כשהייתי קטנה, ראיתי פעם סרט מדע בדיוני, נדמה לי של ה-BBC, שאני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל הוא נחרט לי בראש. תדמיינו לכם כוכב לכת מרוחק, שהשמש זורחת בו, לדקות מועטות, רק פעם בשלוש שנים. במשך שאר הזמן, כולם נמצאים בצפיה לשמש, ובמן אפרוריות אפלה. יום אחד, ביום שהשמש צריכה לפצוע, חבורה של ילדים משחקת. אולי מחבואים, אני לא זוכרת. בכל אופן, במהלך המשחק, הם תופסים את אחד הילדים, ומכניסים אותו לאיזה חדר וסוגרים את הדלת. המשחק נמשך. כשהשמש מפציעה, כולם נהנים מהאור הקורן שלה ומהצבעים החדשים שהעולם נצבע בהם. אחר כך העולם שוב, חוזר לאפלה והם נזכרים, שהילד הקטן, עדיין סגור בחדר והוא הפסיד את השמש.
נזכרתי בסיפור של הסרט, בגלל מזג האויר ששורר פה לאחרונה. ימים ארוכים של גשם ושמיים אפורים. לפעמים, מבול משמיים, לפעמים סתם זרזיפים, אבל רוח קרירה ושמיים עטופים עננים. לפעמים, יש רגעים בודדים, חצי שעה מקסימום, שהשמיים מתבהרים והשמש זורחת. מישהו מהעבודה שלי, לקח חופש במיוחד באיזה יום שהבטיחו שמש. היא הופיעה, למשך שעתיים. במשרד, אני יושבת ליד החלון ורואה איך שהגשם לא חדל לרדת. היום, במשך 8 שעות הגשם לא פסק ולמען האמת כבר התחלתי להרגיש מחאה מתמרמרת. רבאק. זה אמצע יולי.
כשרוב הזמן 14 מעלות, אני עטופה בג'קט או קרדיגן וצעיף. קריר לי ללבוש שמלות קייציות או חולצות עם שרוול קצר. בחורות אחרות היו בטח כבר נכנסות לדכדכת קלה.
אבל לא אני. ברגעים קשים כאלו, אני חושבת על הים של תל אביב ואיך אבא שלי היה לוקח אותנו בשבת, לפני שהינו הולכים לארוחת צהריים אצל סבא שלי. שמש וים ושמיים תכולים ומים בהירים. הנה, הכל מתרכז לו בצורה מופלאה ברשימת הקניות הבאה, גם אם היא דמיונית לחלוטין (אני לא באמת מתכוונת לקנות, רק לשטוף את העיניים).
אוסף קיץ
חשבתי לצרף פה גם איזה שיר קיץ קליל, אבל כל מה שמתנגן לי בראש זה השיר של גידי גוב "חורף וקר", אז אני אחסוך זאת מכם.
בזמן האחרון, אני מגלה שיש מסביבי המון פעילות חדשה בעברית. השפע הזה, עוזר להקל קצת את הגעגועים לשפה העברית ויוצר חיבורים בין הישראלים מסביב. נוצרים מעגלים, מפגשים חדשים עם אנשים שותפים לחווית הגולה, תוך השענות על השפה והתרבות.
יש שיאמרו, "רוצים להרגיש ישראלים – חזרו הביתה לישראל" ואחרים ישאלו "למה לכם להבדל מהחברה הסובבת אתכם". אמירות שמתייחסות במובן מסויים לחברה של מהגרים (מרצון או מאונס), שחיים בין התרבויות – רוצים לשמר את הקיים ועדיין לא מרגישים בנוח להטמע בסביבה החדשה. לא כל כך בא לי להתנצל על הצורך שלי להבדל מהחברה ההולנדית ולשמור על היחודייות שלי כישראלית, שלא חייה בישראל. באופן אישי, יש לי חברות טובות הולנדיות ואני מתקשרת איתן באנגלית. את השפה ההולנדית, אני לא מתכוונת לרכוש. לא באופן כספי ולא באופן שכלי. בעבודה, אני מתקשרת באנגלית. ספרים אני קוראת באנגלית, טלוויזיה רואה באנגלית ואת מנת העיתונות היומית שלי, אני צורכת באנגלית ועברית. איכשהו אני מסתדרת. אך, אני מכירה משפחה אחת לפחות, שעל רקע הקושי השפתי תרבותי, חזרו לארץ. ההתנסות הזו לא עשתה להם טוב. לפעמים, אני מצטערת שהילדים שלי מכירים פחות שירים של אריק איינשטין ויותר שירים של ה-killers, או שהם לא מכירים בכלל סופרים ישראלים לילדים, פשוט מכיוון שהם מעדיפים לקרוא בהולנדית.
בכל אופן, במקרה, או שלא במקרה, אני מגלה מסביב, עשייה ישראלית בעברית, אשר באופן מפתיע מזכירה לי את הגלות שלי, אבל גם מחזקת לי את התחושה של הבית. לעשייה הזו, אני שמחה מאוד לפרגן:
בית הספר למוסיקה של יניב נחום ורועי שבת. כמעט כל יום, אחרי הצהריים, במתחם בית הספר היהודי ראש פינה באמסטרדם, מתקיימים שיעורים על כמעט כל כלי נגינה שתוכלו להעלות בדעתכם. יניב ורועי, מדברים כמובן בעברית (ובעוד שפות, אני מתארת לעצמי) ומקדמים את החינוך המוסיקלי של תלמידי בית הספר ושל תלמידים שאינם לומדים בבית הספר ורוצים לנגן. יכול להיות שהם מלמדים גם מבוגרים, אבל צריך לשאול אותם. יש מורים שדוברים עברית ומורים שדוברים אנגלית והולנדית. זה נהדר לראות איך נוצרת לה קהילה קטנה של הורים שמגיעים פעם בכמה חודשים, לשמוע את האוצרות מנגנים בקונצרט. הנה קטע קטנטן שצילמתי. מכירים את השיר?
שנת הלימודים הנוכחית מסתיימת השבוע, אבל, בספטמבר תתחיל שנת פעילות חדשה שאפשר יהיה להצטרף אליה.
~~~
'שבט שבשבת', שזה, עם עדיין לא ניחשתם, השם של הצופים הישראלים. גם זו פעילות חדשה, בעיקר לילדים ולנוער, אבל לא רק… גם ההורים, נפגשים ועושים, על מנת שהפעילות תתקיים ותצליח. ולפעמים, נפגשים סתם ושותים קפה ומחכים, שהפעולה תסתיים. פעם בשבוע (יום ראשון), ילדים מכל מני מקומות נפגשים. גם כאלו שלא לומדים ב'ראש פינה', או כאלו שלא גרים בריבוע הקטן הזה של אמסטרדם-אמסטלווין. יש קבוצות לילדים מכיתה א' ועד לתיכון. נכון שהשנה מסתיימת ממש עכשיו, אבל היא תיפתח שוב בתחילת ספטמבר.
יש הרבה דברים יפים בפעילות של הצופים, אבל אחד מהם שעולה לי לראש כרגע הוא העובדה, שהפעילות בעברית והיא מעודדת את הילדים הפרטיים שלי לתרגל אותה עוד ועוד שלא במסגרת משפחתית, או במסגרת שיעורי העברית בבית הספר. לפעמים אני מוצאת את עצמי מעירה להם, מזכירה להם, לדבר בעברית. אלו ילדים שחיים בו זמנית בשלוש שפות. הולנדית בבית הספר ולפעמים בטלוויזיה, עברית בבית ואנגלית בטלוויזיה ובקולנוע. שמתי לב, שקל להם לשחק בהולנדית, זו כביכול שפת המשחק הטבעית להם. הצופים, יוצרים מסגרת נוספת של עברית וזה כמובן, מבורך.
טקס אש- שבט שבשבת
~~~~
מוקום עברי, הוא יוזמה חדשה ומאוד מסקרנת של קבוצת אנשים, שמקצת אפילו חברים שלי. עבור ההולנדים האמסטרדמיים, המילה מוקום בסלנג, היא מרכז העיר. עבורי, זוהי יוזמה שאני מקווה לראות אותה פורחת. אין בה עדיין לוח פעילויות ועד כמה שאני יודעת, מחפשים עכשיו בית פיסי שיכיל את הפעילות החברתית תרבותית, אבל יש כל כך הרבה פוטנציאל ורצון ואני בטוחה שבסוף המוקום יבשיל ויתקיים.
~~~~
אחרי שסקרתי כמה מיזמי חברה ותרבות, חשוב שנתייחס גם לאוכל, נכון?
יכול להיות שהמוסד של סמדי, כבר קיים שנים ואני מגלה את אמריקה. יכול להיות. אני גיליתי אותה רק השנה ואני מאוד שמחה לפרגן.
מי שמכיר אותי, יודע שאני לא אכלנית גדולה. גם לא בשלנית מי יודע מה, אבל זה כבר סיפור אחר. סמדי, או סמדר (לבחירתכם), מכינה אוכל ישראלי ביתי גורמה. המחירים הם קצת של בית מרקחת, אבל את המצמוצים בשפתיים של העילוי הילדים והאורחים, קשה לזייף. היא מכינה כל מני מעדנים שמזכירים לעילוי את ישראל ואת בית אמא ועושים אותו למאושר מאוד. את התבשילים שלה כמו חצילים עם כל מני דברים טובים, טחינה וחומוס ועוגות לא תמצאו בשום מסעדה . יכול להיות שאם תתאמצו, גם אתם תצליחו לבשל כמוה. יכול להיות… אני בכל מקרה, מודעת למגבלות שלי ואפילו לא מנסה. האתר שלה אמנם באנגלית, אבל האוכל – מאוד בעברית.
נפלתי במדרגות. אני לא בטוחה איך מעדתי, אבל זה קרה. יכול להיות שהנעלים החדשות שקניתי בישראל החליקות על המדרגות. בכל מקרה, רגע לפני שהיינו צריכים לצאת מהבית, עליתי רגע לקחת את הצעיף מחדר השינה בקומה השלישית. את הדרך מהקומה השלישית לשניה עשיתי תוך כדי גלגולים. זה כאב איימים. צרחתי בשקט, שהילדים לא יבהלו. אחד המינוסים הכי גדולים, בחיים בגולה, זה שאין את המשפחה הקרובה שתבוא לעזור. העילוי במקרה באחת מהנסיעות שלו ואני, לבד עם שלושה ילדים שצריכים טרמפ לבית הספר ואחר כך לצופים… ואני פצועה. הילדים עמדו מסביבי, שאלו מה קרה ואיך אפשר לעזור. פליני, שועל קרבות מנוסה, הציע לבדוק אותי. ביקשתי רגע לאסוף את עצמי, קיבלתי כוס מים. לאט לאט ירדתי מהקומה השניה לסלון. נשכבתי על הספה וקיווית ששום דבר לא נשבר. כל צד שמאל שלי כאב. הרגשתי איך שהשוק מתנפחת, הצלעות כואבות, הירך שורפת והמרפק מתנפח גם הוא. הייתי כבר לבושה ולא רציתי להתחיל להתפשט כדי לבדוק את עצמי. בקושי נכנסתי עם הילדים למכונית ונסענו לבית הספר. היה רגע שהתלבטתי אם לסוע לעבודה או לבית החולים. העדפתי לסוע לעבודה. נזכרתי שפעם אמרו לי שאם יש כאבים, סימן שזו חבלה ולא שבר. זה כמובן שטויות במיץ, אבל זה מה שהחזיק אותי בדרך. אני חושבת שנכנסתי קצת לשוק, כי רעדתי מקור. אם הייתי בישראל, הייתי עושה אחורה פנה ונותנת למשפחה שלי לטפל בי. אבל פה, אני צריכה להיות גיבורה. יש לי חברות, אבל אני שונאת לבקש עזרה.
הנעליים החדשות החשודות
כשדיברתי עם העילוי, עוד לא בכיתי. סיפרתי לו מה שקרה וביקשתי שהוא יחזור הביתה מהר. הוא מנסה בינתיים למצוא טיסה, בחזרה משוויץ להולנד. במשרד, סוזאן ראתה את הפנים שלי ורק מהמבט שלה התחלתי לדמוע. אחר כך רולף בא והציע לקחת אותי לבית החולים. החברים שלי לצוות התגלו כאמפטים במיוחד. קיבלתי קפה וסיפורים על עצמות קטנות שבורות ואיך שצריך להזהר. הקטע הוא, שבימים שהעילוי בנסיעות, אני נזהרת במיוחד, אני אמא חד הורית בימים שהוא נוסע והמשפחה לא לידי.
אחר כך, חברה התקשרה וסיפרתי לה. "משוגעת, למה לא התקשרת? "
אני מצטיינת בלעזור לאחרים, אבל פחות בלבקש עזרה.
גם ג'יימס מהעבודה, אמר שהוא מוכן לעזור, בקניות ובבישולים. כפרה עליו. חבל שהשארתי היום כסף לעוזרת. הייתי יכולה לחסוך 50 אירו.
לאט לאט אני מרגישה יותר טוב. שום דבר לא שבור. הכל מאוד רגיש, אבל אני חושבת שאני אצליח לעבור את היום. כנראה שהם יאכלו היום פיצה.
הווידאו הזה הוא השיר של ג'וס סטון, אני מאוד אוהבת את הקול שלה והמילים של השיר הזה, משום מה התנגנו לי היום בראש.
יש משפט כזה, שהוא קצת מן מוטו שלי – "יש מקום לכולם". תלכו רגע ברחוב ביאליק ברמת גן – כל חנות שניה זה סמרטוטי דה לוקס ומה – לכולם יש פרנסה. ובשכונת התקווה בין כל השווארמיות והמסעדות של האווזים אנשים לא מתפרנסים? בטח שכן.
גם פה, באמסטרדם, יש שלוש תנועות נוער (יהודיות) ונראה לי שכולן מסתדרות. לכאורה, לכל אחת יש קהל יעד מאוד מובחן. יש את בני עקיבא, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אורינטציה דתית, יש את הבונים, שאליהם באים ילדים דוברי הולנדית עם אוריינטציה לא דתית וישנם הצופים, שאליהם מגיעים ילדים דוברי עברית עם אוריינטציה לא דתית. בני עקיבא זה בשבת, הצופים זה ביום ראשון והבונים? וואלה. לא יודעת. יש מקום לכולם, אבל בפועל יש גם תחרות. לא יודעת אם היא בריאה, לא יודעת אם היא מודעת לעצמה.
הלכנו לסופר מרקט, העילוי ואני באיזה יום בשבוע שעבר. המבט שלי נדד לעבר הבניין של 'הבונים', שנמצא מול הסופר. "את מקנאה", אמר לי העילוי. "אני לא. מה יש לי לקנא?" התממתי. אבל הוא מכיר אותי ולא מאתמול.
מאז שהצופים באו לאמסטרדם, אני מאוד מעורבת. שלושה גמדים יש לי שם. אני רואה את העשייה של השבט הקטן הזה, את הפוטנציאל, את השינוי החברתי שכבר מתחולל לו לאט ומקנאה. ירוקה מקנאה מ"הדשא הירוק שלהם". ולי ? בראש שלי, החלקה זרועה אבנים. צריך לסקל אותן, צריך לטמון זרעים של דשא, להשקות, לזבל.
זה לוקח זמן, סבלנות. אני יודעת. לוקח זמן להקים שבט לתפארת עם משאבים ומבנה קבע. וחצר.
"יש מקום לכולם", אני מזכירה לעצמי. זו רק ההתחלה.
אני מבינה. אבל בכל זאת, כשיש תנועת נוער והילדים מתלהבים, אבל אין בנין קבע כמו של בני עקיבא או הבונים – אני מקנאה.
כשוועד ההורים של הצופים מתרוצץ כדי למצוא מקום לפעילות בעוד שבועיים, אני מקנאה.
כשצריך לשלם סכומי עתק כשכירות לאיזה מבנה, רק כדי שירשו לנו להשתמש בכיתות, אני מקנאה.
לא טובה הקנאה הזו ואני מזכירה לעצמי שיש מקום לכולם.
הדברים יסתדרו מאליהם. הרי השבט הזה, פועל בקושי ארבעה חודשים וכבר, מעורר התפעלות גם בארץ וגם בעולם. צוות המדריכים, מלאי התלהבות. והילדים מתמידים ובאים. מגיעים ילדים מקצוות הולנד, לפעולות בצופים של אמסטרדם.
זה לוקח זמן, להקים שבט ותיק לתפארת. אני יודעת ומבינה ומקנאה.
בעולם האידיאלי שנמצא בראש שלי, כולם בסולידריות* אחת, סולידריות של תנועות נוער. כולם משתפים משאבים, כולם תורמים רעיונות, כולם ביחד וכל אחד לחוד. בעולם האידיאלי בראש שלי, יש מקום לכולם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
* שאני לא אשכח. הסברתי לילדים השבוע, את המושג סולידריות וההסטוריה שלו בהקשר הפולני. הם הבינו טוב מאוד. כשמישהו חולה, כולם עוזרים לו וגם חולים. בסולידריות.
לא רחוק מהבית, בפינת הרחוב, ליד תחנת הרכבת. בטיול ערבי איטי ושקט, התגלו לי השלטים הבאים. בכל פעם, שלט אחר התגלה והזמין אותי להזכר להביט מסביב ולראות גם את מה שסמוי מן העין.
לא בכל יום מתאפשר לי להבין משהו חדש שמערער את התפיסות הקודמות שהיו לי. כשזה קורה, אני מתמלאת פליאה על העיוורון שלי ועל האמת הפשוטה שהתגלתה. זה לא כל כך דרמטי כמו שזה נשמע, אבל כבר כמה ימים, אני חושבת על השיחה שהיתה לי עם קריסטל, בדרך הביתה מהעבודה. את מה שהיא ספרה לי, בדקתי גם בוויקיפדיה וגם שאלתי אנשים אחרים מסביבי. הם אישרו. ככה זה באמת: יש דבר כזה שנקרא אנשי האינדו בחברה ההולנדית והם גאים להשתייך.
מהתחלה.
חזרתי מישראל למשרד. עמוסת מתנות קטנות של תשומת לב, לחברות שלי. בין לבין, קיבלתי גם אני מתנות קטנות של תשומת לב: כי חזרתי, כי התחלתי תפקיד חדש. משהו צנוע כמו בקבוק לאק, צמיד מפלסטיק, פרחים. סוזאן, שחולקת איתי את המשרד, שאלה אותי לפשר המתנות. חשבתי, שזה בגלל שעד עכשיו היא עבדה עם גברים בעיקר. (אם גבר יקנה לקולגה שלו את הלאק החדש של שאנל, זה יראה רע, נכון?). בריכול קפה קטן, סיפרתי לקריסטל וסינדי על ההערה של סוזאן. שתיהן הגיבו באופן דומה "היא הולנדית". "גם אתן". "אני בחיים לא אהיה הולנדית" אמרה סינדי. "אני מהאנטילים. אני רק גרה פה". קריסטל הסכימה. "אני נולדתי פה, אבל אני אינדו". איכשהו חשבתי שלא שמעתי טוב והקפה המגעיל של המשרד התחיל להשפיע לי על המוח.
בדרך הביתה, נתתי טרמפ לקריסטל, עד לתחנת הרכבת של ה- RAI. זו נסיעה לא ארוכה, אבל בסביבות חמש בערב, כביש A10 תמיד פקוק.
קריסטל סיפרה לי על הקליק שהיה לה עם בחורה חדשה במשרד. "טוב, זה ברור, גם היא אינדו". "מה זה?" "מה?" "אינדו" "את באמת לא יודעת?" קריסטל, היתה מופתעת אבל הסבירה לי בסבלנות.
אינדו זה השם הכולל של קבוצת האנשים שמוצאם באסיה ואינדונזיה. לאחר שאינדוניזיה קיבלה \ הכריזה עצמאות בחצי השני של שנות ה-40 החלו כמה גלי הגירה, של משפחות מעורבות (הולנדים ואינדונזים) להולנד. בניגוד לשאר התושבים באינדונזיה, למשפחות האלו, היו דרכונים הולנדים, כתוצאה מקשרי נישואין של מקומיות אינדונזיות וכובשים הולנדים. איכשהו אחרי הכרזת העצמאות, כל אותם בעלי "דם מעורב", החלו לחוש מאויימים על ידי המקומיים וללא ההגנה ההולנדית, היתה סכנה מוחשית לחייהם. ההגירה להולנד היתה בכמה גלי הגירה. כטבעם של מהגרים, הם בחרו לגור בשכנות ולשמור על משהו מאורח חייהם הישן. המשפחות נקשרו מחדש בקשרי נישואין וחברות. "בניגוד לסינים, אנחנו באמת נטמענו בחברה ההולנדית". קריסטל הוסיפה בגאווה. "אנחנו מעורבים בחברה, מתחתנים עם ההולנדים ולא מתבדלים. הסינים לעומת זאת, יש להם את בתי הספר שלהם, הם שומרים בקנאות על השפה שלהם, יש להם את החגים שלהם, את המאכלים שלהם והם לא יתחתנו עם ההולנדים". "נשמע שהסינים הם כמו היהודים" הפתעתי אותה. היא לא חשבה על זה. "כן. אבל בניגוד אליכם אנחנו כן נטמענו. מה שנשאר זה הקשרים בין המשפחות והמאפיינים של האופי". היא ציינה כמה מאפייני אופי של אנשי האינדו כך שאני אוכל להבין אותם טוב יותר.
קחו את כל המאפיינים (החיוביים בלבד בבקשה) של האתיופים, התימנים והמרוקאים והנה לכם המאפיינים האישיותיים של אנשי האינדו. אנשים חמים ופתוחים צנועים ונדיבים, אנשים שקטים, גמישים באופיים, חרוצים, אנשים שמכבדים סמכות וכדומה וכדומה. מה שהפתיע אותי בשיחה הזו ,היא ההבנה שהחברה ההולנדית, כפי שהיתה לי באידאה פיקס , היא לא. חשבתי, שזוהי חברה הומוגנית ובלונדינית בעיקר. מסתבר, שגם אצלם יש "אשכנזים וספרדים". גם אצלם יש גלי הגירה וקבוצות חברתיות שמתערות או שלא מתערות בחברה הכללית.
שבועייים לפני שטסנו לישראל, בדקתי במקרה את הדרכונים של הילדים. לא הייתי בטוחה מה זה אומר שהתוקף שלהם פג באוגוסט 2011. אחרי שבשגרירות אף אחד לא ענה לי לטלפון, החלטתי לתת קפיצה להאג. רק בשביל להחתים את הדרכונים בהארכה קלה וזהו. עיר יפה האג והשגרירות שלנו ממוקמת בבניין סודי. אף על פי שעברתי על פני הכתובת כמה פעמים, לא הצלחתי לגלות כי זהו המקום שאני מחפשת. מזל שבסוף התקשרתי לחברה לשאול. מזל שבסוף הרמתי הראש. מזל שהדגל היה מונף מעלה מעלה.
אחרי הבידוק המוקפד, במרתף, הניחו לי לעלות למעלה למשרדים, שנראים כמו משרדים בביטוח הלאומי, לפני 20 שנה. שני דלפקים, לוח מודעות, ספסל ועיתונים. אחחחח… עיתונים. התרגשות. אין לכם מושג איזה אושר זה, לעלעל בעיתונים בעברית. אלו לא היו סתם עיתונים, עלי לדייק. אלו היו מגזינים. האצבעות שלי רפרפו בציפייה על הערימה, שהיתה מונחת שם, על אחד השולחנות. יש הרבה מאוד מגזינים בישראל. לאישה, עולם האישה, את, לגבר, מוטו, אנשים ומחשבים, מנטה…. יו ניים איט. אבל, בשגרירות בחרו בקו ברור. זו היתה ערמה של "במחנה". הייתי שמחה לו היה שם קצת גיוון, אבל הבנתי: אם באים לסידורים, צריך להתעדכן מה קורה בצ"הל. הגיון פשוט.
שער במחנה, בחסות וויקיפדיה
אמרו לי פעם, שהתרבות הישראלית היא מאוד מיליטריסטית. אבל, לא הבנתי מה זה אומר. זה די נשמע לי כמו קשקוש של נמושות.
איכשהו עכשיו,(אולי כי הפסקתי את ההתמכרות לאתוס), אני יכולה לראות שיש דברים בגו.
נו, בשגרירות, יש במחנה. ניחא. בטח לקב"ט שלהם יש קשרים עם דובר צה"ל או משו כזה. אבל אז קראתי בפסח את העיתון היומי שאמא שלי מנויה עליו. גם זה, סוג של במחנה. כל כתבה שניה היא על חיילנו המצויינים, על הקצינות היפות, על היכולות הצבאיות שלנו, על טוהר הנשק של חיילנו המשובחים, יפי הבלורית. בחדשות, כמו בחדשות היו סיקורים נרחבים על הצבא המצויין שיש לנו ואפילו כתבה באיזה בסיס וראיון עם חייל עולה חדש. "מי יותר יפה", שואל המראייין "החברה שלך או הטנק?"
בכוכב נולד, השופטים יצאו לבקר בבסיס צבאי ואפילו עלו על מדים. צביקה הדר נראה עם הפלאפלים על הכתפיים. לרגע האמנתי.
גם בערוץ 8 היתה סדרה צבאית – "כן המפקדת".
ומה פה, בהולנד זה לא קיים? בטח קיים. נציגי קרן היסוד ביקשו מהנהגת תנועות הנוער המקומיות לתרום לחיילים הבודדים. זה לא שנור. זו תמיכה באתוס. קדימה להוציא את הארנק ולתרום.
כולנו בצבא, כולנו במחנה. מי שלא נהנה מהאתוס, הוא בטח שמאלן, או כפי שלמדתי – סמאלן.
כי או שאתם במחנה, או שאתם האוייב.
~~~~~~~
בנוגע לדרכונים – נאלצנו להנפיק חדשים. עוד כמה ביקורים בשגרירות. הצוות נורא נחמד.
הכל התחיל כשהמנצחת על המקהלה, הודיעה שמלכת הולנד או נסיכת הולנד (להלן ביאטריקס או מקסימה בהתאמה) תבוא להופעה של מקהלת בית הספר ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.
ההופעה המדוברת, היא ארוע הפתיחה החגיגי של המרכז הסיעודי "בית שלום" (רשת בית האבות היהודי) באמסטלווין. הבטיחו שהמלכה תבוא ואפשר יהיה ללחוץ לה את היד.
למען האמת, די שכחתי מזה. מהתאריך של המופע המדובר. אנחנו קצת עסוקים לאחרונה. בעבודה יש שינויים, בבית עושים שיפוצים (צביעה מאסיבית) וכאמור, באמת באמת – מופע מקהלה זעיר עניין אותנו כשלג דאשתקד. אפילו אם המלכה לכאורה מגיעה.
מבט לתקרה - בית שלום אמסטלווין
לרגל השיפוצים, ביקש מאיתנו דרק הקבלן הפולני שלנו (סוג של צדק היסטורי?), שנשאיר לו את הבית לסוף השבוע – ככה הם יוכלו להספיק יותר. (בפועל – כשחזרנו הביתה, היתה אכזבה).
נסענו למלון האהוב עלינו באינדהובן. זו לא העיר הכי יפה בעולם, אינדהובן, סתם עיר תעשייתית בדרום הולנד… אבל, המלון ממוקם במרכז העיר, מול בית הקולנוע ומרכז הקניות הגדול . סופשבוע של ספרים וסרט עם הילדים, ואו שופינג ובריכה ושינה מתוקה, בלי אדי צבע ואבק מצא חן בעינינו. באופן ספונטני יצאנו ביום שישי אחרי הצהריים, והתכוונו לחזור ביום ראשון אחרי הצהריים.
שעון קיר ופסיפס בבית שלום. לא בדיוק משהו שהייתי שמה בסלון ביתי הצנוע.
בפועל הילדים נזכרו שיש צופים והכי חשוב, יש את המלכה שצריך לשיר לה וללחוץ לה את היד. התרגשות!
לצופים, לא הספקנו להגיע בזמן. הרגל היתה על דוושת הגז, מהר מהר להגיע הביתה, למצוא את החולצה של המקהלה והיידה. לבית שלום. החדש. באמסטלווין. מזל, שאיזו אמא אמרה לי שהבניין הזה, נמצא ליד בית החולים היהודי. מזל, שהיו בלונים בכניסה. כחול ולבן. היה מאוד מרגש המופע שלהם. מסודרות (הרבה בנות ושני בנים) בשורות על המדרגות של בית החולים, לבושות בחולצות לבנות עם כיתוב בכחול. בקול מלאכי הן שרו , "ישמחו השמיים" "אדון עולם"ו"יעשה שלום". היה מאוד מרגש.
למרות שבסוף המלכה לא הגיעה – היא היתה חולה. אבל הגיע ראש העיר. עם גלימה ושרשר.
אני לא יודעת איך קוראים לו לראש העיר, אבל תראו איזו נחת ואיזה שרשר!
היה מרגש. גם אם לא הבנו את כל המילים של השירים. "זו עברית עתיקה", הסבירה לנו המלכה הפרטית, "אף אחד לא מבין".
פעם מזמן… לפני שהיה אינטרנט… לפני שהיה יותר מערוץ אחד….בקרית אונו, קן הצופים היה ליד מגדל המים והפרדסים, איפה שהיום יש שכונה חדשה ורבי קומות. אלו שלמדו בבתי הספר היסודיים בקיראון הלכו לצופים ואחר כך בתיכון לנוער העובד. הקן של הנוער העובד, היה ליד הבריכה והיתה תקופה שהם התגאו בהיותם הקן הכי גדול בארץ. היו גם בני עקיבא, ואפשר היה לראות אותם בחולצות לבנות מתגודדים ליד בית הכנסת של "הצעירים" (ככה סבא שלי נהג לקרוא לבית הכנסת, שהיה ממוקם מול בית הכנסת שלו).
בכיתה ד' ניסיתי קצת את הצופים, אבל זה לא כל כך בשבילי לעשות מה שכולם עושים. מהר מאוד מצאתי את עצמי הרשג"דית הראשית של הספה בצופי הטלוויזיה. והמצעד היחיד שנהגתי לעשות הוא עד לכפתור של הטלוויזיה, כי השלט היה מקולקל. העילוי, לעומתי התמיד שנתיים שלוש בצופים ועד היום הוא זוכר שהוא היה פעם. די בגאווה הוא מספר על זה. אני, מצידי שרה לו שיר עם מילים גסות על הצופים ומה הם יכולים לעשות… הממ… אנחנו לא במיוחד אנשי תנועות, אנחנו – העילוי ואני, אבל הגמדים – זה כבר משהו אחר. אני חושבת. כשסיפרתי להם שהצופים בעברית מגיעים להולנד, הם מאוד התרגשו. יש כמובן את בני עקיבא, שהם דוגמים לפעמים, אבל הם מעדיפים את התפילות הפומביות לשמור להזדמנות חגיגית אחרת.
אנחנו תמיד שמחים לתמוך בכל פעילות חברתית עם צוויון ישראלי.
עמית רבין, שבין יתר עיסוקיו החשובים קורא בבלוג שלי, ירכז את השבט.
הנה עוד כמה פרטים, שהוא שלח לי במייל:
אנחנו שמחים לפתוח את ההרשמה לשבט הצופים הראשון בהולנד, צוות ההדרכה מוכן ונרגש להתחיל את הפעילות!
הקישור מורכב משני שלבים, השלב הראשון – פרטי הרשמה, השלב השני – פרטי התשלום.
הנה עוד פרטים נוספים, שהוא שלח לי במייל:
ההרשמה מראש חשובה על מנת שנוכל לשבץ את ילדכם בקבוצת הגיל המתאימה ומטעמי אבטחה כיוון שאנו נדרשים לדעת מראש מי מגיע.
תשלום
1. עלות הסמסטר הראשון היא 36 יורו (6 יורו בעבור פעולה).
2. דמי חבר שנתיים הינם בגובה 20 יורו, זאת בעבור מדי החאקי, עניבה, סמלים, ביטוח והוצאות נוספות.
דמי החבר השנתיים הינם יחסיים לכך שהשנה נקיים סמסטר וחצי של פעילות.
3. אם הינכם מעוניינים לשלם במזומן ולא בכרטיס אשראי דרך האתר, ניתן יהיה לשלם ביום פתיחת השבט, החל משעה 12:30.
גם אם הינכם מעוניינים לשלם במזומן, אנא הסדירו את פרטי ההרשמה לפני ההגעה לפעילות.
אנו מזמינים אתכם ההורים להגיע למיפקד הראשון של שבט אמסטרדם, המיפקד יתקיים בשעה 14:30 ביום ראשון ה-6.3.11.
לפני יומיים, ג'יימס מהעבודה שלי, שלח לי לינק לאודישן של ולנטינה חסן, לכוכב נולד הבולגרי.
מאז במשרד אנחנו צורחים בזיופים KEN LEEEEE.
קראתי עליה, על הגברת חסן. היא למדה לשיר, מטייפ קאסטות שהיתה מנגנת. כל כך רצתה לשיר.
התעוזה הנאיבית הזו, של הגברת הזו, לעלות ולשיר בשפה שהיא לא מבינה, מצחיקה ומרגשת אותי.
יש בנאיביות שלה משהו כל כך כובש שמזכיר לי שגם אני הייתי פעם כזו. כשהייתי קטנה, עוד לפני שהייתי מודעת לעובדה שאני זייפנית עם קול צפרדע, הייתי עומדת מול המראה בחדר של ההורים שלי, ומנסה לשיר כמו ברדיו, שירים בשפה זרה.
TOLIBU DIBU DOUCHOO
יש עוד קטע, שבו היא שרה, אחרי שלקחה כמה שיעורים באנגלית.
האישה ששרה מהלב. שיקפצו לה כולם. גם לזיופים יש מקום כנראה.
משפחה ישראלית נחתה בהולנד 