכל לא מקולקל.  החיידקים חגגו אבל אנחנו לא איבדנו תקווה.  הטכנאי של המדיח יתקן את הכל.  הוא הגיע באיזה בוקר, שבו הכרזתי שאני עובדת מהבית.  בערב קודם, וויתרנו על שטיפת הכלים.  ידענו שהמדיח והרעש החמוד של המיים יפתרו את הכל.  הוא הגיע מוקדם מאוד, כמו שהובטח לי.  ארגז כלים  וג'ינס נמוך עם חריץ.  אחרי עשר דקות הוא אומר שהוא לא יכול להוציא את המדיח ולתקן את המנוע מאחורה בלי לשבור את השייש והארונות במטבח. הבשורה שברה אותנו ואיבדנו תקווה.
זה היה השלב שבו הרמתי טלפון לשיפוצניק הפולני שאנחנו מכירים.  קוראים לו דרק .  העילוי קורא לו דרעעאק, אבל שנינו יודעים שהבחור שווה כל סנט.  הוא הגיע לתת לנו עצות והצעת מחיר.  בין לבין גם הכרתי שלומית, שהיא במקרה מעצבת פנים כישרונית מאוד, עם המון סבלנות.

בכל מקרה, התחלנו במסע לעבר השיפוץ של המטבח.  שברנו קיר, בנינו קיר אחר, הזמנו את המטבח החדש מאיקאה ורצפות בגוו מעניין מאיזו חנות בצפון העיר.  יהיה מקסים כשהכל יסתיים (ביומולדת שלי ירכיבו את השייש) .  בינתיים אנחנו חיים במן מחנה פליטים , הכל מלא באבק ואני לא מפסיקה להתעטש אבל אנחנו מתרגלים סבלנות ושיתוף פעולה וחיים בלכלוך.    הכל בגלל המדיח.

אוטופיה

הקדמה:
צריך לומר את האמת בנוגע לקיץ הזה: לא באמת תכננו אותו כמו שצריך. בשנים הקודמות, טרחנו לקחת חופש ולתכנן טיול ולסוע לשבועיים לפחות עם הילדים לאן שהוא.  בשנים קודמות, גם אם לא היה לנו שום דבר ספציפי בראש, לפחות דבר אחד היה לנו ברור – בקיץ נוסעים לישראל.  איכשהוא השנה דברים קצת התפספסו.  אני והקטנים יותר, היינו בישראל לכמעט שלושה שבועות באפריל. הגדולה נמצאת עכשיו בישראל, לבדה – עם המשפחה, ל- 5 שבועות.
מאחר והתחלתי עבודה חדשה (תפקיד אחר במחלקה אחרת, באותו ארגון),  לא רציתי לקחת חופש בקיץ.

העילוי הבטיח לי בזמנו (הבטחות של אחרים אני זוכרת מצויין), שהוא יבלה עם הילדים שבועיים בקיץ בישראל.

בפועל, הוא חזר בו (לא בא לו להיות בחום יולי אוגוסט בארץ הקודש) ואנחנו מנסים ביחד, בסופי השבוע לעשות עם הילדים משהו מעניין.  משהו שובר שגרה, שיוציא אותם ממשולש הזהב:  מקרר, טלוויזיה, חצר.

מחשבות של כפירה עוברות לי בראש, בנוגע לתפקידנו כצוות הווי והבידור בצימר שלנו.  אני נזכרת בימים הארוכים של החופש הגדול בישראל, כששני ההורים שלי עבדו ואנחנו היינו גדולים מדי לקיטנה.  חופש גדול של 8 שבועות בהם התמחנו ב:"לעלות ולרדת" במדרגות של הבנין, לאסוף צנוברים בחורשה שליד הבית ולצפות בדאג וטוני במנהרת הזמן.

דאג וטוני בדרכם לעוד משימה עלומה. 'צטערת על איכות התמונה, זה צילום מסך מתוך IMDB

את המצפון ההורי שלי,  אני משקיטה בזכרונות ילדות של קיצים ארוכים ובמחשבה על סופי שבוע ארוכים שאנחנו ביחד, עם הילדים עושים משהו. אני לא סגורה ממש על המשהו הזה, אבל בואו נגיד שהוא יכלול גם סופשבוע בארדנים, אולי עוד אחד בפריס והרבה קולנוע, מוזיאונים וטיולים קטנים.  לא לגמרי ילדות עשוקה הייתי אומרת.  בכל מקרה, אני מודעת לעובדה שהילדים שלי חושבים שהם מקרה סעד, כי שאר החברים שלהם נסעו לחופשות מרתקות במקומות אחרים.  "למה לנו אין אי פרטי?" שאלה אותי המלכה והוסיפה לנגד עיני המתעגלות "יש בכיתה שלי ילדות שלאבא שלהן יש אי פרטי".

שבת בבוקר ואומנות:
התכנון לסוף שבוע הזה כלל לעשות משהו (משהו זה נחמד) עם הילדים.  מכיוון שלא היתה לנו תוכנית מוגדרת, התחלנו בלצפות ביחד בטרילוגיה של שר הטבעות.   חשבנו אולי לסוע לאיזור הדיונות לא רחוק מדן-האג, אבל מזג האוויר היה אפור וקריר.  בספונטניות החלטנו להחליט אחרכך וקודם לראות ביחד סרט.   שבת בבוקר המיטה שלנו רחבה וגדולה והילדים התכרבלו איתנו צופים בהרפתקאות של חבורת הטבעת.   בין לבין החברים החדשים שלנו הציעו לנו לבוא לתערוכה של פסלי הענק  ARTZUID.  ההצעה שלהם באה בדיוק בזמן, שעה לפני ש"שובו של המלך" עמד להסתיים … לא בדיוק ידענו במה מדובר, למרות שהקישור נשלח אלי.  אמרנו כן, ושמחנו שהם חשבו עלינו.
מידע נוסף על התערוכה מיד, אבל קודם, אני צריכה לספר משהו על אומנות במרחב הציבורי.

יש כאן משהו שאני מאוד אוהבת ועדיין לא התרגלתי אליו לגמרי.  אומנות במרחב הציבורי.  יודעי ח"ן, סיפרו לי על חוק הולנדי שאומר שבכל תקציב של פיתוח עירוני (שיפוץ קיים, בניה חדשה וכדומה) חייבים להשאיר תקציב שיכסה את אומנות הרחוב.  זו גם הסיבה שאפשר למצוא כאן, בכל קרן רחוב ובכל שכונה של אנשים רגילים ועובדים לפחות איזה פסל אחד.

בלוט אלון מארד. בחורשה אחת, ליד איזה בניין משרדים, על הדשא בין העלים, עשרות בלוטים מפוזרים . הם די גדולים ואפשר לשבת עליהם.

אף אחד לא מרסס את הפסלים בגרפיטי ולא מאפר אותם.  הפסלים הם חלק בלתי נפרד, בדיוק כמו העצים שנשתלים.  לכן, כשהייתי עוברת ליד הפסלים בתערוכה הזו, לא קישרתי שהם חלק מתערוכת רחוב חדשה.

Jan Faber Searching for Utopia אחד הפסלים האהובים עלי בתערוכה

ART ZUID :
זהו מיזם של עירית אמסטרדם ועוד כל מני אנשים טובים, שהתחיל לפני כ- 3 שנים.  לכבודו של אחד מאדריכלי העיר (Berlage).  פעם בשנה, בדרומה של העיר, השדרות של כמה מהרחובות מתכסים בפסלים ענקיים.  אני לא חושבת שמישהו נתן לתערוכה הזו שם.  אני לא יודעת אם היתה איזושהי יד נעלמה בבחירת המוצגים, אבל במחשבה לאחור, אני רוצה לקרוא לה אוטופיה לתערוכה הזו.  היו בה כל כך הרבה פסלים עם מאפיינים פנטסטיים וזו היתה חגיגה.  מהבית שלנו, צעדנו לאט, בכיוון של התערוכה.  לא בדיוק ידענו איפה זה מתחיל כי המפה מאוד מעורפלת, אבל כיווינו שמתישהו נגלה שהגענו.  כך היה דרך אגב.  10 דקות של הליכה לא מאוד מאומצת והנה אנחנו בשדרה רחבה, מלאה בפסלים ואנשים שמצלמים.

קטע מהשדרה, ערום מפסלים

קטע מהשדרה, (minervalaan) ערום מפסלים

על חלק מהפסלים היה מותר לטפס והילדים עשו זאת בשמחה.  חלק אחר של הפסלים היה מגודר בכבל מתכת שאף אחד לא עבר אותו.  לא היו שומרים שהשגיחו דרך אגב.

Frederic Beaufils - Terroir

Corneille - Chat volant

לא תמיד התמקדנו בשלט הקטן שהוצמד אל הדשא.  לפעמים רק התבוננו בפסל והמשכנו הלאה.  בבית, ניסיתי להתאים בין המספר של הפסל במפה לתמונות שצילמתי.  לידיעת המארגנים – המפה מאוד לא ברורה ונדרשה עבודה נוספת עם גוגל.


אחרי כשעתיים של הליכה מדודה בין הפסלים ועוד שעה בבית קפה, הלכנו לאט לאט חזרה הביתה.  בדרך גילינו עוד כמה אוצרות

אני חושבת שאולי באחד מסופי השבוע הבאים, נחזור לתערוכה.  אולי אני אפילו אלמד מראש את התמונות והפסלים וארביץ קצת תורה בדרדקים.  בכל מקרה לידיעת התיירים, התערוכה פתוחה עד ל- 28 באוגוסט.  אפשר להתחיל מכל מני נקודות, אבל אני ממליצה להתחיל ממלון הילטון שנמצא ב-apollolaan.

מונה ליזה עם זקן ושפם? באומנות, כמו באומנות - אין דבר כזה שאין דבר כזה

כשהייתי קטנה, ראיתי פעם סרט מדע בדיוני, נדמה לי של ה-BBC, שאני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל הוא נחרט לי בראש.  תדמיינו לכם כוכב לכת מרוחק, שהשמש זורחת בו, לדקות מועטות, רק פעם בשלוש שנים.  במשך שאר הזמן, כולם נמצאים בצפיה לשמש, ובמן אפרוריות אפלה.  יום אחד, ביום שהשמש צריכה לפצוע, חבורה של ילדים משחקת.  אולי מחבואים, אני לא זוכרת.  בכל אופן, במהלך המשחק, הם תופסים את אחד הילדים, ומכניסים אותו לאיזה חדר וסוגרים את הדלת.  המשחק נמשך.  כשהשמש מפציעה, כולם נהנים מהאור הקורן שלה ומהצבעים החדשים שהעולם נצבע בהם.  אחר כך העולם שוב, חוזר לאפלה והם נזכרים, שהילד הקטן, עדיין סגור בחדר והוא הפסיד את השמש.

נזכרתי בסיפור של הסרט, בגלל מזג האויר ששורר פה לאחרונה. ימים ארוכים של גשם ושמיים אפורים.  לפעמים, מבול משמיים, לפעמים סתם זרזיפים, אבל רוח קרירה ושמיים עטופים עננים.  לפעמים, יש רגעים בודדים, חצי שעה מקסימום, שהשמיים מתבהרים והשמש זורחת. מישהו מהעבודה שלי,  לקח חופש במיוחד באיזה יום שהבטיחו שמש.  היא הופיעה, למשך שעתיים.  במשרד, אני יושבת ליד החלון ורואה איך שהגשם לא חדל לרדת.  היום, במשך 8 שעות הגשם לא פסק ולמען האמת כבר התחלתי להרגיש מחאה מתמרמרת.  רבאק.  זה אמצע יולי.

כשרוב הזמן 14 מעלות, אני עטופה בג'קט או קרדיגן וצעיף.  קריר לי ללבוש שמלות קייציות או חולצות עם שרוול קצר.  בחורות אחרות היו בטח כבר נכנסות לדכדכת קלה.
אבל לא אני.  ברגעים קשים כאלו, אני חושבת על הים של תל אביב ואיך אבא שלי היה לוקח אותנו בשבת, לפני שהינו הולכים לארוחת צהריים אצל סבא שלי.   שמש וים ושמיים תכולים ומים בהירים.  הנה, הכל מתרכז לו בצורה מופלאה ברשימת הקניות הבאה, גם אם היא דמיונית לחלוטין (אני לא באמת מתכוונת לקנות, רק לשטוף את העיניים).

אוסף קיץ

חשבתי לצרף פה גם איזה שיר קיץ קליל, אבל כל מה שמתנגן לי בראש זה השיר של גידי גוב "חורף וקר", אז אני אחסוך זאת מכם.

בעברית

בזמן האחרון, אני מגלה שיש מסביבי המון פעילות חדשה בעברית.  השפע הזה, עוזר להקל קצת את הגעגועים לשפה העברית ויוצר חיבורים בין הישראלים מסביב.  נוצרים מעגלים, מפגשים חדשים עם אנשים שותפים לחווית הגולה, תוך השענות על השפה והתרבות.
יש שיאמרו, "רוצים להרגיש ישראלים – חזרו הביתה לישראל" ואחרים ישאלו "למה לכם להבדל מהחברה הסובבת אתכם".  אמירות שמתייחסות במובן מסויים לחברה של מהגרים (מרצון או מאונס), שחיים בין התרבויות – רוצים לשמר את הקיים ועדיין לא מרגישים בנוח להטמע בסביבה החדשה.    לא כל כך בא לי להתנצל על הצורך שלי להבדל מהחברה ההולנדית ולשמור על היחודייות שלי כישראלית, שלא חייה בישראל.  באופן אישי, יש לי חברות טובות הולנדיות ואני מתקשרת איתן באנגלית. את השפה ההולנדית, אני לא מתכוונת לרכוש.  לא באופן כספי ולא באופן שכלי.  בעבודה, אני מתקשרת באנגלית.   ספרים אני קוראת באנגלית, טלוויזיה רואה באנגלית ואת מנת העיתונות היומית שלי, אני צורכת באנגלית ועברית.  איכשהו אני מסתדרת.  אך, אני מכירה משפחה אחת לפחות, שעל רקע הקושי השפתי תרבותי, חזרו לארץ.  ההתנסות הזו לא עשתה להם טוב.  לפעמים, אני מצטערת שהילדים שלי מכירים פחות שירים של אריק איינשטין ויותר שירים של ה-killers, או שהם לא מכירים בכלל סופרים ישראלים לילדים, פשוט מכיוון שהם מעדיפים לקרוא בהולנדית.
בכל אופן, במקרה, או שלא במקרה, אני מגלה מסביב, עשייה ישראלית בעברית, אשר באופן מפתיע מזכירה לי את הגלות שלי, אבל גם מחזקת לי את התחושה של הבית.  לעשייה הזו, אני שמחה מאוד לפרגן:

בית הספר למוסיקה של יניב נחום ורועי שבת.  כמעט כל יום, אחרי הצהריים, במתחם בית הספר היהודי ראש פינה באמסטרדם, מתקיימים שיעורים על כמעט כל כלי נגינה שתוכלו להעלות בדעתכם.  יניב ורועי, מדברים כמובן בעברית (ובעוד שפות, אני מתארת לעצמי) ומקדמים את החינוך המוסיקלי של תלמידי בית הספר ושל תלמידים שאינם לומדים בבית הספר ורוצים לנגן. יכול להיות שהם מלמדים גם מבוגרים, אבל צריך לשאול אותם.  יש מורים שדוברים עברית ומורים שדוברים אנגלית והולנדית.  זה נהדר לראות איך נוצרת לה קהילה קטנה של הורים שמגיעים פעם בכמה חודשים, לשמוע את האוצרות מנגנים בקונצרט.  הנה קטע קטנטן שצילמתי.  מכירים את השיר?

שנת הלימודים הנוכחית מסתיימת השבוע, אבל, בספטמבר תתחיל שנת פעילות חדשה שאפשר יהיה להצטרף אליה.

~~~

'שבט שבשבת', שזה, עם עדיין לא ניחשתם, השם של הצופים הישראלים. גם זו פעילות חדשה, בעיקר לילדים ולנוער, אבל לא רק… גם ההורים, נפגשים ועושים, על מנת שהפעילות תתקיים ותצליח.   ולפעמים, נפגשים סתם ושותים קפה ומחכים, שהפעולה תסתיים.  פעם בשבוע (יום ראשון), ילדים מכל מני מקומות נפגשים.   גם כאלו שלא לומדים ב'ראש פינה', או כאלו שלא גרים בריבוע הקטן הזה של אמסטרדם-אמסטלווין.  יש קבוצות לילדים מכיתה א' ועד לתיכון.  נכון שהשנה מסתיימת ממש עכשיו, אבל היא תיפתח שוב בתחילת ספטמבר.

יש הרבה דברים יפים בפעילות של הצופים, אבל אחד מהם שעולה לי לראש כרגע הוא העובדה, שהפעילות בעברית והיא מעודדת את הילדים הפרטיים שלי לתרגל אותה עוד ועוד שלא במסגרת משפחתית, או במסגרת שיעורי העברית בבית הספר.  לפעמים אני מוצאת את עצמי מעירה להם, מזכירה להם, לדבר בעברית.  אלו ילדים שחיים בו זמנית בשלוש שפות.  הולנדית בבית הספר ולפעמים בטלוויזיה, עברית בבית ואנגלית בטלוויזיה ובקולנוע.  שמתי לב, שקל להם לשחק בהולנדית, זו כביכול שפת המשחק הטבעית להם.    הצופים, יוצרים מסגרת נוספת של עברית וזה כמובן, מבורך.

טקס אש- שבט שבשבת

~~~~

מוקום עברי, הוא יוזמה חדשה ומאוד מסקרנת של קבוצת אנשים, שמקצת אפילו חברים שלי.  עבור ההולנדים האמסטרדמיים, המילה מוקום בסלנג, היא מרכז העיר.  עבורי, זוהי יוזמה שאני מקווה לראות אותה פורחת.  אין בה עדיין לוח פעילויות ועד כמה שאני יודעת, מחפשים עכשיו בית פיסי שיכיל את הפעילות החברתית תרבותית, אבל יש כל כך הרבה פוטנציאל ורצון ואני בטוחה שבסוף המוקום יבשיל ויתקיים.

~~~~

אחרי שסקרתי כמה מיזמי חברה ותרבות, חשוב שנתייחס גם לאוכל, נכון?

יכול להיות שהמוסד של סמדי, כבר קיים שנים ואני מגלה את אמריקה.  יכול להיות.  אני גיליתי אותה רק השנה ואני מאוד שמחה לפרגן.
מי שמכיר אותי, יודע שאני לא אכלנית גדולה.  גם לא בשלנית מי יודע מה, אבל זה כבר סיפור אחר.  סמדי, או סמדר (לבחירתכם), מכינה אוכל ישראלי ביתי גורמה.  המחירים הם קצת של בית מרקחת, אבל את המצמוצים בשפתיים של העילוי הילדים והאורחים, קשה לזייף.  היא מכינה כל מני מעדנים שמזכירים לעילוי את ישראל  ואת בית אמא ועושים אותו למאושר מאוד. את התבשילים שלה כמו חצילים עם כל מני דברים טובים, טחינה וחומוס ועוגות לא תמצאו בשום מסעדה .  יכול להיות שאם תתאמצו, גם אתם תצליחו לבשל כמוה.  יכול להיות… אני בכל מקרה, מודעת למגבלות שלי ואפילו לא מנסה.  האתר שלה אמנם באנגלית, אבל האוכל – מאוד בעברית.

I'm Bruise but not broken

נפלתי במדרגות.  אני לא בטוחה איך מעדתי, אבל זה קרה.  יכול להיות שהנעלים החדשות שקניתי בישראל החליקות על המדרגות.  בכל מקרה, רגע לפני שהיינו צריכים לצאת מהבית, עליתי רגע לקחת את הצעיף מחדר השינה בקומה השלישית.  את הדרך מהקומה השלישית לשניה עשיתי תוך כדי גלגולים.  זה כאב איימים.  צרחתי בשקט, שהילדים לא יבהלו.  אחד המינוסים הכי גדולים, בחיים בגולה, זה שאין את המשפחה הקרובה שתבוא לעזור.  העילוי במקרה באחת מהנסיעות שלו ואני, לבד עם שלושה ילדים שצריכים טרמפ לבית הספר ואחר כך לצופים… ואני פצועה.  הילדים עמדו מסביבי, שאלו מה קרה ואיך אפשר לעזור.  פליני, שועל קרבות מנוסה, הציע לבדוק אותי.  ביקשתי רגע לאסוף את עצמי, קיבלתי כוס מים.   לאט לאט ירדתי מהקומה השניה לסלון.  נשכבתי על הספה וקיווית ששום דבר לא נשבר.  כל צד שמאל שלי כאב.  הרגשתי איך שהשוק מתנפחת, הצלעות כואבות, הירך שורפת והמרפק מתנפח גם הוא.  הייתי כבר לבושה ולא רציתי להתחיל להתפשט כדי לבדוק את עצמי.  בקושי נכנסתי עם הילדים למכונית ונסענו לבית הספר.  היה רגע שהתלבטתי אם לסוע לעבודה או לבית החולים.  העדפתי לסוע לעבודה.  נזכרתי שפעם אמרו לי שאם יש כאבים, סימן שזו חבלה ולא שבר.  זה כמובן שטויות במיץ, אבל זה מה שהחזיק אותי בדרך.  אני חושבת שנכנסתי קצת לשוק, כי רעדתי מקור.  אם הייתי בישראל, הייתי עושה אחורה פנה ונותנת למשפחה שלי לטפל בי.  אבל פה, אני צריכה להיות גיבורה.  יש לי חברות, אבל אני שונאת לבקש עזרה. 

הנעליים החדשות החשודות

כשדיברתי עם העילוי, עוד לא בכיתי.  סיפרתי לו מה שקרה וביקשתי שהוא יחזור הביתה מהר.  הוא מנסה בינתיים למצוא טיסה, בחזרה משוויץ להולנד.  במשרד, סוזאן ראתה את הפנים שלי ורק מהמבט שלה התחלתי לדמוע.  אחר כך רולף בא והציע לקחת אותי לבית החולים.  החברים שלי לצוות התגלו כאמפטים במיוחד.  קיבלתי קפה וסיפורים על עצמות קטנות שבורות ואיך שצריך להזהר.  הקטע הוא, שבימים שהעילוי בנסיעות, אני נזהרת במיוחד, אני אמא חד הורית בימים שהוא נוסע והמשפחה לא לידי. 

אחר כך, חברה התקשרה וסיפרתי לה.  "משוגעת, למה לא התקשרת? "
אני מצטיינת בלעזור לאחרים, אבל פחות בלבקש עזרה.  
גם ג'יימס מהעבודה, אמר שהוא מוכן לעזור, בקניות ובבישולים.  כפרה עליו. חבל שהשארתי היום כסף לעוזרת.  הייתי יכולה לחסוך 50 אירו.

לאט לאט אני מרגישה יותר טוב.  שום דבר לא שבור.  הכל מאוד רגיש, אבל אני חושבת שאני אצליח לעבור את היום.  כנראה שהם יאכלו היום פיצה.

הווידאו הזה הוא השיר של ג'וס סטון, אני מאוד אוהבת את הקול שלה והמילים של השיר הזה, משום מה התנגנו לי היום בראש.

יש מקום לכולם

יש משפט כזה, שהוא קצת מן מוטו שלי – "יש מקום לכולם".  תלכו רגע ברחוב ביאליק ברמת גן – כל חנות שניה זה סמרטוטי דה לוקס ומה – לכולם יש פרנסה.  ובשכונת התקווה בין כל השווארמיות והמסעדות של האווזים אנשים לא מתפרנסים?  בטח שכן.
גם פה, באמסטרדם, יש שלוש תנועות נוער (יהודיות) ונראה לי שכולן מסתדרות.  לכאורה, לכל אחת יש קהל יעד מאוד מובחן.  יש את בני עקיבא, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אורינטציה דתית, יש את הבונים, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אוריינטציה לא דתית וישנם הצופים, שאליהם מגיעים ילדים דוברי עברית עם אוריינטציה לא דתית.  בני עקיבא זה בשבת, הצופים זה ביום ראשון והבונים?  וואלה.  לא יודעת.  יש מקום לכולם, אבל בפועל יש גם תחרות.  לא יודעת אם היא בריאה, לא יודעת אם היא מודעת לעצמה.

הלכנו לסופר מרקט, העילוי ואני באיזה יום בשבוע שעבר.  המבט שלי נדד לעבר הבניין של 'הבונים', שנמצא מול הסופר.  "את מקנאה", אמר לי העילוי.  "אני לא.  מה יש לי לקנא?" התממתי. אבל  הוא מכיר אותי ולא מאתמול.

מאז שהצופים באו לאמסטרדם, אני מאוד מעורבת.  שלושה גמדים יש לי שם.   אני רואה את העשייה של השבט הקטן הזה, את הפוטנציאל, את השינוי החברתי שכבר מתחולל לו לאט ומקנאה.  ירוקה מקנאה מ"הדשא הירוק שלהם".  ולי ? בראש שלי, החלקה זרועה אבנים. צריך לסקל אותן, צריך לטמון זרעים של דשא, להשקות, לזבל.
זה לוקח זמן, סבלנות.  אני יודעת.  לוקח זמן להקים שבט לתפארת עם משאבים ומבנה קבע. וחצר.
"יש מקום לכולם", אני מזכירה לעצמי.  זו רק ההתחלה.
אני מבינה.  אבל בכל זאת, כשיש תנועת נוער והילדים מתלהבים, אבל אין בנין קבע כמו של בני עקיבא או הבונים – אני מקנאה.
כשוועד ההורים של הצופים מתרוצץ כדי למצוא מקום לפעילות בעוד שבועיים, אני מקנאה.
כשצריך לשלם סכומי עתק כשכירות לאיזה מבנה, רק כדי שירשו לנו להשתמש בכיתות, אני מקנאה.
לא טובה הקנאה הזו ואני מזכירה לעצמי שיש מקום לכולם.
הדברים יסתדרו מאליהם.  הרי השבט הזה, פועל בקושי ארבעה חודשים וכבר, מעורר התפעלות גם בארץ וגם בעולם.  צוות המדריכים, מלאי התלהבות.   והילדים מתמידים ובאים.  מגיעים ילדים מקצוות הולנד, לפעולות בצופים של אמסטרדם.
זה לוקח זמן, להקים שבט ותיק לתפארת.  אני יודעת ומבינה ומקנאה.

בעולם האידיאלי שנמצא בראש שלי, כולם בסולידריות* אחת, סולידריות של תנועות נוער.  כולם משתפים משאבים, כולם תורמים רעיונות, כולם ביחד וכל אחד לחוד.  בעולם האידיאלי בראש שלי, יש מקום לכולם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

* שאני לא אשכח.  הסברתי לילדים השבוע, את המושג סולידריות וההסטוריה שלו בהקשר הפולני.  הם הבינו טוב מאוד.  כשמישהו חולה, כולם עוזרים לו וגם חולים.  בסולידריות.